לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ברוכים הבאים לפורום פוליטיקה ואקטואליה, נא לשמור על שפה נאותה חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חדשות ואקטואליה > פוליטיקה ואקטואליה
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 18-05-2005, 17:32
  pakpak pakpak אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.08.02
הודעות: 5,023
יהיר לפיד או יאיר הכיטוב



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/main/218/635.jpg]


יאיר הכיטוב
רון מיברג חושב שאם יש בישראל נקודת אמצע, זה יהיר לפיד. מה כל כך נורא בזה? במציאות קיצונית וקוטבית כמו בישראל האמצע הוא מפלטם של הנבלים הפטריוטים. לא שיהיר נבל. הוא פשוט בחור טוב במובן הרע
רון מיברג
18/5/2005
אזהרה: בכתבה זו 3,077 מילים

בעמודי הרכילות הקדמיים של מגזין המיועד לאלפיון העליון בשם "ביגטיים" התפרסמו בחודש שעבר שני תצלומים של יאיר לפיד. באחד נראה לפיד בצילום פפארצי קלאסי, כשהוא צועד ברחוב במלוא נוכחות גופו המעוצב והשרירי וגבריותו הקומפקטית והמסוקסת, נטוי על צדו באותה תנוחה קפיצית ובראד-פיטית המודעת לעצמה והמסגירה את הסקסיות הכובשת שלו במיטבה, כשסיגר ארוך ועבה נתון בין אצבעותיו; בשני, תצלום תקריב, נראה לפיד כשידו מוטלת ברישול ידידותי ואינטימי על עורפו של שלמה נחמה, יו"ר בנק הפועלים.

לכאורה לא הייתה בתצלומים הללו חשיפה מרעישה או הסגרת מצב הצבירה הנפשי והפיזי של לפיד בן ה-41, אלא רק סוג של תיעוד ויזואלי זניח של מה שכבר ידענו עליו: שהוא גבר נאה, מוצק וגברתן, המתעקש שלא להזניח את גופו (קיקבוקסינג) לטובת רפיסות פיזית על חשבון התעמקות אינטלקטואלית ברזי הקיום ופיצוח סוד פשרו; שהוא נמנה על הגברים הישראלים - כמו צביקה הדר למשל - שהתגברו על בושתם הטבעית והם מעשנים סיגרים קובנים בפרהסיה מבלי שידם רועדת כאשר הם מביאים את הסיגר עטור החבק אל פיהם למציצה הגונה (לפני שבוע נתן לי אלכס גלעדי סיגר הויו דה מונטריי דאבל-קור ונה באורך הפין של ג'ון הולמס המת בלובי של "היאט אררט" במוסקבה ומרוב בושה תחבתי אותו בכיס המעיל עד שנמעך בידי האוהדים בניצחון מכבי על טאו); שהוא אינו מחסיר פעימה אתית ואינו מבין את ההמולה הקרתנית והקנאית סביב הטווח המתקצר שבין טור אישי רב תפוצה המתיימר לחמר בנו ולהעלות אותנו על דרך הישר ב"ידיעות אחרונות", תוכנית אירוח עתירת רייטינג בערוץ 2 והובלת קמפיין פרסום בשליחות בנק הפועלים; ובשל כל הנ"ל, כולל ייחוס משפחתי משובח של שושלת סופרים ועיתונאים רבי זכויות, והתנהלות אלגנטית, מודעת לעצמה, ממוקדת, שאפתנית ומעוררת הערצה, הוא ידידם האישי של טייקונים ומוגולים כנחמה, ארנון מילצ'ן ואחרים.
</SPAN>


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/main/305/769.jpg]


תנוחה קפיצית ובראד-פיטית + סיגר. מתוך "ביג טיים" > תנוחה קפיצית ובראד-פיטית + סיגר. מתוך "ביג טיים"



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/main/305/767.jpg]


רישול ידידותי ואינטימי עם העורף שלמה נחמה. מתוך "ביג טיים" > רישול ידידותי ואינטימי עם העורף שלמה נחמה. מתוך "ביג טיים"

