|
איך התקשורת הישראלית כמעט החזירה את הגולן
מול התזה הידועה על מלחמת יום הכיפורים, שכביכול פרצה בגלל תאוות הכיבוש של גולדה מאיר, אפשר כבר להציב את סיפור הצלתו של הגולן מתאוות הנסיגה של שוחרי השלום עם סוריה. בזכות דעת הקהל הישראלית, וגם בזכות ג‘ורג‘ בוש הבן.
במהלך גל השיפוצים האחרון במערכת שלנו, צד פתאום את העין ספר שחור־מעטפת בתוך אחד הקרטונים שהועברו מאגף לאגף – ‘היד שקפאה, מדוע ישראל חוששת משלום עם סוריה יותר ממלחמה איתה?‘. המחבר: אורי שגיא, אלוף במיל‘ ועסקן שלום בכיר. שנת ההוצאה לאור: תשע“א, 2011. בגב הספר נקבע שהוא “מסמך חובה לכל ישראלי שחפץ לשכון לבטח על אדמתו“.
ואמנם, לכל ישראלי שחפץ לשכון לבטח על אדמתו מומלץ לקרוא, או לפחות לעלעל, בספר של שגיא שנכתב עוד לפני מלחמת האזרחים בסוריה, ויצא לאור חודשים אחדים לאחר פרוץ השחיטה ההדדית שם, על סמך ההנחות האופטימיות של המזרח התיכון הישן. הוא עשוי לסייע רבות ברענון הזיכרון של השפה ושל אמצעי השכנוע שבהם השתמשו האנשים שבמשך שנים רבות הטיפו לעם ישראל לרדת מהגולן תמורת שלום. "הסדר שלום עם סוריה הוא אינטרס עליון של כולנו“, קבע שגיא לקראת הסוף. “כגודל הסיכונים, גודל הסיכוי“.
רמת הגולן נוסד לפני 45 שנים כדי להיאבק בסיכונים. סיכוני הנסיגות. הוא אחד הגופים הפוליטיים העתיקים והמצליחים כאן. בתחילת שנות השמונים הוכתר בהצלחה מלאה מאבקו הקולני למען סיפוח הרמה, ובשנות התשעים הוא ניהל מערכה מוצלחת לא פחות בתוכניות הנסיגה של רבין. בעשור שעבר עקב בדריכות אחרי תוכניות דומות של אהוד אולמרט, תוכניות שקרסו לתוך עצמן. הרמה ניצלה. אמנם זקני הוועד נוהגים לומר שנסיגות הן סכנה כרונית, ושלעולם אין לנוח על זרי הדפנה של מאבקים מוצלחים, אך אפילו הם יודו שההסתברות לירידה ישראלית מהגולן לא הייתה כה נמוכה מאז 1967.
מלחמת האזרחים בסוריה והשתלטות ארגוני המורדים הקיצונים על נפת קוניטרה הוציאו את חשק הירידה מהגולן גם משוחרי ויתורים מובהקים. איש כאן לא רוצה שעורפי ראשים ישכשכו רגליים בכנרת.
“ברור שאני שמח היום שאנחנו על הגולן“, אמר לי לאחרונה אפילו אלון ליאל, ראש התנועה המנוחה לשלום ישראל־סוריה. “אחרי מה שקרה בסוריה, אני מרוצה שאנחנו על הגולן“.
זחיחות ערב אפוקליפסה
הרבה לפני ליאל הכה גם ארי שביט על חטא. במאמר שפרסם לפני שנתיים הוא תיאר ביקור שלו בגולן, וכתב ש“לאט לאט ההנאה הצרופה לנוכח היופי המרהיב התחלפה במועקה כבדה. ...לא יכולתי שלא לחשוב, מה היה קורה היום אילו אהוד ברק לא קפא אל מול חאפז אל־אסד ב־2000, ואילו אהוד אולמרט לא נקטע אל מול בשאר אל־אסד ב־2008. הייתי מוכרח להודות, שאם השקפת העולם שבה האמנתי הייתה מיושמת, גדודים של הג‘יהאד העולמי היו חונים היום ליד עין־גב, ומחנות של אל־קאעדה היו שוכנים על שפת הכנרת“ (הארץ, 12.8.12).
