|
07-07-2014, 12:44
|
|
|
|
חבר מתאריך: 07.12.09
הודעות: 7,072
|
|
בתגובה להודעה מספר 52 שנכתבה על ידי רועי AZ שמתחילה ב "אני לא יודע מה אתה מכיר, אבל כשיש פסלים וציורים של"
1. קודם כל לגבי ההינדואיזם והבודהיזם-
הזרמים העיקרים בבודהיזם ממה שאני מכיר הם דיי דאיסטיים, או פנתאיסטיים, זה איפשהו בין הרמבם לשפינוזה. וההינדואיסטים הרבה יותר מסובכים, אבל הברהמן (העליון) אצלהם מאוד דומה לאלוהי היהדות. זה נכון שהם עוברים על איסור "לא תעשה לך פסל ותמונה" אבל היצורים שהם עושים להם פסלים ותמונות, מקבילים למשה רבינו, או לחלופין יצורים בני תמותה ופרסונליים.
אלה שתי דתות מאוד מאוד שונות מעבדות האלילים של המזרח הקדום, הפאגניות האירופאית, והדתות המונותאיסטיות שלנו, והם מתעסקים הרבה יותר בפילוסופיה מאשר בתאולוגיה "רסמי".
אני לא יודע מה הגישה ההלכתית לבודהיזם והינדואיזם, אבל לקרוא לזה עבודת אלילים זה פשוט לא נכון... בוודאי אם משווים, לדוגמה, את הזן בודהיזם לקבלה...
ואני ממש לא מכיר מספיק בשביל לפסוק בנושא, אבל מילא....
2.
ציטוט:
יש לי כמה שאלות אלייך, האם אתה יכול להצביע על כך שאתה אדם בעל חירות? או שאתה אדם משועבד לחומר, ובעצם אף פעם לא שמח או מגיע לידי סיפוק..האם אתה מסתפק במעט שברשותך? האם לחופש שלך יש גבול? האם יש מנוחה לנפשך?
|
אין לי בעיה שאתה מוצא הגדרה ומסגרת ביהדות, הבעיה שלי היא שאתה שואב משם גזענות, ולאומנות, הבעיה שלי היא שבחרת לך את הקו הכי קיצוני ומפגר* ביהדות ואתה נושא אותו כדגל.
*אני לא מתכוון למפגר בקטע של עלבון פיפי קקי, אלא מפגר מבחינת התקדמות, פילוסופית, תיאולוגית, והומאנית.
תתפלא, אבל אני לא כזה אנטי דתי כפי שאני מצטייר, או בוחר להצטייר, התפיסה הדתית שלי הרבה יותר קרובה לפנתאיזם מאשר לאתאיזם . אבל תאיסטים שבוחרים לנהל את החיים שלהם, שזה מילא, או יותר גרוע את חייהם של אחרים, לפי האלים שהם מאמינים בהם עולים לי על העצבים.
אני חושב דשנו בזה כבר 5566351524 פעם....
3.
ציטוט:
יש לי כמה שאלות אלייך, האם אתה יכול להצביע על כך שאתה אדם בעל חירות? או שאתה אדם משועבד לחומר, ובעצם אף פעם לא שמח או מגיע לידי סיפוק..האם אתה מסתפק במעט שברשותך? האם לחופש שלך יש גבול? האם יש מנוחה לנפשך?
|
האם אני אדם בעל חירות? לא. אף אדם אינו "בעל חירות מוחלטת". אני לא משועבד לשום חומר. מידיי פעם אני שמח, מידיי פעם אני מאושר. כשארגיש ש"הגעתי לידי סיפוק" אהיה מוכן למות, אז לא. לחופש שלי יש גבול, וזה הגבול שאני מציב בעצמי, שהחברה מציבה לי, שהמציאות הפיזית (והכלכלית ) מציבה לי. אין לנפשי מנוחה, ותהיה לנפשי מנוחה כש"אגיע ליידי סיפוק" ואהיה מוכן למות.
שום דבר מזה לא אומר שרע לי, להפך. אני נהנה מהחופש שיש לי, אני נהנה שיש לי אפשרות להגשים את השאיפות והרצונות שלי, והמשמעות בחיים שלי היא המשמעות שאני מוצא ויוצר בעצמי, והמשמעות שהאנשים סביבי נוסכים לחיי. אני לא צריך להמציא לי משמעות חיצונית מעבר לקיום שלי, וגם אם הייתי צריך לא הייתי מאמין בה ממילא.
אגב, אצל הרבה מאוד אנשים, זה בסיס איתן לחיים, לא פחות מדת.
5. הבית שלי, שייך לי כי אני משלם עליו כסף. הבעלות עליו לא באה לי בגלל מי שאני. בעלות זה עניין חברתי וחולף. היום הבית שלי שייך לי, עוד 500 שנה הבית לא יהיה קיים, ואף אחד לא יזכור אותי. אנחנו כבשנו את ארץ ישראל (בשנים 1948- 1973) ולכן היא שלנו, אבל אל תטעה עוד 500-2500 שנה יכבשו אותה מאיתנו ואז היא כבר לא תהיה שלנו, ובכל מקרה הארץ לא מודעת לכל השטויות האלה ולא אכפת לה, וכמו שאמר קהלת: "אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים לא יהיה זכרון" (נראה לי... אני מצטט מזכרון...)
|
|