לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #2  
ישן 09-06-2015, 07:51
צלמית המשתמש של האזרח
  משתמש זכר האזרח האזרח אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 11,855
לפי ד"ר אורי מילשטיין....
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "קרב סולטן יעקוב"

פרק שישי: חרפת סולטן יעקב

שהיא חרפת סגן מפקד הגייס, אהוד ברק





בפרק זה ידובר על רשלנותו הפושעת של האלוף אהוד ברק, שכדי לקדם את הקריירה הצבאית שלו, וגם לספק את תאוותיו של שר הביטחון אריאל שרון, ובכך לזכות בכהונת הרמטכ"ל, הוא שלח, במלחמת לבנון הראשונה, ביוני 1982, למלכודת מוות בסולטן יעקב, גדוד שריון של צה"ל. כדי לחלץ את הגדוד הוא שלח באופן רשלני כוחות נוספים, ששילמו מחיר כבד ולא השיגו את יעדם.

אהוד ברק עשה זאת, למרות שהיה ידוע ושהוא ידע, עוד לפני המלחמה, שבסולטן יעקב הכינו הסורים תשתית קרקעית למארב חטיבתי נגד טנקים; למרות, שעל-פי תורת הלחימה הסובייטית-סורית אמורה הייתה להיות שם חטיבת נ"ט; למרות שהגיעו אליו ידיעות, וקציני המודיעין הזהירו אותו, כי אכן ממתינה שם לצה"ל חטיבת נ"ט סורית, מספר 58.

התוצאה: : 20 הרוגים, 30 פצועים, 2 שבויים, 4 נעדרים ו-8 טנקים שנפלו בידי הסורים.

אלה הן העובדות.

ומכיוון שלמרות החרפה הוא המשיך להתקדם, הרי כשר ביטחון הוא גרם לחרפה נוספת: הוא היה אחראי למבצע כושל של חיל הים, כאשר, בהשתלטותו המופקרת על האוניה "מרמרה", הוא הרס את היחסים בין ישראל לתורכיה, יחסים שהם חיוניים לביטחונה של ישראל.

הפרק להלן יתאר ויסביר כיצד חולל אהוד ברק את חרפת סולטן יעקב.






הנפשות הפועלות



בקרב סולטן יעקב, שהתחולל במלחמת לבנון הראשונה, נמלט גדוד שריון ישראלי מן המערכה, בחיפוי "ארגז אש"[1] ארטילרי, לאחר שנשלח אליה באופן מופקר, והותיר בשדה הקרב לוחמים, שחלקם נשבו בידי הסורים והאחרים נרצחו על ידי הפלסטינים. מלבד זאת, נטש הגדוד שמונה טנקים, ואלה לוקטו בידי האויב. כוחות ישראלים רבים מאוד שהיו בסביבה, ושלהם הייתה עדיפות מוחלטת על האויב, לא חילצו את הלוחמים הלכודים ואת הכלים, ולא יצאו להכריע את הסורים. חרפת סולטן יעקב מנעה מצה"ל את האפשרות להשלים את המשימה שנטל על עצמו – אומנם בלא אישור הדרג המדיני – והיא, להגיע לכביש ביירות-דמשק, על מנת לכתר את הכוחות הסוריים בלבנון ולהניסם ממנה, כדי להשליט עליה את הנוצרים, בני בריתה המדומים של ישראל.

קצין המודיעין של אוגדה 90, אלוף משנה בדימוס תמיר ברשד, שלאוגדתו השתייכו הלכודים, העריך לימים, במאמר בכתב העת של צה"ל "מערכות", שאירוע זה גרם ל"תפנית במערכה", ושהוא נבע "מכשל בהבנת שדה הקרב. מידע מבולבל על שדה הקרב גרם לניהול ולביצוע כושלים...".[2]

פרק זה יתאר בקצרה את האירוע, ויסביר לראשונה לציבור הרחב,[3] אחרי שלושים שנה, מדוע וכיצד התחולל אחד הכישלונות הגדולים והידועים בתולדות צה"ל. בחרפת סולטן יעקב מעורבים מפקדים ולוחמים רבים. חמישה מהם בולטים:

שר הביטחון, האלוף בדימוס אריאל שרון, והרמטכ"ל, רב אלוף רפאל איתן, (רפול) שתמרנו את צה"ל, תוך הטעיית ראש הממשלה מנחם בגין, למלחמה חזיתית מול צבא סוריה, בתוכנית שלא ניתן היה ליישמה.

מפקד גייס 446, האלוף אביגדור בן גל (יאנוש), שפיקד על חמישה כוחות אוגדתיים. הוא לחץ על שרון ועל רפול לתקוף את הסורים, אך הקיף את עצמו במקורבים ובטרמפיסטים, לא ניהל עבודת מטה ראויה, לא שלט על הגייס שעליו פיקד, והפעילו באופן כושל ובנוהלי קרב פגומים.

מפקד גדוד 362, סגן אלוף מיל' עירא אפרון,[4] נשלח עם גדודו לשטח השמדה בתוך מתחם חטיבתי סורי, בגזרה שתחילתה מדרום למשולש טובלנו[5], ומתפשט צפונה דרך הכפרים אל- מחידתה, אל-בירה/חרבת רוחא וסולטן יעקב, לאורך עשרה קילומטרים. לעירא נמסר שאין במתחם שום כוח סורי. עירא ופקודיו נקלעו לשטח נחות, מוקפים בכוחות אויב עדיפים בהרבה, שממוקמים מעליהם ושולטים עליהם. סיכויי הגדוד לשרוד היו אפסיים.

ואחרון אחרון בלתי חביב, האיש שברשלנות פושעת גרם לאותה חרפה, היה סגן מפקד הגייס, האלוף אהוד ברק, שפיקד בפועל על הגייס באותו לילה. הוא זה שאחראי לטעות הגורלית שהטעתה את כל המפקדים בפרשה, בהאמינם שאזור סולטן יעקב ריק מכוחות סורים, בעוד שעל פי מידע מודיעיני עדכני, שהיה זמין גם לברק וגם ליאנוש, הייתה שם חטיבת נ"ט סורית, והיו כוחות קומנדו סוריים במערכים חפורים, עוד משנת 1975.

חרפת סולטן יעקב נקבעה בזיכרון הישראלי, יחד עם אירועי סברה ושתילה, כמסמלת את המלחמה ההיא, שנועדה ממניעים של אינטרסים אישיים, ולא למען מטרות לאומיות. למרות שברק הוא האשם העיקרי בחרפה, הוא ברח מן האחריות ולא שילם שום מחיר.

פרשת סולטן יעקב אינה נוגעת רק לנעדרים, שעד כתיבת שורות אלה לא ברור מה עלה בגורלם,[6] ולא רק לחללים, ללוחמים, למפקדים, ובייחוד לאהוד ברק, אלא לצה"ל כולו ולחברה הישראלית, שלא חקרו את הליקויים, ולא הפיקו את הלקחים, כך שממילא חזרו אותם כישלונות על עצמם אחרי ארבע עשרה שנים, במלחמת לבנון השנייה.






לגרור את סוריה למלחמה



במשך עשרים ואחת השנים הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות, היה גבול לבנון שקט יחסית. ב-1 בינואר 1970 חטפה חוליה של הפת"ח שומר לילה ממטולה, שמואל רוזנווסר, לציון חמש שנים לפיגוע הראשון של הארגון בישראל. ישראל הגיבה בפשיטה על הכפר כילא בדרום לבנון, בחטיפת תשעה חיילים ושנים עשר אזרחים ובפיצוץ מקור כוח של תחנת מכ"ם. הפעולה שכוונה נגד שלטונות לבנון לא הרתיעה את הפלסטינים. ב-22 במאי 1970 ירו מחבלים מארגון החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין אל עבר אוטובוס שהסיע את ילדי מושב אביבים ורצחו שנים עשר מנוסעי האוטובוס, בהם תשעה ילדים. גבול לבנון התחמם ומאז לא נרגע.[7] בעקבות מלחמת "ספטמבר השחור" (1970), בין צבא ירדן לאש"פ, סולקו מירדן מפקדות המחבלים הפלסטינים. הם העבירו את בסיס פעילותם ללבנון. מאז, מתחוללת מלחמה, בעצימות נמוכה, סמוך לגבול שבין ישראל ללבנון, עם שתי התפרצויות של מלחמות סדירות: מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 ומלחמת לבנון השנייה ב-2006, ועוד כמה מבצעים גדולים לפניהן וביניהן. בין 1970 ל-1982 התחוללו בלבנון מלחמות אזרחים והתעצמה מאוד הנוכחות הצבאית הסורית. אז גם התגבשה ברית אסטרטגית בין ישראל לנוצרים בלבנון, וישראל השתלטה ישירות ובאמצעות בני ברית מקומיים על רצועה בדרום[8]. במארס 1978, במסגרת "מבצע ליטאני", תקף צה"ל בסיסים של אש"פ בדרום לבנון. המבצע הרחיב אמנם את שלטון ישראל ובני בריתה על הדרום, והדבר נחשב אז להישג[9], אך אש"פ לא צמצם את פעילותו. התוצאה: אחרי המבצע החלו בצה"ל בתכנון פלישה צבאית ללבנון.[10] בספטמבר 1979 החל צה"ל להתכונן למבצע "בני טובים", שנועד לכיבוש כל לבנון, לחיסול כל בסיסי אש"פ שם, ולסיוע לנוצרים להשתלט על המדינה.[11]

צה"ל גם ביצע באותה תקופה פרובוקציות בגזרה הסורית ובגזרה הלבנונית, פרובוקציות שהוסתרו מעיני הציבור, בשיתוף פעולה עם צנזורה חמורה ועם אמצעי התקשורת, כדי לזרז את פרוץ המלחמה.[12] סיפר אלוף משנה בדימוס אילן ויכסלבאום:

"ב-1978 הייתי עוזר קצין המודיעין של פיקוד הצפון, בדרגת סגן אלוף. ב-3 מרס 1978 ביקש אותי יאנוש שאצטרף לרמטכ"ל מוטה גור לסיור בגזרת בינת ג'ביל, שלא הייתה בשליטתנו, (מאחר שלטענתו של יאנוש, יש סורים בבינת ג'ביל). כששאלתי איך אראה לרמטכ"ל את הסורים, קיבלתי תשובה מוזרה: 'תראה לו משהו!' כשהגענו בהליקופטר להר צפייה ראינו את המחזה הבא: הכפר מרון אראס (שהיה בשליטת הפתח) היה תחת הפגזה ארטילרית, ובמקביל, על הדרך העולה לכפר מכיוון דרום מערב, התקדמו 3-4 טנקי שרמן של אד"ל (אזור דרום לבנון), ומספר זחל"מים עם לוחמים נעו על הציר תוך ירי. לשאלתו של מוטה 'מה קורה פה' עניתי שאיני יודע ונראה שהכוחות של שדיאק (מפקד הגזרה המערבית של אד"ל) מנסים לכבוש את הכפר. מוטה ביקש שיאנוש יגיע לעמדת התצפית לפגוש אותו. בינתיים דילגנו אנחנו בהליקופטר להר אביבים, לתצפית אחורית על מרון אראס, וראינו את התקפת הנגד של הפתח' ואת חיילי שדיאק בורחים רגלית. חזרנו להר צפייה, יאנוש היה במקום והביא עימו את מח"ט 300, אלוף משנה גדעון המאירי, ובנוכחות מוטה ירד יאנוש על גדעון כיצד נתן או לא נתן לשדיאק לבצע פעולה זו. מוטה עלה על המסוק וביקש מיאנוש לבדוק את הנושא ולדווח לו מה המסקנות. דקה אחרי שמוטה המריא, אמר לי המאירי 'מה הוא (יאנוש) רוצה, אתמול בלילה הוא תדרך אותי לבצע את ההתקפה'. (זה הזכיר לי שכשבוע לפני הביצוע הכושל הזה, באחד הערבים, קרא לי יאנוש למשרדו בפיקוד, בנצרת, וביקש ממני תצ"א של מרון אראס. כשהבאתי לו את תצלום האוויר, הוא שאל אותי כיצד אפשר להשתלט על הכפר, שכלל עמדות חפורות ופילבוקסים מבטון. עניתי לו שתלוי מה יהיה מרכיב התנועה, מכיוון שבתנועה רגלית אפשר לעלות מכל כיוון, אך תנועה רכובה מחייבת עלייה בציר אחד צר למעבר ובשליטה מוחלטת מעל המוצב. יאנוש הודה לי ובזה הסתיים המפגש).

"פרשה שנייה באותו נושא, נוגעת לאיסור המוחלט שיאנוש אסר בפיקוד צפון לדווח למטכ"ל על ירי שמתבצע מאד"ל[13]. ממבצע ליטאני ועד של"ג פעלו בדרום לבנון שתי מפקדות: אחת במזרח, בפיקוד רס"ן סעד חדאד, והשנייה במערב, בפיקוד רס"ן סאמי שידיאק, שניהל את עיקר פעילותו מחנות החזיות של אשתו היהודייה אסתר, בנהריה. (לא זכור לי המועד כאשר שידיאק הוחזר מלבנון ואז נותר סעד חדאד כמפקד היחיד של כוחות אד"ל). יאנוש גם הורה שאם המחבלים יגיבו באש על ירי של אנשי חדאד או שידיאק, יש לדווח רק על ירי המחבלים. כך קרה שבאחת השבתות דיווח סמל מבצעים, איש מילואים, למטכ"ל, על סמך תצפיות כוחותינו, שארטילריית אד"ל פתחה באש (היו להם תותחי 155מ"מ נגרר מאוספי צה"ל). יאנוש כעס כל כך שביקש להעמיד לדין את הסמל המסכן על אי מילוי הוראה. אני לא יודע אם קצין האג"ם שפט אותו ומה היה פס"ד.

"פרשה שלישית נוגעת לתקופה בה הייתי מפקד אד"ל מטעם צה"ל ובתדריך שנתן לי יאנוש נאמר מפורשות שלא אדווח לחמ"ל הפיקוד על כל מבצע שאני מתכנן ומבצע (פעולות שכללו ירי ארטילרי או פשיטות על מבנים בכפרים שבשליטת המחבלים), אלא רק בשעות הערב כשהוא, יאנוש, יהיה בביתו בקיסריה!"[14]



ראש הממשלה, מנחם בגין, לא היה מוכן לאשר מלחמת יש ברירה, וראשי מערכת הביטחון לא השלימו עם עמדת הדרג המדיני, כפי שיובהר להלן. אחרי שעזר ויצמן התפטר מתפקידו כשר הביטחון במאי 1980, נטל ראש הממשלה, מנחם בגין, את התיק לעצמו, מבלי שהיו לו הכישורים להבין את מערכת הביטחון ולשלוט בה. סגנו של ויצמן, תת אלוף בדימוס מרדכי ציפורי, המשיך לכהן כסגן שר ביטחון ושר ביטחון בפועל, וזאת מבלי שראשי צה"ל התחשבו בו ובלא שראש הממשלה סמך עליו. בגין העריץ אנשי צבא במדים, וגם, לפי ציפורי, כשבגין היה ראש האופוזיציה וציפורי היה תת אלוף בשרות פעיל בצה"ל, ביקש ממנו מדי פעם קצין המבצעים של אצ"ל, לשעבר, חבר הכנסת מטעם הליכוד, איתן לבני[15], ללבוש מדים ולבוא לבקר את בגין "כי הוא מדוכא". גם הרמטכ"ל, רפול; אלוף פיקוד הצפון, יאנוש; מפקד דרום לבנון, מאיר דגן, ואיש המוסד, דיוויד קמחי, ניצלו את חולשותיו של בגין והגבירו את מעשי הפרובוקציה נגד הסורים. העיד ציפורי: "חברים בשב"כ דיווחו לי שבלבנון מתרחשות מדי פעם התפוצצויות מוזרות שיוזמים המפקדים שבגין העריץ. באתי לבגין ואמרתי לו: 'מנחם, כל מה שממשלת ישראל תחליט מקובל עלי, אך זה לא מקובל שהצבא יעשה משהו שלא בידיעת הממשלה. פיקוד צפון עושה דברים כאלה'. זה לא מצא חן בעיני בגין הוא השיב: 'טוב, אנחנו נעשה בירור'. הוא הזמין אליו את רפול, את יאנוש ואותי. הצגתי באוזניהם מה שנודע לי. רפול לא אמר מילה. יאנוש אמר: 'אני לא יודע מה הוא רוצה ממני. מאז שאני התנגדתי להקמתה של מפקדת כוחות השדה הוא רודף אותי.[16] איננו עושים דבר'. בגין נכנס לדברי יאנוש ואמר: 'מרדכי, אם אלוף אומר שהם לא עשו, אז אלוף לא ישקר'. בזה נגמר העניין".[17]

באפריל 1981 התחולל בעיר זחלה בלבנון, ביוזמת הנוצרים, עימות בין הסורים לנוצרים, שהתאמצו לחזק את הברית בינם לבין ישראל ולגרור אותה למלחמה בסורים. ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, לא הבין את המהלך הערמומי הזה של הנוצרים. כהלום שואה, נכמרו רחמיו עליהם והוא חדל לעמוד על המשמר, כפי שניתן לצפות מראש ממשלה. כדי לסייע לנוצרים הנצורים בזחלה אישרה ממשלת בגין לצה"ל להפעיל את חיל האוויר נגד הסורים. מטוסים ישראלים הפילו שני מסוקים סוריים שנשאו צוותי קרב.[18] תגובת הסורים הייתה מהירה: הם פרסו בלבנון, לראשונה, סוללות של טילי קרקע-אוויר, וכעבור זמן מה פתחו כוחות אש"פ במתקפה ארטילרית, חסרת תקדים בעוצמתה ובהיקפה, לעבר רוב יישובי הצפון. בחילופי הפגזות והפצצות בין אש"פ לצה"ל נטשו תושבים רבים מיישובי הצפון את בתיהם ונמלטו דרומה. בתמיכת הרמטכ"ל, רפאל איתן (רפול), הציג אלוף פיקוד הצפון, אביגדור בן גל, (יאנוש) בפני ממשלת ישראל, תוכנית לכיבוש רצועה ברוחב של 40 ק"מ, מגבול ישראל ועד נהר האוואלי. ראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין, ורוב שרי ממשלתו, דחו את ההצעה. למרות זאת, בגין נתן להבין שהוא ניתן לשכנוע. למשלחת של תושבי קריית שמונה הוא אמר: "תנו לי קצת זמן ולא תיפול אף קטיושה על קריית שמונה"[19]. שנה לאחר מכן אישר בגין לבצע את תוכניתו של יאנוש, אבל אז היו לראשי מערכת הביטחון תוכניות אחרות. מדיניות ראש הממשלה לא היוותה עבורם מכשול.

שר החקלאות, האלוף בדימוס אריאל שרון, שהכין את עצמו לתפקיד שר הביטחון לאחר הבחירות הקרובות, דווקא התייחס לתוכניתו של יאנוש בחיוב, ואף התנגד, בדיון בממשלה, להסכם הפסקת האש שהושג בתיווך אמריקאי. כאשר מונה לשר ביטחון הוא ביקש מיאנוש להרחיב את תוכנית המלחמה[20] ואף לתכנן חדירה ממזרח לבנון לסוריה.[21] כוונתו של שרון הייתה לנצח במלחמה כדי לרשת את בגין. רפול תכנן לנצח במלחמה, כדי לזכות ביוקרה ולהתמנות, לאחר שיפרוש מצה"ל, לשר ביטחון בממשלת בגין. היעד של יאנוש היה להתמנות לרמטכ"ל, אחרי רפול. על מנת להגשים את מטרותיהם היו השלושה זקוקים לניצחון, אך לא ניצחון היה זה. ביוני 1982 פלש צה"ל ללבנון. שרון, רפול ויאנוש, מילאו במלחמה ההיא תפקידים ראשיים, שלושתם נכשלו ושילמו על כך מחיר אישי: שרון ורפול הודחו מתפקידם על ידי ועדת חקירה ממלכתית, יאנוש, לפחות לפי דעתו,[22] איבד את הסיכוי להיות הרמטכ"ל הבא של צה"ל. אהוד ברק היה באותה מלחמה סגנו של יאנוש, ורק הוא, למרות שהיה אחד הגורמים הישירים לכישלון, כפי שיובהר להלן, המשיך לאחר המלחמה בהתקדמותו המטאורית לפסגת צה"ל והמדינה.

אהוד ברק קופץ מתפקיד לתפקיד



בתשע השנים, שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון הראשונה, היה ברק מג"ד שריון, מח"ט שריון, עוזר ראש אמ"ן למבצעים, מפקד אוגדה משוריינת, ראש מחלקת תכנון במטכ"ל ומפקד בפועל של גייס שהוכן למלחמה. בין לבין, הוא למד לתואר שני בניתוח מערכות באוניברסיטת סטנפורד. ברק, ללא הכשרה ייעודית לתפקידים אלה וללא ניסיון של ממש בשום תפקיד שביצע עד אז, לא התאים לתפקידים שמילא, אך הם התאימו למטרותיו. סיפר האלוף בדימוס, השר יוסי פלד: "זמן לא רב אחרי שמוניתי למח"ט 460 שבה פיקד ברק על גדוד, פיקוד שהיו בו הרבה ליקויים, נסעתי בג'יפ עם הרמטכ"ל, מוטה גור. במהלך הנסיעה שוחח מוטה עם מפקד אוגדה 162, תת אלוף דוביק תמרי. מוטה אמר לדוביק שברק מונה למפקד חטיבת השריון הסדירה 401. התערבתי בשיחה ואמרתי: 'אני אומר לכם שברק לא יכול להיות מח"ט, הוא עוד לא בשל לעניין זה!' מה אומר לי מוטה? 'זה מאוחר מדי, כבר סיכמנו!'"[23] מינוי מג"ד למח"ט, מבלי לשמוע את חוות הדעת של מפקדו, מאפיין את האופן שבו "שיקם" מוטה גור את צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים. כל העם ראה את התוצאות במלחמת לבנון הראשונה.

ב-1 בדצמבר 1981 הוענקה לברק דרגת אלוף. המינוי היה תמוה, כי הרמטכ"ל רפול לא העריך ביותר את ברק, כמתואר לעיל. זמן קצר אחרי שרפול קיבל את תפקיד הרמטכ"ל הוא זימן אליו את אהוד ברק ואמר לו שעליו להשתחרר, כי הוא לא יקודם מעבר לדרגת תת אלוף. ברק השיב לו שהוא ימתין עד הרמטכ"ל הבא.[24] מסתבר שהרמטכ"ל נכנע לדרישתו של שר הביטחון החדש, אריאל שרון, שזמן קצר לפני כן שבע נחת מתצוגת סיום תרגיל אוגדתו של ברק בסיני. שרון "שיבח את הטמפרמנט בתנועת הכוחות ונפרד מאהוד בלחיצת יד חמה."[25]. דומה ששרון נלכד ברשת ההונאות של ברק וראה בו איש שלו במטה הכללי, אותו התכוון להקים, לאחר פרק זמן, לא קצר, שבו הוא תכנן להיות ראש ממשלה. בסוף 1981 אמור היה האלוף נתי שרוני לסיים את תפקידו כראש אגף תכנון. רפול תכנן למנות לתפקיד הזה את אחד ממקורביו. אריק שרון, שהיה אז בביקור בארה"ב, טלפן אליו ודרש למנות לתפקיד את ברק. רפול לא העז להתנגד.[26] חביבו ומועמדו של רפול, יאנוש, לא נכלל בתוכניותיו של שרון, כי במלחמת יום הכיפורים, כשיאנוש פיקד על חטיבה 7, הוא העלה את פלוגות מובילי גשר הגלילים מסיני לרמת הגולן, ובכך כמעט והכשיל את מבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ, שעליו פיקד שרון. אויבו הגדול של יאנוש היה האלוף ישראל טל, שהיה אחראי על פיתוח גשר הגלילים. במלחמת יום הכיפורים הוא היה סגן רמטכ"ל, וביאנוש הוא תלה את האשם על שגשר הגלילים לא הופעל כמצופה. משנת 1979 שימש טל כעוזרו של שר הביטחון לעניינים מיוחדים ולפיתוח וייצור טנק המרכבה. בין שרון לטל שררה ידידות. עוינותו של טל ליאנוש דבקה בשרון, כמו גם חיבתו של טל לברק.[27]

במלחמת יום הכיפורים התברר שמפקדי החזיתות לא שלטו באוגדות וגם לא פיקדו ממש על מבצעים חזיתיים. זה היה המצב, לדוגמא, במבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ: בשלב ראשון של המבצע הוטל על מפקד אוגדה 143, אריק שרון, להקים ראש גשר בגדה המערבית של תעלת סואץ, לאבטח את אזור הצליחה ואת הצירים אליו, ולהוביל את ציוד הצליחה. בפועל, פיקד שרון בהצלחה על הקמת ראש הגשר, לא פיקד למעשה על אבטחת אזור הצליחה ונכשל להבטיח את האפשרות לנוע בצירים, וממילא להעביר את ציוד הצליחה. מכיוון שכך, הוטל על אוגדת אברהם אדן (ברן) לבצע את פינוי הצירים ואבטחתם, ואת הובלת ציוד הצליחה. אך מאחר שאוגדת אדן התקשתה לבצע משימות אלה, כפי שבא לידי ביטוי בקרב החווה הסינית השני (17-16 באוקטובר), שקלו, הפיקוד העליון והפיקוד של החזית, לבטל את המבצע ולהחזיר את אוגדת שרון מזרחה. אחרי המלחמה הוחלט בצה"ל להקים מסגרת מבצעית נוספת בין מפקדת החזית לבין האוגדה – הגייס. צה"ל הקים גייס אחד צפוני וגייס אחד דרומי. במלחמת לבנון הראשונה הפעיל צה"ל בפעם הראשונה והיחידה, עד כתיבת שורות אלה, את הגייס הצפוני שעליו פיקדו האלוף אביגדור בן גל (יאנוש), וסגנו, האלוף אהוד ברק.

חלק ראשון

_____________________________________
"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #3  
ישן 09-06-2015, 07:58
צלמית המשתמש של האזרח
  משתמש זכר האזרח האזרח אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 11,855
חלק שני
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "לפי ד"ר אורי מילשטיין...."

יאנוש זלזל בכישוריו של סגנו אהוד ברק



להקמת הגייס ולהפעלתו היו מתנגדים רבים, והנחרץ שבהם היה אלוף פיקוד הצפון בשנים 1977-1981, אביגדור בן גל (יאנוש). ב-1978 הוא פיקד על "מבצע ליטני", ואחריו הוא תכנן, לפי עדותו, מלחמה בקנה מידה מלא בלבנון. שתי התוכניות העיקריות שתכנן היו "מבצע דב לבן גדול" ו"מבצע דב לבן קטן".[28] בעצרת לקראת בחירות 1981 הופיע ראש הממשלה מנחם בגין וקרא, תוך שהוא מאיים באצבעו: "אסד, תיזהר! יאנוש ורפול מוכנים".[29] כאמור לעיל, יאנוש גם יזם פרובוקציות כדי למשוך את הסורים למלחמה, עליה התכוון לפקד, בדרכו לתפקיד הרמטכ"ל. הוא ביקש לדחוק את הגייס לפינה, כדי שהוא, יאנוש, יפקד כאלוף הפיקוד ישירות, ולא באמצעות הגייס, על האוגדות שיילחמו.