כמעט כל מנהיגי ישראל בדור האחרון הסכימו עקרונית לוותר על הגולן: רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט. טיוטות של הסכמי נסיגה נוסחו בפרוטרוט והונחו על השולחן. צמרת צה“ל הייתה בעד, שלא לדבר על צמרת התקשורת. אישי רוח בולטים הטיפו להחיל בגולן את עקרונות השלום עם מצרים – נסיגה מלאה תמורת שלום מלא. מומחי ביטחון מוסמכים ומומחים מטעם עצמם צפו שחורות במקרה שנתעקש להחזיק בקצרין ובבנותיה.
בדצמבר 2006, לדוגמה, כשראש הממשלה דאז אהוד אולמרט עדיין התמהמה להיעתר לגישושי המשא ומתן של בשאר אסד, הקדיש הפובליציסט הבכיר דורון רוזנבלום את טורו הנקרא במוסף ‘הארץ‘ לתיאור בלהות עתידני של היום שבו תיאלץ ישראל לשלם על פשעי סרבנותה לסגת לקווי 67‘ בצפון. “תרחיש“, זעקה הכותרת באיפוק מטלטל (הארץ, 22.12.06): “בשעה 1:32 בצהריים, ביום שישי נאה אחד, חלף צל רגעי על המדרכות, בתי הקפה, השדרות, הפקקים וההמולה השמחה של סוף השבוע: היה זה מעין מצמוץ קצר של שמש החורף הנעימה – כמו סוג הצל שמטיל לפעמים מטוס נוסעים בדרכו לנחיתה. לבו של איש לא נלפת אלא לאחר כמה דקות, כאשר התחילו להישמע הרעמים המוזרים וההתפוצצויות הראשונות.
“לפני כן הכול היה עוד כתקנו: המוכר בפיצוצייה עמד וסידר את הערימות הגבוהות של העיתונים, וכיוון שהיה זה שבוע ללא אירועים מיוחדים, הכותרות היו שונות זו מזו: באחד – ‘נפל לפיר מעלית בדיוק שנה לאחר שאחיינו נדרס‘; בשני – ‘אולמרט: אסד לא רציני, אין סיבה בעולם לדבר איתו‘“.
רוזנבלום המשיך: “לימים ייכנסו דברים אלה להיסטוריה, כעוד קלאסיקה של טריוויאליות וזחיחות ערב־אפוקליפסה. אבל משהו רציני וגדול השתבש פתאום, שכן הפיצוץ העמום הראשון – שעוד אפשר היה לייחסו לבום על־קולי או לפיגוע רחוק – לא היה יחיד. מיד אחריו נשמעה סדרה כמעט בלתי פוסקת של פיצוצים עזים, מכיוונים שונים. דוכנים ושולחנות בתי קפה ננטשו, העוברים ושבים התחילו מתרוצצים. איש לא שיער שפיצוצים אלה יימשכו שבועות. אנשים מיהרו הביתה – אל המחשבים, אל הטלוויזיה, אל הרדיו, אל טלפון כלשהו – צמאים לאינפורמציה כלאוויר לנשימה. נהג מונית אחד צעק למישהו: ברדיו אומרים שיש נפילות בכל הארץ!
“בכל הארץ... כלומר, הפעם אין אפילו לאן לברוח! - - - זה נראה כנצח עד שהתעדכנו דפי האינטרנט, ועד ששלושת ערוצי הטלוויזיה עלו עם מהדורות מיוחדות. בשעה שתיים זה כבר היה רשמי: סוריה פתחה במתקפה כוללת על ישראל, בגיבוי איראני ובשילוב עם חיזבאללה“.
אחרי מבצע ‘צוק איתן‘ התיאור הרוזנבלומי ההוא, מלפני שמונה שנים, נראה מוחשי לכאורה, אך זהו קשר אסוציאטיבי בלבד. סבלות ‘צוק איתן‘ הם כסף קטן לעומת המלחמה שצפה דורון רוזנבלום. הוא חזה אסון בסדר גודל של 1973 ולקחים שמאלניים בהתאם. התיאור האפוקליפטי שלו עסק גם ברעידת האדמה הציבורית שלאחר המערכה: “חלפה חצי שנה מאז גוועה המלחמה בעוד איזו הפסקת אש שהוטלאה בחיפזון. הנזק הכלכלי היה עצום. הוטלו מסים. היו אלפי הרוגים. ועכשיו ישראל כן הסכימה לשיחות עם אסד. ‘אני יושב פה ומורט את שיער ראשי‘, הרעים ירון לונדון בראיון עם ראש הממשלה. ‘למה?! למה?! למה היינו צריכים את המלחמה הזאת, עם אלפי הרוגיה ועם ההרס הנורא הזה, כדי להסכים אחריה למה שיכולנו להסכים בלעדיה?!‘“
רוזנבלום סיכם בנימת אמרנו־לכם מוקדמת משהו: “כעבור שנה פרסמה ועדת וינוגרד התשיעית מסקנות חלקיות על מה שהתקרא לימים ‘מלחמת ההתשה השנייה‘: סוריה פתחה במלחמה לא כדי לנצח בה – אלא כדי לטלטל את ישראל, לאחר שלא נענתה במשך שנתיים להפצרות לנהל משא ומתן מדיני. הקונספציה לפיה סוריה ‘חלשה‘ ולא תעז להבעיר את האזור, או ש‘תהיה מלחמה רק בקיץ‘ – קרסה כבר בשנייה הראשונה של אותו יום נמהר“.
חלוקת עוגה במקום צדק
כידוע, ועדת וינוגרד התשיעית טרם קמה, אפילו לא ועדת וינוגרד השנייה. ובעצם, אולי כדאי שבכל זאת תקום ועדה שתבדוק ותחקור ותזכיר מי התאמץ להוריד אותנו מהגולן ולהפקיר את הגליל לחסדי דאעש או ג‘בהת א־נוסרה. זאת בדיקה חיונית וחינוכית במדינה כה מותקפת על ידי לחצי נסיגה פנימיים. מול התזה השמאלית הידועה על מלחמת יום הכיפורים, שכביכול פרצה בגלל תאוות הכיבוש של גולדה מאיר, אפשר כבר להציב את סיפור הצלתו הנסית של הגולן מתאוות הנסיגה של שוחרי השלום עם סוריה.
הנחת היסוד של שוחרי השלום אמרה שהגולן הוא אביזר מותרות טריטוריאלי, אדמה לא לנו. שמעון פרס אמר זאת מפורשות בפגישה עם מלך מרוקו בקיץ 95‘: “רמת הגולן היא אדמה סורית ואנו יושבים על האדמה הסורית... מבחינה היסטורית רמת הגולן מעולם לא נחשבה חלק ממדינת ישראל“. גם יוסי שריד השמיע באותם ימים טענה דומה, תלושת מציאות. תקופת השלטון הישראלי ברמה ארוכה יותר מכל עידן השליטה הסורית שם, כי סוריה המאוחדת עצמה נוסדה רק ב־1946.
הגולן הוכרז כחלק ממנה בתוקף הסכם החלוקה הקולוניאליסטי שבין צרפת לבריטניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, על אפם וחמתם של מנהיגי הציונים אז, שטענו – אולי בקול רפה משהו – כי הוא חלק מארץ ישראל ההיסטורית. הם הזכירו שהאזור רווי בשרידי גבורה וריבונות יהודית, החל בתקופת המלכים ודרך ימי בית שני, קרב גמלא ותקופת התלמוד. אבל הצרפתים והבריטים התעלמו מהמחאה היהודית. ספרים לא מעטים ומחקרים לרוב מתארים את החמדנות ואת שרירות הלב שבה הם חילקו ביניהם את המזרח התיכון בכלל ואת הגולן בפרט. זה לא היה צדק היסטורי, זו הייתה חלוקת עוגה.
הסורים החזיקו בגולן 21 שנים בלבד. רוב הזמן הזה התנכלו ליישובים היהודיים שלמרגלותיהם, עד שהמיטו על עצמם את נפילת הגולן בידי ישראל. הרמה עברה לידי ישראל ב־1967 בעיקר לפי דרישת תושבי עמק הירדן, שלא יכלו לסבול עוד את הייסורים הארטילריים שהמיטו עליהם תותחי צבא דמשק. “ילדה מגדות יצאה ממקלט, ואין בתים עוד במשק“, כתב העיתונאי־הפזמונאי יובב כץ. אחרי שנה הוא כתב גם את ‘מלכות החרמון‘, להיט ענק שקירב את לבבות הישראלים לחבל הארץ הצפוני שצה“ל כבש במלחמת ששת הימים. שם הרי גולן, הושט היד וגע בם, כתבה רחל הרבה שנים קודם. זה לא היה שיר כיסופים קולוניאליסטי, זה היה שיר געגועים לחבלי מולדת.
בכל זאת, בישיבת ממשלה סודית כשבוע אחרי המלחמה התקבלה החלטה לוותר על הגולן כולו תמורת שלום. גם מנחם בגין הצביע בעד. “אינני מעלה על דעתי ש[המעצמות הגדולות] יתנו לנו את הרמה‘“, אמר ראש הממשלה לוי אשכול לפי פרוטוקול הישיבה, שהותר לפרסום רק לפני כשנתיים. “מה שאפשר להבטיח, זה פירוז כזה, שמשם לא יוכלו להפגיז את היישובים שלנו“.
אבל דמשק התמהמהה להציע לישראל שלום או פירוז, ועד מהרה החלו להיקבע עובדות התיישבות בשטח. עוד לפני שנציגי הציונות הדתית נאחזו בכפר־עציון, הניחו נציגי קיבוץ גדות את אבן הפינה למרום־גולן (ו‘ בתמוז תשכ“ז, 14 ביולי 1967). עד תום השנה הראשונה למלחמה קמו גם מבוא־חמה, עין־זיוון וגבעת־יואב. עם ישראל לא עבר להתיישב בהם בהמוניו, עד היום יש בגולן אוכלוסייה יהודית דלילה למדי (לא יותר מ־30 אלף), אך הוא נקשר לאזור בעבותות חיבה. ב־47 השנים שחלפו מאז שחרור/כיבוש הגולן, לא היה סקר דעת קהל אחד שהצביע על רוב לתומכי הנסיגה משם. כל הסקרים אוששו את הסיסמה “העם עם הגולן“, שאורי אורבך טבע ב־1992 לפי הזמנה של קרוב משפחה, תושב נוב.
העיניים שלנו
מלחמת יום הכיפורים, שבמהלכה פונו ברמה יישובים אחדים לימים אחדים בגלל המתקפה הסורית, לא שינתה את היחס הנפשי הישראלי לאזור. חורבות קוניטרה נמסרו לאסד לאחר המלחמה יחד עם פיסות שטח נוספות בהיקף של 60 קילומטרים רבועים בסך הכול, אבל שאר השטח נשאר בידי ישראל. גם החרמון נשאר, אחרי שהחליף ידיים במהלך המלחמה. “העיניים של המדינה“, כינה אותו בטלוויזיה בני מסס ז“ל, לוחם גולני פשוט שזכה לחזור הביתה בשלום מהקרבות המרים. ההגדרה הפשוטה והקולעת של מסס הידקה עוד יותר את הקשר בין הישראלים לרמה. היא סיפקה נדבך ביטחוני לקשר הנפשי.
סיסמה קליטה נוספת נטבעה ב־1979: “הגולן – חלק בלתי נפרד מישראל“. קומץ התושבים שם חשש שנשקף לו גורל ימית. שר החוץ משה דיין הכריז שהסכם השלום עם מצרים עשוי לשמש דגם להסכם עם סוריה, ובגולן נתקפו מועקה. בראש המערכה התייצב קיבוצניק מקומי צעיר, שמעון שבס, לימים יועצו של יצחק רבין. שבס ארגן עצומה המונית שבה נתבעה ממשלת בגין לספח את הרמה לישראל. אחרי שאסף 745 אלף חתימות, מסר אותן לבגין בטקס מתוקשר היטב. “רצינו שיידעו בעולם כי רבים בעם ישראל חושבים שהגולן חייב להישאר בריבונות ישראל, בכל תנאי, בכל מצב ובכל זמן“, אמר שבס לבגין.
בגין, דמוקרט גדול, השתכנע. כשנה אחרי קבלת העצומה הוא העביר בכנסת – בתוך שעות אחדות – את החוק להחלת הריבונות הישראלית בגולן. 63 ח“כים הצביעו בעד, רק 21 התנגדו. ועד יישובי הגולן התפזר מתוך תחושה שהמאבק תם והגולן ניצל.
דוברי שמאל אמנם שפכו אש וגופרית על החוק, וטענו שימיט עלינו אסון - “זו החלטה של ממשלה מטורפת, מחרחרת מלחמה“, כתב יוסי שריד ב‘הארץ‘, ובעל הטור אמנון אברמוביץ‘ הזהיר ב‘מעריב‘ שהסיפוח “עלול לעלות בדם“ - אבל בגולן חגגו. בגיליון מיוחד של הביטאון האזורי נכתב בתחושת הקלה: “טוב ורצוי שהגולן ירד מהכותרות. לאט לאט יתרגלו תושבי המדינה ומדינות העולם לכך שהגולן הוא אזור מאזוריה של המדינה, כמו הגליל, השרון והנגב“.
אבל לימים התברר לתושבי הגולן שסיפוח אינו ערובה לשקט נצחי. בבחירות 1992 רובם הצביעו למפלגת העבודה, שהתחייבה במצעה כי “בכל הסכם שלום עם סוריה יימשכו הנוכחות והשליטה ההתיישבותית וצבאית של ישראל ברמה“. הם האמינו ליצחק רבין, שערב הבחירות השתתף בחגיגות בקצרין לרגל יום השנה ה־25 למלחמת ששת הימים, והבטיח שם כי “מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן, יפקיר את ביטחון ישראל“. זו הייתה אחת ההבטחות הכוזבות הבוטות ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, עתירת הכזבים הבוטים. זמן קצר אחרי הבחירות פתח רבין בהידברות עקיפה עם הסורים על שלום תמורת שטחים. ב־1994 הוא העביר לחאפז אסד, באמצעות ממשל קלינטון, התחייבות לסגת מכל רמת הגולן תמורת חילופי שגרירים. למעשה, כל תקופת כהונתו של רבין ריחפה על הגולן סכנת פינוי מוחשית ביותר.
באספה חשאית בקיבוץ אל־רום בסוף 94‘ הוחלט להקים צוות שיישא וייתן עם השלטונות על הסדר הפינוי. ראש הממשלה רמז בראיון טלוויזיה שהקיבוץ הזה יעלה ראשון על מוקד השלום. “אני מרגיש אידיוט שהצבעתי רבין“, אמר לעיתונאים מזכיר המשק, שמעון בראון. במושב הדתי נוב הביעו תושבים אחדים נכונות לגור גם תחת ריבונות סורית. אווירת נכאים של ערב פינוי ירדה על האזור.
“התבגרנו“, הסביר רבין בקיצור נמרץ את המהפך החד בעמדתו, כאילו יש משהו בוגר בהסכמי נסיגות. “שלום עם סוריה יביא שלום לישראל“, הבטיחה השרה הבכירה שולמית אלוני, “יש להתקדם ככל האפשר לקראתו גם אם הדבר כרוך בכאב לתושבי רמת הגולן“ (28.5.95). היא קצת התבלבלה בין תושבי הגולן לאוהבי הגולן.
כאב הנסיגה הצפויה הציק לרוב תושבי ישראל. עוצמת ההתנגדות הציבורית למחיר השלום בגולן הייתה גבוהה בהרבה מעוצמת ההתנגדות להסכמי אוסלו, שהתהוו באותן שנים. הממשלה נאלצה להבטיח בכנסת שלא תהיה נסיגה בלי משאל עם. יהודה הראל, מבכירי המתיישבים, הכריז אז שבמלחמת יום הכיפורים צה“ל הציל את הרמה, ועם ישראל יציל אותה בקרב המדיני.
הראל צדק. משאל עם עצמאי שיזם העיתון הנפוץ־עדיין ‘מעריב‘ הצביע על רוב מוחץ נגד הפינוי – 70 אחוז. זה לא היה משאל מבוסס היטב מבחינת הכללים הסטטיסטיים, אך הוא יצק מים צוננים על ההתלהבות הממשלתית לקדם את המשא ומתן עם סוריה.
תנועת ‘הדרך השלישית‘ של אביגדור קהלני גייסה בכירים לשעבר במערכת הביטחון שתקפו את תוכניות הנסיגה בצפון, ובהם ראש המוסד לשעבר יצחק חופי והרמטכ“ל בדימוס דן שומרון. אחר כך רבין נרצח, והליכוד חזר שלטון. היום ידוע שגם נתניהו הבטיח בחשאי לחאפז אסד, באמצעות איש העסקים רון לאודר, את רוב הגולן תמורת הסדר, אבל אסד האב היה מנהיג כבד תנועה. עד יומו האחרון מרח את מנהיגי ישראל וארצות הברית שנשאו ונתנו איתו במישרין או בעקיפין. הם ידעו שמדובר בעריץ אכזר, רוצח המונים, ובכל זאת השתוקקו לראות אותו נואם יום אחד בכנסת, כמו סאדאת.
מאה מטר מהשלום
המאמץ המרוכז ביותר להשגת הסדר שלום ונסיגה בין ישראל לסוריה נעשה בוועידת שפרדסטאון בחורף 2000. בגולן חיו אז 17 אלף תושבים בלבד. ראש הממשלה דאז אהוד ברק, שבניגוד לרבין לא נכבל בהבטחת בחירות להישאר על הרמה, התקרב להסדר הזה עד כדי ויכוח על אלפי דונמים בודדים לחוף כנרת. אסד דרש לגעת במים ממש, ברק הבין שנגיעה כזאת לא תעבור במשאל עם. עצרת ענק בתל־אביב נגד ירידה מהגולן, שבה השתתפו גם דוברים שהגדירו את עצמם כאנשי שמאל, שכנעה את ראש ממשלת ישראל ואת נשיא סוריה שחבל על זמנם. מרכז הכובד של העשייה המדינית חזר לזירה הפלשתינית.
