כמו שכבר יצא לי לציין פה באשכולות קודמים, אני קטנת קומה, אבל לא סתם נמוכה, מאוד נמוכה, אני בגובה ובמשקל של ילד, בגלל מבנה כרומוזומלי מיוחד שנולדתי איתו. עכשיו, למה אני מספרת לכם את זה? כי בשל הגובה שלי אני זוכה לא אחת לנעיצות מבטים סקרניות כאשר אני במרחב הציבורי, וזה לא נעים לי, אני ממש לא אוהבת להיות מושא למבט ממוקד וממושך של זרים, לא של ילדים סקרניים (כמו זו שלפני שבוע בדיוק הצביעה עלי ושאלה את אמא שלה: "אמא, היא אישה?"), לא של נשים צעירות או מבוגרות, ובטח לא של גברים זקנים בגיל של אבא שלי. אז הנה אני, אישה בוגרת, אחראית ורצינית (ואפילו קיבלתי מכתב הערכה בעבודה לפני יומיים), שהצליחה בכוחות עצמה להעלות לעצמה את הביטחון העצמי, להתלבש יפה ולהראות יפה ומסודר, יוצאת החוצה ו... והפישרים הקטנים (או הגדולים) והחטטניים האלה גורמים לי להרגיש כאילו אני פריק שואו, כאילו אני חייזר. וזה עוד כשאני נועלת סנדלים (או מגפונים, תלוי בעונה) עם סוליה גבוהה, תארו לכם רק מה קורה כשאני יוצאת מהבית עם קרוקס! אז הבעייה חמורה שבעתיים.
שונאת להרגיש חריגה בגלל משהו שלא בחרתי בו ושאני אפילו לא יכולה לשנות אותו (הרי לא קיים אף רופא על פני כדור הארץ שיכול לעזור לי לגבוה.. זה לא יקרה).

לא אשכח את ההרגשה שלי לפני 20 שנה בדיוק, כשהחופש הגדול בין כיתה ז' ל-ח' התקרב לסיומו, וראיתי איזו קפיצה בגובה נתנו הבנות מהכיתה שלי במהלך הקיץ כחלק מההתבגרות המינית, ולגלות שאני נשארתי מאחור, קטנטונת... זה היה מתסכל מאוד עבורי.

תלמדי להתעלם מזה

חתימתי העצומה בגודלה הוסרה ע"י השליט הבלתי מעורער שימי, למי שיש בעיה שיפנה אליו.


ד אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה. ה עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו

לצערנו אין פתרון קל לזה.
הנחמה היחידה שאני יכול להציע היא שבאמת היה יכול להיות יותר גרוע. תחשבי שהיה לך פרצוף מעוות, או איזו בעיה נפשית.
להיות מאוד נמוך זה קשה, את פשוט צריכה למצוא את האנשים שייתנו לך להרגיש שזה לא אישו בשבילם. אלו לא יהיו האנשים הזרים ברחוב, אבל אם תמצאי מעגל חברים קרוב שיתייחס אליך ככה - אני חושב שהשאר יהיה נסבל יותר.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time