|
24-01-2018, 14:05
|
|
|
|
חבר מתאריך: 29.09.09
הודעות: 12,914
|
|
זה מתייחס לשאלה האם מותר לשאת נשק לצורך התגוננות
כ"צורך שעה".
לא על גיוס לתפקיד המחייב נשיאת נשק - כי זו מהות התפקיד.
כפי שאמרתי, כשמדובר בתפקיד המחייב מלכתחילה שימוש בנשק - זו בעיה.
https://www.yeshiva.org.il/ask/?cat=30
ציטוט:
במקורות רבים בתנ"ך ובדברי חז"ל ניתן לראות שהמצב הפשוט הוא שרק גברים מתגייסים לצבא ולא נשים:
- בספר במדבר פרק א' מפורט המפקד של בני ישראל במדבר, והפסוקים חוזרים כל הזמן על כך שפוקדים "כל זכר... כל יוצא צבא".
- כך גם במפקד השני (במדבר כ"ו), שבו פוקדים "כל יוצא צבא" לקראת הכניסה לארץ, פוקדים רק את הגברים (עיין שם פס' ד', שמשווה את המפקד הזה למפקד הראשון; וכן יש להוכיח ממספר הפקודים, שהוא דומה למפקד הראשון ולא מוכפל פי שנים; וכך עולה בבירור מפס' נ"ג, שבו נאמר שהמנויים במפקד הם אלו שיקבלו נחלה בארץ, ובעקבות זאת מופיעה בהמשך פנייתן של בנות צלפחד, שכיוון שאין לאביהן בן משפחתן לא תזכה בנחלה).
- כאשר בני גד ובני ראובן מקבלים על עצמם להשתתף במלחמה לכיבוש עבר הירדן המערבי, נאמר כמה פעמים שנשיהם ובניהם יישארו בעבר הירדן המזרחי, וחלוצי הצבא ייצאו למלחמה (במדבר ל"ב, כו-כז; דברים ג', יח-יט; יהושע א', יד).
- התורה כותבת את דינו של חתן, שפטור מלצאת למלחמה בשנה הראשונה משום שהוא צריך לשמח את אשתו (דברים כ"ד, ה) – אין בפסוק התייחסות למצב הפוך, של כלה שמתגייסת.
- כמו כן, מי שארס אשה ולא נשאה פטור מלצאת למלחמה (דברים כ', ז), ואין התייחסות לגיוס של אשה מאורסת.
- כאשר התורה מצווה על טהרת מחנה הצבא (דברים כ"ג, י-יא), היא מתייחסת לטומאה השייכת בגברים, ולא לטומאות השייכות בנשים.
- במקומות בודדים בתנ"ך אנו מוצאים שאשה נטלה חלק במלחמה – יעל שהרגה את סיסרא, והאשה שהרגה את אבימלך. אך בשני האירועים אין מדובר ביציאה לקרב כחיילת מן המניין, אלא בהזדמנות אקראית שנקרתה לידיה של האשה להרוג את האויב. יתרה מזו, לגבי שני המעשים הללו אף ניתן לראות בכתובים שאירוע כזה נחשב חריג ומוזר (עיין שופטים ד', ט; שם ט', נד; שמואל ב י"א, כא).
- כך גם בדברי חז"ל נאמר באופן פשוט כמה פעמים ש"דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה" (קידושין ב' ב), "איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש" (קידושין ל"ה א; יבמות ס"ה ב). וכך רואים בסוגיה העוסקת בפטורים מן המערכה (משנה סוטה ח', ב-ה; גמרא שם מ"ד א) – יש שם דיון על הפטורים של חתן ומי שארס אשה, ומפרטים את דינם של מצבים שונים (כגון כהן שנשא גרושה, אדם שצריך לייבם את אשת אחיו וכדומה), וכל המקרים הנדונים שייכים רק בגברים, ואין כל התייחסות למצבים מקבילים אצל נשים.
- עוד מצאנו בדברי חז"ל דעות הסוברות שאיסור "לא יהיה כלי גבר על אשה" משמעו שאין לאשה לשאת כלי נשק ולצאת למלחמה (עיין נזיר נ"ט א; תרגום אונקלוס דברים כ"ב, ה; תרגום יונתן שופטים ה', כו). פוסקי זמננו דנו בגדריו ותנאיו של איסור זה, ואין כאן מקומו (עיין למשל שו"ת אגרות משה חלק ד' סימן ע"ה; שו"ת יחוה דעת חלק ה' סימן נ"), אולם עצם העובדה שחז"ל ראו את כלי הנשק כ"כלי גבר" המיוחד לגברים בלבד, מוכיחה שלא עלה על דעתם שנשים משתתפות במלחמה.
לעומת כל המקורות הללו עומדת לכאורה המשנה (סוטה ח', ז) האומרת לגבי הפטורים מן היציאה למערכה: "במה דברים אמורים - במלחמת הרשות; אבל במלחמת מצוה - הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". מכאן עולה לכאורה במפורש, שבמלחמת מצוה גם נשים מתגייסות. אולם הדבר עומד בניגוד לכל המקורות שהבאנו לעיל. הקושיה מחריפה כאשר רואים את דברי הגמרא על משנה זו (סוטה מ"ד ב), האומרת שמלחמת מצוה היינו מלחמת כיבוש הארץ בימי יהושע – והרי לגבי מלחמה זו ראינו במפורש שהתורה מצווה לפקוד לקראתה רק את הגברים, ובני ראובן וגד שלחו רק את הגברים להשתתף בה!
מתוך כך, נאמרו כמה פירושים למשנה זו:
הפירוש הפשוט ביותר הוא שביטוי זה נאמר כמליצה המבוססת על לשון הכתוב (יואל ב', טז), וכפי שמוצאים לעיתים בדברי חז"ל שימוש בפסוקים בלשון מליצה. דהיינו שכוונת המשנה היא לומר שבמלחמת מצוה מגייסים את כל הגברים ואפילו חתן ביום חתונתו, ומתוך כך שמחת החתונה תידחה והכלה תצא מחופתה. כך פירש למשל הרדב"ז (הל' מלכים ד', ז, הפירוש הראשון).
אפשרות נוספת שמביא הרדב"ז היא שכאשר החתן יוצא למלחמה, אשתו דואגת לספק לו מצרכי מזון. אין הכוונה בהכרח שהנשים מתגייסות ליחידות של אספקה (שגם מציאות כזו אינה נזכרת כלל במקורות) – מלשונו נראה שהאשה מביאה מזון לבעלה, וכפי שהיה מקובל לעיתים בעבר, שהצבא לא אירגן מערכת אספקה כללית אלא משפחות החיילים היו דואגות לספק להם את צרכיהם באופן פרטי (עיין למשל שמואל א י"ז, יז; רד"ק ומצודת דוד שם פס' יח).
ועיין אפשרויות נוספות בשו"ת ציץ אליעזר חלק כ' סימן ל"א.
מן המקורות שהבאנו עולה אם כן בבירור, שהתפישה הפשוטה בתנ"ך ובדברי חז"ל היא שהשירות בצבא נעשה על ידי גברים בלבד. אלא שלכאורה עדיין ניתן לטעון שאין איסור לאשה להתגייס לצבא, אלא פשוט זו היתה המציאות המקובלת, שרק גברים מתגייסים ולא נשים. ייתכן לומר שהדבר נעשה רק מסיבות פרקטיות, שלגברים יש כח פיזי יותר מאשר לנשים, ואין זה נובע מתוך שיש איסור לנשים לשרת בצבא.
אולם ראשית, במקורות שהוזכרו לגבי "לא יהיה כלי גבר על אשה" מוזכר בבירור איסור לאשה לצאת בכלי נשק למלחמה. כך שלפחות על פי מקורות אלה יש בדבר איסור מפורש.
בנוסף לכך, מקורות רבים מזהירים על הצורך בשמירת הצניעות באופן מיוחד דוקא במחנה הצבא ובשעת יציאה לקרב (עיין למשל: דברים כ"ג, י-טו; ספרי דברים פיסקה רנ"ד; מדרש תנחומא, כי תצא ג'; ויקרא רבה כ"ד, ז; במדבר רבה ט', ז; מורה הנבוכים ג', מא; רמב"ן שמות ט"ו, כה; רמב"ן דברים כ"ג, י'). בכמה מקורות אף מציגים לשלילה את העובדה שבמחנות הצבא של אומות העולם ישנה הפקרות ופריצות (עיין למשל ספרי דברים פיסקה רי"ג; סנהדרין צ"ה ב). ברור לכל, שעירבוב נשים וגברים יחד במחנות הצבא גורם למכשולות רבים ומרחיק מן הצניעות. דהיינו, שגם אם נטען שאין איסור לנשים להתגייס לצבא, ודאי שאין מקום על פי התורה לקיים צבא מעורב של נשים וגברים יחד.
|
|
|