כשאסד הזקן מת ביוני 2000, רווח לאנשי שמאל רבים. תיאורי האופי של יורשו דיברו על מנהיג נאור יחסית, דובר אנגלית רהוטה, גולש אינטרנט נלהב. אשתו הבריטית הושוותה במערב לנסיכה דיאנה. אבל זמן קצר אחר כך פרצה האינתיפאדה השנייה, ושרון עלה לשלטון. שלום עם סוריה לא עמד בראש דאגותיו, בלשון המעטה. דיבורי ההסדר עם סוריה נמוגו לשנים אחדות.
בחורף 2004 הזמין נשיא המדינה דאז, משה קצב, את עמיתו הסורי לבקר בישראל, וזכה לתשואות ממחנה השלום. ב־1 בדצמבר 2004 עמד חיים רמון על דוכן הכנסת והטיח בשר החוץ סילבן שלום: “פעם אחת כבר החמצנו הזדמנות. לפני ארבע שנים היינו באמת כפסע מהסכם,
מה זה פסע? מאה מטר, זה היה המרחק של השלום בינינו לבין סוריה, וראש הממשלה ברק ברח מהשלום הזה. אני מקווה שמי שלא הביא שלום לא ישוב, אבל אתה, אדוני שר החוץ, עכשיו רוצה להצטרף אליו וגם כן להחמיץ?“
וזהבה גלאון אמרה: “יש נשיא סורי, אסד הבן, שמציע הידברות ומשא ומתן ישיר. אז מתחילים אצלנו לבדוק בציציות, כמו שאני שומעת עכשיו: מה עומד מאחורי הכוונות שלו? אנחנו מתנהגים, הייתי אומרת, באיזה זלזול, באיזו פשטות חסרת תחכום. ...בסופו של דבר, מי שמשלם את המחיר זה אנחנו, זה מדינת ישראל, כיוון שיש ממשלת ישראל, ממשלה סרבנית שעונה תשובות סרבניות. המחיר ידוע, חבריי חברי הכנסת, אדוני שר החוץ. המחיר ידוע. ישראל תצטרך לרדת מרמת הגולן, לפנות יישובים, תוך כדי הסדרי ביטחון“.
גם אופיר פינס־פז מהעבודה היה משוכנע שאסור להשיב ריקם את ידו המושטת של אסד: “ישראל מחמיצה הזדמנות היסטורית, הזדמנות פז, לנהל משא ומתן עם המדינה הערבית הגדולה שעדיין אין לה איתנו הסכם שלום, בתנאים הקשים ביותר מבחינתה והטובים ביותר מבחינתנו. ...הפחדנות וההססנות של הממשלה בעניין הזה הן כשלעצמן מסוכנות, חסרות אחריות כלפי מדינת ישראל“ (14.1.04).
אפילו שר האוצר בנימין נתניהו המליץ לשרון לדבר עם אסד. בחורף 2004 הסביר נתניהו לשמעון שיפר מ‘ידיעות אחרונות‘ ש“ישראל עומדת עכשיו לפני הזדמנות נדירה להגיע להסכם שלום עם סוריה בתנאים חדשים ונוחים“. הוא הזכיר שבתקופת כהונתו כראש ממשלה, היה מוכן לסגת תמורת שלום עד קו המצוקים בגולן. “נתניהו לשרון: דבר עם אסד“, זעקה הכותרת הראשית בעיתון (8.1.04). כחודש אחר כך הוכרזה רשמית תוכנית ההתנתקות, ואסד נאלץ לחכות.
אהוד ברק עם קלינטון בוועידת שפרדסטאון. ''למזלנו, אסד דרש לגעת במים''. צילום: איי.אף.פי
קרחון מתקרב לטיטאניק
מתקפת השלום הבאה עם סוריה, מתקפה עזה ביותר, התרחשה כבר בתקופת אולמרט, בשלהי 2006 (תשס“ז), אחרי מלחמת לבנון השנייה. ראש ממשלת ישראל מטעם ‘קדימה‘ השתוקק מאוד לדבר עם אסד ולעשות שלום. נשיא ארצות הברית, ג‘ורג‘ בוש הבן, בלם אותו. הוא התנגד בתוקף למשא ומתן עם נשיא תומך טרור, בן בריתה של איראן. המגעים הוקפאו. אסד הגיב בפיזור רמזי מלחמה שעוררו כאן בהלה גדולה.
פרשנים צבאיים תיארו בפרוטרוט את הזוועה הסקאדית שמחכה לישראל אם סוריה, המתוסכלת בגלל חוסר יכולתה לשוב לגולן בדרכי שלום, תבחר בדרכי מלחמה. הם נקבו בתאריך המשוער של יום הדין (קיץ 2007) ואף ברשימת אתרי הנפילות הצפויות של הטילים הסוריים (ממטולה עד אילת). ב‘מעריב‘, למשל, דווח שמאחורי קוניטרה בנו הסורים מאחז אורבני צפוף שיקשה על כוחותינו להעביר את המלחמה לשטח האויב. ב‘ידיעות אחרונות‘ נקבע שצה“ל לא יהיה מסוגל להכריע באופן מוחלט אפילו את חיזבאללה.
כל העיתונים טפטפו את המלצת צה“ל לדרג המדיני לוותר על הגולן ועל חלק מהכנרת, כדי להימנע מעימות עם סוריה. “מעניין מה יגיד אהוד אולמרט לחברי ועדת החקירה הבאה – זו שתוקם בעוד שנתיים־שלוש, אחרי המלחמה עם סוריה, או אחרי שיתברר גודל ההחמצה לנתק את ציר הרשע ולבודד את איראן“, נזף בן כספית בראש הממשלה (מעריב, 17.12.06). אורי שגיא הזהיר ב‘ידיעות אחרונות‘: “אם נפנה עורף לאסד, צריך להביא בחשבון - סוריה אמנם חלשה, אבל עדיין קיים פוטנציאל לעימות כוחני. היא עלולה להשתמש בכוח כדי להניע תהליך מדיני, או כדי להשיג מטרות אחרות. ...מבחינתה של ישראל יש מחיר כואב ברמת הגולן, אבל מחיר המלחמה כואב הרבה יותר“ (11.10.06).
הרמטכ“ל החדש גבי אשכנזי פרס את חסותו על קמפיין ההפחדה והשלום. הוא לא התבטא פומבית בנדון, אבל היה ברור שהעיתונים מתכוונים אליו כאשר הם מפרסמים כותרת בסגנון “בכירים בצה“ל דוחקים באולמרט לדבר עם אסד“ (ידיעות אחרונות, 8.6.07). הבכירים יצרו רושם שאם אולמרט לא ידבר עם אסד, תפרוץ עוד מערכה. “מו“מ עם סוריה או חשש למלחמה בקיץ“, זעקה כותרת מפחידה נוספת. מאמר המערכת של ‘הארץ‘ התריע: “איומי המלחמה של נשיא סוריה, בשאר אסד, הם תזכורת לסכנות האורבות לישראל אם יימשך הקיפאון המדיני. ...אולמרט השמיע מסרים מרגיעים, שישראל אינה מתכוונת לתקוף את סוריה. אך לא די בהם: בשיחותיו הצפויות עם נציגי הליגה הערבית עליו להבהיר להם, שישראל אינה מתכוונת להישאר לנצח בגולן“ (19.4.07).
איתן הבר, רדוף סיוטי מלחמת יום הכיפורים, דימה את ההיסוס הישראלי לרדת מהגולן לאחד האסונות המפורסמים ביותר בהיסטוריה האנושית: “התזמורת מנגנת על הסיפון, בחדרי האוכל זוללים וסובאים - והקרחון קרב ושט אל הטיטאניק, האונייה שבוניה היללו אותה כמי שאינה יכולה לטבוע לעולם. נותר לנו רק להתגעגע לחלון ההזדמנויות“ (ידיעות אחרונות, 16.9.07). דן מרידור, שר לשעבר ואזרח מודאג בהווה, הצטרף למטיפים לוותר על הגולן. בראיון ל‘קול ישראל‘ אמר ש“יש לפתוח במשא ומתן עם סוריה ולהיענות לאיתותיו של אסד לשלום. אם תיענה סוריה לדרישות לפרק את חיזבאללה, להפסיק הסיוע לטרור ולהתנתק מאיראן, המחיר – ויתור על הגולן – יהיה שווה“ (15.1.07).
אין שום מפלצות
למרות רוחות הנסיגה המנשבות בעוז, ועד יישובי רמת הגולן נשך שפתיים ולא התפתה להיכנס לוויכוח פומבי על עתיד הרמה. שתיקתו נועדה לשדר שעניין הגולן הוא מעבר לכל ויכוח. למזלו, ממשל בוש התמיד בהתנגדותו למשא ומתן ישראלי עם אסד. איש ימין אחד אמר אז שמאז תש“ח לא הופעל על ישראל לחץ אמריקני כה נעים. אבל בשלהי 2008, כשכיסאו של אולמרט התנדנד בחוזקה בגלל פרשיות השחיתות ואובמה ניצח בבחירות, הימר אולמרט בכל זאת על הסוס הסורי. לצורך כך הוא הסתייע בשדכן הטורקי, רג‘פ טייפ ארדואן.
גם מנהיגי אירופה היו בעד, כי אסד היה בעיצומה של מתקפת נחמדות. בעל הטור דיוויד איגנשיוס מ‘וושינגטון פוסט‘, שראיין את אסד בדמשק ב־22.12.08, התפעל מהנינוחות שלו. חמש שנים קודם לכן פגש איגנשיוס אסד נוקשה ודוקטרינרי, ואילו עכשיו מצא אותו “רגוע, לא פורמלי ואפילו צוחק לפעמים“.
אלוף בן ציטט ב‘הארץ‘ את הפרשן האמריקני הבכיר וכתב: “גם בישראל מדברים אחרת על אסד הבן, הנתפש כשכן אחראי ורציני שאפשר לעשות איתו עסקים. אולמרט ושר הביטחון אהוד ברק, ואיתם הרמטכ“ל גבי אשכנזי וראש אמ“ן עמוס ידלין, מאמינים שסוריה יכולה לחלץ את ישראל מהמצוקה האסטרטגית שאליה נקלעה מאז מלחמת לבנון השנייה. הם חולמים על מזרח תיכון חדש, שבו סוריה מתנתקת מאיראן, חיזבאללה וחמאס, וחוברת לישראל ולארה“ב, בתמורה לנסיגה ישראלית מהגולן. בהשוואה לפלשתינים המפוצלים, שאי אפשר לסמוך עליהם, סוריה נראית כאי של יציבות וסדר“ (25.12.08).
מכל בכירי מערכת הביטחון, רק ראש המוסד מאיר דגן התנגד לוויתור על הגולן, אך זו הייתה התנגדות שבשתיקה. תומכי הוויתור היו קולניים מאוד. ההיסטוריון יגאל קיפניס פרסם בקיץ 2009 ספר שנועד לרכך את הדימוי המאיים של סוריה – ‘ההר שהיה כמפלצת‘. בגלל היותו תושב הגולן בעצמו, זכה קיפניס לתשומת לב תקשורתית רבה. “ההתיישבות תשיג את מטרתה ביום שיפנו אותה, כי אז יהיה הסכם שלום“, הכריז ההיסטוריון המחוזר בראיון עיתונאי. “שלום בלי רמת הגולן זה מצב בטוח יותר מאשר רמת הגולן בלי שלום“, כתב בעיתון פעם אחרת. גם אלון ליאל ותנועתו למען שלום עם הסורים גרפו אהדה ציבורית.
מפעל יחסי הציבור של אסד ושל השלום עם סוריה גרם לכרסום מסוים בהתנגדות של דעת הקהל הישראלית לנסיגה מהגולן, אך רוב הציבור עדיין התנגד לנסיגה עמוקה. פרישתו המאולצת של אולמרט מכס ההנהגה הורידה את הנושא מעל סדר היום. בנימין נתניהו התחייב בבחירות 2009 לא לוותר על הגולן, ונעץ עוד סיכה בכיסופי מחנה השלום לאכול פעם חומוס בדמשק. “שלום עם סוריה הוא לבנה מרכזית בכל הסדר אזורי יציב“, עוד הספיק שר הביטחון אהוד ברק להכריז בערוץ 2 באוקטובר 2009. אחר כך פרץ האביב הערבי, מלחמת אזרחים איומה התלקחה בסוריה, ואסד הפך למנהיג המצורע בעולם. ככל שארגוני המורדים התקרבו לאלוני־הבשן, התמעט והלך מספר היהודים שכואבים את החמצת השלום עם סוריה. אפילו בזכוכית מגדלת קשה למצוא היום איש שמאל שממליץ לוותר על הגולן.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...1&cat=404&loc=1 |
ראשי
צ'אט
18-10-2014, 20:53
מצב כלאיים