לפי קצין המודיעין של הפיקוד, אלוף משנה משה צור, "יאנוש עיקר את הגייס מכל תפקיד. הדבר בא לידי ביטוי באיכות כוח האדם, בהעדר אמצעים ובאי שילובו בעבודת המטה. כתוצאה מכך, הגייס לא שולב בתכנונים של פיקוד הצפון לקראת המלחמה". התוצאה: לגייס היה אמנם מטה, אך לא היה לו גדוד מודיעין כפי שהיה לאוגדות, ולא אגד לוגיסטי ויחידות מטה אחרות, שבלעדיהן לא ניתן לתפקד כהלכה. אף שמפקדת הגייס הצפוני התכוננה לכאורה למלחמה, כפי שניווכח מיד, "את המלחמה תכנן הפיקוד מול האוגדות במשך שנה וחצי. לגייס לא היה באותו שלב שום תפקיד". ולפיכך, האוגדות שיועדו לאותה מלחמה ונלחמו בפועל במסגרת הגייס, התכוננו להילחם במסגרת פיקוד הצפון ולא במסגרת הגייס הצפוני.[30]

לפי תמיר ברשד, קצין המודיעין של אוגדה 90 שהסתבכה בפרשת סולטן יעקב: "המודיעין של הגייס לא עניין אותי. מראש הבנתי שאין לי ישועה מהם. עבדתי ישירות מול הפיקוד. מדי פעם המודיעין של הגייס העביר אלי ידיעות. לא זרקתי אותן לזבל. כשהיו שואלים שאלות היינו עונים להם. אבל מקור המידע העיקרי שלי היה המודיעין של הפיקוד. בדרך ללבנון עליתי לפיקוד. היה שם קצין שהיה אחראי על דיווח לאוגדות בגזרה שלנו. תיאמתי אתו את תהליך העברת המידע. הגייס היה אז דבר לא אמין, לא היו לו מקורות איסוף משלו. את המודיעין שלו הוא קיבל בלאו הכי מהפיקוד, אז למה אני צריך עוד משהו באמצע. לא הקפדנו על דרג הביניים המודיעיני הזה".[31] עדות זאת של ברשד חיונית על מנת להבין את חרפת סולטן יעקב, שהייתה בין היתר, תוצאה של ליקוי מודיעיני ושל תפקוד מאולץ של מפקדת הגייס, כדרג ביניים בין הפיקוד לאוגדות, בחלק מגזרת הלחימה של פיקוד הצפון.



אבן הנגף האישית בתכניתו של יאנוש הייתה שסוריה לא נגררה למלחמה, וכשהיא פרצה, הוא נאלץ לפקד על הגייס שאותו הוא החליש ובתכנונים שלו לא התמצא. יאנוש גם טעה בכך שנסע ללמוד באוניברסיטת הארווארד בארה"ב וניתק את עצמו מן ההכנות האחרונות למלחמה. אילו נשאר בארץ והקדיש את כל זמנו להכנת הגייס למלחמה, אולי לא הייתה מתחוללת חרפת סולטן יעקב והוא היה זוכה בתפקיד הרמטכ"ל.

האלוף משה בר כוכבא פיקד על הגייס הצפוני עד מארס 1982 ואז מונה יאנוש למפקדו.[32] מאחר שבשלושת החודשים שקדמו למלחמה, שבהם יאנוש פיקד על הגייס – הוא שהה באוניברסיטת הרווארד כעמית מחקר [33] – היה ברק לא רק סגן, אלא מפקד בפועל, והוא שהכין את הגייס למלחמה. החיבור בין יאנוש לברק היה הגרוע ביותר האפשרי, ובמקום לשתף פעולה הם זלזלו זה בזה: יאנוש, שסיים את מלחמת יום הכיפורים כמפקד חטיבה המהולל ביותר, מאחר שפיקד על קרב עמק הבכא ברמת הגולן,[34] נחשב ב-1982 לבכיר מפקדי השריון בצה"ל. כמו חברו הקרוב, יוסי פלד, הוא זלזל בכישוריו של ברק, גם כמפקד שריון וגם כמפקד מערכה. העיד האלוף בדימוס אורי שמחוני, שהיה באותה תקופה ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, ובמלחמה היה סגן מפקד החזית: "יאנוש לא העריך את ניסיונו הצבאי של ברק בכל הקשור להפעלת מסגרות גדולות. יאנוש בא מהשריון וגדל במסגרות משוריינות גדולות, ובנוסף היה כבר אחרי ארבע שנים של אלוף פיקוד צפון, לעומתו ברק הגיע ממערך היחידות המיוחדות. בדיונים שלקראת המלחמה דיבר ברק במושגים של יחידות קטנות ולא של מרחב לחימה אוגדתי, על כל בעיותיו הלוגיסטיות. אלה היו זרים לברק לחלוטין. יאנוש אמר פעם: 'ברק חושב שבציר שעליו עוברת חוליה של סיירת מטכ"ל יכולה לנוע אוגדה'. באחד הדיונים הציע אהוד לעקוף את הציר המרכזי. יאנוש ביטל את ההצעה בזלזול ואמר שכדי להבין איך לנהל אוגדה צריך לגדול בזה."[35]

ברק מזלזל בכל אדם ויאנוש לא יצא אצלו דופן. לפי תת אלוף בדימוס, יום-טוב תמיר, שפיקד על אוגדה בגייס: "היה מתח מובנה בין המקוריות של יאנוש בתחום השריון לבין החשיבה השגרתית של ברק בתחום זה" . תמיר גם העריך ש"רפול נתן לברק להבין שהוא, ברק, הנו מפקד הגייס, וברק התנהג בהתאם".[36] ואולי זה מה שהבין ברק בטעות מדיבורו הקמצני של הרמטכ"ל? דומה שיאנוש לא הבין שברק היה "חפרפרת" של שרון במטכ"ל ובגייס, ושהוא יעשה הכול להכשיל את יאנוש ולקדם את עצמו. ואילו רפול, לעומת זאת, העריך שהוא יצליח לשלוט בברק וידאג לכך שיאנוש יהיה רמטכ"ל.

רפול שלח את ברק לעשות שיעורי בית



זמן מה לפני המלחמה התקיים באולם של קופת חולים כללית בנצרת כנס לאישור תוכניות. אהוד ברק הציג את התוכנית שגיבש לתקוף את הסורים בגזרה צרה. בכך ביטל ברק את שלל התוכניות שגיבש מפקד הגייס הקודם, האלוף משה בר-כוכבא (בריל), שכולן התמקדו במתקפות בגזרה רחבה. (בהערכת לוח הזמנים להבקעת רצועת ההגנה הראשונה של הסורים בגזרת הגייס, ממטולה ועד אגם קרעון, הייתה טעותו של ברק קריטית: הוא הקצה להבקעה 14 שעות ובפועל היא ארכה 30 שעות.[37]). לאחר ששמע, גער רפול בברק על "התוכנית הלא רצינית" ושלח אותו לעשות שיעורי בית ולהכין תכנית מבוססת יותר.[38] . רפול לא שיער כי סיום מוקדם של תפקידו על ידי ועדת קהן תפר את תכניתו. זה מה שהיה: חרפת סולטן יעקב, שהפילה את יאנוש, לא פגעה כהוא זה בטפלון ברק. אפשר לשער שאם יאנוש היה רמטכ"ל אחרי רפול, ברק היה מתומרן לסיים את שירותו בצה"ל, ותולדות מדינת ישראל היו אחרות, לפחות לגבי צה"ל ומערכת הביטחון.

סביר להניח שאת הרעיון לתקוף בגזרה צרה למד ברק משרון, שאיתו היה לו דיאלוג קבוע. בהיותו אלוף פיקוד הדרום, לפני מלחמת יום הכיפורים, תכנן שרון לתקוף את המצרים בגזרת תעלת סואץ, בכוח שריון, בגזרה צרה (סמוך לקנטרה).[39] לעומת זאת על פי התורה של לחימת שריון בארץ הררית, מוטב לתקוף בחזית רחבה. סוג כזה של התקפה תכנן כאמור בר כוכבא, ואותה שב ואימץ יאנוש וניסה להפעילה במלחמה.

יד ימינו של ברק באותה תקופה היה עוזר קצין המודיעין של הגייס, סגן אלוף מנחם לוי. לפי לוי, ברק שילב בתוכניותיו רעיונות שגובשו בסיירת מטכ"ל: התקדמות חטיבות שריון בצירים הרריים בלתי עבירים, לכאורה, והנחתות עומק של יחידות מיוחדות.[40] אחת מאוגדות הגייס לדוגמא הייתה אוגדה 90 שעליה פיקד תת אלוף גיורא לב, והיא שהסתבכה בקרב סולטן יעקב. לפי סגן מפקד האוגדה, אלוף משנה רן שריג, היה לאוגדה, לפני המלחמה, קשר לפיקוד הצפון ולא לגייס, וחצי שנה לפני המלחמה הציגו קציני הפיקוד את תוכנית המלחמה בכנס בבסיס נפח ברמת הגולן.[41] קציני המודיעין של חטיבות הגייס למדו היטב את הצירים ההרריים בגזרת הלחימה של הגייס, אך לא לפי התוכניות של ברק, אלא לפי התוכניות של פיקוד הצפון, ולא הייתה התאמה בין התוכניות. על קצין המודיעין של אחת מחטיבות האוגדה, רס"ן מיל. ישי הוברמן, נאסר לנסוע, בתקופה שקדמה למלחמה, עם חברי קיבוצו, עין השופט, לטיול למצרים, כי עליו להקדיש את כל זמנו לתכנון.[42] קצין המודיעין של גדוד 362, סגן עירון בן פורת, שהשתתף בקרב סולטן יעקב, סיפר שאת פקודת המלחמה קיבל הגדוד חצי שנה לפני פרוץ המלחמה. הוא סיפר שעל הגדוד הוטל להתקדם על כביש האורך המזרחי של לבנון – שכינויו במפת הקודים של צה"ל באותה מלחמה היה "מיכה" – "עד כביש ביירות-דמשק ליד זחלה, ומשם לחזור דרומה לבקעה לנקות את הסורים. ישבנו שלושה ימים והכנו פקודות מפורטות ליחידות המשנה של הגדוד".[43]




תוכניות שנועדו לכישלון



והנה, למרות ההכנות הממושכות, הגיע צה"ל בלתי מוכן למלחמת לבנון הראשונה, וזה היה צפוי. אפשר לקבוע זאת גם מן האופן השרלטני שבו התקדם ברק, תוך תשע שנים, ממפקד גדוד למפקד גייס בפועל. אופן התקדמות זה מלמד שלא מדובר בצבא מקצועי, אלא בצבא מיתולוגי מנותק מן המציאות. הפיקוד העליון של אותה מלחמה כלל את ראש הממשלה, מנחם בגין, את שר הביטחון, אריאל שרון, ואת הרמטכ"ל, רפאל איתן. הבנתו של בגין בנושאים טקטיים ואופרטיביים הייתה קלושה ותפיסתו האסטרטגית הייתה הפוכה מתפיסתם של שרון ורפול. שר הביטחון והרמטכ"ל שאפו להוכיח את עצמם כמצביאים במלחמה. בגין נרתע ממלחמה וביקש לכפות עליהם מבצע מוגבל, כשמטרתו הייתה להרחיק את קטיושות אש"פ מעבר לטווח 40 ק"מ. הוא כמובן לא ידע מה שלפחות יאנוש ידע, שירי הקטיושות לא היה יזום על ידי המחבלים, אלא תמיד בתגובה על פרובוקציה שלנו.[44] כך, שאם ביקש בגין למנוע ירי קטיושות, היה עליו לפעול נגד מפקדי צה"ל הבכירים, ולא נגד המחבלים. מגבלה זאת של בגין לא הייתה מקובלת על שרון ורפול, ולפיכך הם ביקשו להפר אותה במלחמה בלתי יעילה, בשלבים, ובגרירת הסורים אליה. השניים, שלא הבינו את פשר הניצחון במלחמת ששת הימים ואת פשר התבוסה במלחמת יום הכיפורים, האמינו כי צה"ל יעיל מאוד וכי תחת שרביטם הוא יתפקד ביעילות, למרות המגבלות. הם טעו, גם משום שליקויי מלחמות ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים, לא נחקרו, וממילא לקחיהם לא הופקו, בין היתר באשמתם, וגם משום שהם לא שיתפו פעולה ביניהם, אלא השתדלו לנטרל איש את רעהו.

ברק שותף לאחריות ולאשמה של תכנון המלחמה הלקוי



תכנון מלחמת לבנון הראשונה היה פגום מכל בחינה אפשרית, כפי שהוכיחו אירועי המלחמה. כראש אגף תכנון, כחבר המטה הכללי וכמפקד בפועל של הגייס הצפוני לפני המלחמה, שותף ברק באחריות ובאשמה לכך. השגיאה הראשונה, שלה שותף גם הדרג הפוליטי בראשות מנחם בגין, הייתה, שניתן לסמוך על מנהיגי בני הברית הנוצרים ועל הפלנגות הצבאיות שעמדו לרשותם. אי הכרות ואי הבנת בן הברית הולידה את האירוע הקשה ביותר במלחמה: טבח סברה ושתילה, שטבחו הנוצרים בפלסטינים בביירות, שעה שצה"ל השתלט עבורם על עיר הבירה שלהם. אירוע זה סיים באופן טראגי את הקריירה הפוליטית של מנחם בגין, את הקריירה הצבאית של רפול, וממילא גם של יאנוש, ופגע לזמן מה בקריירה הפוליטית של שרון. צה"ל ומדינת ישראל איבדו הרבה מיוקרתם ומאמינותם בעקבות הטבח. בברק לא דבק דבר.

התוכנית הצבאית לא יכלה להביא לתוצאות המקוות מכמה סיבות:

א. בגין, ורוב חברי ממשלתו התכוונו למלחמה אחת – שרון, רפול ואנשי המטה הכללי, התכוונו למלחמה אחרת.

ב. צה"ל הוא צבא בלתי מקצועי. העדר מקצועיות באה לידי ביטוי בראש וראשונה בתכנון. במהלך התכנון שמו ראשי מערכת הביטחון את יהבם על היתרון הכמותי של ישראל, נושא שהעסיק את הרמטכ"ל מרדכי גור אחרי מלחמת יום הכיפורים. הוא שם את הדגש על הגדלת צה"ל ולא על שיפור איכות תפקודו. צה"ל הגיע למלחמת לבנון הראשונה עם 11 אוגדות, אך מבלי לתקן ליקויים בתורות הלחימה, בפיקוד ובשליטה, ליקויים שהתגלו באוקטובר 1973.

ג. רוב המפקדים הבכירים בצה"ל לא הכירו את לבנון. וצה"ל לא פיתח תורת לחימה בארץ הררית. שרון, שעל פי דרישותיו הוכנו התוכניות ועל פי הנחיותיו התנהלה המלחמה, התנסה במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, בסיני, ניסיון שלא סייע לו לתכנן כהלכה את מלחמת לבנון הראשונה. רפול פיקד אמנם על אוגדה 36 ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, ואחר כך היה אלוף פיקוד הצפון, אך בלבנון הוא לא נלחם, וכושר התכנון שלו היה מוגבל למדי. הם הפעילו בארץ הררית אוגדות משוריינות המיועדות לשטח מישורי.

ד. הלוגיסטיקה היבשתית לא התאימה לצירים הצרים של לבנון, וברוב הצירים נוצר בזמן המלחמה פקק בלתי עביר לזמן ממושך. אל"ם (דימ) אריק אכמון פיקד במלחמת לבנון הראשונה על אגד התחזוקה של אוגדה 90 שהייתה חלק מהגיס של יאנוש. לדבריו שובשה כל תכנית הלחימה של האוגדה, זאת מהסיבות העיקריות הבאות: "1. מתווה הלחימה הכללי ובתוכו של האוגדה שובש בצורה מהותית בגלל שיקולים שונים של קברניטי המלחמה שהביאו להסטה מתכנית "אורנים הגדולה" שעל פיה תכננה האוגדה את לחימתה. המרכיב העיקרי של שיבוש זה היה בהכנסת אוגדה 90 ללחימה באיחור של יומיים ממועד הכניסה לפי התכנון. כתוצאה, היה צורך להילחם נגד כוחות סוריים, שבניגוד לתכנון, כבר הספיקו להיערך בעצמה גדולה, והצליחו לשבש את תכנית הלחימה של האוגדה שהסתבכה בקרבות קשים נגד הצבא הסורי.2. מפקדי צה"ל לא הבינו את המשמעות והמורכבות של ההיבט הלוגיסטי כגורם קריטי בניהול לחימה בתאי שטח הרריים, קטנים ורוויי גייסות, כפי שהייתה המציאות בלחימת צה"ל במלחמה זאת. בנסיבות אלה הפכה המשימה של מתן תמיכה לוגיסטית ראויה לשתי האוגדות שנלחמו בגזרה המזרחית של מלחמת לבנון הראשונה לכמעט בלתי אפשרית.

התוצאה המשולבת של שיבושים אלה התבטאה הן בכישלון בהשגת יעדי האוגדה המתוכננים, והן בקשיים רבים במתן התמיכה הלוגיסטית שהוגבלה להפעלה באמצעות ציר תחזוקה הררי אחד ומשובש (ציר "מיכה") שהיה צריך להעביר דרכו את התנועה המבצעית והלוגיסטית (דלק ותחמושת) של אוגדה 90, שאליה צורפה באותו ציר אוגדה נוספת, זאת מבלי כל התחשבות במגבלה המבצעית והלוגיסטית". [45]



ה. , לניהול מערכה שלא התייחסה למגבלות הלוגיסטיות, לא היה סיכוי – כגורם מרכזי בין שאר הליקויים – להשיג את מטרות המלחמה, כפי שהוגדרו בפקודות שניתנו למפקדי העוצבות הלוחמות. במרכז הגזרה של הגייס נלחמה אוגדה 90, אך לחימתה נעצרה בשל חוסר היכולת לספק לה דלק ותחמושת, וזאת כאשר התמיכה הלוגיסטית בלחימת הגייס נשענה רק על ציר תחזוקה אחד - "ציר מיכה", ציר שהתנועה בו הייתה פקוקה מפאת היותו ציר משותף, הן לתחזוקה והן לניוד אוגדה נוספת ש"נזרקה" למלחמה לפני הקרב בסולטאן יעקב. בנוסף לכך, חלקים קריטיים בציר ("הפיתולים") פוצצו על ידי הצבא הסורי ביומיים בהם אחרה, בהשוואה לתכנון, אוגדה 90 להיכנס ללוחמה. איחור זה נבע מן הכישלון לגרור את הסורים ללחימה בכוחות צה"ל. גרירה זאת הייתה תנאי בתוכנית המבצעית למלחמה. [46]

ו. מציאות זאת הפכה את התמיכה הלוגיסטית בשתי אוגדות לכמעט בלתי אפשרית. כתוצאה, שובשה כל תוכנית הלחימה של אוגדה 90 שתוכננה לפרטיה, במהלך השנה שקדמה למלחמת לבנון הראשונה. אף אחת ממטרות הלחימה לא הושגה.[47] ואכן סגן צביקה קומיי, מגדוד טנקים 363 העיד: "מן הרגע שנכנסנו ללבנון לא קיבלנו אוכל ומים. היה כאוס לוגיסטי ופקק על ציר הפיתולים".[48] בתחקיר אוגדה 90, מייד אחרי המלחמה, אמר אחד ממפקדי החטיבות, אלוף משנה נחמן רבקין: "כשיצאתי ממטולה מול 'שער העגל', כל גדוד הנ"מ עמד מולי. הייתה לי רק ברירה אחת: לדפוק אותו עם טנק ולהזיז אותו הצידה... זה לא יתכן עם כל הרצון הטוב".[49]

ז. עקב המגבלות המדיניות ועקב הצורך להסתיר את הכוונות האמיתיות של שרון ורפול, נעשו רוב ההכנות ולימוד השטח, על הגזרה המערבית – צור, צידון, ביירות – שבה התמקמו הפלסטינים.

ח. לצה"ל לא הייתה תורת לחימה, לא בארגוני טרור, ולא בגרילה ובשטח עירוני. וזאת, למרות שבמלחמת יום הכיפורים הוא הוכה בעיר סואץ, ולמרות שמאז ראשית ההתיישבות במאה ה-19 מתנהלת לוחמה זעירה בין היהודים לערבים.

ט. המפקדים הבכירים של צה"ל זלזלו בסורים, ולא הכירו את תורת הלחימה הסובייטית שבה נקטו הסורים.

י. לפי ראש ענף מודיעין-גיאוגרפי באמ"ן באותה תקופה, סגן אלוף בדימוס אלי דקל, החלק הגיאוגרפי בתוכניות היה לקוי, כי בפיקוד צפון לא האמינו שתפרוץ מלחמה.[50]

"תרגיל שושנים" צפה את הכישלון



מי שכן הכיר את לבנון, היה ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, אורי שמחוני, שבשנים 1872-1970 פיקד על "סיירת אגוז" שפעלה בלבנון, והוא למד דרך רגליו את תנאי השטח בארץ הררית זאת; במלחמת יום הכיפורים היה קצין האג"ם של פיקוד הצפון, ב-1974 קיבל את הפיקוד על חטיבת "גולני" הצפונית וב-1978 פיקד על אוגדה ב"מבצע ליטני". לפי שמחוני "תוכניות המלחמה היו לא טובות, כי הנחות המוצא היו לא מעשיות, ובמקביל להן היו כוונות נסתרות של הדרג הפוליטי שלא נכתבו. לשרון היו כוונות אחרות ממה שנכתב וממה שאושר, לכן, במקום להנחית צנחנים ממסוקים על כביש ביירות-דמשק ולהשתלט על היעד הצבאי של המלחמה תוך שעתיים, בחר שרון במבצע מתגלגל. לבנון בנויה מצירים שקשה לנוע בהם, זה אומר זנבות גדולים והתקדמות איטית והפיכת הגייס לחור שחור שאינו יכול להפיק את האנרגיה הגלומה בו. היתרון הכמותי הפך למגרעת איכותית. כאן בא לידי ביטוי פטאלי תפיסת הביטחון והמבוססת על ההנחה שהכמות יכולה לחפות על העדר חשיבה. לכל אדם בלבנון יש רובה בבית ואין הוא מהסס להפעיל אותו. בצה"ל העריכו כי יסיימו את המלחמה תוך יומיים-שלושה, לאחר התחברות עם הנוצרים, לכן הפעילו כוחות גדולים על תא שטח קטן, שסתרו זה את זה עד כדי קרבות דו צדדיים ביניהם. התוצאה: כמאה הרוגים ישראלים מירי דו-צדדי. אלוף הפיקוד אמיר דרורי לא מחה על התוכנית הפגומה הזאת, למרות שידע שהיא לא טובה. "כראש מה"ד יזמתי, שלושה חודשים לפני שהיא פרצה בפועל, משחק מלחמה שכינויו היה 'שושנים'. מסקנות המשחק היו שהמלחמה תמשך לפחות עשרה ימים ושיהיו לצה"ל 300 הרוגים. רפול אמר לי: ' מי אמר לך לספור הרוגים? אני הצעתי תוכנית חלופית להתקדם רק על ציר החוף ולהכות במחבלים. שרון דחה את הצעתי'". המשחק גם הראה שאף אם ישיג צה"ל את כל יעדיו המבצעיים, מטרות המלחמה לא יושגו, כי אין לסמוך על הכוחות הלבנוניים הנוצרים ואין מנוס מעימות צבאי עם הסורים.[51]

זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הציג אלוף פיקוד הצפון, אמיר דרורי, את תכנית המלחמה בפני 500 קצינים, מסגן אלוף ומעלה, מתוך יחידות שאמורות היו לקחת בה חלק. אחד המשתתפים היה סגן מפקד חטיבת שריון במילואים 399, סגן אלוף ישראל ניצן, שסיפר: " נכחו במפגש מפקדי אוגדות, חטיבות וגדודים. דרורי הסביר מה הולך לקרות. אחרי ההרצאה קמתי ושאלתי: 'האלוף, האם אתה מוכן להגדיר את כוונת הפיקוד? אינני רואה סעיף כוונה בקבוצת הפקודות'. דרורי ענה בקצרה: 'יש מחבלים בלבנון ויש לחסלם!' הוא לא נתן הגדרה מדינית ופיסית, וברור היה שהמלחמה תתנהל לפי ההתפתחויות ולא על פי הכוונה שהוגדרה מראש. לי, כסגן מפקד חטיבה שלחמה בגזרה המזרחית מול הסורים, לא היה שמץ של מושג שהכוונה הייתה להגיע לכביש ביירות-דמשק".[52]

לראש הממשלה לא דווח על תוצאות "משחק שושנים", שהיו בוודאי מפחיתות את נכונותו לאשר את היציאה למלחמה. לעומת זאת, זרם אליו מידע שנשיא ארה"ב, רונלד ריגן, ושר החוץ שלו, הגנרל אלכסנדר הייג, לא יתנגדו למהלך מהיר וקצר, עד 40 ק"מ בלבנון, כדי להרחיק את טווח הקטיושות מצפון הארץ.[53] פעמים אחדות, לקראת מחצית 1982, ביקשו רפול ושרון אישור לפתוח במלחמה, ובגין לא נענה להם, אך התנגדותו הלכה ורפתה.[54]

גיוס מילואים בניגוד לפקודה ועוד לפני שהוחלט על מלחמה



ביום חמישי 3 ביוני 1982 התנקש מחבל מארגונו של אבו נידאל בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב. שרון שהה אז בשליחות סודית ברומניה. למחרת בבוקר התכנסה הממשלה ואישרה לצה"ל להפציץ מן האוויר 16 בסיסים של אש"פ. הפלסטינים הגיבו בירי ארטילרי על יישובים ישראליים לאורך כל גבול הצפון. בעיני חברי הפיקוד הישראלי העליון בשלו התנאים למלחמה. הממשלה החליטה על יציאה למלחמה רק במוצאי שבת, אך כבר ביום שישי טלפן ראש לשכת הרמטכ"ל, אלוף משנה (לימים תת-אלוף במיל') זאב זכרין, לחברו, קצין תותחנים ראשי, תת אלוף אריה מזרחי, ואמר: "זה הולך להיות. במסוק אין מקום. אתה לוקח את המכונית שלך ונוסע לנצרת". סיפר מזרחי: "נסעתי מביתי לנצרת כמו מטורף. למרות שלא הוזמנתי רשמית נכנסתי לישיבה ולא התבקשתי לעזוב. היו שם רפול; אלוף פיקוד הצפון, אמיר דרורי; מפקד חיל האוויר, אלוף דוד עברי; ראש ענף מבצעים באג"ם, תת אלוף אורי שגיא, וזאב זכרין, ראש לשכת הרמטכ"ל. רפול אמר: זהו זה. ביום ראשון מתחילים. רפול פקד לא לגייס מילואים כדי לא לתת אתראה. אמרתי לו: אנחנו חייל שדורש הכנות עירומי-תחמושת, סיורי עמדות, מדידות וטיווח, אני רוצה לגייס מילואים כבר מהיום. רפול אמר 'לא!' שאלתי ,מתי?' רפול השיב 'בשבת'. טלפנתי לסגני והוריתי לו להתחיל לגייס מילואים מייד, בקריאה שקטה"[55]. קצין האג"ם של פיקד הצפון דוד אגמון העיד: "מיד ביום שישי גייסנו למילואים כשלוש מאות איש שהיו חיוניים לפעולת הפיקוד במלחמה, כך שביום ראשון היינו מוכנים לפעולה בכל הזירות".[56]

זכרין טלפן באותו יום שישי גם לתת אלוף דני ורדי, שהיה מיועד להתקדם לדרגת אלוף ולפקד על אגף האפסנאות. הוא למד אז בהרווארד בקורס ניהול בכיר, ורפול הבטיח לו שאם תפרוץ מלחמה הוא יובהל ארצה ויפקד על אוגדה.[57]

רפול טלפן אישית לחברו, יאנוש, לבוסטון, ואמר לו לבוא כי מתחילים. הוזעקו גם האלופים דן שומרון ויקותיאל אדם ששהו בוואשינגטון. הארבעה עלו על המטוס הראשון וטסו לישראל. בשבת, בנמל התעופה בן גוריון, חיכה להם קצין התחזוקה של פיקוד הצפון, נתן להם מדים והוביל אותם למטוס שהטיס אותם לשדה התעופה במחניים. במוצאי שבת הם הוכנסו בזה אחר זה לחדרו של רפול ב"בור" בצפת, שהוכן למלחמה, ושם הטיל עליהם הרמטכ"ל את המשימות למלחמה שעומדת לפרוץ למחרת. ליאנוש הורה רפול לפקד על הגייס, לפני שסגנו, אהוד ברק, יגנוב ממנו את ההצגה. על ורדי הורה רפול לתכנן את כיבוש הבסיס הסורי הסמוך לעיירה ג'זין, וזאת מבלי שורדי ידע איזה כוח יעמוד לרשותו[58]. עוד לפני שעלה למטוס הורה יאנוש בטלפון לראש המטה בגייס להתחיל לגייס את אוגדה 90, שהייתה אוגדת מילואים משוריינת של הגייס שלו.[59]

במוצאי שבת אישרה הממשלה את תוכנית מבצע שלום הגליל שהציגו שרון ורפול. המבצע אמור היה להתחיל למחרת. בתוכנית נקבע שמשך הפעולה יהיה 48-24 שעות, טווח הפעולה יהיה 40 ק"מ ולא יהיה עימות עם הסורים.[60] ישראל אף העבירה לנשיא סוריה, חאפז אל אסד, לפני שתקפה, הודעה באמצעות ראש משקיפי או"ם, שאין בכוונתה לתקוף אותה.[61] במקביל הודיע גם שר החוץ האמריקאי, הגנרל אלכסנדר הייג, לנשיא סוריה, חאפז אל אסד, ש"ישראל אינה מתכוונת לתקוף את כוחותיו, אלא אם כן אלה יתקפו את הכוחות הישראלים".[62] מסתבר ששרון תכנן לא לתקוף את הסורים, אלא רק להבריח אותם מלבנון, בכך שיכתר אותם. זה היה ביטוי לאי הכרתו את דרך הפעולה של הצבא הסורי, שמעכב בלחימה את כוחות האויב, אך אינו בורח גם כשהוא מאוים בכיתור. לשם כך הוטל על אוגדה 162, בפיקודו של מנחם עינן, להגיע לכביש ביירות-דמשק דרך הרי השוף, (שתושביהם הדרוזים אכן קיבלו את צה"ל באורז ובסוכריות) תוך 24-12 שעות. האוגדה נבלמה על ידי הסורים בעין זחלתא והגיעה ליעדה רק אחרי שלושה שבועות![63]



יאנוש התעלם מברק לחלוטין



יאנוש לא היה מרוצה מן המטה הוותיק של הגייס שפעל עוד מן הימים שמשה בר כוכבא פיקד עליו. אחרי שקיבל טלפון מרפול, הוא התקשר עוד ביום שישי מבוסטון למפקד בסיס הדרכה 15 של המודיעין, אלוף משנה אילן ויכסלבאום, וביקש ממנו להיות קמ"ן של הגייס במלחמה, למרות שקמ"ן הגייס, אלוף משנה יוסי תמיר, הוא זה שהכיר את כל התוכניות. ויכסלבאום שהיה ביחסים קרובים עם יאנוש מאז שירת תחת פיקודו במפקדת פיקוד הצפון, העיר שיש קמ"ן לגייס והמינוי צריך להיות באמצעות אמ"ן, בדרך נאותה. יאנוש השיב שמדובר במלחמה, שהוא זקוק לקמ"ן הטוב ביותר, ושהוא יסדר את הנושא עם אמ"ן. יאנוש לא הסדיר שום דבר עם אמ"ן ועל ויכסלבאום היה להסביר בעדינות לתמיר שאין הוא ראוי להיות קמ"ן ושלדעת יאנוש, הוא, ויכסלבאום, טוב ממנו. תמיר שנחשב לקמ"ן מצוין קיבל את הדין וביקש מויכסלבאום להשאירו בגייס בתפקיד של סמל מודיעין.[64] כך גם נהג יאנוש בראש המטה הוותיק של הגייס, תת אלוף אורי ירון. את ירון הוא לא הדיח, אך גייס לצידו את חברו ופקודו לשעבר, תת אלוף עמרם מצנע, שבאותו פרק זמן פיקד על פו"ם ועד אז לא היה מעורב בהכנות של הגייס.[65] יאנוש התעלם מברק לחלוטין, ולפיכך, ברק הקים לו חפ"ק משלו שפעל באופן נפרד. התוצאה: מתחילת המלחמה היו לגייס שלושה גופי פיקוד: חפ"ק יאנוש, חפ"ק ברק והמפקדה העיקרית הוותיקה של בר-כוכבא. [66] תיאום לא היה ביניהם, כי יאנוש סמך רק על מקורביו שאת תוכניות הגייס למלחמה לא הכירו. המקרה הבולט ביותר נוגע לתת אלוף יוסי פלד, פקודו וחברו של יאנוש, שזלזל בברק, והאחרון ראה בו אויב. פלד היה סגן מפקד המכללה לביטחון לאומי ובעל תפקיד חירום בפיקוד הדרום. ביום הרביעי למלחמה הוא עלה ביוזמתו צפונה, התייצב בפני יאנוש ואמר לו: "אני מבקש להילחם תחת פיקודך!" יאנוש: "אין בעיות. תארגן לך שניים שלושה קציני מטה, תקבל כוח תחת פיקודך". כך היה יוסי פלד למפקד אוגדה מאולתרת בגייס 446.[67]

מאחר שבגין אישר לפעול רק נגד אש"פ, מכיוון ששרון תכנן לסלק את הסורים מלבנון בתמרון מכתר ולא בהתקפה חזיתית, ומכיוון שהיה חשש שהסורים יפתחו חזית שנייה ברמת הגולן, נשלח הגייס של יאנוש, בפרוץ המלחמה, לרמת הגולן למשימת הגנה. מאחר שבמערכת הביטחון רווחה ההערכה שהסורים לא ייזמו מתקפה ברמת הגולן אלא אם יותקפו, ויאנוש רצה מלחמה, הוא ביקש מחברו, רפול, לעבור מרמת הגולן לגזרה המזרחית של לבנון. רפול נענה.[68] להגנת רמת הגולן הוא שלח את הגייס הדרומי, בפיקודו של האלוף משה בר כוכבא.[69]

מרמים את בגין



המלחמה פרצה ביום ראשון 6 ביוני 1982. לפי יאנוש, תפקיד גייס 446 היה לקחת חלק ב"תמרון כוחותינו באגפו הימני (של חיל המשלוח הסורי בלבנון), מעין תמרון נוסח חניבעל[70] באלפים. במקרה שלנו דרך הרי השוף בלבנון". את התמרון דרך הרי השוף הייתה אמורה לבצע אוגדה 162 בפיקודו של תת אלוף מנחם עינן. תפקיד הגייס של יאנוש היה להתקדם בגזרה המזרחית מדרום לצפון, "לתקוף ולהשמיד את השריון הסורי בגזרה המזרחית של לבנון, באמצעות ריכוז האוגדות למתקפה גייסית נגד דיוויזיה משוריינת מספר 1 של הסורים. השלב השני כלל ניצול ההצלחה, התקדמות ורדיפה אחרי הכוחות הסוריים הנסוגים. השלב השלישי כלל היערכות לבלימת דיוויזיה משוריינת מספר 3 וכוננות להמשך תנועה, הרחק צפונה לעבר בעל-בק, הנמצאת מצפון לכביש ביירות-דמשק, במרחק של כ-150 ק"מ מגבול ישראל. [71] מצפון לבעל ברק פעלה חוליית אנשי מודיעין ישראליים שאמורה היתה לספק מודיעיני ללגייס של יאנוש בזמן התקדמותו.[72]

ראש לשכת הרמטכ"ל, אלוף משנה זאב זכרין, סיפר: "רפול העריך מאוד את יצחק רבין. הוא רצה לדעת מה דעתו על המלחמה. רבין אמר 'רפול, מלחמה עושים בהכרעה מהירה. לא נכנסים עם הראש למחנה פליטים אחרי מחנה פליטים בציר החוף. רוץ לציר דמשק ותנצח במלחמה'. זה השפיע מאוד על רפול. הוא אמר לי 'זאביק צריך לרוץ. בראשו של רפול היה להגיע לכביש ביירות-דמשק. רפול ישב ליאנוש על הראש להגיע לכביש ביירות-דמשק".[73]



מנחם בגין לא הבין את המהלך הזה והממשלה לא אישרה אותו, אך שר הביטחון, שרון, והרמטכ"ל רפול, הטילו אותו על צה"ל, בבחינת תורה שבעל פה, ויאנוש וברק אכן התכוונו לבצעו. כדי להטעות את הסורים, העביר להם הרמטכ"ל, איתן, כאמור, מסר, באמצעות מפקד כוחות האו"ם בלבנון, שצה"ל לא עומד לתקוף אותם.[74]

כאשר קיבל הגייס את הפיקוד על הגזרה המזרחית בלבנון בסוף היום הראשון למלחמה בתשע בלילה[75], הועמדו לרשותו שתי אוגדות קבועות שכללו שבע חטיבות בפיקודם של תת אלוף עמנואל סאקל ותת אלוף גיורא לב. אוגדה מאולתרת, בפיקודו של תת אלוף דני ורדי שכללה שלוש חטיבות, הוקמה למחרת והוכפפה לגייס בשעות אחרי הצהריים. אף שלכאורה אמורות היו אוגדות אלה לפעול רק נגד כוחות פלסטינים, הן לחמו כבר ביום המלחמה הראשון גם נגד כוחות סוריים שחיזקו את הפלסטינים.[76] מול הגייס של יאנוש פרשו הסורים, ביום המלחמה הראשון, את דיוויזיה מס' 1 שלהם, במערך של שתי חטיבות טנקים קדמיות וחטיבה ממוכנת עם נגמ"שים-נ"ט מאחור.[77] לפי יאנוש, כוחות הגייס התקדמו צפונה, מעבר לרצועת הביטחון, ודחקו את הסורים בלא אישור ו"ללא ידיעת איש".[78] לפי סגן מפקד אוגדה 90, רן שריג, כבר ביום השני למלחמה ירו כוחותיו מתותחי טנקים על יחידות סוריות.[79] לפי מפקד הסיוע הארטילרי בחפ"ק של אהוד ברק, סגן יעקב זיגדון, הפגיזו כוחותינו, ביום השני למלחמה, סוללות ארטילריה סוריות.[80] לפי הרמטכ"ל רפול, יאנוש טען "שהסורים תוקפים אותו כל הזמן והוא מבליג, לפי הפקודות. שר הביטחון מודיע לו כי כאשר תוקפים אותו הוא רשאי להשיב אש".[81] חיל האוויר השמיד באותו יום שתי תחנות מכ"ם סוריות בלבנון.[82] מפקד חיל האוויר במלחמה, האלוף בדימוס דוד עברי, כתב שבאותו יום "לאחר שאירעו חיכוכים ראשונים בין כוחות יבשה סוריים לבין כוחות שריון ישראלים בגזרה המזרחית, הועלתה הדרישה לתקוף את הטק"א (טילי קרקע אוויר) למחרת ביום ג'".[83]

ברק לא התמצא בשטח ודיווחיו הטעו את יאנוש



לפי קצין המודיעין של הגייס, אילן ויכסלבאום, יאנוש ניהל את כל המהלכים של יחידות הגייס בשטח, לפעמים עד רמה של טנק בודד, וזה היה לא תקין. הוא נעזר בראש המטה, עמרם מצנע. לסגנו, אהוד ברק, הוא לא התייחס כלל, לברק לא היה למעשה שום תפקיד עד היום האחרון של המלחמה, הוא היום של חרפת סולטן יעקב. "מכיוון שלא היה לברק מה לעשות במפקדה, הוא לקח שלושה נגמשים והסתובב בשטח לדווח מה קורה". אבל ברק לא התמצא בשטח, פעמים אחדות הוא טעה במיקומו, והדיווחים שלו הטעו את יאנוש.[84] גם אלוף משנה בדימוס, שהקשיב בתוקף תפקידו בצה"ל להקלטות, וביקש להישאר בעילום שם, העיד כי ברק טעה והטעה.

ההחלטות המבצעיות במלחמה התקבלו בחדר קטן בצריף על הר כנען שבצפת, ששימש מקום לינה ל"נהגי הבוס" וכינויו היה "הארמון". שם התכנסו שר הביטחון, אריאל שרון; הרמטכ"ל, רפאל איתן; אלוף הפיקוד, אמיר דרורי; מפקד הגייס; מפקדי האוגדות ועוזריהם. בחדר שררה צפיפות מטרידה, האוויר היה אפוף עשן סיגריות, ולרבים מן העוזרים, שחלקם היו חיוניים, לא היה מקום.[85] מדי לילה התקיימו שם דיונים בראשות שר הביטחון,[86] וזאת הייתה אחת הסיבות שצה"ל, באותה מלחמה, מיעט להילחם בלילה. לפי ויכסלבאום, שנלווה ליאנוש, שרון ניהל את הישיבות ביד רמה ונזף בחריפות באוגדנרים על ביצועיהם הלקויים ועל אי מילוי המשימות. סיפר ויכסלבאום: "בלילה השני למלחמה, אחרי שהורה למנחם עינן להתקדם בגזרה המרכזית עם אוגדתו צפונה, לעבר כביש ביירות-דמשק, דרך הרי השוף לעין זחלתא, מבלי להסתבך עם שלושה מוצבים סוריים, הוא שחרר את מפקדי האוגדות וקרא ליאנוש ולי להיכנס לחדרו. שם הוא אמר לנו: 'מחר אתם הולכים לתקוף את הצבא הסורי!' ואז, סמוך לחצות הגיע טלפון מראש הממשלה מנחם בגין שאמר: 'אדוני שר הביטחון! לכבוד הוא לי לדבר אתך. מחר בישיבת הממשלה אני רוצה לתדרך את השרים לגבי יום המלחמה הבא, אנא הסבר מה הולך לקרות מחר ?' אריק הסביר לבגין על המהלכים הצפויים של האוגדות המערביות, בפיקודם של איציק מרדכי, אביגדור קהלני ומנחם עינן, והדגיש שאין עניין להתעסק עם סוריה. הוא לא אמר מילה על פעילות האוגדות המזרחיות של גיורא לב, עמנואל סקל ויום טוב תמיר, (שאת אוגדתו החלו לגייס) ושמשימתן הייתה לתקוף את הסורים. בגין אמר 'תודה רבה ולילה טוב!'"[87] עוד לפני אותה שיחה, באותו יום שני בשעה רבע לשתיים עשרה בצהריים, קיים יאנוש קבוצת פקודות בחפ"ק הגייס בקיבוץ משגב עם, ואמר למפקדי הכוחות: "למחרת מתוכננת התקפה של הגייס על הצבא הסורי".[88] לפי האלוף אורי שמחוני, שרון ורפול יצרו היתקלויות עם סורים, כדי להשיג אישור ממשלה לתקוף אותם.[89]

ביום השלישי למלחמה, 8 ביוני 1982, התקדמה אוגדה 162, בפיקודו של תת אלוף מנחם עינן, צפונה, דרך הרי השוף, ללא התנגדות. היא הגיעה בערב לכפר עין זחלתא, ושם נבלמה על ידי כוחות סוריים קטנים שנשלחו לקראתה, ב"מעבר הכרחי" לפני גשר, מצפון לכפר. הסורים גרמו להשהיית האוגדה באזור עין זחלתא למשך יומיים וחצי, עד הפסקת האש, כך שהיא לא ביצעה את משימתה. קרב סולטן יעקב, שלו מוקדש פרק זה, וקרב עין זחלתא המוזכר כאן, הם שני הכישלונות הבולטים של צה"ל במלחמה.[90]

באותו יום תקף "כוח ורדי", מן הגייס של יאנוש, את מתחם ג'זין, על השלוחה הדרומית של ג'בל ברוך, שבו היו ממוקמים שני גדודי טנקים סוריים, שני גדודי חי"ר ושני גדודי קומנדו, ועוד שתי חטיבות פת"ח. העילה להתקפה הייתה תגבורת שהחישו הסורים למתחם.[91] שרון, בלא לידע את בגין, אישר לרפול להפעיל את חיל האוויר לפגיעה בתגבורת, ואחר כך לכיבוש המתחם. בעשר בבוקר זימן רפול את ורדי לצפת, אישר בלא התעמקות יתרה את תוכניתו, אמר לו שעדיין אין אישור לכבוש את המתחם, אך עליו לטוס במסוק לצומת ג'זין, שם יגיעו, חטיבה 460 בפיקודו של אלוף משנה חגי כהן, וגדוד 13 של "גולני" בפיקודו של סגן מפקד החטיבה, סגן אלוף גבי אשכנזי, ופלוגת הנדסה. עם כוחות אלה וכוחות ארטילריה של עינן שיועמדו לרשותו, עליו להתקדם לג'זין ולתקוף, עם בוא האישור הממשלתי. לאחר הכיבוש עליו להתקדם מזרחה לעבר אגם קרעון. סגן אלוף הפיקוד, האלוף אורי שמחוני, אמר לורדי כי ההתקפה היא באחריות יאנוש. כך צורף ורדי לגייס 446. האישור הגיע. ורדי ופקודיו תקפו את העיירה ואת הבסיס. החיילים הסורים נהרגו, ברחו או נפלו בשבי, 32 טנקים סוריים הושמדו והשאר נסו. חיל האוויר של צה"ל, שסייע להתקפה והפיל ארבעה מטוסים סוריים, פגע גם בכוחותינו. הכיבוש אפשר לתקוף את המערכים הסורים במרחב. בתגובה הכניסו הסורים ללבנון חמש סוללות טילים חדשות מסוג סאם 6, ובסך הכול נפרשו בלבנון 19 סוללות טילי קרקע-אוויר. הסורים גם דחו את דרישת ישראל, שהועברה אליהם באמצעות פיליפ חביב, שליחו המיוחד של נשיא ארה"ב רונלד ריגן, לסלק את הפלסטינים ממתחמיהם.[92] אור ליום ד' בשעה שתיים אחר חצות הורה סגן מפקד החזית, האלוף אורי שמחוני, לראש מטה הגייס, תת אלוף עמרם מצנע, לשלוח את ורדי בארבע לפנות בוקר לתקוף צפונה בגזרת ג'זין. מצנע השיב כי לא מסוגלים לתקוף כי לטנקים אין דלק. לאחר חצי שעה גער אלוף הפיקוד אמיר דרורי במצנע: "כל הלילה עמד לרשותנו. כעת אני יכול רק להתרגז!"[93]



יש אישור לתקוף את סוריה



כישלון אוגדת עינן בעין זחלתא מנעה מצה"ל להגיע דרך הרי השוף לכביש ביירות-דמשק, לכתר את הסורים ולהבריחם מלבנון בלא קרב. מכיוון שסילוק הסורים היה מטרתם האסטרטגית הסמויה, אך האמיתית, של שרון, ושל רפול ויאנוש, היה עליהם לוותר על האסטרטגיה העקיפה ולתקוף ישירות את הסורים. את האישור מבגין הם השיגו בטענה שהסורים לחמו נגד צה"ל במתחם ג'זין ושהכנסת סוללות סוריות נגד מטוסים ללבנון מסכנת את חיילי צה"ל. ראש הממשלה אישר "להתגונן" נגד הסורים ושרון הורה ליאנוש לתקוף במלוא העוצמה את דיוויזיה מספר 1 הסורית, שהתחככה באוגדות הגייס שלו, ולרוץ צפונה לכביש ביירות-דמשק. הוא גם אישר לגייס את אוגדה 880 בפיקוד תת אלוף יום-טוב תמיר ולצרפה לגייס של יאנוש, וכן לצרף לגייס חטיבת שריון, חטיבת צנחנים וחטיבת נ"ט אחת.[94] כאן התערב רפול ודרש להשמיד קודם את סוללות הטילים נגד מטוסים שפרסו הסורים במזרח לבנון, בהתאם לתוכניות המלחמה, שהתגבשו עוד כשיאנוש היה אלוף פיקוד הצפון.[95]



"מבצע ערצב 19"



השמדת הטק"א (טילי קרקע-אוויר) הסוריים הייתה חיונית בעיני רפול, שבמלחמת יום הכיפורים פיקד על אוגדה 36 ברמת הגולן בחזית הסורית, וביום המלחמה השני עבר עם חבורת הפיקוד שלו מבסיס הקבע בנפח, להרים, כשטנקים סוריים הגיעו עד גדרות הבסיס. אז הופנה חיל האוויר של צה"ל לחזית רמת הגולן למנוע את נפילתו בידי הסורים, סבל אבדות כבדות מאוד ולא סיפק את הסחורה. רפול ורוב מפקדי צה"ל באוקטובר 73' בטחו בחיל אוויר שיושיע אותם בכל מצב, לאחר "ניצחונו" לוותר על המירכאות הגדול במלחמת ששת הימים. הם לא ידעו וכמובן גם לא הבינו כי ההישג ביוני 67' לא היה רק של הטייסים ומטוסיהם, אלא של תחכום "תוכנית מוקד", שתכנן כמעט לבדו סרן רפי סברון, בשנים [96]1965-1962, ושל הל"א (הלוחמה האלקטרונית) שפיתח כמעט לבדו אלוף משנה יוסף נאור,[97] על אף הקשיים והמכשולים שהערימו עליו מפקדיו. הל"א אפשר למטוסים במלחמת ששת הימים לפעול בלא הפרעה, לאחר שנאור פיתח טכנולוגיה שאפשרה לגלות איזה נתיבי טיסה אין המכ"ם המצרי באל עריש מסוגל לאתר, ובעקבות גילוי זה שימשו אותם הנתיבים את הטייסים הישראלים. בתקופת מלחמת ההתשה שִכְלל נאור את הל"א ופיתח אמצעים לנטרול טילי סאם 6 החדשים, שסיפקה ברית המועצות למצרים ולסוריה, לחסימת הקשר בין טייסי האויב למרכז השליטה שלו ולשיבוש המכ"ם של טילי האויב ותותחיו. אבל אמצעים אלה לא באו לידי שימוש בימים הראשונים של המלחמה, כי זמן מה לפני שפרצה, סילק מפקד חיל האוויר החדש, האלוף בני פלד, את נאור, מן החייל, וגם נמנע מלהכניס לשימוש את האמצעים שנאור פיתח. היה זה מחדל חמור והוא שקבע במידה רבה את תוצאותיה, כי השאננות לקראתה נגרמה במידה רבה עקב האמונה של מפקדי צה"ל כי חיל האוויר יושיע אותם בכל מצב. אחרי מלחמת יום הכיפורים השקיע חיל האוויר מאמצים רבים לשפר את מה שפיתח נאור. בראש צוות השיפורים היה אלוף משנה אביאם סלע, וחבר בולט בו היה (לימים) האלוף בדימוס, פרופ', יצחק בן ישראל.[98]

כדי לשכנע את הממשלה להשמיד את טילי הקרקע-אוויר באמצעות פעולה אווירית, טס שרון מן הצפון לירושלים. הוא ביקש ממפקד חיל האוויר, דוד עברי, להצטרף אליו. משהתרשם שעברי מהסס, ואילו סגנו, תת אלוף עמוס עמיר, תומך בכך, הוא החליט לקחת איתו את עמיר.[99] משאישר בגין לתקוף את הסורים ביום ד' בשעה 12.00 בצהריים, הגיע שעת המבחן של מורשת יוסף נאור ושל אביאם סלע וחבריו. [100]



ביום ד' בשעה 14.00 החל מבצע "ערצב 19": תוך שעה אחת הושמדו 13 סוללות, נפגעו קשה השש הנותרות והופלו 26 מטוסים סוריים, מבלי שנפגע מטוס ישראלי אחד.[101] בסך הכול הופלו במלחמה 100 מטוסים סוריים. אף מטוס ישראל לא נפל.[102] לישראלים ספורים בלבד היה הידע להעריך, לאור תוצאות אלה, איך הייתה נראית מלחמת יום הכיפורים, אלמלא סילק בני פלד את יוסף נאור מן החייל, ואלמלא התעלם מן הפיתוחים שלו.

המשימה: להגיע לשדה התעופה ריאק



באותו יום ד' בצהריים, במקביל למבצע "ערצב 19", אמור היה הגייס של יאנוש לתקוף בכל עוצמתו את דיוויזיה מס' 1 הסורית. על פי התוכניות המוקדמות ועל פי הפקודה שקיבל יחד עם חיל האוויר, היה עליו להתקדם, עד למחרת אחרי הצהריים, מעל מרחק של 40 ק"מ מהגבול, להשמיד את הדיוויזיה הסורית, ולהתקדם מיד לכביש ביירות-דמשק, בשטח פנוי יחסית מאויב, כדי להשיג את המשימה המערכתית של צה"ל, עוד בו ביום, באותו שלב של המלחמה. משימה זאת אמורה הייתה, על פי התכנון המוקדם ומשאת הנפש של חברי הפיקוד העליון, להביא להכרעה במלחמה ולהשגת מטרותיה. מכאן, שלכביש ביירות-דמשק היה על הגייס להגיע ביום ה' בלילה[103], עם אופציה להמשיך משם צפונה עוד 50 ק"מ, לעיר בעל בק, ולהשתלט שם על שדה התעופה.[104] בתחקיר של אוגדה 90, שבע עשרה יום לאחר הפסקת האש, אמר מפקד חטיבת שריון 943, אלוף משנה נחמן רבקין: "בכל התדרוכים, גם בתדרוך האישי של הרמטכ"ל, נאמר שלנו שהמשימה המרכזית היא להגיע מהר לשדה התעופה ריאק [ליד בעל בק]"[105].

יאנוש לא מיהר להפעיל את הגייס, מאחר שבאותו פרק זמן, הוא ביקר במטה של פקודו וחברו, מפקד אוגדה 36, תת אלוף אביגדור קהלני, בצידון, בגזרת הלחימה המערבית.[106] הפקודה נמסרה לראש המטה, עמרם מצנע. זה היה אות מבשר רע לגבי קלות הדעת של יאנוש ואופן תפקודו הלקוי בחרפת סולטן יעקב.



ברק אשם בפקק הלוגיסטי



כבר ביום הלחימה הראשון של הגייס, יום ד' 9 ביוני, נוצר פקק על כביש ההתקדמות הלוגיסטי המרכזי, ממטולה צפונה ללבנון –"ציר מיכה". אף אם לא היו סיבות אחרות לתפקוד הלקוי של הגייס, הרי פקק זה לבדו היה מקשה עליו מאוד להשיג את משימתו להגיע לכביש ביירות-דמשק. לפי עדות ממקור ראשון, של סגן אלוף חנני תבור, שלחם כסגן מפקד חטיבה בגייס: "ציר מיכה היה חסום, ומטוס סורי אחד יכול היה לגרום למאות הרוגים ולהשמדת הגייס".[107] תכנון כזה מצביע על העדר מקצועיות של מפקד הגייס וסגנו, ושל שר הביטחון והרמטכ"ל, שאישרו אותו. אבל בייחוד מדובר בסְגן, אהוד ברק, שעד המלחמה תכנן, כמפקד בפועל, את מהלכי הגייס במלחמה. תפקידו כסגן היה לפקד על כל המהלכים הלוגיסטיים. הפקק על ציר "מיכה" הוא בראש וראשונה פקק שהתפתח בצה"ל עקב קידום אדם לא מתאים ולא בשל לתפקידים שהם מעבר ליכולתו. יוסי פלד ראה את הנולד, הזהיר כקול קורא במדבר, וצדק.