הו הא מי זה בא. ראש הממשלה הבא
כמי שמבוגר מלפיד בעשור, וייחוסי המשפחתי, גם אם אינו פושטי לחלוטין, אינו מתקרב לספירות דלילות החמצן שבהן משייט לפיד; וכמי ששילם מחיר מלא בבריאות, קיום כלכלי ומהלכי קריירה, בשל כתיבה שאינה יכולה אלא להקים עליה שונאים ומתנגדים; מצאתי ששני הצילומים הללו ב"ביגטיים", עזרו לי לנסח את מה שאני חש זה זמן רב: שיאיר לפיד הוא אחד מסיפורי ההצלחה היותר גדולים, גורפים ושדרכם אצה להם שקמו לנו, ושאף אחד אינו רוצה להסיט אותו ממהלכו. לא באמת. שלמרות סתמיותה הגנדרנית ומופרכותה העובדתית, לא מן הנמנע שעורכי "גלובס" לא טעו לפני כחודש, כאשר העזו להתנבא ולהציג את לפיד כראש-ממשלת ישראל בפוטנציה. זו חלילה איננה ישראל שלי. שמא גם לא שלכם. אבל בעוד כעשור ויותר, כאשר נקבור את קרדום הקרב ונעלה על נתיב הגניוס היהודי במיטבו, שכה חסר לנו בימים אפלים אלה, לא מן הנמנע שלפיד ג'וניור יקים מפלגה גורפת מנדטים ויסחף אל הלשכה כשהוא מפלבל בעיניו וממלמל: "תודה, תודה, שבו בבקשה".

אינני טוען שהלפידים הם הקנדים של ישראל. הם לא. חסרים להם הליטוש, הממון, ההקרבה, הוויתור על הטובה הפרטית למען זאת הציבורית, תחושת השושלת רבת הצאצאים וחכמת החיים של קתולים הבלתי נלאים, אך הטרגיים, ממסצ'וסטס. לא בגלל שהם לא היו רוצים או משום שאינם מודעים להשוואה הזאת. אלא משום שאפילו הם, יהירים לא קטנים, מאבחנים את ההבדלים הניכרים בתנאי המגרש ובנתונים המוגבלים שהם מביאים לדיון האוטופי הזה. שני הרגעים המוקפאים ב"ביגטיים", מסרו את לפיד במלוא הווייתו, או לפחות נתח מהותי ממנה, וגרמו לי להרהר – לא פעם ראשונה – בחיים מול מי שכל קיומו סונט: "אני יאיר לפיד ואתם לא".



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/main/182/584.jpg]


ללפידים חסרים הליטוש, הממון וההקרבה של הקנדים > ללפידים חסרים הליטוש, הממון וההקרבה של הקנדים



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/main/190/993.jpg]


ובכל זאת, אני יאיר לפיד ואתם לא > ובכל זאת, אני יאיר לפיד ואתם לא

מה שאני שכחתי על ריימונד צ'נדלר הוא כבר לא יידע
זאת איננה אחת מאותן התנפלויות עונתיות, מוצדקות לטעמי, על הזולת באשר הוא קולגה שדרכו סרחה והוא התקרנף בהיקף המוריד מסך אדום של חרון קדוש על עיניו של שור מועד כמוני. אני מכיר את לפיד עשרים שנה, ובכל אותן שנים, גם כאשר קראתי לו יהיר לפיד, לא הצלחתי להביא את עצמי לשנוא אותו. סוד קסמו של לפיד - והקסם הזה ימשיך וישרת אותו גם כאשר עורפו יתעבה, בלוריתו תיסוג, שריריו יתרככו וחיוך קלידי השנהב שלו ידעך ויתעמם בתוך הלסת המוצקה, כפי שקורה לפיזיונומיה של גברים בגיל העמידה - הוא רב ועצום. למרות שרוב הזמן הוא משדר ומשווק, בעיקר בכתיבתו, מראית עין שקרית של מהפכנות קובנית נוסח צ'ה גווארה, ניסיון חיים מגוון ומצ'ואיסטי כמו של המינגוויי, ידענות רוקיסטית חלולה וריקה מתוכן, התערות בנבכי הישימון האמריקאי כפי שהוא נראה למי שחצו את צפון-אמריקה על כביש 66 ועברו בטומבסטון כדי לנכס לעצמם את הקרב באו.קיי קוראל ואת כוכב המרשל של וויאט ארפ, וגם מתנהלים במרחב ספרותי-תרבותי מג'יימס ג'ויס לקורט קוביין, מג'ק קרואק לבוב דילן, יודע יאיר לפיד שאני יודע ששנינו יודעים שאת מה שאני שכחתי על ריימונד צ'נדלר ודאשיל האמט, הוא כבר לא יידע, וכשהוא נדרש לאילוסטרציה הממסגרת בחוסר תבונה את לד זפלין כדי לצבור נקודות בקהלים מסוימים, הוא מזייף, גונח, שלא לומר טועה ומטעה.

לפיד בקיא יותר מצעירים בני זמנו בתורת ישראל, במסורת, בתולדות השואה, במזרח אירופה (לפעמים), בשיינקין ובפזמונאות. אולי אפילו בטלוויזיה (למרות שאיננו אמון כלל על הרדי-מייד'ס שלה), בשכול ישראלי ובתחומים רבים אחרים. אבל במקום להסתפק ולהצטיין באלה, הוא מרוח בשכבה דקה ושקופה מדי של חמאה על פרוסת לחם, שאפשר לראות דרכה את גרגרי הקימל והחיטה המלאה. על כך אני מיצר והצרתי תמיד. גם כאשר היה בינינו דיבור.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/main/156/244.jpg]


יאיר מזייף, גונח, שלא לומר טועה ומטעה. ריימונד צ'נדלר > יאיר מזייף, גונח, שלא לומר טועה ומטעה. ריימונד צ'נדלר
דודה ג'מיימה הנחות, 3 אחוזי מייפל ו-97 אחוזי סוכר
אני חושב שיאיר לפיד הוא גבר מקסים, שובה לב, חביב להפליא, מוכשר בתחומים שונים, קשוב לשוועת מי שמזלם לא שפר עליהם, מושקע בהם ותורם בסתר מכספו ומזמנו לטובתם. הוא אחד איקונות הישראליות הגדולות של ימינו. במידה שאתם אוהבים את האיקונות שלכם משחקות אותה בטוח, על כל הקופה, כשהן פועות מלב קונצנזוס שהן עצמן הגדירו, איתרו ומיפו ותקעו בו את דגלן, כמו סר אדמונד הילארי על פסגת האוורסט, בלי הטיפוס המסוכן. אם הייתה בישראל נקודת אמצע, יאיר לפיד היה הנקודה הזאת. בהיעדר נקודה כזאת, הוא ממציא אותה פעמיים בשבוע: בעיתון ובטלוויזיה.

אישית, אני חושב שאמצע הוא המקום המסוכן ביותר בעולם. וודאי במציאות קיצונית וקוטבית כמו בישראל. האמצע הוא מפלטם של הנבלים הפטריוטים. לא שאני קורא ללפיד נבל. הוא הפוך מנבל. הוא בחור טוב במובן הרע.

מצד אחד, הוא מאנשי התקשורת הנדירים שמעולם לא עשה רע לאיש. נתון נדיר ומעורר תמיהה במונחים ישראלים. מצד שני, הוא המחולל הגדול של פאטה-מורגנה חסרת שחר: שמעבר לסכסוכי דמים מעמדיים, תרבותיים ופוליטיים, מתקיים בישראל מין שטח הפקר ואזור מפורז, שבו מתכנסת הישראליות בסוף היום, בחסות לפיד, ומניחה את ראשה הדואב על כתפו החסונה ומניחה לו ללקק את פניה שטופות הדמע וחרוצות היזע, בלשון אוהבת. התעקשותו השקדנית על קיומו של חבל ארץ מופרך כזה, היא שעומדת בבסיס הטינה המהותית, העקרונית והלוגית, שאני חש כלפיו. הוא מעולם לא נהרג כדי לומר משהו שהוציא המונים לרחובות כשהם יורים באוויר, צובאים על קריית הממשלה ושוזרים עניבת לינץ' מטאפורית. הוא מעולם לא זינק על קונצרטינה דוקרנית, כדי ששותפיו לחלום האבוד יעברו על גבו החסון. במדורו בעיתון ובתוכנית הטלוויזיה שלו, הכה פופולריים לשיטתם, ממרכז לפיד את החיים ועושה מהם פנקייק.

אחרי שהחביתיות מונחות בערמה גבוהה, כמקובל באמריקה שכמו אהובה עליו, שופך עליה לפיד סירופ מייפל. לא את הדבר האמיתי, 100 אחוז מייפל מריר ומעושן ממיין או מוורמונט. אלא את הדודה ג'מיימה הנחות, 3 אחוזי מייפל ו-97 אחוזי סוכר. לפיד הוא הכבש המתולתל עם הטפטפות בפרוותו הצמרית, שמצא את מרכז העדר בדייקנות מתמטית, והוא פועה ממנו בקולו הרדיופוני הכובש, בשפת גוף דוחת גז, במניירות קטנות, בתנועות ידיים אקספרסיביות, בצחוק דשן מול בדיחות הקרש של שלום אסייג, במחיאות הכפיים הקצובות ואחריהן תנועת המחאה האותנטית המבקשת מקהלו להרפות לאלתר מגעיית הסגידה העיוורת. המחבק את אורחיו, מנשק את אורחותיו, שכולם חברים שלו והוא חברם של כולם. אין ישראל כזאת, ולכן לפיד אינו יכול להיות ראש הממשלה שלה. אם וכאשר ישראל הבדויה שלו תיקנה אחיזה במציאות חיים אלטרנטיבית, נטולת ניבים, זדון, ריב ומדון – אין ספק שלפיד יעמוד בראשה. בינתיים הוא מרשה לנו לחנות בסלון שלו. להיחשף לזוגתו שתחיה. לילדיו המתוקים. לאביו המיתולוגי ולחייו המשוחים בשמן זית בתולי מכבישה קרה והמתגוללים בקוויאר. לכן הוא מחבק את שלמה נחמה ומסתחבק עם מילצ'ן באחוזתו, ואינו מבין מה לא בסדר בתמונה הזאת. מה גם שאף אחד – חוץ מצעירים ממורמרים שאינם מבינים כיצד משיקים קריירה כמו זאת של לפיד – אינו נושך בעקביו.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/main/285/954.jpg]


קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. יאיר במרכז > קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. יאיר במרכז

הוא הכריח אותנו לחכות לו, לפעמים באכזריות חסרת פשר
זה לא רק התצלומים ב"ביגטיים". ערב חג הפסח ראתה אור אסופה של טוריו ב"מעריב" וב"ידיעות" בספר ששמו "עומדים בטור". לפיד, כמו כותב שורות אלה ועיתונאים רבים, לא עמד בפיתוי. איפה שאנחנו איגדנו את כתבינו כדי להציל אותם מהתפוררות במעטפות דחוסות בארכיוני עיתונים המחכים לשריפה מקרית כדי לשריין לנו מקום טוב בנצח, על הדש האחורי של ספרו של לפיד כתוב כי "ספר זה יצא לאור כי לאנשים אין כבר מקום על המקרר".

הנחת העבודה היהירה של לפיד והמו"לים שלו ב"ידיעות אחרונות", היא שמאות אלפי קוראיו-מעריציו של לפיד נוהגים לגזור את הטורים שלו מהעיתון ולמגנט אותם לדלת המקרר. מכיוון שהקוראים הללו מייצגים את עם ישראל ולא את מתי המעט, דוגמת שלמה נחמה ומילצ'ן, שמן הסתם יש להם מקררים עם שני דלתות או מודלים משופרים של סאב-זירו מנירוסטה, כמובן שנגמר להם המקום. איפה שנחום ברנע, דורון רוזנבלום, אמנון דנקנר ורבים אחרים, לא נדרשו למקרר כמשל, לפיד תמיד זקוק לתירוץ המניח לו להיות שאפתן, יהיר והישגי כמי בני מינו, מבלי שזיעתו תכתים, רחמנא ליצלן, את הנייר. לכן משל המקרר. שהוא נכון, חלקי או לא קיים כלל. וודאי מקומם ולא מדויק כמותית וסטטיסטית ונועד להצדיק תפישת עולם יהירה.

האסופות האלה הן לעתים נדירות בלבד הצלחות מו"ליות מרעישות, מה שלא יפריע חלילה ללפיד, ישות תקדימית, לשבור את הסטיגמה. אלא שריכוז טורים מ-1991 תחת קורת גג אחת, הוא לא רק תהליך של יציאה מהעיתון המצריך סלקציה קפדנית, תבונה בבחירה וחלוקה אינטליגנטית לפרקים, אלא בעיקר מפגש מחודש, לעתים מאכזב ומיושן, עם אמירות ספורטיביות לזמנן ובעלות היגד מעוגן באקטואליה חמקמקה, שהחלידה עם השנים.

הייתי עורכו של לפיד בשני סיבובים, ששנים רבות הפרידו ביניהם. בשניהם – בעיקר בשל כסילותי המולדת – לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו ולא פענחתי את סוד הקסם של התנהלותו מול העולם. אותה התנהלות האחראית במישרין למפלצת התהילה שהיא יאיר לפיד. כעורך "סופשבוע" של "מעריב" (עם ציפה קמפינסקי), עמדתי על סוד כוחו ועל סוג היראה שהילך לפיד על עורכיו, מעסיקיו וקוראיו. תמיד כתב 600 מילה בלבד. למרות האקטואליה הרופפת של מדורו, הוא הכריח אותנו לחכות לו, לפעמים באכזריות חסרת פשר, עד הדד-ליין הדחוי ביותר של יום שני בלילה. הנשמה יצאה. מהדפוס איימו עלינו בחרמות ובנידויים. מזכירת המערכת הייתה אומרת שהיא לא מוצאת את יאיר. פעם אחת התעצבנתי ואיימתי שלא אפרסם את מדורו. עד כדי כך הוא ניסה למתוח את גבולות המעטפת והטעם הטוב. כעורך שטרם שקע בתרדמת, אני זוכר את הרגע שבו היה מפציע המדור של לפיד על מסך המחשב שלי, שעה שבשוק הסיטונאי מחוץ לחלון החלו כבר לפרוק את הירקות. בעיקר אני זוכר את פער התיווך הבלתי נסבל בין הציפייה, העינוי הסיני, השיחות הקשות עם לפיד – שברקע מרצדת לה התובנה שאי אפשר להיפטר ממנו מבלי למוטט את הבניין, אלוהים יודע מדוע – ובין איכות הטקסט.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/main/298/032.jpg]


"ספר זה יצא לאור כי לאנשים אין כבר מקום על המקרר" > "ספר זה יצא לאור כי לאנשים אין כבר מקום על המקרר"

אל תחרטט בגלל שאתה טובע בים של חלטורות
נדמה לי שגם לפיד עצמו יודה שהייתי בין מחולליו הבולטים של ז'אנר "ישבנה של זוגתי שתחיה", למרות שמעולם לא כתבתי את המילים המפורשות זוגתי, ישבנה, תחיה. ממני עלתה הכתיבה הדומסטית, הביתית, אפילו המבוייתת. זאת הסוגדת לרעיה והמאמצת את הילדים לחזה כדי לסחוט מהם טקסטים. הטורים האישיים של לפיד, בעיקר על זוגתו שתחיה, שהם וריאציה עדכנית על הקטנה של אפרים קישון, נדמו בעיני חלולים, חפים ממחויבות אמיתית, שקריים וגדולים מהחיים בסגידתם המוחצנת לאדמה שעליה טופפו רגלי אשתו. כאשר אתה כותב על יקיריך, דבר שאינו קל כלל, עליך לכתוב באזמל מנתחים. בעיקר אם אתה רוצה שהמנותחים בעל כורחם, העולים על שולחנך ללא הרדמה ומבלי שחתמו על כתב הסכמה וויתור, יישארו בחיים. לפיד, כמעט רוב הזמן, כותב בפטיש חמישה קילו.

כמובן שעל-פי חוזה בלתי כתוב, אסור היה לנגוע בטקסטים שלו. אבל מה לעשות שהטקסטים הללו היו נגועים, לא פעם אחת, בשגיאות מהזן העובדתי המעצבן והירוד ביותר. דרכן הכרתי את לפיד. במקום להודות לעורך ערני שמציל אותו מאותן טעויות של שעת לילה מאוחרת וזיכרון עמום של עולם אסוציאציות נמוג, נהג לפיד להתווכח איתי כאחרון הנצים. זה לא נעים לשבת בשתיים בלילה ולהתווכח עם כתב שלך, שגדול ממך בכל קנה מידה, על מספר הרומנים שכתב ריימונד צ'נדלר. אם לפיד התעקש נניח על שמונה, לא הייתה לו בעיה למנות גם ספרים של צ'נדלר שהם קבצי סיפורים קצרים או מאסות עיתונאיות. לא היית יוצא ממנו בראש. כתיבה היא תפירה ידנית בעיניים קהות מול מסך נטול נשמה המהלך עלינו אימים, כאשר ביציע יושב קהל קוראים עצבני ומרוט שעלול לחטוף פיגוע בדרכו למוסף של יום שישי. אני מבין כיצד ביצר לעצמו לפיד מעמד כה מיתולוגי, נחשק ונישא מעם. אני רק לא מאמין שהבלוף הזה עובד עד היום. רק קריאה מחודשת, כמו שקראתי עכשיו, של טוריו המאוגדים של לפיד, הזכירה לי עד כמה לא אמיצה, לא פלגנית, לא נוקטת עמדה, לא פולמוסית, לא ישירה, לא אגרסיבית וחפה משיקול דעת תועלתני, היא כתיבתו של לפיד.

הכותב הזה, שלנצח יהיה צעיר מאתנו, הוא העיתונאי הבטוח ביותר בארץ. אלמלא היה כזה, לא היה נבחר להוביל קמפיין של בנק הפועלים. לא היה בעל טור בידיעות. לא היה בעל באסטה טלוויזיונית נחשקת ברשת. לא היה הבחור הכי טוב בעיר הכי רעה בעולם. אין בו גרם אחד של רוע. ואני אומר את זה במובן הרע. זהו אידיאל קטן מאוד בעיני, לחלוף דרך החיים מבלי לשבור בהונות על אבנים וסלעים, מבלי למעוד ולבחוש ברווחת הקורא המדושן ושבע העונג. זה שהוא חתיך, זה בונוס. יום אחד הוא יקום ויגלה שהבלורית נשארה על הכרית.

את היהירות שמונעת ממנו להודות בטעויות והגורמת לעורכיו להלבין במהירות, בחר לפיד – גם כאן בהיעדר עורכים ומחלקת אימות עובדתי – למחזר בספרו החדש. זה מה שמפריד בין עיתון לספר. כולנו טועים כל הזמן. כולנו סומכים על עורכינו שיתקנו ויצילו אותנו. במעבר לספר, במידה ואינך עסוק כמו יאיר לפיד, ראוי שתמצא את הזמן והעזרה לתקן את הטעויות. הייתי כבר בסרט הזה עם דב איכנולד, מי שנושא בספרו החדש של לפיד בקרדיט "עורך אחראי". זה היה בגרסה האנגלית של ספרה האישי של נעה בן-ארצי, נכדת יצחק רבין. אחרי שבע טעויות גסות שגיליתי בספר, נקעה נפשי והתכרכמו פני. עם פרסום הביקורת ההיא ב"מעריב", דיבר אתי איכנולד והודה לי על שהארתי את עיניו. בניגוד לבן-ארצי, לפיד הוא עיתונאי נחשב, תקשורתן ידען ולא בין הפרחים הבולטים במקומותינו. לכן אני כה כועס ומיצר על הטעויות התכופות והמייאשות בספרו. יש ב"עומדים בטור" טעויות עובדתיות ברמת הגימור הגסה והבוטה יותר; ויש בו הפלגות והפרזות דמיון, כיד הסופר והמוזה הנחה עליו.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/main/213/232.jpg]


הקסם הזה ימשיך לשרת אותו גם כאשר עורפו יתעבה > הקסם הזה ימשיך לשרת אותו גם כאשר עורפו יתעבה

זה בסדר שלפיד שדד ממני את תחנות התרבות שלי
אני מתרסק בקניונים המשוננים הללו. בעיקר משום שהם שוללים מהספר, מכל ספר, את תקפותו הספרותית, הלירית והרגשית. אל תחרטט בגלל שאתה טובע בים של חלטורות. אלה אינם חלקיו הלא מתחברים של הקרבורטור מהפרסומת של בנק הפועלים. תפישת עולמו של לפיד כה מעוגנת ובטוחה בצדקתו, המוסרית, האתית והעובדתית, שהוא אינו מבין כלל, וגם לועג למבקרים אותו, מה לא בסדר בחובה שנגזרה עלינו לקבל ממנו הצעות ונזיפות קיומיות בתחומי חיינו הקריטיים ביותר, וגם להשתכנע שבנק הפועלים הוא המקום הטוב ביותר להפקיד בו את כספנו. הוא לא מבין את זה. בעיקר משום שישראלים כמו לפיד סוגדים לעגל הזהב גם כאשר נדמה שהם מנמנמים תחתיו בשוויון נפש בוטח ושליו.

נחמד שלפיד מצטט מהשיר "אני ובובי מקגי" ("חופש הוא רק מילה אחרת לכך שאין לך מה להפסיד") אבל אני תוקע לכם שלפיד אינו יודע שאת הציטוט המיוחס לג'ניס ג'ופלין המנוחה, שהייתה אחת מהמבצעות הרבות של השיר, כתב כריס קריסטופרסון יבדל"א. כאשר לפיד הבין, כעיתונאי צעיר, שהדרך לעיתונות עברית חייבת לעבור באמריקה, רוקנרול, ספורט אמריקאי (איגרוף) ושאר אטריבוטים תרבותיים בני זמננו, הוא נפל לתהומות צרימותיו הגדולות ביותר. כך קורה כאשר הוא כותב "להוציא את הגיטרה פעם בשנה ולנגן את הוטל-קליפורניה כדי שהם יידעו שהיית פעם ברוקנרול". לפיד היה בן 12 כאשר השיר הנפלא הזה התנגן, גם בארץ, בפי האיגלז, בשנת 1976. אני נשבע לכם בהן צדקי שהוא לא יידע לומר לכם מי היו חברים בהרכב ההוא של האיגלז; לא יוכל לחזור על האקורדים; וודאי לא על קטעי הסולו המשובחים; שגיטרה אקוסטית תישבר בידיו השריריות ושילד בן 12 לא ניגן את המלון בזמן אמת בגיטרה. גם לא באורגן. אבל לפיד הוא אמן תפארת המליצה ויצירת האווירה המתאימה. זה בסדר לשיטתי שהוא מעולם לא התנסה בסמים. אבל שיעזוב אותנו מרוק. זה לא התחום שלו.

השפנים ההיפראקטיביים הם לא של "דורסל", כפי שכותב לפיד בהיסח דעת, אלא של "אנרג'ייזר", וזה לא אותו דבר למרות שלפיד יוכיח לכם שמדובר בחברת-בת. הרוסים לא שחררו את פולין וגרמניה בשלהי 1945, כפי שלפיד כותב, אלא במאי, שרק החודש חגגו 60 שנה לשחרור. שלהי, לדעתי, זה יותר סוף השנה מאמצעיתה. את הנזיפה הבאה הוא אמור לקבל מטומי אביו, ולא ממני: מחנה הריכוז נקרא מאטהאוזן, ולא מאונטהאוזן, על משקל מאונטבאטן, הלורד הבריטי ההוא שנעליו הועפו מהיאכטה בפיצוץ. השמן מהשמן והרזה לא נקרא לורנס הארדי, כמאמר לפיד. הו אלוהים, לא. השמן היה הארדי והרזה לורל. סטן לורל ואוליבר הארדי. אפשר להבין כיצד יצא לו לורנס. אבל זה כה נמוך, רשלני ומגוחך, שאפילו איכנולד אמור היה לעלות על זה. ג'ימי פייג', הגיטריסט של לד זפלין, לא היה חבר בכת השטן, יאיר. מה לעשות. מכנסיים צרים כן, שטן לא. הקללה היא פסקודניאקים ולא פאסקוניאקים, את זה אני זוכר מסבא שלי. שטיגליץ ולא גלעדי. אבל יש דל"ת. המקום ההוא בפירנצה אינו בזיליקום, כי אם בזיליקה. בזיליקום זה ריחן בלעז. רחמים יאיר.

הנורא מכל – בורות היא תירוץ קלוש לסגנון חיים רשלני – קורה כאשר לפיד מצוות בעמוד אחד את ליילה של אריק קלפטון (זה בסדר שהוא אינו מזכיר את הדרק והדומינוס למרות שאני מזמין אותו בזאת לדו-קרב גיטרות בריף הפתיחה ובקיאות במלים) ואת ארנסט המינגוויי, שעל קברו ייסע פעם להניח פרח. זה בסדר שלפיד שדד ממני באפן קבוע ושקרי את תחנות התרבות שלי. אבל זה לא בסדר שהוא מתעקש שפאפא קבור בקיי – צריך להיות קי – ווסט בפלורידה. אם כן, כנראה שעמדתי מעל הקבר הלא נכון. המינגוויי קבור בעיירה קצ'אם, איידהו, שבה התאבד. נכון שהיה לו בית בפלורידה, אבל מה זה קשור. "ג'ק (המינגוויי, ר.מ) חי כיום בקצ'אם, וכשהוא נוסע מביתו העירה הוא עובר על פני קברו של אביו", מתוך הביוגרפיה "המינגוויי" מאת גפ'רי מאיירס.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/main/175/743.jpg]


המקום ההוא בפירנצה אינו בזיליקום, כי אם בזיליקה. רחמים יאיר > המקום ההוא בפירנצה אינו בזיליקום, כי אם בזיליקה. רחמים יאיר

אדם אמיתי אינו יכול לאהוב את כולם במידה שווה
מעבר לטעויות הצורמות הללו במישור העובדתי, הטקסטים של לפיד מונחים שם, כמו דגי שמך מחוץ למים. פוערים וסוגרים את פיהם חליפות, נושמים רדוד. אין להם תנופה. הם אינם מושקעים. הם אינם מחטטים בקרביים, אינם מהפכים בבטן ואינם נהרגים על זכותו לכתוב. לפיד הוא בחור שהתבגר כשהכל בא לו בקלות גדולה מדי. כמו לרבים מאתנו, גם לו יש מוות במשפחה. אבל המטען הרגשי הזה אינו מתפענח אצלו לתובנות מרסקות. הוא מעטר ערבסקות, לעתים חינניות, לעתים סתמיות, בשולי חיינו. בצר לו ככותב, הוא עורך רשימות ארוכות וממוספרות. דבריו מעולם לא הטיחו אותי לרצפה. לא גרמו לי לדמם. לא גרמו לאגרופיי להיסגר. חוץ מאשר בכעס. עליו.

ביום ראשון, לפני תוכנית חגיגית בהשתתפות דודו טופז, פיני גרשון, גידי גוב ואחרים, לא התבייש לפיד – במסע של פיאור וקידום עצמיים – להתארח אצל דני קושמרו, שכמעט זחל על רצפת האולפן מתוך התבטלות עצמית מזוייפת. שזה בערך כל מה שלא בסדר בערוץ 2. אינני יכול שלא לחשוד במי שכולם נהדרים, מוכשרים, נפלאים, יפים, טובים ואחינו בעיניו. טופז, גרשון, גוב ובנו של הרב הראשי שלמה עמאר. אדם אמיתי אינו יכול לאהוב את כולם במידה שווה רק משום שניאותו להופיע אצלו ולא אצל אחר. אינני טוען שהיכנשהו בתוך לפיד לא מתחבאת אותה איכות חמקמקה ומרסקת המפרידה בין לצים חנפים לכותבים הנהרגים על חובתם לכתוב ולהוציא עצמם מהחברה משום ששתיקה דומה בעיניהם למוות. לפיד מיצה את סאת החנדאלך. רקד בכל החתונות. ניצח בכל אשר פנה. הצליח בכל אשר עשה. הוא אהוב על כולם. חוץ מאשר על אלה שנגזר עליהם לתעב אותו. גם דמגוגית. הוא יכול להיות מישהו חשוב בחיינו. כעיתונאי. כאישיות טלוויזיונית. אולי אפילו כראש ממשלה. אבל כדי שזה יקרה, הוא חייב לקום ולשפוך את קרביו בפומבי. כמו גדול. ולא להיות הגברתן בשחור. חביב העם. הצנטרום של הקונצנזוס הנשגב. הוא חייב להיפרד מעצמו. מה שכנראה לא עומד לקרות.



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/main/194/815.jpg]

דבריו לא גרמו לאגרופיי להיסגר, חוץ מאשר בכעס

var _rsCI="maariv-il";var _rsCG="0";var _rsDT=1;var _rsSI=escape(window.location);var _rsLP=location.protocol.indexOf("https")>-1?"https:":"http:";var _rsRP=escape(document.referrer);var _rsND=_rsLP+"//secure-uk.imrworldwide.com/";if (parseInt(navigator.appVersion)>=4) {var _rsRD=(new Date()).getTime();var _rsSE=0;var _rsSV="";var _rsSM=0;_rsCL=""; } else {_rsCL="[img]+_rsND+[/img]"; }document.write(_rsCL);
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://secure-uk.imrworldwide.com/cgi-bin/m?ci=maariv-il&cg=0]
h="counter.credo.ru";D=document;R=Math.random();T=(new Date()).getTimezoneOffset();RT="r="+R+"&t="+T;S="";S+="
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://[/img]";D.write(S);[img]http://counter.credo.ru/counter.php?r=0.006188311796076651&t=-120&i=1&sid=49&js=1&ref=http%3A//www.nrg.co.il/online/5/ART/935/396.html]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://counter.credo.ru/counter.php?i=1&sid=49&js=0&ref=]
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #2  
ישן 18-05-2005, 23:29
  NOTA NOTA אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 10.11.01
הודעות: 9,600
הקנאה היא מחלה קשה, ומכאיבה בעיקר למי שנושא אותה.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי pakpak שמתחילה ב "יהיר לפיד או יאיר הכיטוב"

כל הביקורת המוצדקת על התנהלותו הרדודה וטעויותיו הרבות של לפיד, כולל ה"חשיפות" העיתונאיות הלא ראויות מתוככי יחסי עובד-מעביד, לא יעזרו לפוצץ את הבלון הזה.

כמו צמיג אופניים מיושן, לפיד הצעיר עשוי מגומי מלא, והסיכות הללו גורמות לו פחות נזק מהשחיקה שבאה עם הזמן. אבל לפיד לא בולם ולכן הצמיג הזה רק אוסף עוד ועוד שכבות מדרכי החיים - בלי לאבד מילימטר עובי (אתם רואים, גם אני יכול על דימויים אפויים למחצה!).

לא לפיד אשם בהצלחתו המוגזמת, אלא העם. אותו העם שהכתיר את חיים יבין, ואת דן שילון, ואת טופז, ואת יגאל שילון ואת יהורם גאון. "העם" לא מתעניין כמה רומנים באמת כתב ריימון צ'נדלר או איך בדיוק הולך הריף השני בSTAIRWAY TO HAVEN, זה בשביל עיתונאים נרגנים כמו האדון מיברג, הרואים בעצמם נושאי לפיד הטריוויה הפופ-קולטורית ומביאי האש הקדושה להמונים הקפואים.

כל מררת ליבו של מיברג שנשפכה במאמר השיטנה הזה לא תעזור להכתים את הטפלון האנושי, הפסודו-אינטלקטואלי, אולטרא-סחבקי הקרוי יאיר לפיד. לא רק בגלל שלפיד משדר בדיוק את מה שצופיו/קוראיו הרדודים מעוניינים לקלוט, אלא גם בגלל שאותם קוראים שהעדרותם השאירה את מיברג המוכשר הרחק מאחורי לפיד הדיליטנט - ימנעו גם הפעם מתרומת הרייטינג והבנת המסר.

מיברג בוודאי יודע את זה, אבל הוא בכל זאת מנסה, מערבב תמונות רגעיות עם אמיתות סתמיות, חשיפות היסטוריות ברמת "אמא הוא הרביץ לי" עם תכונות פרווה, ובעיקר הוא חולק עימנו את מיצי קיבתו הירוקים ומררתו הצהובה. זה יותר משאיר טעם רע על דיוקן העיתונאי המזדקן כאדם קטנוני ומריר מאשר מקהה את הברק המזוייף של הכוכב העולה הריקני.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 22:39

הדף נוצר ב 0.20 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2020 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר