בימים אלה מתבררות האופציות הרווחות הן בתודעה הישראלית והן בתודעה האמריקאית לגבי היום שאחרי המלחמה.
בקצרה, לדברי רה"מ נתניהו, ישראל "תיקח אחריות" על הביטחון בעזה.
מהאמריקאים בתגובה נמסר כי הם מתנגדים לכיבוש קבוע של הרצועה או צמצום שטחיה, ורואים ברש"פ כחלופה הגיונית לחמאס בתור הממשלה הבאה.

אמנם טבע הנושא פוליטי בחלקו, אבל אני מבקש לא להיכנס לפוליטיקה מיותרת שלא תורמת ואפילו עלולה לדרדר את הדיון.

לפני שניקח אחריות בטחונית על כל הרצועה, צריך לראות האם אנחנו באמת מצליחים לנטרל לחלוטין את יכולת הלחימה של חמאס במסגרת הזמן הנתונה לנו. כרגע אני לא משוכנע בזה, ובלי זה לא יהיה הרבה טעם לדבר על אחריות בטחונית או אזרחית.

אם נצליח בכך, עדיין תישאר השאלה גם לגבי אחריות בטחונית וגם לגבי ניהול אזרחי. אם לנו יש אחריות בטחונית כלשהי, באיזה פורמט היא באה לידי ביטוי? נוכחות לאורך גבולות הרצועה מבפנים, כולל ציר פילדלפי? פשיטות לתוך השטח העירוני הצפוף כדי לנטרל איומים? קשה לי לראות את הדברים האלה כאופני פעולה שיכולים להחזיק לאורך זמן. הם לא באמת יוכלו לדכא צמיחה מחודשת של איום, והם יהיו מלווים בדימום קבוע ומתמשך. שליטה ישראלית ישירה עם נוכחות קבועה ועמוקה בתוך הרצועה יכולה למנוע צמיחה מחודשת של האיום, אבל היא תחייב חיכוך ודימום גדול יותר, תהיה מלווה בקבלת אחריות גם על הניהול האזרחי והשיקום, והמחיר המדיני שלה יהיה גדול.

גם לגבי הניהול האזרחי (בהנחה שישראל לא תיקח אותו על עצמה) יש הרבה שאלות. אילו היינו יכולים לגלגל אותו לידיים של הרש"פ זה היה, לכאורה, הפתרון הנוח ביותר. אבל ספק אם היא תוכל או אפילו תרצה לעשות זאת; היא גוף חלש ומושחת, וכנראה לא אהוד במיוחד ברצועה - ועוד יותר לא אהוד אם היא תישען על עוצמתו של צה"ל כדי להיכנס לשם. אבל מי עוד ירצה את הצרה הזו?

אני אישית הייתי נמנע מלהסיק משהו על מסגרת הזמן שלנו. בניגוד למבצעים ומלחמות קודמות, יש לנו לא מעט תמיכה, ולמרות שאנחנו רואים את האזרחים המוסלמים מתקוממים במדינות המערב, הם הפעם בעיקר מביאים כלפיהם זעם משאר הציבור, ומדינות המערב מגויסות כדי לתת לנו אורך נשימה בצורה שלא הייתה לנו בעבר. אנחנו כבר מעל חודש במלחמה ואין את הקריאות לעצור הכל כמו שהיה בלבנון וצוק איתן. צה"ל לוקח את זה לאט וקשוב למערב, ויש לזה השפעה. לכן אורך הנשימה שלנו יימדד בצורה אחרת הפעם, ואני חושב שיהיה משמעותי יחסית.

אם נתבונן על ההצעות להכניס לשם את הרש"פ, אז כן אני מסכים שזה נשמע נוח אבל גם צריך לזכור שהרש"פ לא יכולים פשוט לעשות מיטוזה ולהיכנס לעזה. המבנה הכללי יראה דומה, אולי פוליטיקאים משם יבואו גם לעזה עם חשבונות בנק חדשים, אבל הרבה מזה יהיה זמין לעיצוב ע"י ישראל וארה"ב, והשלטון שם לא בהכרח יהיה כפוף לרש"פ באיו"ש או יפעל באחידות, אלא יכול להיות אפילו מתחרה לו, ומוכן לשתף פעולה עם ישראל יותר ממה שהרש"פ עושים היום.
דמות פוליטית שצצה פה ושם במהלך עימותים היא מוחמד דחלן. היה ראש המנגנון המסכל למשך זמן רב, ידע איך לדכא פלסטינאים שרוצים להתקומם. אם נרצה, אפשר למצוא אנשים כאלה ולשים בשלטון.
אז כשאומרים רש"פ בעזה, פרקטית אני לא מתרשם שזה באמת יהיה איו"ש חדשה שם. זה יכול להיות גרוע יותר, זה יכול להיות טוב יותר.

אהדה זה לא משהו רלוונטי כל כך בעולם הערבי.

סרטון בנושא:


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

למדינת ישראל יש 6 מודלים לקיום עם ערבים:
א. מדינת טרור במצור (עזה)
ב. אוטונומיה אזורית עם פשיטות של צה"ל (צפון השומרון)
ג. אוטונומיה אזורית עם נוכחות קבועה של צה"ל ומתיישבים (שאר יו"ש)
ד. תושבות (מזרח ירושלים)
ה. אזרחות (בתוך הקו הירוק)

מודל א׳ אומר סכסוכים תקופתיים רציניים. יש הסכמה לאומית רחבה לא לחזור אליו.
יש חלק בציבור שרוצה את ג׳ (חזרה לגוש קטיף. מזכיר- 8600 יהודים שכחציים היו עובדי ציבור, חקלאות שנסמכה על עבודה זולה של ערבים, רוב הישובים בין ח׳אן יונס לים ללא ערך בטחוני, המון פיגועים).

מניח שבסוף ייקרה ב׳.

מעניין שערביי ישראל עד כה שקטים. לטווח הארוך, ייתכן וזה סימן להתחזקות של דרכים ד׳, ה׳;
יותר ויותר ערבים יירצו לחיות איתנו בשלום ולוותר על המאבק הלאומי.

יש למישהו נתונים על היקף הכוחות והפיגועים בצפון השומרון, לעומת שאר יו"ש?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי קרן-אור למדינת ישראל יש 6 מודלים לקיום עם ערבים: א. מדינת טרור במצור (עזה) ב. אוטונומיה אזורית עם פשיטות של צה"ל (צפון השומרון) ג. אוטונומיה אזורית עם נוכחות קבועה של צה"ל ומתיישבים (שאר יו"ש) ד. תושבות (מזרח ירושלים) ה. אזרחות (בתוך הקו הירוק)

יש שגיאה בחלוקה. המודלים הם:
א. שטחי A בהם צה"ל אינו נוכח בשטח כלל (כלל עזה), ויש צמצום של השליטה בפרימטר והעדר נוכחות על הגבול
ב1. שטחי A בהם יש כניסה של צה"ל במקרים חריגים (כשיש קרבה בין השלטון לארגון הטרור, או שאין אמון שהשלטון ינטרל את הטרור כאשר ישראל תדרוש זאת ממנו), יש אכיפה של הפרדה ל"מחוזות/נפות", ויש מניעת קרבה לגבול חיצוני - כך שיכולת ההתעצמות הצבאית מוגבלת (18% מיו"ש)

ב2. שטחי B בהם צה"ל מבצע באופן קבוע פעילות נגד חמושים בודדים וארגונים (22% מיו"ש) אבל כל תחום אזרחי הוא מחוץ לאחריות ישראל.
ג. שטחי C, בהם האריות היא של צה"ל שנוכח בקביעות, יש קיום מעורב של יהודים וערבים (כבישים משותפים, מעבר ללא מחסומים, אזורי קניות ותעסוקה משותפים). בפועל מדינת ישראל התירה בהם ניהול פלסטיני (בתי חולים ובתי ספר, ניהול מוניציפלי), באופן דומה למודל ב'2
ד. שטחים שסופחו לישראל, טיפול בטרור בעיקר באחריות משטרה/מג"ב, וגם בהם ישראל התירה בתי חולים ובתי ספר בניהול הרש"פ. נשללה טכנית זכות הצבעה - בעיקר עקב שת"פ של האוכלוסיה עם סטטוס זה.
ה. ערבים אזרחי ישראל. שוויון זכויות מלא.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי קרן-אור מודל א׳ אומר סכסוכים תקופתיים רציניים. יש הסכמה לאומית רחבה לא לחזור אליו. יש חלק בציבור שרוצה את ג׳ (חזרה לגוש קטיף. מזכיר- 8600 יהודים שכחציים היו עובדי ציבור, חקלאות שנסמכה על עבודה זולה של ערבים, רוב הישובים בין ח׳אן יונס לים ללא ערך בטחוני, המון פיגועים). מניח שבסוף ייקרה ב׳.

המודלים מתקיימים בפועל במקביל - השאלה היא אילו בהם ברי-קיימא.
אבל צריך לזכור - שהחציצה בין טריטוריה עירונית לגבול ירדן, ובין הטריטוריות זו מזו ע"י שטחי C איפשרה בפועל את החופש היחסי שיש למודל ב' - תוך צמצום הסכנה שהוא מייצר.

מודל א' קרס.
מודל ב'1 לא קרס, אבל הוא נמצא תחת לחץ בינלאומי לביטול הגבלות השליטה והמעבר (מה שיהפוך אותו למודל א').
הנחת העבודה היא - שזה מצב לא יציב. אפילו ארה"ב תומכת בזניחת מודל ב1, לטובת מודל א', שאת מגבלותיו הבנו.
ולא רק זה - אפילו טראמפ כתומך ישראל תמך בזה.

מודל ב'2 לא מניח כל סוג של שת"פ מצד השלטון הפלסטיני, לא מתיימר לשלטון ריכוזי שישראל רואה בו שותף.
הצהרתית - זה מה שמכונה "שליטה בטחונית ישראלית", ולכן כנראה על זה נתניהו דיבר.
כדי להגיע למצב זה באופן קבוע, המשמעות היא ביתור הרצועה למחוזות המוניציפלים המרכיבים אותה, שהות קבועה של צה"ל על מעברים בין מחוזות מוניציפלים, ואכיפת מניעת תנועה על ציר פילדלפי ועל הפרימטר.

מודל ג' מרמז על פתרון אחר:
במקום להכריז על חלק מעזה כ"פרימטר" אסור למעבר (או מותר בתיאום נקודתי) מדובר על העברת הבעלות על חלק מהשטח החקלאי ליהודים, שמתנדבים להיות השכפ"צ של עוטף עזה.
מבחינת העולם מדובר ב"מטרה צבאית" לכל דבר - מה שאומר שפיתרון כזה הפך כל תגובה ישראלית לבלתי-לגיטימית הגוררת גינוי אוטומטי.
אבל הרציונל הוא - שכל פעולה צבאית משמעותית של הפלסטינים - גוררת הפסד טריטוריאלי ברור: הפיכת שטח פלסטיני ליהודי.

מודל ד-ה' אינם רלוונטים - המפלגות הערביות בישראל תומכות בהן, אבל מעט מאוד יהודים מסכימים לסיפוח מסוג זה. יש עניין נוסף וזה העראיות הטבעית של מודל ד',
מרגע שהאפשרות לריבונות פלסטינית תיפסל, קשה להאמין שתושבי ירושלים ימשיכו בשת"פ שמאפשר למנוע מהם אזרחות, וקשה להאמין שישראל תוכל לקיימו.
הרחבת הסטטוס על חלק גדול מיו"ש - משמעו היא התקדמות לעבר סיפוח מלא, ושינוי רדיקלי בכנסת (העצמת המפלגות הערביות המעוניינות בפתרון זה).
הרחבת הסטטוס לעזה - משמעו שיהודים יהיו מיעוט בכנסת.
לא רלוונטי.

אבל לדעתי - ההבנה מה המודלים הבלתי-ישימים פותרת רק חצי מהבעיה.
הרי אם הבנו ששלטון פת"ח ושלטון חמאס לא עובדים - השאלה המתבקשת היא: מה כן?
וזה לדעתי החלק המשמעותי.

החלק הבעייתי בהסכם אוסלו - היה העברת האחריות הבטחונית ממדינת ישראל לארגוני טרור - שהלגיטימציה היחידה לקיומם הוא מלחמה בישראל.
החלופה לכך - מושמצת, אבל טבעית: העברת סמכויות השלטון מרמת המדינה לרמת המחוז והרמה המוניציפלית.
כל מודל שהזכרנו פה למעט איזרוח מלא - מדבר על טריטוריה מובחנת,
שיש בה חמולות שליטה מובהקות - שיכולות להרוויח משת"פ עם ישראל - או לחלוטין - להימנע ממנו ולשלם על כך.
אלו החמולות - שארגוני הטרור חמסו מהם את השליטה כשהם קיבלו את השטח.


ישראל לא יכולה לכפות על אוכלוסיה תומכת-חמאס להיות פרו-ישראלית,
לא יכולה חמולה-שליטה להיות פרו-ישראלית,
אבל היא כן יכולה להכיר בחמולה מובילה כשלטון הלגיטימי במחוז/שכונה/כפר, ויכולה לתגמל מחוז או שטח מוניציפלי - שבפועל מבצע פעולות דה-אסקלציה וצמצום טרור.
זה אולי לא אפשרי ביו"ש, שבה שלטון הרש"פ זוכה לתמיכה בינלאומית עצומה,
אבל זה כן אפשרי בעזה.
המשמעות היא המרה של היישות הפלסטינית משלטון ריכוזי לשלטון קונפדרטיבי.

בישראל אומרים שיחסלו את חמאס לחלוטין ויכבשו את הרצועה,
בפועל נראה שמתמקדים בצפון הרצועה, האם לאחר מכן ימשיכו להתקדם דרומה לכיבוש מלא ?
אני בספק, אולי ימשיכו קצת דרומה לכיוון נוסיראת ועוד קצת, אבל סך הכל לדעתי ישארו עם ההישג הזה שהוא הישג מאוד משמעותי אשר מאפשר להגיע להישגים מדיניים חשובים.

כרגע כל הטירוף העולמי נע סביב הפסקת אש,
הדרישה הזאת לא באה בשביל הגנה על חיי אדם, צרכים הומניטריים, זכויות אדם וכל שאר הדמגוגיה הזאת,
הדרישה הזאת באה בכדי למנוע מישראל הישג צבאי.
אם צה"ל אכן יצליח לכבוש ולנקות את צפון הרצועה מחמאס ומהתושבים אתם תראו איך כל הפוקוס
עובר מהפסקת אש (תישאר כדרישה משנית) לדרישה להסגה של כוחות צה"ל,
אבל בשביל להוציא את צה"ל מצפון הרצועה צריך לתת משהו, לכן יתחילו הצעות של פירוק חמאס
ודברים בסגנון.

לדעתי אחרי שכובשים את צפון הרצועה צריך להתחיל סוג של מלחמת התשה,
זאת אומרת לא לאפשר שיקום והמשך שגרת חיים בדרום הרצועה,
וככה למעשה לנסות לכפות על הקהילה הבינלאומית לפנות את האוכלוסייה העזתית לכיוון מצרים או למקום אחר.
בשלב הזה היכולת של ארה"ב ואירופה לכפות עלינו הפסקת אש מוחלטת תהיה נמוכה יחסית מכיוון שהלחימה תהיה בעצימות נמוכה ולא יידרש הרבה נשק.

אני לא יודע אם זה יצליח אבל זה הכיוון שהייתי מנסה.

ביטחונית, אפשר לומר ביושר שישראל ניסתה הכל - ממשל צבאי, אוסלו, התנתקות ו 16 שנות הסדרה וסבבים מול חמאס.
די ברור ש 2 מיליון עזתים שהולידו רבבות מחבלים יולידו עוד רבבות מחבלים, ואיראן תהיה שם כדי לחמש
ולאמן.
תוסיפו לזה את העובדה, חוזר ומדגיש - עובדה, שכמעט כל העזתים רוצים להגר, ואם המצרים והחמאס
לא כולאים אותם ברצועה, הם מזמן מהגרים, ותגיעו למסקנה שגורלה של הרצועה נחרץ.
ישראל צריכה לארגן מאמץ בינלאומי לפיזור האוכלוסייה בעולם. זה לא יהיה קל, אבל זה אפשרי.
כל דבר אחר יפעיל שעון חול למלחמה הבאה.
ולא, הקטע של אזור B בעזה לא יעבוד. להזכירכם, זה בדיוק מה שניסינו לפני אוסלו ונכשל.
הרי לא ניתן להם לעבוד פה, ולא נתספק אותם. פשוט צריך לתת להם ללכת.
בישראל, הצעה כזו נתפסת כ"טרנספר" או משהו פוליטי.
אז נקו את העמדות שלכם, זו מסקנה נטו ביטחונית, הנסמכת על רצון האוכלוסייה המקומית, צרכי הביטחון
של ישראל ומאמץ בינלאומי שישראל צריכה לארגן.

כל פתרון שהוא לא כולל את מדינות ערב השכנות לרבות המפרץ, נועד לכישלון. אני חושב שזה די ברור שמדינות כמו ערב הסעודית,האיחוד, בחריין, מרוקו, ירדן, מצרים, חרף המסרים החריפים כעת, חייבות להיות חלק מהפתרון, והן גם רוצות להיות חלק ממנו. אם נדיר עצמנו מהן, ניכנס לפינה שלא נוכל לצאת ממנה ומה שיקרה זה לחזור לנקודת אפס בעל כורחנו.

במילים אחרות: לא יודע מה הפתרון, יודע שכדי להגיע אליו חייבת לקום קואליציה מזרח תיכונית שתסכים עליו.