והיו סיבות נוספות לתפקוד הלקוי: אי אמון בין חברי המטה של הגייס, שאחדים מהם מונו לתפקידם ביום פרוץ המלחמה ולא הכירו את התוכניות ואת השטח. כתוצאה מכך: העדר חלוקת סמכויות ברורה ביניהם, העדר עבודת מטה של ממש, אי הקפדה על נוהל קרב תקין ועל קבוצות פקודות ראויות, שגם הם באחריותו של הסגן. נוסף על הנ"ל, התנהגות קפריזית, על גבול הטירוף, של מפקד הגייס, על פי עדות פקודו במלחמה, תת אלוף דני ורדי.[108] התוצאה: היעדר מידע לאורך שרשרת הפיקוד על הכוונה והמשימות, על האויב ועל היחידות השכנות, והעדר שליטה של הגייס והאוגדות על יחידות המשנה שלהם. כפועל יוצא מכך היו מקרים אחדים של ירי דו צדדי (דו"צ) בין היחידות בגייס. כבר ביום המלחמה הראשון בשעה חמש לפנות ערב נכנס החוד של גדוד 75 מחטיבה 7 לכפר חצביא. הוא "הופצץ במקום על ידי מטוסינו. שמונה חיילים, ביניהם מג"ד, נפצעו ואחר מהם נפטר מפצעיו". ביום חמישי "תיאומים לא טובים גרמו לירי מקלעים מטנקי גדוד 75 על כוח צנחנים שכבש את הרכס [כפר כיפא] וזוהה בטעות ככוח מחבלים. עד שהמח"ט [איתן קאולי] הורה 'חדל' נהרגו ונפצעו מפקד פלוגה, מפקד מחלקה ולוחמים".[109]

המקרה החמור ביותר אירע כבר ביום רביעי בלילה בכפר עין א-תינה, בין גדוד של קורס קציני שריון (קק"ש), לגדוד קורס מפקדי טנקים (קמ"ט) מחטיבה 460, שהשתייכה לכוח דני ורדי, ואשר פעלה כאמור בגזרה המערבית של הגייס. בפולקלור השחור של צה"ל מכונה האירוע: קק"ש נגד קמ"ט. בשעה עשר וחצי בבוקר באותו היום, בדרכו לביקור אצל חברו, תת אלוף אביגדור קהלני, בצידון, (מהלך מוזר מצד מפקד הגייס ביום שהוטל עליו לתקוף) נחת יאנוש בחפ"ק של ורדי ואישר לו לכבוש את המוצב הסורי על ההר הגבוה בגזרה, ג'בל ברוך, להתקדם מזרחה לאגם קרעון, ולנקות את כל הכפרים מכוחות סוריים. ורדי שלח את אשכנזי עם חיילי "גולני" לג'בל ברוך והתקדם עם חטיבה 460 מערבה. בסביבות שלוש אחרי הצהריים הוא הגיע לכפר עין א-תינה. שלוש פעמים תקף סגן אלוף חגי כהן את הכפר עם גדוד קמ"ט ונכשל.[110] הפעלה איטית של הגייס עוררה אי נחת בחמ"ל בצפת. בשעה ארבע אחרי הצהריים אמר אריק שרון: "על גייס 446 לתקוף צפונה מהר ככל האפשר. ירידה מייד לכיוון זחלה. המשך בלילה בתנועה צפונה".[111] אחרי שעתיים כשהתברר שהגייס לא זז אמר אורי שמחוני למצנע בקשר: "יש לדחוף בכל הכוח, בכל הצירים, קדימה. יש אוויר, כמה שתרצו תקבלו".[112] אריק שרון התערב בשיחה ואמר למצנע: "שמעתי את ההוראות שקיבלת. זה מה שצריך לעשות".[113] קמ"ן הפיקוד, משה צור, העיר בחמ"ל שכל המערכים בדרכו של הגייס, ריקים.[114] ושרון סיכם: "המלחמה צריכה להיגמר בשתורה-זחלה [כביש ביירות דמשק], אפילו ברייק [חמישים ק"מ צפונה יותר], אבל אי לא מעבר הגבול לסוריה".[115]

אי הנחת מתפקוד הגייס הכניס את מפקדו ללחץ. בשעה רבע לשבע בערב הודיע יאנוש בקשר לורדי שאם תוך שעה לא יכבוש כהן את הכפר, הוא יודח. ורדי צירף להתקפה את גדוד קק"ש, בפיקודו של סגן אלוף חיים-יוסף שאומן. אחרי כיבוש הכפר טעו הגדודים לחשוב שמדובר באויב והפגיזו זה את זה. בדו"צ זה נהרגו חמישה לוחמים, לרבות סגן אלוף חיים-יוסף (ספי) שאומן, והושמדו 4 טנקים. למרות שמפקד החטיבה, חגי כהן, אמור היה לטפל בתאונה, ואם לא הוא, אז מפקד הכוח, ורדי, הרי שמפקד הגייס טיפל אישית באירוע מרחוק, כל אותו הלילה. לפי קמ"ן הגייס "יאנוש הזניח את הגייס לילה שלם והתעסק בקרב בין שני טנקים לשני טנקים ישראלים".[116] הקמ"ן משה צור דיווח לשרון לפנות ערב שהבקעה כמעט ריקה מכוחות סוריים.[117] יאנוש לא ניצל את הלילה להתקדמות. בשעה תשע וחצי בלילה טלפן מפקד אוגדה 90, תת אלוף גיורא לב, לקצין האג"ם של הפיקוד, אלוף משנה עמוס כץ, ואמר לו שמחכים עד הבוקר לתחילת ההתקפה. גם אוגדה 252 בפיקוד של תת אלוף עמנואל סאקל לא התקדמה בלילה בגזרה המזרחית של הגייס. וגם כוח ורדי לא התקדם בגלל הדו"ץ בעין תינה, וכתוצאה מחוסר דלק. לעומת כל אלה, הסורים ניצלו את הלילה להיערכות במרחב.[118]

בעקבות תאונה זו הקים יאנוש כוח אוגדתי נוסף בפיקוד חברו, יוסי פלד, והטיל עליו להגיע לכביש ביירות-דמשק בציר המערבי, ואילו על דני ורדי, שלכוחו צירף חטיבת צנחנים בפיקודו של נחמיה תמרי, הטיל לנקות את המאחזים הסוריים סביב אגם קראון ולכבוש את המתחם הסורי בכפר ג'ב גנין שממערב למשולש טובלנו.[119] בשעה אחת וחצי אחר חצות, אור ליום ה', העריך עמוס כץ בחמ"ל בצפת שכוחות של יאנוש יגיעו בשבע וחצי בבוקר לכביש ביירות דמשק. כדי לסייע למהלך הזה, תדרך כץ, לאחר שעה וחצי, את מפקד אוגדה 880 שאך זה גויסה, תת אלוף יום טוב תמיר: "היכנס לבקעה ותן תנופה סופית". בחמש וחצי לפנות בוקר אמר אלוף הפיקוד, אמיר דרורי, ליאנוש בקשר: "השעון אוזל, זה מתחיל להיות קצר" יאנוש השיב שבלילה הסורים חיבלו בדרכים.[120]

במהלך יום ה' נלחמו יחידות המשנה של הגייס בעיקר מול דרכים סלעיות, וגשרים שהסורים פוצצו, ופקקי תנועה. הכוחות בגזרה היו בלתי שווים: גייס ישראלי שמנה ארבע אוגדות, מול שתי חטיבות סוריות – 91 במזרח ו-76 במערב. הסורים ניהלו מהלכי השהיה בהצלחה והתחמקו מקרבות חזיתיים, שבהם לא היה להם שום סיכוי. סיפורו של איל מלמד, מפקד פלוגה בחטיבה 399, שגדודו התקדם "בציר הפיתולים" בשטח הררי, מעל כמה ערוצים עמוקים שעליהם הוקמו גשרים וגשרונים, מאפיין את התקדמותו של הגייס ביום ד'. אורך הקטע שעל "ציר מיכה" - חמישה ק"מ, ובתוכם חמישה עיקולים חדים. בכל אחד מהפיתולים חפרו הסורים בור יקוש[121] מלא חומר נפץ, שנועד להתפוצץ ולהרוס את המעבר ההכרחי היחיד, ובכך לעכב את התקדמות הכוח התוקף: "אנו מגיעים עד לעיקול, כ-250 מטר לפני הבור הייקוש. נהג עצור! על הכביש 20-15 מוקשים חדשים ונוצצים. אקט קרבי ראשון. עדיין לא מסודר כל כך, אבל החברה מתחילים להתעשת. דובי הסמ"פ מארגן את הפלוגה בעמדות, בעוד שאני נשאר על הכביש כ-50 מטר לפני המוקשים, וממתין לטנק 'נכרי'[122]. במהלך ההמתנה אני מפוצץ 5-4 מוקשים בירי מקלע 0.3. טנק 'הנוכרי' נכנס לאט. בום, בום, בום, 'הנוכרי' לא מפוצץ כלום. הטנק לעומת זאת עולה על שלושה מוקשים. רוני חיטרון, מפקד 'הנוכרי', מוסיף ששון לשמחה ומדווח שגם הבור הייקוש, מעבר למוקשים, הופעל, ו'רק אם הטנקים מסוגלים לדלג מעל פער של 10 מטרים ועומק של 20 מטר אפשר יהיה לעבור'". סגרתי כאן מירכאות יחידת הנדסה שנלוותה לגדוד הוזעקה לראש הטור. חייליהם פינו את המוקשים מהכביש בפעולה ידנית ובדחפור, והכשירו מעבר בתוך הוואדי. רק אחרי שלוש שעות ניתן היה להמשיך בתנועה.[123]


_____________________________________
"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #4  
ישן 09-06-2015, 08:02
צלמית המשתמש של האזרח
  משתמש זכר האזרח האזרח אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 11,855
חלק שלישי
בתגובה להודעה מספר 3 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "חלק שני"

חיל האוויר תוקף את צה"ל



ביום ה' באחת וחצי בצהריים, לאחר שחטיבת נחמן רבקין פעלה בפיקודו של סגן מפקד האוגדה, רן שריג, בסביבות אגם קרעון, התכנסה החטיבה לתדלק את הטנקים שלה. בעת התדלוק שלפני המסע ליעד תקפו את הכוח ארבעה מטוסי פנטום ישראלים. 25 לוחמים נהרגו וכמאה נפצעו. היה זה אירוע הדו"צ החמור ביותר בתולדות צה"ל. רבים מן ההרוגים והפצועים היו מגדוד 572 בפיקודו של גיורא עוז. סיפר המג"ד: "הגדוד שלי הוביל את החטיבה. ניהלנו קרב עם שחר מול כוח סורי. נותרה שם פלוגת טנקים, את מרביתם השמדנו. אחרי הקרב חזרנו לחימוש ותדלוק. הגיעה אלינו פלוגת חרמ"ש. אמרתי להם להתפרס, כי בתדלוק תמיד יכולים לקרות דברים לא נעימים. השמיים היו נקיים וכל מטוס סורי שעלה, ממש הופל בשניות. כשהתחלנו לתדלק טסה מעלינו רביעיית פאנטומים והפציצה אותנו. זה היה בית מטבחיים. עם כל ניסיונותיי הקרביים, כולל מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, לא חוויתי דבר דומה. מהגדוד שלנו נהרגו שישה. לידינו היו נחלאים ומיחידות אחרות. זו הייתה חוויה מצמררת. די מהר הבנתי שאלה מטוסים שלנו, כי הם השתמשו בתחמושת אמריקאית. בתחילה טענו שהיינו בלי פאנלים, אבל אנחנו כולנו היינו עם פאנלים. במלחמה ההיא הרגו הסורים שני חיילים מהגדוד. חיל האוויר שלנו הרג שישה, וטנק מרכבה שלנו חמישה. עם ידידים כאלה באמת לא צריך אויבים".[124]

אחרי דו"צ הפנטומים, נטל את ההובלה גדוד 573 בפיקודו של עלי ברוק, שגדודו לא נפגע. תצפיות דיווחו על תנועה של כלי רכב סוריים משוריינים ורכבים מדרום לצומת טובלנו, לכיוון צפון.[125] יאנוש ביטל את משימת חטיבת רבקין להשמיד את הסורים בסביבות אגם קרעון. הוא התקשר לרבקין ושאל אותו:

"נחמן, מה מצבך?"

המח"ט השיב: "יש דברים שמחים ויש דברים עצובים מאוד".

יאנוש: "הדברים העצובים הם עצובים, אין מה לעשות. האם אתה מוכן להמשך משימות?"

רבקין: "בוודאי".

יאנוש: "נוע לג'בל ערבה ותפוס עמדות כלפי מזרח".[126]

יאנוש התקשר גם ישירות לברוק ופקד עליו, לדברי ברוק, לעלות בדרך הררית ומסולעת לרמת ג'בל ערבה להשמיד משם כלי רכב סוריים שנעו על ציר מיכה צפונה. ברוק מיקם את הטנקים שלו בשלושה ריכוזים סמוך לכפרים: א- רפיד, אל-בירא ואל- מחידת'ה, שחלשו ממערב על ציר מיכה, במרחק של כשני קילומטרים מן הכניסה הדרומית למשולש טובלנו. הגדוד של ברוק, עם המח"ט נחמן רבקין ומטהו, הגיעו ליעדם בצהריים.[127]

ברק קיבל את המודיעין שממנו התעלם אחר כך



מייד אחרי כניסת צבא סוריה ללבנון באופן מאסיבי, בזמן מלחמת האזרחים ב-1975, הוא הקים מתחם חפור החולש על כביש האורך המזרחי, הוא ציר מיכה, לאורך כעשרה קילומטרים מן הכפר משכי (שסמוך לו ב"צומת המים" התמקמו ביום חמישי חפ"ק הגייס, חפ"ק אוגדה 90 וכל חטיבה 399, בפיקוד מיקי שחר) צפונה, הכולל גם את משולש טובלנו ואת הכפר סולטן יעקב. הטעם למאמץ הסורי הזה הוא שמעמק טובלנו-סולטן יעקב מזרחה ניתן להגיע בדרך קצרה מלבנון לדמשק. הסורים חששו כי ישראל תתקוף את בירתם בדרך זאת באמצעות חיל השריון הנייד שלה, ולכן היה זה בעיקרו מתחם נ"ט. בפרוץ המלחמה, כשהתפרסה הדיוויזיה הסורית מס' 1 מול כוחות צה"ל בגזרה, חטיבות הטנקים 91 ו-76 הגיעו עד דרום המתחם הנ"ל, ואילו חטיבה ממוכנת 58 עם שלושה גדודי חי"ר נ"ט וגדוד טנקים אחד, ושהייתה למעשה חטיבת נ"ט מתוגברת בגדודי קומנדו מצוידים בטילי נ"ט ובארטילריה, התמקמה במתחם. לפי קמ"ן הגייס, אלוף משנה אילן ויכסלבאום, עובדות אלה היו ידועות זמן רב לפני המלחמה והן קיבלו חיזוק בזמן המלחמה. מידע זה היה אמור להיות מוכר ליאנוש, מאז היותו אלוף פיקוד הצפון, וגם לסגנו בגייס, ברק, אם הם היו מתוכננים כראוי למלחמה.[128]

בגלל ליקויי תקשורת בין החפ"ק למפקדה העיקרית, הורה לב לדלג את המפקדה העיקרית צפונה. ההערכה הייתה שתוך שעתיים תתמקם המפקדה העיקרית במקומה החדש ומחלקת המודיעין תמשיך לספק מידע לחפ"ק. אבל בגלל הפקק הלוגיסטי על ציר מיכה, שקבע במידה רבה את כל מהלכי הגייס, הגיעה המפקדה העיקרית למיקומה החדש רק אחרי 20 שעות, ועד יום ו' בבוקר לא תפקדה. במהלך הזמן הזה, הייתה מחלקת המודיעין מנותקת מהמודיעין בחפ"ק ומגורמי המודיעין האחרים, וקורות המתרחש במשולש טובלנו נודעו לה רק עם שחר.[129]

למודיעין האוגדה זרמו ידיעות מתצפיות, מהאזנה ומתצלומי אוויר של אזורי הקרבות. חלקן היה רלוונטי לגזרת הלחימה האוגדתית. להלן חלקן החשוב:

בצהרי יום חמישי ה-10 ליוני דיווחה תצפית, הממוקמת בשיפולי החרמון, על קבוצת נגמ"שי במפ1[130] שעברו דרומה במצר שמדרום ל"משולש טובלנו". ההערכה הייתה שמדובר בגדוד הממוכן של חטיבה 91 הסורית שאבטח את מערך טילי ה-סא6 שבצפון הבקע, וחבר לחטיבתו. כוח זה, כתוצאה מאי שמירת מגע איסופי של אנשי המודיעין הישראליים, נעלם מעיניהם, ומיקומו לא היה ברור. בדיעבד התברר כי נגמ"שים אלה נכנסו לעמדות בצומת "טונשקה". עתה ברור כי היה זה כוח קדמי של חט' 58.

בשעה 1800 באותו ערב מסר הקמ"ן למפקד האוגדה מידע שהתקבל ממודיעין הפיקוד, לפיו אותרו 60 טנקים ונגמ"שים בתנועה דרומה, על ציר מצנע-עיתא אל פוחר, לא ברורה זהות הכוח, ייתכן שדיב' (כך במקור הידיעה) 47 או צוות כוחות חדש מסוריה. עתה ברור כי היה זה הדרג השני החטיבתי שנערך באזור סולטן יעקב. [131]

למודיעין של החזית ושל הגייס זרמו ללא הרף ידיעות מתצפיות, מהאזנות ומתצלומי אוויר, של אזורי קרבות.[132] הם עברו עיבוד ונשלחו לקציני המודיעין של היחידות. קצין המודיעין של המפקדה העיקרית בגייס, סגן אלוף בדימוס, מנחם לוי, העיד שכבר ביום רביעי הוא מסר למפקד אוגדה 90, שהסתבכה אחר כך בקרב סולטן יעקב, כי חטיבה ממוכנת נמצאת בדרכה למשולש טובלנו. לדבריו, הנושא עלה בקבוצת הפקודות של הגייס שבה היה נוכח אהוד ברק[133].

בדו"ח פענוח גיחת צילום אויר אחרונה מיום ה', שהתבצעה בשעה 15.15, אותרו בכניסה למצר שמדרום למשולש טובלנו 12 במפ1 ו-6 טנקים. במשולש עצמו 7 טנקים, 8 במפ יש הבדל בין במפ1 ובין במפ ? ו-15 רק"מ לא מזוהה, ובצומת הכביש המוביל לסולטן יעקב 6 טנקים, 2 במפ וסוללת רקטות. דו"ח זה, כמו דו"ח סיכום פענוח יומי, לא הגיע למודיעין האוגדה![134] דו"ח מצב אויב פיקודי, הנכון ליום ה' בשעה 16.00, נשלח למודיעין האוגדה בטלפרינטר, אך התקבל רק למחרת בערב (אחרי הפסקת האש) עקב היות המפקדה העיקרית של האוגדה בתנועה למקום התארגנות חדש, כשהיא משתרכת אחר אוגדה 880.[135]

קמ"ן פיקוד הצפון, אלוף משנה משה צור (צוריך) ועוזרו, סגן אלוף איתמר ציזיק, העידו כי הם העבירו מידע על נוכחות סורית מאסיבית במשולש טובלנו גם לגייס וגם לאוגדות. לפי צור, התחקירים העלו שהמידע הגיע גם לקצין המודיעין של חטיבה 399 שנשלחה לצומת טובלנו ולסולטן יעקב.[136]

באותו יום חמישי בצהריים, במקביל למשלוח רבקין, ברוק ופקודיהם, לג'בל ערבה, קלטה יחידת האזנה ניידת של 8200 שיחות של מפקדים סוריים במתחם, ולפיהם ניתן היה לדעת איפה בדיוק הם ממוקמים, עד רמה של טנק בודד. מידע זה נמסר מן השטח למרכז המודיעין של פיקוד צפון. אלוף משנה עודד ברלי, שחקר, כקצין בודק, את המחדל המודיעיני בפרשת סולטן יעקב אחרי המלחמה, נחשף לרישומי השיחות.[137]

בשעה עשר בבוקר העביר הגייס לאוגדה 90 באלחוט את המידע הבא: "ניתנה שם פקודה לבצע קו הגנה שני. יתכן מאוד שחטיבה 58 תצא להתקפת נגד במסגרת הדיוויזיה".[138] בשעה שתיים וחצי אחרי הצהריים העביר הפיקוד ידיעה לקמ"נים, גם באלחוט וגם בטלפון, ש"כוחות תגבורת גדולים יגיעו מהעורף, והפקודה החד משמעית [שקיבלו הסורים] שאין לסגת".[139] בשעה רבע לארבע הפיצה מחלקת המודיעין של הפיקוד הערכה לפיה "הסורים מייצבים קו הגנה במרחב ציר טובלנו באזור ג'ב גנין וצומת טובלנו, על ידי הכוחות הנסוגים, ובעיקר חטיבה 58 על בסיס BMP". [140] החל מעשר דקות לארבע אחרי הצהריים דובר במפקדת הגייס על התארגנות קו הגנה סורי בסביבות משולש טובלנו, החל מחצות.[141] כעבור שעתיים הפיץ הפיקוד: "אותרו 60 טנקים ו-BMP בתנועה דרומה".[142] בשעה שמונה ארבעים וחמש בערב נקלט בגנ"ד (יחידת האזנה טקטית באוגדה) "עליכם להיות מוכנים בצורה מתמדת לבלום כל התקפה בציר דהר אל אחמר [ממזרח לכפר משכי ולציר מיכה] באמצעות כל הכוחות וכל האמצעים העומדים לרשותכם".[143]

באותו יום התקבלו עוד שתי ידיעות דרמטיות: א. הסורים החלו להוציא טנקים מאחד ממחסני החירום הדיוויזיוניים שלהם בצפון המדינה; ב. הם איישו ברמת הגולן סוללות של טילי סקאד המכוונים לתל אביב[144].

על סמך כל המידע הנ"ל התגבשה במטכ"ל ובפיקוד הצפון הערכה שחטיבה 58 הסורית, מתוגברת בכוחות שנסוגו מדרום ושהגיעו מצפון, מיועדת לבצע התקפת נגד על גייס 446 של צה"ל, שלרשותו עמדו שלוש אוגדות, שני כוחות על-חטיבתיים, עשרה גדודי ארטילריה, ושליטה אווירית.[145] להערכה זאת, שהשפיעה על מהלכי הגייס באותו לילה לא היה כל בסיס משני טעמים: א. היא הייתה מנוגדת לתורת הלחימה הסורית שהורתה על השהיה ובלימת האויב מתוך מתחמים, ולא כללה התקפות נגד; ב. לחטיבת נ"ט סורית, מתוגברת ככל שתהיה, לא היה סיכוי להשיג כל הישג בהתקפה על גייס ישראלי משוריין. צריך היה להניח שמפקדי הצבא הסורי מבינים זאת. הערכה בלתי מבוססת זאת, על כוונת הסורים, הייתה כנראה פועל יוצא מזיכרונותיהם של הרמטכ"ל רפול ואלוף הפיקוד דרורי מהמתקפה הסורית במלחמת יום הכיפורים, ופועל יוצא שבצה"ל לא הייתה תפיסת הגנה, ואת חוסר אי החשיבה ההגנתית ייחסו המפקדים הבכירים גם לסורים.

"אהוד ברק משתין עליך ועלי באמצע היום"



לאחר שהטנקים של ברוק טיפסו, בקשיים ובתקלות רבות, על פסגת ג'בל ערבה, הם תפסו עמדות החולשות על ציר מיכה בשלושה ריכוזים והפתיעו את הסורים שהעריכו כי הג'בל הוא בלתי עביר לטנקים, ולכן לא מיקמו עליו כוחות משמעותיים, אלא חיילים בודדים. בפרק זמן קצר השמידו ברוק ופקודיו נגמ"שי נ"ט, טנקים, תותחים מתנייעים ונגררים וכלי רכב רכים, מקצתם בתוך עמדות מדופנות וייתרם שנע על הכביש. כלים שלא הושמדו נעו במהירות צפונה לעבר משולש טובלנו. היו טנקים טי. 62 סובייטים חדישים שלוחמיהם נטשו אותם, ורבקין הורה לא לפגוע בהם כדי שצה"ל יוכל להשמיש אותם ואת הציוד הסובייטי החדיש והמתוחכם שבהם. [146] בשעות אחרי הצהריים המאוחרות עלה גיורא לב אל ג'בל ערבה ושאל את רבקין מדוע אינו יורה ברכב על הכביש. רבקין השיב לו שאין צורך לירות על רכבים על ציר "מיכה", כי הם נטושים וכי הוא חוסך בפגזים להתקדמות לכביש ביירות-דמשק.[147] בזמן השמדת הסורים על ציר מיכה הלכו קצין המודיעין של החטיבה, רב סרן ישי הוברמן והקשר שלו, לאורך הרכס צפונה, הגיעו מעל משולש טובלנו והבחינו, בעמק המשולש ובמדרונות משני צדדיו, בכוח סורי גדול. משך את תשומת לבם רכב רוסי בי. אם. פי. שעליו היו מותקנים טילי סאגר משוכללים נגד טנקים. הוברמן לא הצליח לדווח על כך לקמ"ן האוגדה, תמיר ברשד, אך הוא דיווח בפירוט למפקדו הישיר נחמן רבקין.[148]

בזמן שפקודי רבקין חיסלו את הסורים על ציר מיכה, נמצא אהוד ברק, עם החפ"ק שלו, על ג'בל ערבה מדרום לרפיד. בשעות אחרי הצהריים דיווח רבקין לברק שהסורים חוסלו וברחו וכי ציר מיכה שמתחתיו "נקי מאויב מאורגן". הוא דיווח על כך גם למפקד אוגדתו, גיורא לב, וגם למח"ט המקביל לו באוגדה, מיקי שחר.[149] ברק התקשר ליאנוש ולקמ"ן שלו, אורי זכאי, ודיווח להם שהסורים ברחו ממשולש טובלנו. דיווח זה של ברק, שנראה שהיה משוכנע באמיתותו, הניע תהליך שהתגלגל לחרפת סולטן יעקב. אחרי שהתבררו ממדי החרפה, טען ברק בתחקירים, שרבקין טעה לחשוב שהוא נמצא מעל משולש טובלנו ולא כשלושה קילומטר מדרום לו, ושרבקין דיווח כי משולש טובלנו ריק מאויב.[150]

רבקין ופקודיו הבכירים, המג"ד עלי ברוק ומפקד פלוגת הסיור חגי שפר, הכחישו בכל תוקף את טענת ברק. קמ"ן אוגדה 90, אלוף משנה תמיד ברשד, שעלה לפגישה עם רבקין, במהלך הקרב, יחד עם מפקד האוגדה, תת אלוף גיורא לב, העיד שרבקין ידע היטב היכן הוא נמצא. לדברי ברשד: "אהוד ברק הבין מהדיווחים של רבקין שאין אויב בבקעה. מתוך הדיווח של רבקין הוא הניח שרבקין רואה את מה שנמצא מצפון ל'משולש טובלנו', לכן כשרבקין אמר לו: 'בבקעה אין אויב, הוא הבין כי אין אויב בתא השטח שמצפון למשולש. אבל רבקין לא יכול היה לראות את אותו תא שטח במקום שבו הוא נמצא. רבקין ראה את מה שקורה למרגלותיו, מדרום ל'משולש', ואליו התייחס כשאמר כי אין אויב ושיש פה רק טנקים נטושים. הטעות בהבנתו של ברק הובילה להערכה שבתא השטח שמצפון ל'טובלנו' אין אויב, ולתחושה של המפקדים שבמרחב אין איום ממשי"[151] על הטיעון של ברק ונאמניו הוסיף רבקין: "אהוד ברק משתין עליך ועלי באמצע היום. הוא יודע מה היה, אך זה לא מעניין אף אחד. הוא ידע לצאת מכל דבר בצורה הכי טובה. חבל על הזמן. על אהוד ברק יש לי בטן מלאה, על הרבה טעויות ושטויות שעשה במלחמה. אתה יכול לקבל עליו, ולא רק ממני, ספר שלם".[152]

אבי הכישלון – אהוד ברק



אחרי שקיבל את הדיווח מברק, התקשר יאנוש בשעה שלוש וחצי לרפול ואמר לו שעל ציר מיכה " מאותרת בריחה המונית". הוא הביע את הערכתו שהקרב שלו נגמר לאחר שהשמיד את הטנקים הסורים".[153]

אחרי הצהריים התנהל בחפ"ק של הגייס דיון על המשך המלחמה, מבלי שהנוכחים ידעו כי מופעל לחץ אמריקאי מאסיבי על ראש הממשלה, מנחם בגין, להפסיק את האש.[154] המשימה של הגייס ושל יאנוש אישית, הייתה להגיע לפחות לכביש ביירות-דמשק ואם אפשר, לשדה התעופה ריאק בבעל בק. ניתן היה לעשות זאת על ידי הכוח של יוסי פלד שיתקדם בגבול המערבי בגזרת הגייס, למרגלות ג'בל ברוך. שם לא עמדו בדרכו כוחות סוריים ממשיים. אבל כוח יוסי לבדו היה מצומצם יחסית והיה חשש שהדיוויזיה הסורית מספר 3, שנעה בסוריה לגבול לבנון, תשמיד אותו. ניתן היה לעשות זאת ביתר קשיים בגזרה המזרחית, על גבול לבנון-סוריה, על ידי כוחות מן האוגדה של עמנואל סקל. אבל בגלל הפקק הלוגיסטי והדרכים הגרועות שגרמו לצריכת דלק רבה יותר מן הצפוי, חסרו לאוגדה דלק ופגזים. יאנוש אמנם רצה שפלד וסקל יגיעו לכביש ביירות-דמשק, אבל בראש וראשונה רצה הוא להגיע לשם בראש אוגדה, בציר המרכזי של גזרתו, לנפנף בדרך את חטיבה 58 הסורית, שלמרות התו"ל הסורי, שהוא אמור להכיר, ולמרות המודיעין שזרם עליה, לא היה ברור לו היכן היא נמצאת ומה מעשיה. הוא גם שאף להשמיד את הדיוויזיה הסורית מס' 3 בסביבות כביש ביירות-דמשק, בקרב שב"ש שייזכר לדורות.

בפני יאנוש ניצבו שתי בעיות:

א. האם להתקדם דרך הבקעא הקטנה, על ציר מיכה הצר, שעליו יכולים הסורים להציב מארבים, או דרך הבקעא הגדולה ממערב לג'בל ערבה, ששם הדרך נוחה יותר, נמצאים בה רק מעט כוחות סורים באותו זמן, אך היא רצופה שטחים חקלאיים ותעלות השקיה?

ב. בראש איזה אוגדה הוא יתקדם צפונה? במרכז הגזרה עמדה לרשותו אמנם אוגדה 90, אך היא חסרה לפי יאנוש דלק ותחמושת, ולגייס ולאוגדה לא היו יכולות לספק לה אותם בגלל הפקק על ציר מיכה.[155]

בדיון בחפ"ק הגייס טען, לדבריו, עוזר הקמ"ן, אורי זכאי, כי במשולש טובלנו נמצא גדוד סורי, ולכן יש להתקדם צפונה דרך הבקעא הגדולה, או לחילופין, לתקוף בכוח רב את משולש טובלנו.[156] גם הקמ"ן אילן ויכסלבאום העיד כי אמר ליאנוש שכל המתחם הסורי, לרבות משולש טובלנו, מאויש, אך מפקד הגייס העדיף לסמוך על הדיווח של סגנו, ברק, שהסורים ברחו מטובלנו, ודרש מויכסלבאום להראות לו צילומי אוויר עדכניים, כדי להוכיח שהמשולש מאויש, ולהפריך את דיווחו של ברק. צילומים אלה מאותו היום בשעה שלוש אחרי הצהריים הגיעו לגייס רק למחרת, והראו בפירוש שבמתחם שבין משולש טובלנו לסולטן יעקב ממוקמת חטיבה סורית, ואילו הבקעה הגדולה ריקה. לדברי ויכסלבאום, חוסר יכולתו להציג צילומי אוויר עדכניים היה הרקע לכך שיאנוש הדיח אותו מתפקידו אחרי הפסקת האש. הדחה זאת רק שעשעה את ויכסלבאום כי הוא היה אז לדבריו בתהליכי שחרור וכניסה לעולם העסקים. היא לימדה אותו מיהו יאנוש האמיתי שמדיח אותו, מאחר שאינו יכול להדיח את אבי הכישלון – אהוד ברק.[157]

דווח מוטעה וחסר אחריות של ברק גרם לחרפה



במאמרו על מהלכי הגייס כתב יאנוש שהיה מוטרד מן המודיעין לגבי התקדמות חטיבה 58 ודיוויזיה 3 של הסורים, ובראיון לספר זה הוא הבהיר שחשב שחטיבה 58 נמצאת בסולטן יעקב, ולכן הורה למפקד אוגדה 90, גיורא לב, להתקדם מהר למשולש טובלנו, להשתלט עליו, ובאור בוקר לצפות על השטח, לאתר את החטיבה הסורית, להשמיד אותה ולהתקדם צפונה. במאמרו מ-2006 כתב יאנוש שהורה לקדם את חטיבה 399 בפיקודו של מיקי שחר "להיערך מול האויב עד מיכה 40 (2 ק"מ דרומית לסולטן יעקב, מדובר בשטחים שולטים לכיוון צפון) למטרות בלימה וחסימה"[158]. פה שגה יאנוש שלוש פעמים:

א. הוא העדיף להסתמך על הדיווח של אהוד ברק שבמשולש טובלנו אין כוחות סוריים ולא שעה להערכות קציני המודיעין, אילן ויכסלבאום ואורי זכאי, שיש שם לפחות גדוד נ"ט אחד.

ב. מתג 40 נמצאת כשניים וחצי קילומטר מצפון למשולש טובלנו, ורק כחצי קילומטר מדרום לסולטן יעקב. לכן משהעדיף את הדוח המוטעה וחסר האחריות של ברק, כמעט שלא הייתה דרך למנוע את החרפה.

ג. יאנוש, וכמוהו ברק, התעלמו מן המידע שהגיע בבוקר כי כ-30 BMP סוריים ירדו מצומת טובלנו דרומה. מכיוון שלא הגיע עליהם מידע נוסף, הם העריכו שאותם נגמ"שים הושמדו, נעזבו, או ברחו מהירי של אנשי רבקין מג'בל ברוך. לא הם ולא גיורא לב, לא טרחו לברר בעזרת יחידת איסוף שעמדה לרשותם, איזה כלי רכב משוריינים נפגעו וננטשו מדרום למשולש. הסתבר כי נגמ"שי הנ"ט התמקמו בעמדות מוכנות ממזרח לצומת מיכה-טונושקה, במרחק של קילומטר וחצי מן הקדקוד הדרומי של המשולש, כדי לחסום באש את הכניסה והיציאה ממנו.

מכיוון שלאוגדה 90 לא היה דלק וחימוש שיספיקו להמשך הלחימה, לא היה הגייס יכול בין וכה להתקדם צפונה בלילה. יאנוש קיווה שעד שחר תגיע אספקה והאוגדה תתחמש. את תוכניתו הוא ביסס על אוגדה 880 בפיקודו של תת אלוף יום טוב תמיר, שהייתה בהתארגנות בקריית שמונה. בערב הוטל עליה לנוע מקריית שמונה למטולה ומשם להיכנס ללבנון ולנוע על ציר מיכה הפקוק, לחלוף על פני אוגדה 90, לספח אליה את חטיבה 399 שאמורה הייתה להגיע למתג 40, ולהתקדם צפונה לכביש ביירות-דמשק.[159]





קלות דעתו של ברק שאין לה מחילה



בערב, אחרי שהחליט על מהלכי הגייס למשך הלילה ולמחרת, טס יאנוש במסוק לצפת, לדיון עם שרון, רפול ודרורי, והשאיר את הפיקוד בידי סגנו, ברק. צריך להניח שמאז, ועד יומו האחרון, לא סלח ולא יסלח יאנוש לעצמו, על שהעדיף את קלות דעתו של ברק, שאין עליה מחילה, על פני הערכות מבוססות של קציני המודיעין, והוסיף חטא על פשע ומסר לברק את הפיקוד בפועל על הגייס, בשעות הקריטיות, וזה הקדיח את הקדרה.

אהוד ברק, שעד אז לא מילא שום תפקיד ממשי במלחמה, מחוץ לדיווח המוטעה שמשולש טובלנו ריק מכוחות סוריים מיותר, האמין שהוא קיבל את הזדמנות חייו להוכיח את עליונותו על יאנוש ועל האחרים, בעת שמפקד הגייס נמצא בצפת, ולהגיע לכביש ביירות-דמשק. לפי עדותו של יום טוב תמיר, ברק לחץ עליו כמעט מדי חמש דקות להחיש את התקדמות אוגדתו צפונה.

סיפר נחמן רבקין: "אהוד ברק פקד עלי לרדת למטה לכיוון צפון לתקוף את קמד א לוז. אמרתי לו: 'יקירי, עד שלא אוודא מי נמצא באגפים לא ארד לעמק ההשמדה'. אמר לי שיוסי פלד ונחמיה תמרי נמצאים באגפים ומאבטחים אותי. התקשרתי אליהם והם אמרו לי שהם בכלל מאחור הרחק ממני. תמרי אפילו צחק. אמרתי לאהוד: 'יקירי, לא ארד למטה!' אז הוא התלבש על מיקי שחר, דחק בו ודחף אותו קדימה. אנשיו של שחר נסעו על הכביש כמו במצעד יום העצמאות, אפילו לא הזדהו, לא חשבו להזדהות, רצו. כי אהוד 'הרג' את מיקי. אהוד רצה להגיע לאיזה הישג בלילה כשיאנוש איננו. אם הייתי יורד הייתי באבדון. מצבי היה גרוע ממצבו של עירא. מזלי שהייתי עקשן. סירבתי פקודה".[160] במחקרו למחלקת היסטוריה של צה"ל אישר ד"ר רפי יקר את גרסתו של רבקין: חטיבת רבקין "נמנעה, למרות פקודות שניתנו לה במהלך הלחימה, מלהשתלט על כפר כמד א-לוז ולעבור את ג'בל ערבה מערבה לעבר ג'וב ג'נין. מהלך ההתקדמות של החטיבה בבקעת הליטני צפונה [לעבר כביש ביירות-דמשק] בוטל".[161]


אהוד ברק שולח את הגדוד של עירא למלכודת



קמ"ן האוגדה, תמיר ברשד, כתב: "בערב יום חמישי הורתה מפקדת הגייס לאוגדה לבצע חסימות מול הכוח הסורי שצפוי להגיע צפונית לעמדות שבהן נערכו, עם דמדומים, יחידות האוגדה. הייתה כוונה להשקיע חטיבה במרחב של משולש טובלנו ולחסום את הצירים לכל הכיוונים, לפני שיגיעו כוחות האויב. בנוהל הקרב לא שותפו קמ"ן האוגדה ומחלקת המודיעין... בפועל התנהל משא ומתן בין מפקד האוגדה, גיורא לב, לבין סגן מפקד הגייס, אהוד ברק, בנוגע לדרישה להכניס חטיבה לכיוון הבקעה שמצפון למשולש טובלנו 'למלא את הבקעה'. מפקד האוגדה סבר שפעילות כזאת מחייבת הקצאת כוחות חי"ר, על בסיס ההערכה שבכוחות המשוריינים של האויב יהיו משולבים כוחות קומנדו. היות שכוח חי"ר לא ניתן, סוכם שיבוצעו חסימות בלבד באמצעות גדוד טנקים אחד", הגדוד של עירא.[162]

_____________________________________
"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 09-06-2015, 08:05
צלמית המשתמש של האזרח
  משתמש זכר האזרח האזרח אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 11,855
חלק רביעי
בתגובה להודעה מספר 4 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "חלק שלישי"

תת אלוף גיורא לב: אהוד ברק העביר לי פקודה חסרת טעם



ב-1992 תיאר גיורא לב את המפגש עם אהוד ברק, ברשימת תגובה על כתבה ביקורתית על תפקודו, שהתפרסמה במקומון של רשת שוקן "העיר"[163]: "אחד הגדודים של צה"ל מצא עצמו מסובך בגלל שרשרת אירועים משונה: בשעות אחרי הצהריים, או לפנות ערב, קיבלתי פקודה מהאלוף דאז, אהוד ברק, שהיה סגנו של האלוף יאנוש בן גל, להכניס חטיבת טנקים לבקעה הצרה המשתרעת ממזרח לרכס סולטן יעקב. המהלך לא נראה לי הגיוני וראיתי חוסר טעם להכנסת טנקים לשטח נחות, מה עוד שידעתי שעד חצות בוודאי נשלים את ההשתלטות שלנו על כל הרכסים השולטים על בקעה זו ועל כל היציאות המוליכות לבקעת הלבנון. ואכן היה ויכוח נוקב ביני לבין אהוד [בתחקיר האוגדה, מיד אחרי המלחמה, טען לב שברק אמר לו ש"השטח נקי ויש לבצע חסימות צפונה ולהקדים את הסורים הנעים דרומה"].[164] ביקשתי לכן מברק פקודה אישית של יאנוש, אך נמסר לי על ידו שיאנוש נמצא בפיקוד הצפון בדיון עם הרמטכ"ל ושר הביטחון. לאחר ויכוח של כ-45 דקות, אהוד השתכנע והורה לי להכניס במקום חטיבה שלמה רק גדוד אחד, ובמקום לבקעה הצפונית להשתלט רק על החלק הדרומי של הבקעה ולחסום את הצירים צפונה, במקום שנקרא 'משולש טובלנו'. כמדומני שהיה זה אהוד ברק או יאנוש שמאוחר יותר בלילה הסביר לי שכוונת מהלך זה הוא שהגדוד הזה, יחד עם כל החטיבה, יתחברו בלילה לאוגדה הנוספת שגויסה, אוגדת יום טוב, שנמצאת כבר בעורף האוגדה שלי, וזה על מנת שבאור ראשון של יום שישי יפרצו צפונה לחסימת כביש דמשק-שתורה-ביירות. שוכנעתי. זה היה אמור להיות מהלך מבריק. רק שלא ידעתי אז שכבר באותו לילה דובר על אפשרות של הפסקת אש ביום שישי בבוקר. המשימה הוטלה על ידי על חטיבת מיקי [שחר]. תדרכתי אותו בקשר שעליו לצאת צפונה, לשלוח גדוד אחד עם פלוגת חרמ"ש ופלוגת הסיור החטיבתית שלו, להשתלט על משולש טובלנו, והוריתי לו להתמקם עם שני הגדודים הנותרים בעורף הגדוד הקדמי, במרחב שכבר הושמדו בו כל הכוחות הסוריים על ידי חטיבת נחמן"[165].

לפי מח"ט 399, אל"מ מיקי שחר, הוא נפגש עם לב בשבע וחצי בערב. לב אמר לו בתדריך שעליו לבצע חסימות, כי "האויב צפוי להגיע מצפון. יש היתקלויות קטנות עם כוחות נסוגים". שחר ביקש פרטים על היערכות האויב במשולש טובלנו ונענה לדבריו ש"אין נתונים". לדבריו הוא לא ידע על הימצאות חטיבת נ"ט 58 הסורית בגזרת הלחימה, אלא לאחר הפסקת האש. לב הוסיף שעליו לתכנן עליה צפונה. "לאפשר גלישה מעמדות החטיבה ולרוץ".[166]

שחר זימן אליו בצומת המים את מג"ד 362 עם אנשי מטהו, ובאור אחרון, על דופן של טנק, הוא תדרך את סגן אלוף עירא אפרון, בנוכחות אנשי מטה החטיבה: להרכיב שלושה צוותי קרב, שבכל אחד יהיו פלוגת טנקים ומחלקת חרמ"ש, ולהציבם במוצאי הצירים לצפון, למזרח ולמערב, ב"מיכה 40", כשני קילומטר מצפון לקדקוד הצפוני של משולש טובלנו, לא הרחק מדרום מזרח לסולטן יעקב. לחסום את הדרך הראשית מכביש ביירות-דמשק, דרומה; בטובלנו 69", מה בטובלנו? על הקדקוד המערבי של המשולש ממזרח לכפרים קמד א לוז וג'ב ג'נין, ששם היו כוחות נ"ט סוריים, ועל "טונושקה 15", כקילומטר וחצי מדרום מזרח לקדקוד הדרומי של המשולש, לחסימת דרך הרוחב ממזרח, שם היה ממוקם בחפירות מוכנות מראש גדודBMP סורי, מבלי ששחר ידע זאת. לפי אפרון, שחר אמר לו: כוחות אויב צפויים להגיע לגזרה על ציר מיכה מצפון לדרום. לא צפוי אויב בגזרה שלך, למעט רגלים בודדים, או כלים בודדים לא מאורגנים מסגרתית".[167] בחוברת פנימית של חטיבה 399, שהופקה מייד אחרי המלחמה, נכתב ש"ניתנה לגדודו של עירא הפקודה לנוע במהירות, בתקווה שיצליח להתקרב לכביש ביירות-דמשק ואולי אף להגיע אליו".[168]

לפי קצין המבצעים של הגדוד, רב סרן מיל' עמי זגגי, היה לחץ כבד על הגדוד לצאת לדרך מהר ככל האפשר. זגגי, שבגדוד הקודם שבו שירת התמחה בלחימה הררית בהרי יהודה, הוסיף ש"לרוב אנשי הגדוד ולמג"ד לא היה ניסיון לחימה בשטח הררי. עירא היה איש של מדבר סיני. התורה שפותחה בצה"ל הייתה שבלחימה הררית ילך עם גדוד טנקים, גם גדוד חיל רגלים מעולה, צנחנים או 'גולני', באגפים, שיחשפו מארבי אויב ויאבטחו את הרכסים. אנשי חרמ"ש של הגדוד, היו ברובם בני ארבעים, רובם שרתו כטכנאים בחיל האוויר ונשלחו במילואים לחרמ"ש, והם לא היו לוחמים של ממש".[169] לפי מפקד פלוגה ו' בגדוד, רס"ן ניצן ניר, "הכרנו את השטח מתוך מפות ותצלומי אווירשהוצגו לנו בזמן הפקודה. הרבה ממידע זה לא היה עדכני".[170] לפי מפקד פלוגת הסיור, רס"ן אורי מלץ "עירא לא הורה לנו לפעול לפי התו"ל, לאבטח את האגפים ולהתקדם לפני הגדוד לצפות על המרחב שאליו הוא נכנס, כי לחצו עליו להתקדם מהר ודיווחו לו כי השטח ריק מאויב".[171] לפי הטען-קשר אבי האופט "בטנק שלנו לא היה מברג ייחודי לייצוב ירי המקלענים, ובזמן הקרב המקלעים לא פעלו. הפקודה לצאת מיד צפונה ניתנה כאשר התחמשנו ותדלקנו את הטנקים. התוצאה: טנקים רבים יצאו לקרב עם מעט מאוד דלק ופגזים".[172]

פקודה לא רציונאלית



בשעה רבע לשמונה אסף עירא את קציני הגדוד ליד הטנק שלו ונתן להם תדריך קצר שעיקרו: לא נפגוש אויב בדרכנו ולא צפוי לנו קרב. לפי מפקד פלוגה ו', ניצן ניר, "ניתנה פקודה לא רציונאלית לא לירות ברכב אויב בלילה כי הרכבים נטושים. נאמר בפירוש שאין שם סורים".[173] אבי רט שנכח בתדריך סיפר מייד אחרי המלחמה: "אמרו שאנחנו לא אמורים להיתקל בכוח סורי מאסיווי שיפריע לנו. אנחנו מסתערים קדימה והשטח בעיקרון נקי. הפקודה אמרה שגם אם ניתקל בכוחות סוריים בורחים, שלא ניכנס איתם למגע אש. אנחנו צריכים לרוץ קדימה לכביש ביירות-דמשק ואין לנו זמן להתעכב ליד כוחות קטנים".[174] במקביל תודרכו אנשי שני הגדודים הנוספים של החטיבה, שהיו אמורים להתקדם אחרי הגדוד של עירא. על כך סיפר סגן צביקה קומיי, שלחם בגוד 363 שעליו פיקד אייל שריג: "התדריך הראשון שקיבלנו במלחמה היה ביום חמישי בלילה. קיבלנו פקודה לרוץ לכביש ביירות-דמשק ולהגיע לשם לפני כניסת הפסקת האש למחרת".[175]

אחרי כל ההכנות וקבוצות הפקודות, יצא גדוד 362 לדרכו מצומת המים, בסביבות השעה שמונה וחצי בבוקר, בלא שחי"ר יאבטח את האגפים וישלוט ברכסים, ובלא שפלוגת הסיור על ג'יפים תתקדם לפניו. הוא התקדם צפונה דרך השטח הקשה לתנועה, על המדרון של ג'בל ערבה.[176] לפי קמ"ן הגדוד, עירון בן פורת, הדרך החולית נבחרה כי היה מידע שעל ציר מיכה היה חניון לילה של טנקים סוריים.[177]

אהוד ברק לא התחשב בתכנונים ובהחלטות



כעשרה חודשים תכננה אוגדה 90 בסודי סודות את מהלכיה במלחמה. רק למפקדי חטיבות ומעלה מותר היה לדעת את הפרטים. את הגזרה שבין משולש טובלנו לכפר סולטן יעקב כינו המתכננים "המיתלה הקטנה", לזכר קרב המיתלה במבצע קדש ב-1956 שבו נכנסו הצנחנים למלכודת במצר המיתלה. כדי שלא להיכנס למלכודת במלחמה הבאה הם קבעו:

א. שלא ייכנסו למשולש טובלנו בלילה;

ב. שלא ייכנסו אליו לפני שיכבשו את סולטן יעקב ואת הרכסים המזרחיים של הציר;

ג. שלא ייכנסו אליו מבלי שחי"ר מאבטח את הרכסים ממזרח וממערב.[178]

לפי קצין התותחנים של האגודה, אלוף משנה בדימוס אהוד בכר "סוכם שלא ייכנס לשם כוח שריון לפני שהרכסים השולטים ייכבשו על ידי כוחות חי"ר. בטח לא בלילה. אחרת זה כמו ברווזים במטווח".[179]

כל התכנונים וההחלטות נשכחו, שהרי סגן מפקד הגייס, אהוד ברק, חזר שוב ושוב על הקביעה: אין אויב, לפחות עד סולטן יעקב.

מפקד אוגדה 90, גיורא לב, היה בטוח שלגדוד לא יקרה דבר, שהרי האזור שאליו נשלח ריק מאויב. כמו רבים בגייס הוא התכונן לקום עם שחר, ומשעה חמש לפנות בוקר להתקדם, תחת פיקודו האישי של יאנוש, לכביש ביירות-דמשק. לרוע מזלו הוא חש ברע, והסתובב במחנה עטוף שמיכה. לאחר השעה שמונה העביר לב את הפיקוד לסגנו, אלוף משנה רן שריג, פקד לא להעיר אותו והלך לישון. מן הפגישה עם ברק הבין שריג שלא רק שאין אויב במשולש טובלנו, אלא שמשימת הגדוד אינה לבצע חסימות, אלא להתקדם לכביש ביירות-דמשק, לחסום אותו עוד בטרם יתחבר אליו כל הגייס בבוקר.[180]

כמעט אסון ודו"צ בדרך



קצין תותחנים ראשי, תת אלוף אריה מזרחי, ששירת תחת פיקודו של יאנוש בעבר, נענה לבקשתו של מפקד הגייס והצטרף למטה שלו. כשעירא נשלח עם גדודו למשולש טובלנו ויאנוש טס לדיון בצפת, העריך מזרחי כי עם שחר ינוע הגייס צפונה, והורה לכל ארטילריית הגייס, כולל גדוד רקטות כבדות מטכ"לי "חביב", לנוע במהירות כדי לכסות בטווח את כביש ביירות-דמשק, ולהתקדם גם כן צפונה כדי לסייע לגייס להשלים את משימתו.[181] איש בגדוד 362 לא ידע על ההתקדמות המקבילה של גדוד "חביב", ואפילו מפקד הסיוע הארטילרי באוגדה, אלוף משנה אהוד בכר, לא ידע.[182]

בשעה עשר וחצי בערך הגיע הגדוד של עירא לסוף שביל העזים, מתחת לכפר דהר אל-אחמר, ועמד לרדת לציר מיכה. על הכביש מתחתם הם הבחינו בכלי רכב מוזרים: תובות שרמן וקני שיגור רקטות. היה זה גדוד "חביב". עירא דיווח על רכב משוריין מוזר על הכביש. לפי קמ"ן החטיבה, מנחם בנטוב, ולפי הקמב"ץ, עמי זגגי, וקמ"ן הגדוד, עירון בן פורת, התקבלה פקודה להשמיד את השיירה שעל הכביש. עירא סירב. יאנוש, שהאזין מצפת תוך כדי דיון להתרחשויות, הורה לשלוח שני ג'יפי סיור לזהות אותם. עירא לא רצה לסכן ג'יפים ושלח סיירים בזחילה לכביש לוודא למי שייכים כלי הרכב. הסיירים דיווחו לו כי מדובר בגדוד רקטות של צה"ל. בכך נמנע אסון כבד, לא רק משום שהגדוד של עירא לא השמיד את גדוד "החביב", אלא גם משום שהוא נטל את ההובלה צפונה. סביר להניח שאם גדוד "חביב" היה מתקדם מהר יותר ולא נתקל בגדוד השריון הישראלי, הוא היה מושמד כולו במשולש טובלנו.[183] פרשת "חביב" התארכה כשעה וחצי.

באותו פרק זמן, בצפת, התנהל דיון איך ראוי להשמיד את הדיוויזיה הסורית מספר 3, שלפי הידיעות המודיעיניות הייתה בדרכה לגבול סוריה לבנון. בסביבות השעה אחת עשרה בלילה הודיע בגין לשרון בטלפון כי למחרת, בשעה 12 בצהריים, תיכנס הפסקת אש לתוקפה. יאנוש נלחץ כי נותרו לו רק 13 שעות להגיע לכביש ביירות-דמשק. הוא הורה בקשר להודיע לעירא לא להציב חסימות על ציר טונושקה ועל ציר טובלנו, ולרכז את כל הגדוד במיכה 40, כדי שמשם ימשיך כל הגייס עם שחר ליעד האופרטיבי של המלחמה.[184]

בסביבות חצות המשיך הגדוד צפונה עם התחושה שיצא בשלום מהאפשרות של אסון כבד, ומעתה אין הוא צפוי להיתקל בבעיות של ממש. כעשר דקות אחרי כן, בזמן ההפסקה בדיון בצפת, התקשר יאנוש למפקדת אוגדה 90 ושם נאמר לו שכוחותינו עדיין לא נכנסו למשולש טובלנו. יאנוש התקשר ישירות לעירא ואמר לו, לפי עירון בן פורת: "קודקוד עיתון, [הכינוי ברשת הקשר של גדוד 362] נוע למשימתך, היית צריך להיות שם לפני ארבע שעות"[185] יאנוש הוסיף: "אני במקומך הייתי מבצע את זה לבד, עם ג'יפ, לפני ארבע שעות"[186] מנחם בנטוב, שהאזין לשיחה בקשר, זוכר שיאנוש אמר: "תתחיל לנסוע, אתה מעכב את כולם. אני עם הג'יפ שלי הייתי עושה את זה יותר מהר. תתחיל לנסוע, השטח ריק". עירא, לדברי בנטוב, הזהיר שיש "כוח לפני" ומפקד הגייס חזר על הפקודה בחוסר סבלנות: "תשמיד ותמשיך לנוע".[187] מסגנון דבריו הנרגז של יאנוש נכנס עירא ללחץ, הבין שהוא בפיגור ומשך את הגדוד ביתר מהירות למלכודת.

יאנוש כתב, שלאחר תום הדיון בצפת: "אני ואלוף הפיקוד אמיר דרורי, יצאנו להתייעצות קצרה ליד המסוק שהטיס אותי חזרה למפקדת הגייס. בעודי באוויר הוריתי בקשר ליוסי פלד להתגנב במהירות צפונה ולתפוס את כביש ביירות-דמשק ואת השטחים השולטים עליו, כדי להכין את קרב השריון בשריון. ידעתי שרק הוא יוכל לבצע את המשימה במגבלות הזמן שהלך ואזל במהירות. לפני הנחיתה הספקתי לבקש מקצין האג"ם (עמרם מצנע) להחיש את תנועתה של אוגדת סיני [שעליה פיקד עמנואל סאקל] באגף המזרחי, להגיע למרחב ינטה מוקדם ככל שניתן. התוכנית שלי הייתה פשוטה: להיערך בצורת האות הלטינית U בתקווה שהסורים יתפתו וייכנסו פנימה תוך כדי תנועתם דרומה".[188]

כמה דקות אחרי גערת מפקד הגייס נורו על השיירה פגזים מג'בל ערבה, שאמור היה להיות מאובטח על ידי חטיבת נחמן רבקין. שני טנקים נפגעו וחמישה לוחמים נהרגו. לפי סגן אלוף עלי ברוק, שטנקים מהגדוד שלו ירו על הטנקים של עירא, הטנקים נסעו על הכביש ברעש גדול, הוא חשב שמדובר בכוח סורי נסוג, ושאל את המח"ט שלו האם התנועה צפונה היא של כוחותינו?". רבקין השיב "לא!". ערוץ חרום חש"ן (חיל שריון) לא היה נגיש, ולכן הוא פקד לירות. אחר כך הוא שמע בערוץ החרום שמדובר בכוחותינו והוא פקד לחדול מן הירי. לדבריו, הוא לפחות לא ידע שכוח ישראלי נע על הכביש.[189] לעומתו, עמי זגגי העיד שהוא דיווח ישירות לרבקין על מהלכי הגדוד.[190] רבקין הכחיש.[191] ניצן ניר שהדו”צ פגע בפקודיו וכמעט גם בו, טען שלפי מיטב זכרונו נאמר בתחקירים שהחטיבה של נחמן הופתעה כשהגדוד של עירא הופיע על הציר ושאחד מפקודיו של ברוק נרדם, ומשהתעורר מתנועת הטנקים פקד אינסטינקטיבית לירות.[192]

ניצן ניר: "נהרגו חמישה לוחמים, שניים נפצעו קשה ואחד קל. זה פרק את הגדוד. הטנקים החלו להתפוצץ. עירא הורה לי להישאר בנקודת הפגיעה ואמר לי בקשר: 'אנחנו מתקדמים. שלח את הפלוגה שלך קדימה'. שלחתי קדימה תשעה טנקים עם הסגן שלי, אביגדור וילנץ. פתאום מאחד הטנקים של ערן ירו עלי. מסתבר שהם חשבו שאני טנק סורי. אז יריתי מזרחה על תחנת דלק סמוכה כדי שיבין שאני ישראלי. אבל הירי לא פסק. לכן נעתי ממקומי".[193]

אהוד ברק פקד לגלוש לשטח ההשמדה



למרות הדו”צ, עירא התקדם בראש פלוגה אחת כדי למלא את פקודת מפקד הגייס. לפי בן פורת "הגענו לכתפיים מעל משולש טובלנו. אהוד ברק התקשר וביקש שנרד למטה ונפרוס פיסית את הטנקים בעמק. זאת תפיסה של איש חי"ר שצריך ישיבה בפנים. גלשנו למטה".[194]

ניצן ניר: "התקדמתי כטנק בודד. לפי הכניסה למשולש פגשתי את אביגדור. הטנק שלו נעצר מסיבה טכנית אך אז חשבתי שנפגע. נכנסתי למשולש טובלנו.. הפלוגה שלי התקדמה בלי מ"פ וסמ"פ. אמרתי לאביגדור: 'אני ממשיך הלאה. חכה ליד הטנק ושלח את כל הכוחות שיגיעו אליך קדימה'. אחרי זמן קצר פגשתי מפקד מחלקה שלי, בנצי גרובר, שנפגע ביד מרימון של איש קומנדו סורי. אז התעורר המתחם ונפתחה עלינו אש תופת שלא חדלה במשך שעות אחת בלילה הבין עירא כי גדודו נקלע למלכודת ושהסורים עלולים להשמיד אותו. הגד, מ-BMP, ועל ידי לוחמי קומנדו מצוידים בטילי נ"ט ובנשק סער. הוא דיווח למח"ט מיקי שחר ודרש להפעיל כוחות נוספים של החטיבה להשמדת המארב. שתי משימות עמדו אז לדבריו לנגד עיניו: א. לבצע את המשימה ולחסום את ציר מיכה, בסביבות מתג 40, בפני טנקים סורים חדישים (T-72), המתקדמים, כך הוא האמין, מצפון. הוא האמין שמשימתו היא להציל את הגייס מהשמדה; ב. לשמור על חיי פקודיו. לפיכך הוא החליט להתקדם קילומטרים אחדים צפונה, ובכך, גם להיחלץ מן המארב במשולש טובלנו וגם להגיע למתג 40 ולחסום את הציר. הוא לא ידע, וזאת אין לומר לזכותו, לזכות מפקדיו ולזכות ההכנות למלחמה, שמתחם מארב הנ"ט הסורי מגיע לא רק עד מתג 40, אלא הרבה יותר צפונה. לפיכך, כשהגיע עם שליש מגדודו ליעד, והאש עליו עדיין לא פסקה, הוא המשיך צפונה מעבר לצומת טבורון והתמקם במקום נוח להגנה, ליד הכפר חמארה.[195]

אבי רט: "שמענו את המג"ד צועק בקשר 'לרוץ קדימה'. המשכנו הלאה, ואז אנשים התחילו לצעוק בקשר: 'איפה אני, איפה אתה...תסמן לי...' בלגן שלם. ניסינו להחזיר אש, אבל היה קשה, כי היה להם יתרון גדול עלינו, גם מבחינה מספרית וגם מבחינת גורם ההפתעה. בהתחלה עוד חשבנו שזה עניין של להחזיק קצת מעמד וזה יעבור, אבל התחלנו להיכנס עמוק לתוך הלילה וכל רגע זיהינו עוד מקור אש שנפתח עלינו, ומסוקי תקיפה וכל מיני 'מרעין ובישין' אחרים. גם מיגים ירדו עלינו, אבל למזלנו לא היו כל כך אפקטיביים ולא פגעו. ירו עלינו מכל סוגי הנשק: טילים מתוך הנגמ"שים שלהם וכל מיני טילי כתף וסאגרים ומילאנים ואר. פי. ג'י. מכל הכיוונים והצדדים. הבנו שאנחנו בעצם מכותרים מכל הכיוונים ואי-אפשר לזוז, לא קדימה, לא אחורה, ולא לצדדים. היה זה שטח שאי-אפשר לתפוס בו עמדות. אנחנו עומדים חשופים לגמרי ואין לנו שום מקום להסתתר בו, והם פשוט מטווחים אותנו. סידרנו בינינו שחלק יצפו לכיוון הזה וחלק לכיוון האחר ומישהו ידאג שלא יפתיעו מאחור. כל שנייה צעק מישהו 'מאחורי!' ואז סובבו לכיוון שלו וירו פגז."[196]

המחלצים נכנסים למלכודת



עירא דיווח למח"ט שחר שהוא נקלע למארב. כמפקדיו, גם שחר לא העריך שהגדוד נקלע למארב חטיבתי, והעריך כי עם קצת מאמץ הוא יוכל להתגבר על הסורים. לפיכך, הוא אמר בקשר למג"ד 363, אייל שריג, "אתה ויחידת משנה שלך נועו מהר צפונה על 'ציר מיכה' ותַחְברו לגדוד של עירא שנמצא שם בצרות".[197] יחד עם שריג ופלוגה כ', בפיקודו של שוקי ברוק, נע שחר לכיוון המשולש. הוא תכנן לצרף אליו את פלוגתו של עירא שנותרה מאחור, ולהשמיד את המארב בראש שתי פלוגות. שחר ושריג לא ידעו את מה שיאנוש, ברק ולב, ידעו מהבוקר, אך לא הבינו, שממזרח לצומת מיכה-טונושקה מחכה להם מארב סורי. כשהגיע הכוח ממערב למארב של מי הציטטה להלן ? "נפתחה עליו אש כבדה של טילים. שני הטנקים הראשונים התקדמו במהירות. הטנק השלישי טנק המג"ד התעכב ונוצר נתק בין הטנקים הראשונים לבין שאר השדרה. טנק מפקד הפלוגה, שהוביל, ספג פגיעה ומפקד הפלוגה עצמו שבר את רגלו ונאלץ להעביר את הפיקוד לסגנו, שנמצא מאחור. הציר כולו היה שטוף טילים. המג"ד פקד על הפלוגה לרדת מהציר ולתפוס עמדות בין הבתים. נעשה ניסיון לאתר את פלוגה ז' [של עירא] באמצעות ניצוץ, אך לשווא. בשלב זה התפצל הכוח לשלושה כוחות קטנים: הכוח הצפוני: טנק המ"פ ובו המ"פ הפצוע, שהצליח לחבור אל סגן מפקד הפלוגה של עירא. טנק המג"ד, וטנק נוסף חבר אליהם, ויחד ניהלו לחימה מול האויב. הכוח המרכזי היה: שלושה נגמ"שים של פלוגת החרמ"ש ועימם שני טנקים. כוח זה התבסס בבית-החולים ובקרבתו, ולחם, רגלית ובחיפוי טנקים, בכוחות חי"ר סוריים. הכוח הדרומי, ובו שני נגמ"שים, התמקם במחסום ליד בתים ממזרח לציר. כוח החילוץ נתקע אפוא בעצמו ונזקק לחילוץ."[198] המח"ט, שחר, נותר מאחור. הוא התנתק מן החפ"ק שלו ולמעשה לא תפקד מאז, כי אבד לו הקול.[199]

אי ביצוע המשימה



כשהבין עירא כי מחטיבת האם שלו לא תבוא ישועה, הוא התקשר לאוגדה ודיווח על מצבו. מפקד האוגדה בפועל, רן שריג, חשב, לפי הדיווח, כי מדובר בהיתקלות קטנה והעריך כי עירא ומיקי יפתרו אותה בעצמם.[200] לקראת שעה שלוש לפנות בוקר הגיע הקמב"ץ, זגגי, למסקנה שהמפקדות הממונות אינן מעריכות את המצב לאשורו. "האוגדנר, גיורא לב, היה מח"ט שלי בעבר במעלה אדומים" סיפר זגגי. " כשעירא יצא מן הטנק ואני חשתי כי ברמה הפוקדת אין מידע על מצבו האמתי של הגדוד, התקשרתי לאוגדה ודרשתי לדבר רק עם לב. אמרתי לו: ניצבות בפנינו שלוש אפשרויות: או שתחלצו אותנו קרקעית, או שתחלצו אותנו עם מסוקים, או שנגמר.[201] אחרת, בסופו של דבר נגמור כולנו. הוא אמר: 'יש עוד אפשרות: שתילחמו!' הבנתי שהוא לא קולט את מצבנו. לשיחה נכנס מפקד הסיוע הארטילרי באוגדה, אהוד בכר, ואמר שייתן לנו סיוע ארטילרי. אמרתי לו שהקש"א[202] נמצא מאחור. סיכמנו שהקמ"ן, עירון, יעזור בטיווח הגדודים. הגדוד, שהסמג"ד שלו היה אחי, אייל, הוא שנתן סיוע ישיר לגדוד שלי".[203] בכר, כבר מאחת בלילה, הפנה גדודים ארטילריים מחטיבות אחרות לחטיבת מיקי שחר. ועוד לפני זה הוא ניסה לקבל פרטים מעירא, והאחרון השיב לו לדבריו 'מעיל[204], אתה מפריע לי, אל תיכנס, רד מהרשת! בכר הבין מזגגי מה המצב, טיווח בעזרת הקמ"ן עירון והחל להפגיז".[205]

אחרי השיחה עם זגגי שוחח לב פעמים אחדות עם עירא והטמיע את האפשרות שהגדוד עלול להיות מושמד.[206] פרטי ההסתבכות הגיעו גם לגייס וגם לפיקוד החזית והמלחמה. המפקדים הבכירים החלו להפנים את העובדה שעם חושך לא ניתן יהיה להתקדם לכביש ביירות-דמשק, על ציר מיכה. בגזרה המזרחית סירב מפקד חטיבה 7, אלוף משנה איתן קאולי-קינן, להתקדם צפונה בלילה. בגזרה המערבית הגיעו כוחות בפיקודו של יוסי פלד עד חמישה ק"מ מן היעד, וקיבלו פקודה לעצור. מאוחר יותר הורה אמיר דרורי ליאנוש להחזיר את פלד דרומה. יאנוש מילא את הפקודה תוך מחאה, והורה לפלד לסגת. יאנוש הבין שאת משימת צה"ל ומשימת חייו להגיע לכביש ביירות-דמשק לא ניתן למלא, בגלל תעלולי שגיאות או – השגיאות הקריטיות של סגנו, וכל מה שנותר לו הוא למנוע בכל מחיר את השמדת אחד מגדודיו.[207]



בריחה בארגז אש



סיפר חברו של יאנוש, קצין תותחנים ראשי, תת אלוף אריה מזרחי, ששימש יועץ ארטילריה למפקד הגייס: "יאנוש כינס להתייעצות על הדרך לחילוץ גדוד 362, את סגנו ברק, את ראש המטה מצנע, ואת יועץ חיל האוויר, תת אלוף רן פקר. הרעיון להפעיל מטוסים בסיוע קרוב לחילוץ הגדוד, נפל, עקב קיומן של סוללות נ"מ בגזרה, והגדרת ח"א "אמ"ט לוהט" (אמ"ט-אזור מוכה טילים). הרעיון לשגר צנחנים לכיבוש המתחם של חטיבה 58 הסורית, נפל, כי לא ניתן היה לבצע זאת אלא בערב, ועד אז עלולים היו הסורים להשמיד את הגדוד, ולפני זה כבר עמדה להיכנס לתוקפה הפסקת האש. במשך כל הלילה הפעיל מפקד האגד של אוגדת גיורא לב, אהוד בכר, בתושייה, ולמעשה אישית, את כל גדודי האגד שלו להגן על הגדוד של עירא. במהלך הלילה, כל יחידת ארטילריה שהגיעה לטווח, פרסה ? והועברה ע"י סיוע גייסי לרשות אהוד בכר, עד שצבר לפנות בוקר כ-11 גדודים.[208] לימים, כתב יאנוש, שהוא קיבל את הצעת מצנע להסיג את הגדוד לאחור, באמצעות כיבוש החלק הדרומי של המתחם על ידי אוגדה 880 בפיקוד יום טוב תמיר, שמשימתו להגיע לכביש ביירות-דמשק בוטלה.[209] בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר התקשר יאנוש ליום טוב "מקודקוד סופרמן [הקוד של יאנוש בקשר] לקודקוד קרנף [הקוד של יום טוב בקשר] : שים לב... המשולש הזה בגבול הגזרות".[210] כך העביר יאנוש את ציר מיכה והבקעא הקטנה לפיקוד יום טוב, ובהזדמנות זאת גם את חטיבתו של מיקי שחר. סגנו של לב, רן שריג, סיפר שהוא המשיך לטפל בחילוץ הגדוד, מבלי שידע שהאחריות על החילוץ הועברה לאוגדה אחרת.[211] בשעה ארבע ותשע דקות התקשר מצנע ליום טוב: "מסיפון סופרמן [ראש מטה הגייס] לקודקוד קרנף, תוך כמה זמן אתה תוקף את טובלנו?". יום טוב השיב: "אני צריך מעילים [ארטילריה] ואז נתקוף מיד".[212]

כפי שנבלמו מיקי שחר ואייל שריג, כך נבלמו גם החטיבות של יום טוב, במחיר כבד של הרוגים. יאנוש שם את כל מבטחו בארטילריה: מזרחי תכנן ארגז אש בהפעלת שמונה עשר וחצי גדודי ארטילריה. אהוד בכר הפעיל אותם ממרכז האש שלו.[213] בעשרה לתשע בבוקר ניתנה הוראה לעירא להוביל את גדודו התקוע, מצפון לדרום, בתנועה מהירה, בחסות הפגזה מאסיבית.[214]

עירא: "לא נתתי לנו יותר מחמישים אחוזים סיכוי לצאת החוצה. אמרתי לנהג שלי, 'אתה לא עוזב את הגז, לא משנה כלום'. כולם הזדהו בהרמת יד. צעקתי לאהוד לבכר, 'קודם תירה, ואז נתחיל לנסוע'. פחדתי שידפקו אותנו. ואז אמרתי לעצמי, 'רגע, אתה בטוח שאתה רוצה לצאת?!' אמרתי, 'נבחן את זה פעם נוספת'. פניתי למפקד האוגדה: ' תשמע, אולי אני נמלך בדעתי? את בטוח שאני חייב לצאת?'. הוא אמר, 'זאת פקודה. עניתי לו, 'זה בדיוק מה שחשבתי. אני מאוד מאוכזב מהתשובה שלך'... התמונה הראשונה שאני זוכר" תיאר עירא את הרגשתו לאחר שנחלץ מן המלכודת שאהוד ברק תמרן אותו אליה "זה טנקים של החטיבה שלנו, יושבים החבר'ה, אוכלים ארוחת בוקר. מסתכלים עלינו. 'מאיפה אלה הגיעו עכשיו?' זה מפל של קריזה. מפח נפש. לא רוצה להגיד תסכול. זה תמיהה. כל מה ששאלנו את עצמנו זה למה הם לא זזו עוד שני קילומטר קדימה? אם היו עושים את זה, העסק היה גמור!"[215]

אבדות צה"ל בקרב סולטן יעקב היו: 20 הרוגים, 30 פצועים, 2 שבויים ו-4 נעדרים. 8 טנקים נפלו בידי הסורים.[216]

אחרי שלושים שנה התוודה סגנו של עירא, מיכה לבנה: "בן אדם מקבל צו מילואים, הולך, עושה את הכי טובה שהוא יכול, בסוף הוא יוצא פחדן, ברברן, נכנע. כולנו יצאנו שרוטים. השריטות שלי הן מהפחד. ואחרי זה המון בדידות. הייתה שם תחושת בדידות איומה. אין גלד. שום גלד".[217]



מאהוד ברק אין ציפיות שיאמר את האמת



כתב יאנוש: "בתחקיר שנעשה למחרת גיליתי סתירות רבות בין הגרסאות של סגן מפקד הגייס, מפקד האוגדה, המח"ט ומפקד הגדוד. סיכמתי באומרי שלמרות הקרב הכושל...אני, מפקד הגייס לוקח עלי את האחריות המלאה, ועם האשמים נמצה את הדין במעמד אחר".[218] יאנוש הרצה במפגשי החברה להיסטוריה צבאית, על מהלכי הגייס ועל קרב סולטן יעקב, ושם הוא סירב לענות על שאלות המתייחסות לתפקודו של אהוד ברק. בהרצאה נכח רב סרן בדימוס, יוסי צין. בהפסקה שאל צין את יאנוש מדוע סירב לענות? השיב יאנוש לדברי צין: "מיד לאחר הפסקת האש שאלתי את אהוד ברק מי נתן לעירא אישור להיכנס עמוק עד סולטן יעקב. ברק האשים את מצנע. שאלתי את מצנע והוא האשים את ברק. חזרתי לברק ושוב למצנע, ובכל פעם במשך שמונה סיבובים כל אחד שינה את גרסתו. לפחות ממצנע, שאותו טיפחתי, ציפיתי שיאמר לי את האמת. מברק אין לי ציפיות. אפילו היום, אחרי כל כך הרבה שנים, אינני יודע מה בדיוק היה שם".[219]

יאנוש התנהג כאביר כשלקח על עצמו את האחריות, ואולי קיווה שכשיהיה רמטכ"ל יחקור לעומק את הקרב וימצה את הדין עם האשמים. אבל יאנוש הפסיד את הרמטכ"לות בין היתר בגלל סולטן יעקב. לאשם העיקרי, אהוד ברק, הוא הניח להתחמק ממיצוי הדין, שהרי לכאורה יאנוש הודה שהוא אשם. בכך באופן פרדוקסאלי הוא סייע לברק להגיע לצמרת צה"ל ולצמרת המדינה.

שמועות שאהוד ברק ישן בזמן הקרב



אף שבצה"ל נערכו מספר תחקירים על קרב סולטן יעקב, הם היו יותר בגדר שיח לוחמים, ולא מאמץ כן להגיע לחקר האמת.[220] לפי מפקד אוגדה 880, תת אלוף יום טוב תמיר, "מן התחקירים יצא שאהוד ברק הכתיב פקודה מוטעית. גיורא לב טען שאהוד ברק הכתיב לו איפה להיות, וההכתבה הייתה מוטעית".[221] בתחקיר באוגדתו טען גיורא לב ש"אם היינו יודעים מה קורה בפנים היינו עושים תכנון אחר, תופסים את הכתפיים של משולש טובלנו, משתלטים עם חיל רגלים, מורידים ארטילריה, נכנסים צעד צעד, ולא בצורה כזאת".[222] הורי החיילים הנעדרים שעשו תחקיר משלהם האשימו את ברק שהוא ישן בזמן הקרב.[223] גם בקרב קצינים ולוחמים שהשתתפו בקרב פשטה השמועה הזאת.[224]

האלוף בדימוס, אורי שמחוני, היה ב-1982 חבר המטה הכללי וראש מחלקת ההדרכה, וסגן אלוף פיקוד הצפון בזמן המלחמה. לדבריו "קרב סולטן יעקב לא נחקר עד הסוף. לאחר שמשה וחצי[225] מונה לרמטכ"ל, הוא החליט להפסיק את התחקירים במכה. קרא לי ואמר 'מספיק לדוש בעבר!' אמרתי 'מוישה, אם לא נחקור מה היה בעבר, איך נבין'. הוא משך אותי חצי שנה ולא אישר".[226].

קמ"ן הגייס, אלוף משנה בדימוס, אילן ויכסלבאום: "צה"ל לא חקר ברצינות את הקרב. אחרי שמשה וחצי מונה לרמטכ"ל ביקשתי ממנו להקים ועדת חקירה. הוא אמר 'אי אפשר לעשות את זה כי יש גופות בשטח'. אחרי שדן שומרון החליף את משה וחצי, הלכתי אליו. הוא מרח אותי באמירה 'לא צריך, הכול ברור".[227]

ד"ר רפי יקר, שחקר שלוש שנים את הקרב, עבור מחלקת היסטוריה של צה"ל, כתב: "נמנענו מלחקור את השיקולים ואת תהליך קבלת ההחלטות של הרמות הממונות בצד הישראלי – מפקדת גייס 446, מפקדת פיקוד צפון, הרמטכ"ל והדרג המדיני".[228]

סגן בדימוס צביקה קומיי: "אהוד ברק התחמק מאחריות על חלקו בקרב סולטן יעקב. חונטת האדומים של הצנחנים, שבה אחד בעד כולם וכולם בעד אחד, חיפתה עליו, וכך הוא התקדם לצמרת צה"ל ולצמרת המדינה".[229]


_____________________________________
"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #6  
ישן 09-06-2015, 08:06
צלמית המשתמש של האזרח
  משתמש זכר האזרח האזרח אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 11,855
חלק חמישי
בתגובה להודעה מספר 5 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "חלק רביעי"

"אהוד ברק אינו ראוי להיות ראש ממשלה"



סרן בדימוס ד"ר אבי האופט, שלחם כאמור כטען קשר בקרב סולטן יעקב, והשתלב מאוחר יותר במערכת החינוך של צה"ל, סיפר: "הרצאתי הרבה על קרב סולטן יעקב בפני חיילי צה"ל. ביקשתי לחקור את הקרב. חבר קצין במחלקת היסטוריה של צה"ל אמר לי שלא אוכל לקבל מסמכים, כי המערכת מחפה על אהוד ברק כדי לא לפגוע בקריירה שלו. כשאהוד ברק מונה לרמטכ"ל, צומצמה מאוד פעילות הנחלת מורשת הקרב, ובייחוד פעילותי. בין אנשי המילואים במערך החינוך דובר על כך שברק פועל למנוע חשיפת תפקודו הלקוי בקרב סולטן יעקב. בזמן מערכת הבחירות לראשות הממשלה ב-1999 התפרסם ראיון עם יאנוש במקומון ירושלמי, ובו הוא אמר שלאור תפקודו בסולטן יעקב אין הוא ראוי להיות ראש ממשלה. צילמתי את הראיון וכשפגשתי אותו באספת בחירות, הצגתי בפניו את צילום הראיון וביקשתי את תגובתו. הוא הטיל על עוזרו לקבוע איתי פגישה, כדי שנסיים את הפרשה. חלפו מאז 13 שנים והפגישה לא התקיימה".

מכאן, שבמשך שלושים שנה חמק ברק ממחקר על תפקודו בחרפת סולטן יעקב. יש עדויות ממקורביו על כך שבתקופת מערכת הבחירות, שבה נבחר לראשות ממשלה ב-1999, הוא פחד שמא הנושא יעלה. עד היום הוא לא עלה.

(נ.ב)

אם משהו רוצה את כל הקובץ שישלח לי לפרטי ואשמח לצרף זה ב-WORD




[1] . מסך עשן וחומת פגזים בין הכוח הישראלי הנמלט לבין הכוח הסורי.


[2] . תמיר ברשד, רוח הפקודה והשפעתה על ביצוע המשימה, מערכות 413, יולי 2007.


[3] .ד"ר רפי יקר חקר את הקרב במחלקת היסטוריה של צה"ל, אך גם אחרי שלושים שנה מוגדר מחקר זה כסודי, ולא רק שאין אפשרות לקרוא אותו קריאה ביקורתית, אלא גם שרוב המפקדים והלוחמים שהשתתפו בקרב זה לא קראו אותו, שלא לדבר על אחרים. לפיכך, למרות שד"ר יקר עבד עליו שלוש שנים, תרומתו להבנת הכשל ולהפקת לקחים ממנו היא מזערית.


[4] . היה חניך מצטיין בקורס קצינים (ראיון מוקלט עם האלוף בדימוס אורי אור ב-2012 השמור בארכיון המחבר). לפי פקודיו שרואיינו למחקר זה היה מפקד נערץ.


[5] . עמק קטן בצורת משולש שבו מצטלב כביש הבקאע המזרחי מדרום לצפון, שכינויו במפת הקוד של צה"ל במלחמה היה "מיכה", עם ציר הרוחב הדרומי שכינויו היה "טובלנו".


[6] . בעת כתיבת שורות אלה, שלושים שנה אחרי הקרב, ביטל בית המשפט העליון קביעה כי יהודה כץ נפל בקרב סולטן יעקב ומקום קבורתו לא נודע, והגדיל את הפיצויים למשפחה על סבלה כתוצאה מהתנהלות צה"ל בפרשה. ראיון מוקלט עם אחיו של יהודה כץ, פרחיה היימן ?, ועו"ד אבי כץ ב-2012, השמור בארכיון המחבר; ידיעה ב"הארץ" מ-7 במארס 2012


[7] . ראיון מוקלט עם תת אלוף בדימוס דוד אגמון ב-2012 השמור בארכיון המחבר.


[8] . יותר פרטים על שני נושאים אחרונים אלה – ראה להלן בפרק על הבריחה מדרום לבנון.


[9] . עשרים שנה מאוחר מכן, ישראלים רבים יחשבו את ההשתלטות ההיא לטעות וידרשו לברוח משם. אהוד ברק, כראש ממשלה, ימלא את רצונם. ראה להלן.


[10] . ראיונות עם האלוף בדימוס אביגדור בן גל (יאנוש), מ-1984 ומ-2011 השמורים בארכיון המחבר.


[11] . אליהו דקל, מודיעין תלוש מהקרקע – הצלחה וכישלון בעבודת המודיעין הגיאוגרפי, הוצאת המחבר 2010, סדרת שיחות מוקלטות עם אלי דקל ב-2012-2008 ודיונים מוקלטים איתו ב"צוות אלפרדו", השמורים בארכיון המחבר.


[12] .ראיונות עם האלוף בדימוס אורי שמחוני, עם אלוף משנה בדימוס אילן ויכסלבאום ועם תת אלוף בדימוס והשר לשעבר מרדכי ציפורי ב-2012-2011 השמורים בארכיון המחבר. שמחוני היה מ-1981 ראש מחלקת ההדרכה וחבר במטה הכללי, ויכסלבאום היה עוזר קצין המודיעין של פיקוד הצפון ומפקד אזור הביטחון בדרום לבנון, וציפורי היה סגן שר הביטחון ושר התקשורת בממשלות מנחם בגין.


[13] . אזור דרום לבנון.


[14] . ויכסלבאום, שם


[15] .אבא של שרת החוץ לשעבר ציפי לבני.


[16] .לפי מרדכי ציפורי, שם, לפי שעזר ויצמן בחר ברפול כרמטכ"ל, סוכם איתו בכתב שהוא יקים את מפקדת כוחות השדה ועליה יפקד האלוף בדימוס ישראל טל שיחזור לשרות פעיל. רפול לא עמד בהתחייבות.


[17] .מרדכי ציפורי, בקו ישר, ידיעות אחרונות 1977, עמ' 245; וסדרת הראיונות איתו


[18] . ציפורי, שם, עמ' 269-268; דוד אגמון, שם.


[19] . אריה נאור, ממשלה במלחמה, ידיעות אחרונות 1986, עמ' 18.


[20] . אביגדור בן גל, לחימת הגייס בגזרה המזרחית, מערכות מס' 413, 2007; גלעד שרון, שרון – חייו של מנהיג, מטר, 2011, עמ' 246.


[21] . דוד אגמון, שם. (אגמון היה אז קצין אג"ם של פיקוד הצפון בדרגת אלוף משנה).


[22] . ראיון מוקלט עם אביגדור בן גל ב-2011, שמור בארכיון המחבר.


[23] . ראיון מוקלט עם אלוף בדימוס, השר יוסי פלד ב-2011, שמור בארכיון המחבר.


[24] . ראיונות מוקלטים עם אלוף משנה מיל' חיים מנדל שקד, שהיה ראש לשכתו של אהוד ברק כסגן רמטכ"ל, כרמטכ"ל וכראש ממשלה ושר ביטחון. הראיונות שמורים בארכיון המחבר


[25] . בן כספית ואילן כפיר, שם עמ' 174.


[26] . ראיון מוקלט עם תת אלוף דני ורדי ב-2012 השמור בארכיון המחבר.


[27] . סדרת ראיונות ושיחות מוקלטים עם האלוף ישראל טל בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, השמורים בארכיון המחבר; סדרת שיחות וראיונות מוקלטים עם סגן אלוף שלמה באום, מקורבם של אריאל שרון וישראל טל, מ-1968 עד מותו ב-1999, השמורים בארכיון המחבר.


[28] בן גל, 2011, שם.


[29] . ויקיפדיה, אביגדור בן-גל


[30] . ראיון מוקלט עם אלוף משנה בדימוס משה צור (צוריך), שהיה קמ"ן בפיקוד צפון ב-2011, ראיונות מוקלטים עם אלוף משנה בדימוס אילן ויכסלבאום, שהיה עוזר קמ"ן צפון כשיאנוש היה אלוף הפיקוד וקמ"ן הגייס במלחמה, ב-2011.


[31] . ראיון מוקלט עם אלוף משנה תמיר ברשד ב-2012 השמור בארכיון המחבר.


[32] ראיון מוקלט עם אלוף משנה בדימוס, בני מיכלסון, השמור בארכיון המחבר. מיכלסון גם שרת כאיש מודיעין במפקדת הגייס בזמן המלחמה וגם פיקד על מחלקת היסטוריה של צה"ל שחקרה באותו זמן את קרב סולטן יעקב


[33] . מעמד של "עמית מחקר" לקצינים בכירים של צה"ל במוסד אקדמי בארה"ב הוא למעשה נופש בלא שום מחויבות. העובדה שמפקד גייס המיועד לפקד על משימה מרכזית במלחמה קרובה מבלה באוניברסיטת הארווארד כעמית מחקר, מצביע על חוסר רצינות של שר הביטחון, של הרמטכ"ל, ושל יאנוש עצמו.


[34] . ראה ספרי, קריסה ולקחה, הוצאת שרידות מהדורה מורחבת 2003.


[35] . ראיונות מוקלטים עם האלוף בדימוס אורי שמחוני ב-2012-2011 השמורים בארכיון המחבר.


[36] . ראיון מוקלט עם תת אלוף יום-טוב תמיר ב-2011, השמור בארכיון המחבר.


[37] . ארכיון צה"ל, 41/26/2011 ד"ר רפי יקר, "בין באב אלוואדי לסולטן יעקב אוגדות 90 ו-880 בקרב על הדרג השני של דיוויזיה 1 11-10 ביוני 1982 במלחמת שלום הגליל", מחלקת היסטוריה של צה"ל, סודי.


[38] . מיכלסון, שם.


[39] . ראיון מוקלט עם תת אלוף בדימוס שי תמרי, שהיה קצין האג"ם של שרון. הריאיון שמור בארכיון המחבר.


[40] .ראיון מוקלט עם מנחם לוי ב-2012 השמור בארכיון המחבר.


[41] . ראיון מוקלט עם אלוף משנה בדימוס רן שריג ב-2012-2011 השמור בארכיון המחבר.


[42] . ראיון מוקלט עם רס"ן בדימוס ישי הוברמן השמור בארכיון המחבר.


[43] .ראיון מוקלט עם רס"ן מיל' עירון בן פורת ב-2011 השמור בארכיון המחבר.


[44] . ויכסלבאום, שם.


[45] .סדרת ראיונות מוקלטים עם אריק אכמון בשנים 2012-1985, השמורים בארכיון המחבר.


[46] . ברשד, שם.


[47] . ראיון מוקלט עם אלוף משנה בדימוס אריק אכמון ב-2011 השמור בארכיון המחבר.


[48] . ראיון מוקלט עם סגן בדימוס צבי קומי ב-2012 השמור בארכיון המחבר.


[49] . סיכום מבצע שלום הגליל, אוגדה 90, 28 ביוני 1982, מחלקת היסטוריה, צה"ל


[50] . סא"ל אלי דקל, שם.


[51] .אורי שמחוני, שם. ראה, אריה נאור, שם, עמ' 36.


[52] . ראיון עם סגן אלוף בדימוס ישראל ניצן ב-2012, השמור בארכיון המחבר.


[53] . מכאן יש אפשרות שלזרועות הביון של ארה"ב לא היה מידע על הפרובוקציות של צה"ל בלבנון, וכראש ממשלת ישראל גם נשיא ארה"ב תומרן על ידי שרון, רפול ויאנוש, אלא אם כן הם דווקא עודדו את השלושה כדי להחליש את סוריה ובכך גם את פטרוניתה – בריה"מ.


[54] נאור, שם.


[55] . סדרת ראיונות מוקלטים עם תת אלוף בדימוס אריה מזרחי ב-2012-2011 השמורים בארכיון המחבר.


[56] . דוד אגמון, שם.


[57] .ורדי, שם.


[58] . בן גל, שם; ורדי שם.


[59] . חוברת פנימית על חטיבת 399 במלחמה, מצויה בארכיון המחבר.


[60] . נאור, שם.


[61] . ראיון מוקלט עם תת אלוף בדימוס יום טוב תמיר, שהיה במלחמת לבנון הראשונה מפקד אוגדה בגייס של יאנוש. הראיון שמור בארכיון המחבר


[62] זאב שיף ואהוד יערי, מלחמת שולל, שוקן, 1984, עמ' 183.


[63] . ראיונות מוקלטים עם האלופים בדימוס מנחם עינן ודורון רובין, ב-1982 השמורים בארכיון המחבר.


[64] . אילן ויכסלבאום, שם.


[65] . ראיון מוקלט עם אלוף בדימוס עמרם מצנע ב-2011 השמור בארכיון המחבר.


[66] . ויכסלבאום שם; מיכלסון שם; זכאי שם; ראיון עם תת אלוף מיל' יעקב זיגדון ב-2012 השמור בארכיון המחבר. זכאי וזיגדון השתייכו לחפ"ק של ברק.


[67] . יוסי פלד איש צבא, ספריית מעריב 1993 עמ' 250-249.


[68] . אביגדור בן גל, שם.


[69] .מיכלסון, שם.


[70] . מהלך זה קיבל בצה"ל את הכינוי, "תוכנית חניבעל", ראיון עם אביגדור בן גל בידיעות אחרונות, 5 באוגוסט 1983.


[71] . אביגדור בן גל, לחימת הגייס, שם.


[72] . ראיון מוקלט עם מיכה שטנר ב-2012 השמור בארכיון המחבר.


[73] .ראיון מוקלט עם תת אלוף בדימוס זאב זכרין ב-2012 השמור בארכיון המחבר.


[74] תת אלוף בדימוס, יום-טוב תמיר, בהרצאה על אוגדה 880 במלחמת שלום הגליל במסגרת סמינר העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית – 30 שנה למלחמת של"ג ב-13 במארס 2012.


[75] . יומן רישום צוות צפון של מחלקת היסטוריה בחמ"ל בצפת, (להלן יומן רישום) מחברת 1.


[76] הקרב על רצועת האבטחה, אתר השריון; ראיון מוקלט עם תת אלוף בדימוס דני ורדי ב-2012 השמור בארכיון המחבר; הרצאה של ורדי במסגרת סמינר העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית – 30 שנה למלחמת של"ג, ב-24 באפריל 2012.


[77] . דיווח קמ"ן פיקוד צפון, אלוף משנה משה צור, בשעה שבע ארבעים וחמש בבוקר, יומן רישום, מחברת 1; אלוף משנה מיל' בני מיכלסון, הקרב על המערך העיקרי; אתר השריון; ראיונות עם אלוף משנה בדימוס אילן ויכסלבאום, שם.


[78] . ראיון עם אביגדור בן גל שם.


[79] . ראיונות עם אלוף משנה בדימוס רן שריג שם.


[80] . ראיון מוקלט עם תת אלוף בדימוס יעקב זיגדון, ב-2011. הראיון שמור בארכיון המחבר.


[81] . רפאל איתן, רפול – סיפורו של חייל, ספריית מעריב 1985 עמ' 242.


[82] . שיף ויערי, שם עמ' 188.


[83] . האלוף בדימוס דוד עברי, מבצע 'ערצב 19' , מרחב אווירי, האתר לתולדות התעופה בישראל


[84] . ויכסלבאום, שם.


[85] . תת אלוף בדימוס יום טוב תמיר שם.


[86] שיף ויערי, שם עמ' 198.


[87] . ויכסלבאום, שם.


[88] . מחלקת היסטוריה, צה"ל, סטנוגרמה מהקלטת קבוצת הפקודות.


[89] שמחוני, שם.


[90] .ראיונות עם מנחם עינן ועם דורון רובין שם. המחבר חקר ביסודיות את קרב עין זחלתא וראיין עשרות מפקדים ולוחמים. הראיונות שמורים בארכיון המחבר.


[91] . את התגבורת הזאת כינה יאנוש לימים במאמרו הנ"ל "התקפת נגד".


[92] יומן רישום מחברת 4; ורדי, שם; שיף ויערי, שם עמ' 185; אלוף משנה מיל' בני מיכלסון, הקרב על מתחם ג'זין, אתר השריון; אריה נאור, שם, עמ' 72-66; רפאל איתן, שם, עמ' עמ' 241; דוד עברי, שם; אורי שמחוני, שם.


[93] . יומן רישום מחברת 6.


[94] . יומן רישום, מחברת 4.


[95] . בן גל, לחימת הגייס, שם. בספרו האפולוגטי טען רפול שהוא היסס האם להשמיד את הנ"מ באמצעות חיל האוויר, וסבר כי ניתן לעשות זאת באמצעות הארטילריה של צה"ל (עמ' 245).


[96] . סדרת הראיונות עם תת אלוף בדימוס רפי סברון ב-2012 השמורים בארכיון המחבר; סדרת ראיונות עם אלוף משנה בדימוס יעקב אגסי ב-2012 השמורים בארכיון המחבר.


[97] . אלוף משנה בדימוס, יוסף נאור, יליד פולין (1925) וניצול שואה, שבילה עם משפחתו בסיביר בזמן המלחמה, הגיע לצ'כוסלובקיה בזמן מלחמת העצמאות ולמד שם אלקטרוניקה בטכניון בשליחות צה"ל. עלה ארצה ב-1949 והשתלב מיד בחיל האוויר . תוך כדי שירותו הוא השלים את לימודי האלקטרוניקה בטכניון בחיפה. בחיל האוויר הוא התקין את מכשירי המכ"ם הראשונים ופיתח את הלוחמה האלקטרונית. על תפקידו הסינגולארי בהישג של חיל האוויר וצה"ל במלחמת ששת הימים הוא קיבל ביום השני למלחמה בסודי סודות את פרס ביטחון ישראל. אחרי שמפקד חיל האוויר האלוף בני פלד סילק אותו מחיל האוויר הוא השתלב בתפקיד בכיר בתעשייה האווירית.


[98] .סדרת ראיונות עם האלוף בדימוס יצחק בן ישראל בשנים 2012-2011.


[99] אורי שמחוני, שם.


[100] . סדרת שיחות מוקלטות עם אלוף משנה בדימוס יוסף נאור בשנים 2012-2011 השמורות בארכיון המחבר; שיחה עם אלוף משנה בדימוס הטייס אורי שחר; שיחה מוקלטת עם סגן אלוף בדימוס הטייס אורי פז, השמורה בארכיון המחבר. פז הסביר את סילוקו של נאור בכך שהוא העז לפקפק בגאוניותו של מפקד חיל האוויר בני פלד; ראיון מוקלט עם האלוף בדימוס פרופ' יצחק בן ישראל ב-2010 השמור בארכיון המחבר; שיחות עם רב סרן בדימוס, הטייס שוקי לפלר, שהשתייך לצוות של אביאם סלע.


[101] . דוד עברי, שם.


[102] . אתר חיל האוויר


[103] . ארכיון צה"ל, מחקרו של ד"ר רפי יקר, שם.


[104] . יאנוש, לחימת הגייס, שם; ראיון עם יאנוש, שם.


[105] . סיכום מבצע שלום הגליל, אוגדה 90, 28 ביוני 1982, מחלקת היסטוריה, צה"ל.


[106] . ורדי, שם; מייל מאלוף משנה בני מיכלסון, מארס 2012.


[107] . ראיון מוקלט עם סגן אלוף בדימוס חנני תבור, השמור בארכיון המחבר.


[108] . ריאיון מוקלט עם תת אלוף דני ורדי ב-2012. הראיון שמור בארכיון המחבר.


[109] . בני מיכלסון, הכניסה ללבנון, אתר יד לשריון.


[110] . ורדי, שם.


[111] . יומן רישום, מחברת 6.


[112] . שם, שם.


[113] . שם, שם.


[114] . שם, שם.


[115] . שם, שם.


[116] . ורדי שם; סדרת ראיונות עם אילן ויכסלבאום שם; יוסי פלד, איש צבא, שם, עמ' 258-251 ; ראיון עם יוסי פלד, שם.




[117] ימן רישום, מחברת 6.


[118] . שם, שם


[119] . ורדי שם; פלד שם.


[120] .יומן רישום מחברת 6.


[121] . חלל תת-קרקעי המכיל מטען חבלה. מטרת הבונקר לשבש צירי תנועה על-ידי פיצוץ חומר נפץ מוטמן לצידי הכביש. הפעלת הבור הנה רצונית, נשלטת מרחוק ומבוקרת


[122] . עם מתקן לפינוי מוקשים.


[123] חוברת חטיבה 399 עמ', שם, 6-5.


[124] ראיון מוקלט עם סגן אלוף בדימוס גיורא עוז, השמור בארכיון המחבר.


[125] מסמך 17 הידיעות המודיעיניות על תנועות הסורים בגזרה ביום ה' 10 ביוני 1982, שמסר קמ"ן אוגדה 90, אלוף משנה תמיר ברשד למחבר ומצוי בארכיונו. להלן "17 הידיעות".


[126] . תחקיר אוגדה 90, שם.


[127] . ראיון מוקלט עם סגן אלוף עלי ברוק השמור בארכיון המחבר.


[128] . ויכסלבאום, שם


[129] . ראיון מוקלט עם אלוף משנה בדימוס משה שיבר ב-2012 השמור בארכיון המחבר.


[130] פירוש ראשי התיבות ברוסית הוא "רכב קרב לחיל רגלים" (נגמ"ש) בעל כוח אש רב המשתווה לזה של טנק קל. לדגם הזה שעמד לרשות חטיבה 58 הסורית היו טילים מסוג פאגוט שהם שכלול של טילי סאגר שאותם הפעילו הסורים והמצרים עשר שנים לפני כן במלחמת יום הכיפורים.


[131] . 17 ידיעות.


[132] . 17 הידיעות.


[133] . לוי, שם.


[134] . 17 ידיעות.


[135] . ברשד, שם.


[136] . משה צור, שם; ראיון מוקלט עם סגן אלוף בדימוס איתמר ציזיק ב-2012 השמור בארכיון המחבר.


[137] . ברלי שם, ישראל ניצן, שם.


[138] . 17 ידיעות


[139] . שם.


[140] רפי יקר, שם.


[141] . שם.


[142] 17 ידיעות.


[143] . שם.


[144] . אלי דקל, ראיון שם; אלי דקל, מודיעין תלוש שם, עמ' 91.


[145] . ברשד, שם.


[146] . רבקין שם; ברוק שם; ברשד שם.


[147] . תחקיר מפקד אוגדה 90, עמ' 69, אצל רפי יקר; ברשד, שם; ראיון עם קמ"ן חטיבה 399 אלוף משנה מיל' מנחם בנטוב.


[148] . ראיון מוקלט עם רב סרן בדימוס ישי הוברמן השמור בארכיון המחבר. לדברי הוברמן במשך שלושים שנה איש לא תחקר אותו על אותה מלחמה. ומחבר שורות אלה היה הראשון לעשות זאת. עדות זאת של הוברמן היא מפתח חשוב להבין את השתלשלות חרפת סולטן יעקב.


[149] רפי יקר, שם.


[150] . זכאי ויכסלבאום, שם.


[151] . ברשד שם.


[152] . רבקין, שם.


[153] . יומן רישום, מחברת 6.


[154] . נאור שם, עמ' 85-76


[155] . יאנוש לחימת הגייס , שם; אריק אכמון, שם.


[156] זכאי שם.


[157] . ויכסלבאום שם.


[158] יאנוש מאמר וראיון שם.


[159] . יום טוב תמיר, הרצאה בסמינר על מלחמת שלום הגליל במארס 2012 . התמלול שמור בארכיון המחבר; אלוף משנה מיל' ד"ר שאול שי (ראש מחלקת היסטוריה לשעבר), קרב סולטן יעקב, אתר עמותת "לחופש נולד".


[160] . רבקין, שם. בתחקיר של אוגדה 90, שם, ביקר רבקין בחריפות את אהוד ברק על תפקודו באירוע זה אך לא חשף את כל העובדות שאמר בראיון בטענה "זה לא הפורום שאנחנו צריכים לדבר על זה". רבקין שילם מחיר אישי על שהתייחס לנושא וסיים את שירותו בצה"ל כאלוף משנה. הקטע לא ברור. מתי כן חשף את כל העובדות ומתי לא.


[161] .יקר, שם.


[162] . ברשד, רוח הפקודה


[163] ראיון עם מחבר הכתבה עורך הדין שרגא צייגר (אז סטודנט) ב-2012 השמור בארכיון המחבר


[164] . תחקירי אוגדה 90, מחלקת היסטוריה, צה"ל.


[165] . מכתב של ראש עירית פתח תקווה, תת אלוף בדימוס גיורא לב, לעיתונאי של "הארץ", מצוי בארכיון המחבר.


[166] . תחקירי אוגדה 90, שם.


[167] שם, עירא שם.


[168] . העוצבה, שם.


[169] . זגגי, שם.


[170] . ראיונות מוקלטים עם ניצן ניר ב-2012 השמורים בארכיון המחבר.


[171] . ראיון מוקלט עם אורי מלץ ב-2012 השמור בארכיון המחבר.


[172] .ראיונות מוקלטים עם סרן בדימוס ד"ר אבי האופט ב-1997 וב-2012 השמורים בארכיון המחבר.


[173] . זגגי, שם.


[174] העוצבה, שם.


[175] . קומיי, שם.


[176] .עירא אפרון, שם.


[177] . עירון בן פורת שם.


[178] .ראיון עם אלוף משנה בדימוס אהוד בכר ב-2011 השמור בארכיון המחבר. בכר פיקד על האגד הארטילרי של האוגדה.


[179] . חן קוטס-בר, פצע מדמם, מעריב, 16 ביוני 2012.


[180] רן שריג, שם.


[181] . מזרחי, שם.


[182] . בכר שם.


[183] .מנחם בנטוב, שם, עירון בן פורת, שם, עירא אפרון, שם, עמי זגגי, שם.


[184] . יאנוש, לחימת הגייס, שם; העוצבה, שם.


[185] . עירון בן פורת, שם.


[186] ברשד, רוח הפקודה, שם.


[187] בנטוב, שם.


[188] . יאנוש לחימת הגייס, שם.


[189] . עלי ברוק, שם.


[190] . עמי זגגי, שם.


[191] . רבקין, שם.


[192] . ניצן ניר, שם.


[193] . שם.


[194] בן פורת, שם.


[195] .עירא, שם, זגגי שם.


[196] . העוצבה שם.


[197] . ראיון מוקלט עם רב סרן בדימוס ישראל גלשון ב-2012 השמור בארכיון המחבר.


[198] . העוצבה


[199] . בנטוב שם.


[200] . רן שריג, שם.


[201] . לפי עירא אפרון, אמר לו גיורא לב אחרי המלחמה שזגגי איים בקול היסטרי: היכנע ? אם הגדוד לא יחולץ. המחבר שמע את הקלטת השיחה וסבור שלב עיוות את משמעותה. לפי עדותם של אפרון וסגנו מיכה לבנה, אפשרות של כניעה עלתה בשיחה ביניהם באותו שלב שזגגי דיבר עם לב.


[202] . קצין קישור ארטילרי


[203] . זגגי, שם.


[204] .הקוד של בכר ברשת.


[205] . בכר, שם.


[206] . שאול שי, שם.


[207] . יאנוש, לחימת הגייס, שם; יאנוש, ראיון, שם; פלד, איש צבא, שם; תת אלוף בדימוס איתן קאולי קינן, הרצאה על מהלכי חטיבה 7 במלחמת לבנון הראשונה במארס 2012 שהקלטה שלה שמורה בארכיון המחבר.


[208] אריה מזרחי, שם.


[209] . יאנוש לחימת הגייס, שם.


[210] . תמלול השיחות בקשר נמסר למחבר על ידי תת אלוף מיל' יעקב זיגדון.


[211] . רן שריג, שם.


[212] . תמלול השיחות, שם.


[213] . אריה מזרחי, שם; אהוד בכר, שם.


[214] . שאול שי, שם, עירא אפרון, שם.


[215] חן קוטס-בר, שם.


[216] , שאול שי, שם.


[217] . חן בר קוקס, שם.


[218] . יאנוש, לחימת הגייס.


[219] . שיחות מוקלטות עם רס"ן בדימוס יוסי צין ב-2012 השמורות בארכיון המחבר.


[220] . ניצן ניר, שם.


[221] . יום טוב תמיר, שם.


[222] . תחקיר אוגדה 90, שם.


[223] . חיים מנדל שקד, שם.


[224] . אורי מלץ, שם.


[225] . רב אלוף משה לוי


[226] . אורי שמחוני, שם.


[227] . אילן ויכסלבאום, שם.


[228] ארכיון צה"ל, רפי יקר, שם.


[229] . קומיי, שם.


נ.ב.
אם מישהו רוצה את כל הקובץ שישלח לפרטי ואשמח לצרף WORD
_____________________________________
"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)


נערך לאחרונה ע"י האזרח בתאריך 09-06-2015 בשעה 08:11.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #9  
ישן 09-06-2015, 10:09
  Cu1 Cu1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 07.03.11
הודעות: 2,962
בתגובה להודעה מספר 8 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "ראית אתמול את השידור ...?"

לא ראיתי את השידור ודעתי(הצנועה מאוד) על הקרב הזה לא רחוקה ממה שנכתב כאן ואני לא חושב שיש משהוא שחולק על כך שזה היה כישלון.
אבל צריך להביא בחשבון מספר שדברים (שאגב אינם סותרים או מנקים מאשמה את אהוד ברק).
ללוחמים בקרב (גיבורים ככל שיהיו) יש ידע מועט לגבי ההחלטות שהתקבלו על ידי פיקוד האוגדות והגייס.
לגבי התחקיר (שהוא מעניין בפני עצמו) האם ניתן להסיק מסקנות מדברים כמו "נאמר לו על ידי משהוא במחלקת ההיסטוריה שהמערכת מגנה על ברק לכן לא ניתן לתת לו גישה לחומרים" או שזה בגדר רכילות ?

לגבי ברק יתכן שהוא האשם העיקרי אייני יודע , אבל לרמוז כאילו הוא לא הבין כלום בשריון זה קצת מוגזם למשהוא שהיה מפקד פלוגה בשריון , מפקד גדוד ומפקד שתי אוגדות שריון לפני שמונה לסגן מפקד גייס.

אגב האם היו בסוף מחלטים להכניס לשם חטיבה ולא גדוד המצב היה שונה ? או שרק היה מסתבך עם יותר נפגעים ויותר הרוגים ? (שיהיה ברור זאת לא שאלה רטורית)

נערך לאחרונה ע"י Cu1 בתאריך 09-06-2015 בשעה 10:18.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #10  
ישן 07-04-2019, 23:51
  איש123 איש123 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 24.05.14
הודעות: 579
בתגובה להודעה מספר 7 שנכתבה על ידי Cu1 שמתחילה ב "אז מילשטיין לא אוהב את ברק ?"

מיילשטיין (שיש המכנים אותו ד"ר - שלטעמי זה זילות לתואר), הוא בסך הכל נוכל שמנסה לשחזר את ההיסטוריה.
הוא עובר אירוע-אירוע אוסף נתונים, קוצץ אותם לפי מה שמתאים לסיפורו, מטבל בקצת שקרים, ועושה הכל כדי להכפיש קבוצה של אנשים שמשויכים לצד אחד של המפה הפוליטית.
הוא המציא סיפורים על ברק, על רבין, בן גוריון ועוד ועוד.....

שרון קצת הצליח לבלבל אותו וגרם לו מצד אחד לפרסם מחקרים כאילו הוא הוא הציל את מדינת ישראל ביום כיפור (לפני ההתנתקות) ומצד שני לפרסם שהצליחה היה מהלך מיותר עם השפעה זניחה על תוצאות המלחמה (אחרי ההתנתקות).

לא ברור לי למה ממשיכים (כן אני יודע ששירשור זה בן 4) להביא ציטוטים של ה"דר"...
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #14  
ישן 09-06-2015, 10:56
  קגנס קגנס אינו מחובר  
מנהל
 
חבר מתאריך: 31.07.06
הודעות: 14,671
מילשטיין מונע מפוליטיקה וסותר את עצמו באופן מביך
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "לפי ד"ר אורי מילשטיין...."

מילשטיין החליט לסמן את ברק, כפי שסימן אחרים, ולצורך הכפשתו הכל כשר, כולל ברירה מאוד סלקטיבית של עדויות וכיפוף רציני מאוד של ההגיון.
במקרה דנן הסתירות העצמיות מעוררות חמלה
מצד אחד, יאנוש זילזל בברק ולא סמך עליו. מצד שני, הוא העדיף את הדיווח שלו לגבי העדר אויב על פני דיווחי קציני המודיעין המקצועיים.
מצד אחד לא סמך עליו, מצד שני הרגיש מספיק נוח להשאיר אותו לפקד על המאמץ ההתקפי הקריטי של הגייס.
ובאותו עניין, מצד אחד יאנוש לא מעורב בקרב (אלא ברק ולכן הוא האחראי הראשי) וברק הוא שדחק בכוחות לנוע למרות הסיכונים, ומצד שני מספרים לנו שיאנוש הוא שיצר קשר עם המפקדים בשטח בלילה ודרש מהם בתקיפות ובבוטות להתקדם.
כאמור, מביך זאת המעטה.
וחוץ מזה, סגן מפקד הגייס אחראי לכך שברגע האמת המג״ד בשטח טועה בשיקול הדעת, המח״ט שלו לא מבין את המצב ולא מתפקד (וכך גם מפקד האוגדה!) וזאת בגלל שפתאום תקפו אותם כל מיני תחלואים?
היה כאן קרב שהתנהל גרוע בכל הרמות. להאשים מכל הסיפור הזה דווקא את ברק מסריח ממניעים פוליטיים תוך צבאיים (ויש לברק רשימה ארוכה של קצינים בכירים שיש להם חשבון איתו) והן ממניעים פוליטיים מפלגתיים.
שלא לדבר על כך שלמילשטיין חשבון אישי עם ברק שבחר להתעלם מהמלצות מילשטיין למרות שכביכול הבטיח להיענות להן כשיהיה רמטכ״ל. ואין נוטר גדול ממילשטיין.
הבעיה של מילשטיין, כרגיל, היא שהוא מגזים ומשלב בעובדות מעניינות שהוא מגלה מנה גדושה של הנחות מפוקפקות שמתחזות לעובדות ומנה לא קטנה של ירידה לפרטים טכנו טקטיים קטנים וחסרי משמעות, בתוספת בלתי נמנעת של רכילות לא רלבנטית (בעיקר ידועה חיבתו לרינונים לגבי שנת מפקדים בזמן קרב).
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #15  
ישן 13-06-2015, 22:27
  itamars2 itamars2 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 23.02.13
הודעות: 2,360
בתגובה להודעה מספר 14 שנכתבה על ידי קגנס שמתחילה ב "מילשטיין מונע מפוליטיקה וסותר את עצמו באופן מביך"

בהתייחס לחלק האחרון,
1.הגדוד הזה נכנס לטח השמדה רווי נ"ט ואוייב.
אם תסתכל במפה תראה שמדובר בשטח השמדה קלאסי.
במצב כזה מתקבלות החלטות פחות מאידיאליות.
2.בגדול נראה שהיתה בעיית תקשורת חמורה ושפירשו את קריאות המצוקה של הגדוד כ-היסטריה.
3. המחדל הגדול הוא שגייס שלם עומד מהצד ונותן לגדוד הזה להטחן שהם קילומטרים בודדים מהם,
ועיכוב גדול בהגשת סיוע.
4.כל אלה תרמו לתוצאות הקרב, לנפילת החיילים בשבי, לנפילת ציוד בשבי- שאת חשיבותו ניתן להבין מכך שבתמורה לטנקים שנשבו הרוסים העניקו לסוריה טנקי T72 מתקדמים מדגם שעד אז יועד אך ורק לצבא הרוסי +עיסקאות שדרוג, מה שאף אחת ממדינות הגוש לא קיבלה.
5.לא מכיר את עבודתו של של עמנואל ולד "קללת הכלים השבורים" אשמח אם מישהו יוכל להביא חלקים רלוונטיים או לתמצת .
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #30  
ישן 10-06-2015, 10:16
צלמית המשתמש של האזרח
  משתמש זכר האזרח האזרח אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 11,855
זכותך לטעון כך וזכותי לכתוב מה שנראה לי כנכון בצורה הכי אוביקטיבית...
בתגובה להודעה מספר 29 שנכתבה על ידי קגנס שמתחילה ב "זו הייתה טעות מצידך לדחוף לעניין את סיפורי מילשטיין"

... בשביל זה קיים הפורום. כל אחד כותב לפי ראות עיניו, לפי הראש שלו. איני מכיר אישית את ד"ר אורי מילשטיין וכמובן איני נמנה על אוהדיו. לדעתי הוא בין הבודדים הכותב אודות היסטוריה צבאית שאלה שם למעלה משתדלים להסתיר אותה או לגמד אירועים.
יש הרבה דברים שממש איני מסכים איתו, אבל הוא היחידי שכתב אותם עם הרבה כאב.
תגיד הוא לא צודק ??
יכול להיות שהסגנון שלו בוטה וגס,אך בגלל זה לפסול אותו?
לו היית רואה את השידור, היית מבין למה אני מתכוון. הוא כמעט ולא הופיע ודיבר.
הוא שאל שאלות והלוחמים דיברו. אם דברו אמת ונכון, זאת אולי ההיסטוריה תשפוט.
הם היו שם בתופת הזאת, הם ראו חבריהם נופלים, להם יש כל יום נדודי שינה והלם קרב. לא לד"ר אורי מילשטיין...

נ.ב.
למען הסר ספר, ראיתי אותו מספר פעמים בהרצאותיו ונפגשתי איתו בנושא אחר אשר אינו שייך לאשכול זה.
_____________________________________
"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #50  
ישן 14-06-2015, 07:06
צלמית המשתמש של האזרח
  משתמש זכר האזרח האזרח אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.08.05
הודעות: 11,855
מה הייתי מצפה...?
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "קרב סולטן יעקוב"

...מהחברים שתקפו את ד"ר מילשטיין בקשר לאשכול או "קצת" אותי, יגיבו בקשר לסרט וישימו בצד את שנכתב מקודם או שפשוט אין להם מה לכתוב...גם זה משהו.

האם הלקח בצה"ל נלמד? ממש לא נראה לי.
יש כאן לדעתי סימפטום של קבוצה, של אחוות לוחמים,אשר נפגשים פעם בשנה למנגל אצל המפקד
אשר זרק קצין מוכשר,אשר העז לפנות מעליו בזמן הקרב....

המקרים והארועים אשר היו בקרב הזה,הם התרחשו ויתרחשו במבצעים אחרים ורק המצפון לא ייתן להם מנוחה. אך זה טבעי...
_____________________________________
"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #54  
ישן 14-06-2015, 20:56
צלמית המשתמש של dsho
  dsho dsho אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.07.09
הודעות: 649
בתגובה להודעה מספר 52 שנכתבה על ידי dsho שמתחילה ב "[font=Arial]סרטו הדוקומנטרי..."

1. מבלי לחשוף את סופו של הסרט לאלה שלא צפו, אציין שמיכה ליבנה שהיה ממלא מקום הסמג"ד בגדוד 362 בקרב, הוא קולנוען דוקומנטרי ותיק שעוסק בדוקומנטריה אישית, כך שניתן להבין שבסרט קטרזיס, גילוי, וחשיפה של פרט אישי מהקרב שלא נחשף עד כה.

2. הגיבור הטרגי בסיפור הוא למעשה הקמב"ץ עמי זגגי שנטל יוזמה ובתקשורת לאוגדה העיר משנתו המתוקה את האוגדונר גיורא לב והבהיר בצורה רגועה וברורה את מצבו החמור של הכח (הקלטת הקשר בסרט). התקשורת הזו כנראה התניעה את הדרגים העליונים לקחת את המצב ברצינות, אבל בתמורה זגגי תואר אחרי הקרב כהיסטרי ע"י האוגדונר ונודה למשך 33 שנים ע"י המג"ד וסגל הגדוד.

3.פרט אירוני קטן הוא שכח משגרי הרקטות "חביב" שבו נתקל הגדוד בחושך בזמן התנועה צפונה למשולש טובלנו וכמעט ירה בו בטעות בגלל הכלים המשונים שלו השתתף בהצלת הגדוד למחרת בבוקר.

4. שני לילות לפני ארוע סולטן יעקוב נעשתה אותה הטעות בגזרה המרכזית, כשתחת לחץ להתקדם צפונה נשלח כח של חטיבה 500 בחושך ללא הכנה או מידע מקדים אל תוך צוואר הבקבוק של עין זחלתא ונכנס למארב שלקח יומיים של לחימה כדי לפצח.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #63  
ישן 10-10-2018, 13:36
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 21,036
צה"ל מפסיק את מאמצי איתור הנעדרים?
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "קרב סולטן יעקוב"

משפחות נעדרי סולטאן יעקוב: "על צה"ל להמשיך לחפש אותם"

קרוביהן של זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, זועמות בעקבות החשיפה ב"ידיעות אחרונות" שלפיה במערכת המודיעין מתכוונים להפסיק את מאמצי איתור נעדרי הקרב בלבנון ב-1982. מרים באומל, אמו של זכריה: "הם מסתכלים רק מתחת לפנס". צה"ל: "פועלים להשיב את נעדרינו". עו"ד אורי סלונים, שמלווה את המשפחות: "אסור להפסיק את המאמצים"
רועי רובינשטיין

https://www.ynet.co.il/articles/0,7...5367562,00.html

והערה שלי:

בשנים האחרונות מתרוצצות ברשתות החברתיות טענות כאלה ואחרות על מעורבות רוסית כזאת או אחרת בנושא איתור קברי הנעדרים וכן קברו של אלי כהן ז"ל. הרצינות והאמינות של מידע זה פתוחים לפרשנות, מאחר ואין גוף רשמי שעומד מאחורי מידע זה.

ומצד שני ראוי לזכור שלאחר מלחמת יוה"כ, הרב עובדיה יוסף ז"ל שיחרר עשרות עגונות של חללי צה"ל אשר נפלו ברחבי סיני - זאת לאחר שהיה ברור שהגופות לעולם לא יימצאו. האם פשוט אין בנמצא בעל תפקיד עם גדלות נפש וביצים להכריז על הנעדרים כחללים שמקום קבורתם לא נודע, ולסגור את הסאגה סופית?
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #67  
ישן 10-10-2018, 20:31
  yanivib137 yanivib137 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.05.06
הודעות: 549
היום התראיינה אחותו של יהודה כץ ז"ל-פרחייה היימן לתוכנית בוקר
בתגובה להודעה מספר 63 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "צה"ל מפסיק את מאמצי איתור הנעדרים?"

היום התראיינה אחותו של יהודה כץ ז"ל-פרחייה היימן לתוכנית בוקר של קלמן את ליברמן.
עם כל הסימפטיה אליה ואל משפחות שכולות\נעדרים\שבויים - היא התבטאה בצורה יהירה וחוצפנית כנגד הצבא - מחלק מהמשפטים שלה עולה כאילו היא מנהלת את הצבא וקובעת איזה קצין בכיר במודיעין יודח או יקודם , ומתי נוח לה שראש אמ"ן יעלה אליה לרגל לביתה לשיחות עדכון - לדעתי , התנהלות שערורייתית.

זה מתווסף למשפחות שכולות שבכנסת בישיבה עם חכ"ים, שרים ובנוכחות ראש הממשלה, התבטאו בצורה תוקפנית ולא מכבדת כלפי חכי"ם שונים , שרים וראש הממשלה 0 שמצידם ניסו לשמור על ממלכתיות (חוץ מדוד ביטן שידוע כאחד בעל פיוז קצר).

יש לדעתי גבול - אומנם לא כל החכי"ם הם דוגמא ומופת, אבל יש חשיבות לממלכתיות וליחס מכבד מצד משפחות שכולות.
עושה רושם שלפעמים הן חושבות שמגיע להן הכל בשל האובדן שלהן.

מקווה שמישהו במשרד הבטחון - אולי השר ליברמן שלא מפחד מפרות קדושות - ישים סוף להתנהלות המופקרת הזאת מצד חלק מהמשפחות השכולות.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #68  
ישן 26-03-2019, 14:22
צלמית המשתמש של רגב06
  רגב06 רגב06 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 12.05.05
הודעות: 2,534
בתגובה להודעה מספר 67 שנכתבה על ידי yanivib137 שמתחילה ב "היום התראיינה אחותו של יהודה כץ ז"ל-פרחייה היימן לתוכנית בוקר"

אני מעדיף לחשוב שאנחנו כחברה מסוגלים להקשיב ואפילו לחבק את מי ששכלו בני משפחה ולעמוד בזעם הכואב שלהם, גם אם לא תמיד להסכים עם האמירות.
לאור מה שהולך בכנסת בעשור האחרון, אני מאוד לא רוצה לרמוז לכל מיני בעלי פה וזמן מסך שהם יכולים להתחיל להתעמת עם בני המשפחות.
_____________________________________
אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #78  
ישן 27-03-2019, 05:40
  קגנס קגנס אינו מחובר  
מנהל
 
חבר מתאריך: 31.07.06
הודעות: 14,671
היו הרבה שנים לפרסום התחקיר עד שברק היה בעמדת כח כזאת
בתגובה להודעה מספר 77 שנכתבה על ידי dsho שמתחילה ב "שכחתי שברק היה לא רק רמטכ"ל..."

העניין מתחיל לפני זה, שבכלל לא בוצע תחקיר רציני. לפחות לדברי מפקדי הגדוד.
ולפי כל מה שקראתי על הקרב, וקראתי, יאנוש היה אחראי לא רק מיניסטריאלית אלא בפועל ממש. הוא זה, למשל, שדחק במפקדת הגדוד, בבוטות האופיינית לו, להוסיף להתקדם למרות ההסתייגויות שלהם. הוא פשוט היה לחוץ להגיע לכביש ביירות דמשק.
ואני חייב לומר שלהתרשמותי המחדלים העיקריים היו טקטיים ברמת הכוחות בשטח- קשיי התמצאות של הגדוד, חוסר תפקוד ברמת המח"ט, תפקוד הססני ולקוי של מפקד האוגדה וחוסר יכולת שלו לנהל ביעילות לחימה של מספר עוצבות....
למפקד האוגדה, למשל, היה די כוח שיכל להפעיל לסייע לגדוד. לא רק לאחר ההסתבכות אלא בתכנון הקרב עצמו.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #80  
ישן 08-04-2019, 02:58
צלמית המשתמש של dsho
  dsho dsho אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.07.09
הודעות: 649
בתגובה להודעה מספר 79 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "תצ"אות ומפת הסבר מהקרב"

מעניין ששני הצילומים שפירסם דובר צה"ל דווקא לא קשורים לזכריה באומל ז"ל. כפי שניתן לראות במפה הטנק של המט"ק חזי שי, בו באומל היה הנהג, נפגע וננטש ע"י הצוות כשלושה ק"מ צפונה מהמקום שנראה בצילומים, והוא מסומן במפה כ "פלדמן ובאומל". לעומת זאת הצילומים הם של המקום המסומן במפה כ "כץ".

מה בכל זאת רואים בשני הצילומים? נראה שמדובר בצילומי כטב"מ שנעשו בשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי, 11 ביוני 1982, ומכסות קטע של כ 650 מטר מצומת "מיכה- טובלנו" צפונה. בצילום הראשון נראים הטנקים הנטושים של המ"מ אבי לוסטר, שצוותו נחלץ רגלית חזרה אל כוחותינו, והטנק של סגן זוהר ליפשיץ ז"ל, ממנו נחלץ רק הנהג יהודה קפלן, ובו שימש הנעדר יהודה כץ כתותחן. כמו כן נראה בצילום הטנק של המ"פ ניצן ניר. נראה שהצילום נעשה מוקדם בבוקר לפני תחילת החילוץ לאחור שהיה קרוב לשעה 9:00. נראה שהצילום השני נעשה לאחר ההחלצות. הטנק של המ"פ ניר כבר לא שם כי נחלץ עם שאר הכלים, והטנק הנטוש של סגן ליפשיץ ז"ל בו נראה לאחרונה יהודה כץ, או הטנק הנטוש של אבי לוסטר, או שניהם היות ועמדו צמודים על הציר, עולים באש.

להלן עדויות שמתארות את הארועים בתא השטח המופיע בצילומים:

סמוך לחצות מצא עצמו המ"פ ניצן ניר בטנק כשהוא מוקף בכוחות סוריים. "לחמנו מטווח אפס. חיילי חי"ר סוריים הגיעו למרחק שלושה ארבעה מטרים מהטנק. ירינו כמו אקדוחנים כל הלילה. חיכינו שיגיעו קרוב, ורק אז ירינו. פגענו גם במשאית טילים שבערה כל הלילה... בלילה ירדתי מהטנק, הלכתי ברגל ונתקלתי בסורים. חזרתי לטנק וידעתי, שאם תעלה השמש, אין לנו סיכוי". הוא ביקש סיוע ארטילרי ונכנס למחפורת. "שיחקנו עם הסורים במחבואים. כמעט לא נשארו לנו פגזים. השמש עלתה, והסורים הורידו כוחות עד למרחק 50 מטר מהטנק שלי. הם שלחו ג'יפ עם חוליה וטיל לירות לעברנו. ראיתי את כל ההכנות, וזה היה מפחיד. למזלנו הטיל התפוצץ באוויר".

אבי לוסטר, מ"מ באחת הפלוגות "קראתי לאנשים לכינוס אליי. נסענו במהירות קדימה וראינו חיילים סוריים ליד הכביש. ירינו והמשכנו הלאה. אחר כך שלחו אותנו חזרה לחלץ את ניר שנתקע. נסעתי מהר, וחטפתי פגז. הטנק שלי הושבת, כל הצוות קפץ החוצה. שכבנו בחשכה בין הסלעים וחיכינו לכוחותינו. ממש מולנו היה צוות של סורים, עם BMP. כשראינו אותם, זחלנו למקום אחר". המ"מ אבי לוסטר, נחשב תחילה כנעדר. הוא ואנשי צוותו נטשו את הטנק בלילה והסתתרו בין הכוחות הסוריים. "באור ראשון, הגיע הטנק של זוהר ליפשיץ ז"ל לטנק שלנו. הנהג שלו (יהודה קפלן) יצא, הסתכל בתוך הטנק שלנו וראה שהוא נטוש והתחיל לרוץ. הוא הגיע למקום שבו התחבאנו ואמר לי שכולם מתו בתוך הטנק שלו, ושהתותחן יהודה כץ מת לו בידיים. לא הלכתי לבדוק את דבריו וזה מציק לי עד היום, שכן יהודה כץ נחשב לנעדר" העיד לוסטר. בבוקר החלו לוסטר ואנשי צוותו לטפס במעלה הגבעה, הם נעו בין הכוחות הסוריים הבחינו בשרידי הגדוד הנמלטים משדה הקרב והמתינו עד שתשתרר דממה. רק בשעות הצהריים החלו להתקדם לעבר כוחות צה"ל. "התקרבנו כשאנחנו מנפנפים בטליתות וצועקים שלא יירו בנו" העיד לוסטר.

יהודה כץ היה התותחן בטנק של סגן זוהר ליפשיץ ז"ל, שגופתו הוחזרה כעבור שנתיים. לפי עדותו של יהודה קפלן, נהג הטנק של סגן ליפשיץ ז"ל בו היה כץ התותחן, לקראת השעה 4:30 לפנות בוקר פגע פגז בצריח הטנק, משקרא בשמות הצוות והבין שהם לא עונים, החל לנסוע דרומה, מתוך חשש כי הסורים יפגעו שוב בטנק, אחרי שלא נדלק בפגיעה הראשונה. אחרי שהגיע לכביש, יצא מתא הנהג, נכנס לצריח הטנק וקרא לקצינים מטנקים אחרים שיבואו לסייע לו. בצריח הטנק הם נתקלים בגופתו של סגן ליפשיץ שנפגעה מהפגז באופן ישיר. מראה הגופה הכניס את הקצינים להלם קרב והם לא מסייעים לקפלן לטפל בכץ, שנראה שוכב על כיסא התותחן שלו, כשגופתו שלמה. "בדקתי דופק, לא הייתה תגובה. ניסיתי להנשים אותו, ומהאף שלו יצא דם על הפנים שלי, הבנתי שדרכי הנשימה שלו מלאים בדם, סתמתי את האף שלו, המשכתי בהנשמה ולא הייתה תגובה. החלטתי לנסוע דרומה לכיוון הרופא".

קפלן, שלא ידע שנוצר פער בין הכוח הקדמי לכוחות מאחור, התחיל לנסוע דרומה במהירות, כשהמג"ד עירא אפרון צועק לו בקשר לעצור, אך לא הייתה לו אפשרות לשמוע את הוראתו של המפקד, שכן מכשיר הקשר בטנק נפגע אף הוא בהפגזה. "אני נוסע ונוסע, לא רואה כלום, עד שאני נתקל בטנק מהפלוגה שלי, לכאורה שלם ולא פגוע . אני צועק לכיוונם ואז אני קולט שהצוות מסתתר בצד הדרך. בחינה מדוקדקת העלתה שבמקום יש נגמ"ש BMP סורי. הבנתי שאם אני ממשיך הלאה הם יזהו אותי וירו עלי, החלטתי לקפוץ מהטנק ולחבור לצוות שבצד הדרך. בדרך החוצה עברתי בצריח, ראיתי שוב את כץ, ששכב באותה תנוחה, ללא כל שינוי".

למרות העדות, במשפחת כץ העדיפו להאמין שיהודה רק נפצע ולא נהרג בפגיעה הראשונה. על אף עדותו של קפלן, במשפחת כץ סבורים כי אחיהם יהודה חי. "את גופתו של זוהר ליפשיץ הי"ד, מפקד הטנק, שהייתה במרחק של 30 סנטימטרים מיהודה הסורים החזירו, אז למה לא החזירו את גופת יהודה?" אומרת פרחיה היימן, אחותו של יהודה כץ, ל'כל ישראל'. לדבריה, "מדובר בשאלת השאלות". פרחיה מוסיפה, כי קיימות שתי אפשרויות, "אחת, שהסורים גילו שיהודה חי ושבו אותו. השנייה, יהודה קיבל זעזוע מוח, התעורר, חילץ את עצמו מהטנק ומסתובב עד היום בכפרי דרום לבנון, בלי שהוא יודע מי הוא".

מקורות:

https://www.tip.co.il/%D7%9B%D7%9C-...9C%D7%97%D7%9E/

http://www.kolhazman.co.il/218539

תא השטח כפי שנראה כיום בגוגל ארץ:

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

נערך לאחרונה ע"י dsho בתאריך 08-04-2019 בשעה 03:02.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #81  
ישן 09-04-2019, 11:02
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 21,036
תמונות רק"ק עברי בקרב
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי האזרח שמתחילה ב "קרב סולטן יעקוב"

קרב סולטן יעקוב היה שיאה המבצעי של הפעלת סוללת רקטות "עברי", עליה כבר דובר כאן. ביומו הראשון של מבצע של"ג השמיד הגדוד 4 מטרות במיקום אותו לא הצלחתי לאתר, ובשלב מאוחר יותר הושמדו עוד 4 מטרות. הסוללה התקדמה יחד עם שאר כוחות האוגדה. כחלק מהבלגן ששרר בגזרה, הסוללה התקדמה הרבה מעבר לפקודה ובשלב מסויים מצאה את עצמה לפני כל שאר כוחות צה"ל ואז נעצרה. במהלך הקרב נקראה לסייע לגדוד של עירא עפרון - הסוללה פרסה בשטח 5 כלים מתוך 8 (3 היו מושבתים עקב תקלות טכניות) ושיגרה את כל בטן התחמושת שלה.

התמונות הבאות נמסרו לי ע"י מוזיאון בית התותחן לפני יותר מעשור - למעט התמונה הראשונה שאינני בטוח היכן צולמה, כל השאר צולמו במהלך הקרב. ככל הידוע, הן התמונות היחידות שצולמו בהפעלה קרבית של רקטות אלו.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


תמונת בונוס מאותה סדרה - משגר עברי בפאתי דמור

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #83  
ישן 09-04-2019, 21:46
צלמית המשתמש של dsho
  dsho dsho אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.07.09
הודעות: 649
בתגובה להודעה מספר 81 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "תמונות רק"ק עברי בקרב"

בלילה של ה 10 ביוני, 1982 הציל הגדוד של עירא אפרון כמעט בוודאות את הכח מגדוד "חביב" של משגרי הרקטות מנפילה למארב סורי. למחרת בבוקר, השתתף גדוד "חביב" בהצלת הגדוד של אפרון מאותו מארב סורי.
בערך בשעה עשר וחצי בלילה, תוך כדי תנועה לתפוס את אזור "משולש טובלנו", הגיע הגדוד של עירא אפרון אל מתחת לכפר דהר אל-אחמר, ועמד לרדת לציר "מיכה". על הכביש מתחתם הם הבחינו בכלי רכב מוזרים: תובות שרמן וקני שיגור רקטות. אפרון דיווח על רכב משוריין מוזר על הכביש, והתקבלה פקודה להשמיד את השיירה שעל הכביש. אפרון סירב. יאנוש בן גל, שהאזין לרשת מהפיקוד בצפת, הורה לשלוח שני ג'יפי סיור לזהות אותם. אפרון לא רצה לסכן ג'יפים ושלח סיירים בזחילה לכביש לוודא למי שייכים כלי הרכב. הסיירים דיווחו לו כי מדובר בגדוד רקטות של צה"ל. היה זה גדוד "חביב" שכלל גם שני אוטובוסים עמוסים בחיילים. בכך נמנע אסון פוטנציאלי כפול. לא רק משום שהגדוד של אפרון נמנע מלירות על כח ה"חביב", אלא גם משום שאם לא היה נתקל באפרון, היה כח "החביב" ממשיך בנסיעה צפונה לתוך הכוחות הסוריים הממתינים, מה שבדיוק קרה אחר כך לגדוד של עפרון. בבוקר למחרת השתתף כח ה"חביב" בירי הארטילרי לחילוץ הגדוד של אפרון, וגמר את כל מלאי הרקטות שלו.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +3. השעה כעת היא 01:49

הדף נוצר ב 1.67 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2019 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר