לקראת יום הזכרון הקרב ובא, חשבתי לעסוק בשינויים שעוברים על בתי העלמין הצבאיים ואשר משקפים את השינויים בחברה הישראלית עצמה, ובאופן שבו היא בוחרת לייצג לעצמה את הנופלים.

אחד המאפיינים המובהקים ביותר של בתי עלמין צבאיים הוא האחידות. כשם שבעת השירות לובשים כל החיילים מדים זהים, כך לאחר מותם הם נקברים בקברים זהים. בית העלמין הצבאי הוא מקום שבו שוכבים זה לצד זה הטוראי והגנרל, "קטון וגדול שם הוא"; אולי בחייהם אכל האחד בחדר אוכל לקצינים והשני בשוחות, אבל במוות הם יחד. כל מי שביקר בבתי עלמין כמו זה שבארלינגטון בווירג'יניה או אפילו בבתי העלמין שהשאירו הבריטים ברחבי הארץ יכול לראות שם את השורות הארוכות של מצבות זהות. השוויון הזה (מעבר ליתרונותיו הפרקטיים) נועד לבטא באופן עמוק את המהות של מושג השירות הצבאי המודרני.

כך היה גם בישראל בעבר.



בתמונה הזו רואים חלקה של לוחמי ששת הימים בהר הרצל. בין הקבורים בחלקה יש לפחות שני מקבלי עיטור הגבורה, כמו איתן נאוה המוכר מהשיר "גבעת התחמושת" ("איתן לא היסס לרגע"), אבל תתקשו לדעת זאת; הקבורה היא אחידה והמצבות דומות.

עם השנים, החברה הישראלית הפכה יותר ויותר אינדיבידואליסטית. משפחות החללים החלו לרצות לציין את המאפיינים האישיים של בניהם שנפלו, להוסיף את שמות האחים או את האופן שבו נפלו החללים והגבורה שהפגינו (ובמקרים חריגים גם להתריס כנגד המערכת, שאותה האשימו בנפילתם). בהדרגה התפתחה נורמה של הצבת תוספות שונות על גבי וליד המצבות כגון שלטים, תמונות ומזכרות שונות. משרד הבטחון המנהל את בתי העלמין הסיר את התוספות, והדבר הוביל לעימותים בין המשפחות לבין המשרד. כמקובל בישראל, הענין הגיע (כך נדמה) לפתרונו לא בהחלטה של שר בטחון על קביעת מדיניות או בהמלצות של ועדה שבחנה את הנושא אלא בעקבות דיונים בבג"ץ. עוד ב-1975 (לאחר מלחמת יוה"כ, לא במקרה) הוגשה עתירה ראשונה בנושא שנדחתה ע"י בג"ץ. ב-1991 קיבל בג"ץ את עתירתו של בכיר השב"כ בדימוס, יוסי גנוסר, לציין את התאריך הלועזי בנוסף לעברי על מצבת בנו שחר. ב-1992 ביקשה משפחתו על ערן ויכסלבאום שנהרג באסון צאלים להוסיף את שמות האחים על המצבה; בג"ץ דחה את העתירה, אולם בדיון נוסף בהרכב מורחב לאחר שנתיים קיבל אותה. בעקבות החלטה זו ובהמלצת השופטים פנה משרד הבטחון לגבש תקנות שיאפשרו כיתוב אישי, והוחלט להשאיר את "כרית" המצבה ללא שינוי אך לאפשר למשפחות כיתוב אישי על פס בקדמת המצבה, באורך של עד ארבעים ושמונה מלים ובניסוח שכפוף לאישור ע"י ועדה. הכיתוב הזה אומץ מאז על ידי רוב המשפחות, וניתן לראות כיתובים רבים שמתארים את אופיו ואישיותו של הלוחם ("אח לשירי ורון, תלמיד מצטיין ומדריך נערץ בצופים"), את גבורתו ("נפל בקרב בהצילו שני לוחמים בסילת אל חרתיה, זכה בצל"ש הרמטכ"ל") או מביאים פסוק או ציטוט משיר שהיה מזוהה עם החלל או מבטא את תחושות המשפחה. עתירה נוספת לבג"ץ, של משפחת ברגור, ניסתה להביא לביטול התקנות האלה כדי לאפשר שוב את הוספת שמות האחים על הכרית, אולם נדחתה ע"י בג"ץ.



התמונה הזו היא של חלקה המשקפת את התקופה ההיא ובה קבורים חללים משנות התשעים המאוחרות. ניתן לראות את פסי הכיתוב האישי בתחתית המצבות, וכן תוספות קטנות (מגינים וסמלים, תמונות). עם זאת, הרושם הכללי הא עדיין של אחידות. אגב, בחזית התמונה קברו של האלוף עוזי נרקיס, מ"א 31568. בפס הכיתוב האישי נכתב בפשטות "חייל של ירושלים".

אולם הכיתוב האישי לא הספיק כדי לענות על הרצון של המשפחות, ובחלק מהמקרים גם החברים, להנציח את הנופלים. בתמונה הבאה (שצולמה בקיץ שעבר, שבועות ספורים לפני פרוץ המלחמה הנוכחית) ניתן לראות כיצד נראית היום חלקה מהחדשות בהר הרצל.



השינוי באופי של החלקה הוא מובהק. החלקה עמוסה בדגלים (כולל של מדינות זרות!), שלטים, תמונות (חלקן חקוקות בשיש כמצבה של ממש), דגלי וסמלי יחידות ועוד ועוד. על מצבה אחת מוצב גלשן במקום כרית מצבה - זוהי מצבתו של חלל שהוריו דורשים להוסיף את שמות אחיו בכרית, ובשל חוסר ההסכמה לא הונחה כרית למצבה מאז נפילתו במבצע צוק איתן. העדר הכרית הופך את המצבה הזו למוקד של הנצחה לא שגרתית, המתבטאת בגיטרה, בקבוקי בירה ריקים המונחים על הקבר ועוד. מעניין לציין, אגב, שגם בחלקה הזו קבורים שניים ממקבלי עיטור הגבורה (שנפטרו בשיבה טובה). לענייננו, בכל מקרה, חשוב לציין לא רק את העובדה שהמשפחות והחברים רואים צורך בהרבה יותר הנצחה אישית מאשר מתירות התקנות, אלא את העובדה שמשרד הבטחון אינו מנסה לשנות את המצב. נראה שבמשרד חשים שאם הם ינסו לפנות את הדגלים, הבקבוקים, השלטים וכו', הסנטימנט הציבורי יהיה עם המשפחות ולא עם המשרד. מבחינת המחשבה על האופן שבו ישראל כחברה מנציחה את חלליה, העובדה הזו משמעותית יותר מאשר האופן שבו פועלות המשפחות עצמן.

אז מה, לדעתכם, צופן לנו העתיד? האם החברה תמשיך לנוע לכיוון הקוטב האינדיבידואלי והמגמות שתיארתי יימשכו עד שגם המשרד ייאלץ שוב להכיר בהן רשמית ולקבל אותן כעובדה? או אולי החברה תנוע שוב לכיוון קולקטיבי יותר? האם המלחמה הנוכחית תשפיע, ובאיזה כיוון? ומה ההשפעה (אם יש כזו) של שינויים בדמוגרפיה של הנופלים ומשפחותיהם? האם נראה את השינויים גולשים לכיוונים אחרים, כמו דרישה לקבוע את אופן הקבורה עצמה? בארה"ב, בתוך עשרים שנים קצרות חל שינוי מפליג בדפוסי הקבורה (האזרחית) כאשר שיעור הנקברים בקבורה מסורתית צנח מלמעלה מ-60% אל בערך 35% ואילו שיעור הגופות הנשרפות עלה אל מעל 60% וצפוי להגיע לכ-80% בסוף העשור הבא. אם מגמה כזו תמצא לה מקום גם בחברה הישראלית, האם נראה בג"צים על הזכות לשרוף גופות של נופלים? לאן פנינו מועדות?

אני חייב להגיד שהאשכול הזה גורם לי לאי-נוחות, בעיקר בגלל בחירת המילים שלך והסאב-טקסט שעולה מהן. כן - הוא עוסק בנושא שקשור לצבא וביטחון, אבל אני חושב שעיסוק בנושא האם או לא יש צורך באחידות חלקות הקבר בבתי העלמין הצבאיים בפתחו של יום הזיכרון הראשון מאז ה-7 באוקטובר, הוא חסר רגישות. אני יודע שהתמונות שהבאת כולן מלפני המלחמה, אבל מהדברים שכתבת אני, לפחות, מרגיש ביקורת (גם אם מרומזת) על ה"פרסונליזציה" שחלק מהמשפחות מבקשות להקנות לחלקות הקבר של הנופלים.
אנחנו נמצאים כרגע במצב מאוד עדין - הרבה מאוד חיילים וחיילות נפלו בפרק זמן מאוד קצר (בדגש על אלה שנפלו ב-7/10 עצמו). במצב כזה, בעיניי בהחלט יתכן שבמשפחות יעלה צורך "לייחד" את נפילת יקיריהם, וחלקן יבחרו לבטא זאת דרך מראה חלקת הקבר (כיתוב, סוג מצבה, מראה וכו').

אני חושב שזו זכותן המלאה, ולדעתי אשכול שכזה הוא תיבת פנדורה לתגובות חסרות רגישות שלא להגיד מטומטמות להחריד - ולא מעט מחברי הפורום איבדו בני משפחה וחברים במלחמה הנוכחית.

דווקא בגלל שעוד אף אחד לא הגיב כאן היה חשוב לי לכתוב את התגובה הזאת

אני מודה שהן כמנהל הפורום והן כחייל ששירת במלחמה תקופה ארוכה, יש לי רגשות מעורבים בנוגע לאשכול הזה. מצד אחד מדובר בדיון שנדיר שמתקיים ולא משנה באיזה קונסטלציה, מצד שני כדבריך הוא יושב על חבית של חומר נפץ. אני מבטיח לך, ולכל שאר החברים כאן, שאני אישית אדאג לשים עליו עין ולהתערב במידת הצורך. היה ומישהו מהחברים כאן נפגע מתגובה כזאת או אחרת, תרגישו חופשי לפנות אלי באנונימיות כדי לטפל בבעיה.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

אני מבין את החשש שלך ושמח שהמנהלים יבחנו כאן את התגובות וימנעו תגובות פוגעניות. לעצם הענין, אני חושב שצריך להבחין בין המשפחות לבין המערכת. אין לי שום ביקורת על המשפחות, זכותן לרצות להנציח את החללים כראות עיניהן, ואני מבין זאת היטב. בין הנופלים במערכה הנוכחית יש גם בני משפחה (מורחבת) ומכרים שלי, ובשום פנים אין לי כוונה לפגוע או להציג באופן שלילי את הרצון הטבעי שלהם להציג את ההרוגים לא רק בשם, דרגה ומספר אישי כמו פנקס שבי אלא גם באופי שהיה להם בעודם בחיים.

ובכל זאת, יש כאן נקודה שראויה למחשבה. כי בתי העלמין הם לא רק של המשפחות. בתי העלמין הם של החברה והציבור הישראלי. הנופלים נפלו בשליחות כולנו, ואנחנו מנציחים אותם בבתי העלמין האלה בדיוק משום שהם שליחים של כולנו; הבחירה של המשפחות לקבור אותם בבתי העלמין האלה (וזו אכן בחירה, כל משפחה יכולה להחליט לקבור בבית עלמין אזרחי) מחייבת מעצם טבעה להתחייב לכללים מסויימים. כאשר הכללים האלה נפרצים, עלולה להיות בזה מידה מסויימת של פגיעה - גם בציבור וגם במשפחות שכולות אחרות. אם מאפשרים להציב דגלי וסמלי יחידה, למשל, על קברים - אז האם אפשר יהיה לטעון שנהג בסדנת חימוש או תצפיתנית שנהרגו במילוי תפקידם זוכה לאותה הנצחה בבית העלמין כמו לוחם ביחידה מובחרת? התפקיד של שימור האיזון הזה נמצא על המערכת, היחידה להנצחת החייל במשרד הבטחון. אני חושב שהם צריכים לפעול, במידת הרגישות המתבקשת, כדי לשמר אותו. יכול להיות שיש כאן צורך בעבודה פרטנית מול המשפחות, או בדיון בנושא עם "יד לבנים" שמייצג את המשפחות עצמן. יכול להיות שגם צריך לחשוב האם יש טעם לגבש נוהל חדש שיאפשר יותר ביטוי אישי. אולי ניתן להשתמש בטכנולוגיה: אם תהיה אפליקציה שאתה תכוון אותה אל המצבה והיא תעלה לך בטלפון לא רק את עמוד "יזכור" הרשמי אלא עמוד שהמשפחה תוכל לעצב, שיהיו בו כל הפרטים מחייו ותמונות וסרטונים ואפשרות למבקרים להוסיף כמה מלים משלהם, אולי זה יוכל לתת חלק מהמענה למשפחות בלי לפגוע באחידות של בית העלמין עצמו.

אני מגיע להר הרצל מדי שנה, ולפעמים יותר מפעם בשנה, כבר למעלה משלושים שנה (השנה הגעתי כמה פעמים נוספות). יש דינמיקה טבעית בחלקות הקבר. החלקות של השנים האחרונות - עד, נניח, עשר שנים אחרי נפילת החללים - הומות אדם ביום הזכרון, צפופות עד אפס מקום. בהמשך זה מצטמצם: החברים מהתיכון ומהתנועה מסיימים ללמוד, עוברים דירה, מקימים משפחות ולאט לאט מפסיקים להגיע. בעשור השני מגיעים בעיקר בני המשפחה וחברים קרובים. בעשור השלישי כבר הסבים ולעתים גם ההורים אינם מגיעים יותר. אני חושב שהרבה מההנצחה הלא-רשמית שנראית בתמונה השלישית שהעליתי מגיעה לא מהמשפחות אלא מהחברים, ולכן אני משער שעם חלוף הזמן היא תצטמצם. גם בצמצום הזה צפון אתגר: כאשר הדגלים והשלטים יתחילו להתרפט, החלקה עלולה להיראות רע. מצד שני, הסרה שלהם תעורר שוב התנגדות. המערכת צריכה לגבש וגם ליישם מדיניות ריאלית שצופה בחוכמה את הבעיות ומצליחה לפתור אותן מראש באופן שהוא רגיש לכאבן של המשפחות וגם מצליח לשמר אופי של בית עלמין צבאי.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ninesouls המערכת צריכה לגבש וגם ליישם מדיניות ריאלית שצופה בחוכמה את הבעיות ומצליחה לפתור אותן מראש באופן שהוא רגיש לכאבן של המשפחות וגם מצליח לשמר אופי של בית עלמין צבאי.

עם כל הצער שבדבר, בתוך עמנו אנחנו יושבים וכולנו יודעים שבמקומות כאלה רגישים ובעייתיים ארגונים ומערכות בדרך כלל מעדיפות לגרור רגליים ולהוריש את הכאב ראש והעימותים לבא בתור וזה שאחריו מאשר להתמודד באומץ ואולי גם לחטוף אש. ושוב, למרבה הצער, יותר מדי פעמים הפיתרון מגיע אחרי דיוני בג"ץ שנאלץ שלא בטובתו להיות גורם אוכף/מפשר על אוזלת היד והאימפוטנציה של הגופים הרלוונטיים.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

על אף שמדובר בנושא רגיש וכי עולם "משפחות הנופלים" הינו קוצנזוס בארץ שלנו, וכי אדמת הארץ ספוגה בדמם וגופם של הנופלים ובזכותם אנחנו כאן עדין קיימים מימי 1947 ועד 2024...
לצערי אחד הדברים היפים שתמיד הייתי רואה בתכנים שהיו קושרים לצבא תמיד דיבר על עולם הסדר והארגון שהיה מתנגד למונח אחד -> אחידות.
ברגע שאתה לובש את המדים, לא משנה מה הדרגה שלך או מה התפקיד או ההכשרה, כדור האויב מפלח אותך באותה מידה, ראינו את זה בשבת השחורה שהייתה שחורה אפילו ליחידות העלית הכי טובות בארץ ואף בעולם וגם אני איבדתי אנשים קרובים או כאלה שהכרתי מס' שעות ואז הם הפכו לתמונה ומספר.
לדעתי האישית יפה עשה משרד הבטחון מהיום הראשון בכך שיצר שטנץ לקבר לוחם שנהרג ועם השנטץ הזה הולך היום, בעיני זה יפה, פשוט, סימלי והכי חשוב נקי. צר לי לאן זה הגיע היום, כאשר כל משפחה מנסה "לגנוב" עוד שטח בכדי לייחד את יקריים, נכון אני לא עומד בעמדה שלהם ומקווה שגם לא איהיה, אבל המהלכים האלה הינם "סדקים" ופרצות בדברים אחרים.
אני ידוע שבעבר לפני הדברים כמו שהצגת היום, במטרה לייחד את הנופל היו עושים גל-עד במקום שהוא היה להסתובב או בהקשר לתחום/תחביב של הנופל, הסתדרנו עד עכשיו אני חושב שאפשר להתסדר גם בהמשך.
צר לי על המשפחות שמנצלות את האירוע במטרה לנגח את הממשלה או כל גוף אחר עם אי הסכמתם, טעויות היו וגם יהיו מאז ומתמיד.
מקווה שאנשי משרד הבטחון לא יצטרכו לשבור את הראש יותר בעתיד וימשיכו לפעול בצורה נקייה כחלק ממשמעת אחידה, בדיוק כמו ילד שעולה על מדים עובר תהליך של משמעת,הבנת היררכיה ארגונית ובעיקר שהוא לא שונה מהאחר במקרה שהוא יפול בקרב.
שלא נידע עוד צער.

חיה ותן לחיות

אינני בטוח שמדובר באינדיבידואליות כיוון ששתי החברות שקידשו את האינדיבידואליות, לפחות עד לפני זמן קצר, הבריטית והאמריקנית, שומרות עדיין על אחידות.
נראה לי שזה מצביע על חולשת הגוף המפקח, וכנראה בגלל מעורבות בית המשפט העליון.