 |
15-05-2025, 07:47
|
|
|
|
חבר מתאריך: 28.09.04
הודעות: 5,730
|
|
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי TrrOiK שמתחילה ב "עימות הודו פקיסטן - קרב אווירי מהגדולים שהיו (?)"
ב 11/5/2025 קיבלתי בווטסאפ:
As received..
The link is to an article in the UK newspaper, The Telegraph, today.
Interesting read. For those not wanting to register with The Telegraph, here's a text of the article:
At 4:00 a.m., something extraordinary happened—not on the battlefield, but in the diplomatic shadows. China’s ambassador to Pakistan reportedly made an urgent call to Rawalpindi. Within hours, a long-prepared contingency went live. What followed wasn’t just an air skirmish—it was a revelation that shattered the myth of India’s air dominance.
The Indian Air Force had been assembling for days—nearly 180 aircraft concentrated on the western front. The goal was clear: repeat Balakot, break Pakistani defenses, and restore the image of strategic supremacy.
But the skies were no longer the same.
Why They Stayed 300 km Away
The Indian Air Force never crossed the threshold. They knew what waited for them beyond it:
Chinese J-10C fighters, sleek and silent PL-15 missiles, Mach 5 hunters with over 300 km range Erieye radars, linking every shooter into a single deadly nervous system What India saw was not just Pakistani pilots—it was China’s entire air warfare doctrine stretching from Skardu to Pasni.
And the Rafales? They never saw it coming.
One Rafale—valued at over $250 million—was reportedly shot down mid-air. Another barely made it back. The Spectra EW system, designed to protect it, was overwhelmed. The PL-15 didn’t come with radar—it came with AI-guided silence.
This wasn’t a dogfight. It was an ambush.
The Pakistani Air Force, aided by Chinese targeting satellites and AWACS, executed a sensor-fusion kill. The Rafales never got a lock, and they never even saw their adversary. When the missiles hit, it was already over.
And India knew: if one Rafale can fall, so can five. That’s why the fleet was grounded. That’s why they stay 300 km away from the border. Not because they lack courage—but because they now lack certainty.
Strategic Embarrassment
The implications are enormous. India’s prestige weapon, the Rafale, fell to a Chinese missile fired by a Pakistani jet. That’s not just a tactical failure—it’s a geopolitical message.
Even Bloomberg wrote it: this is a live demonstration of Chinese-Pakistani integrated warfare. Western analysts are stunned. French defense contracts are rattled. China, meanwhile, is watching quietly… and smiling.
The Game Has Changed
This isn’t 2019. This isn’t Balakot.
India now knows that any venture into Pakistani airspace invites a death trap orchestrated by J-10Cs, PL-15s, and Pakistani resolve.
So they stay back. Grounded by fear. Blinded by radar. And humiliated by silence.
“The Indian pilot didn’t fail from lack of skill. He failed inside a battlefield he couldn’t see— built by satellites, linked by sensors, and executed by machines.”
In May 2025, the game changed. India’s long-nurtured dream of aerial supremacy—anchored in the purchase of 36 Rafale jets, backed by the mythical Spectra EW suite and decades of French engineering—came crashing down over Kashmir.
It wasn’t a dogfight. It wasn’t even a fair fight.
It was a doctrinal collapse, witnessed in real time by every military strategist across the globe.
The #Rafale was supposed to be untouchable. Its technology, unmatched. Its pilots, elite. But on that fateful day, it flew into a kill box it never saw. And never escaped.
The Lethal Kill Chain
China quietly stepped in—not in the way most Western analysts imagined. There were no J-20s or war declarations. There was a box. A network. A silent chain of observation and execution:
Saab Erieye AWACS patrolling silently J-10C fighters flying in passive mode PL-15E missiles—the export PL-15E, the domestic variant with over 300 km reach and Mach 5 speed—locked in and fired The Rafale didn’t even know it was targeted until the missile was 50 km away.
At that speed, the Indian pilot had 9 seconds. Not enough to react. Not enough to survive.
Why the IAF Is Grounded
You don’t see the Indian Air Force over Kashmir anymore.
Why?
Because every time a fighter lifts off, Pakistani radars pick it up. Because the Erieye sees what Indian radars can’t. Because the PL-15 launches from outside Rafale’s threat envelope. Because the Rafale, once India’s silver bullet, has been turned into a $250 million sitting duck.
The IAF now flies 300 km behind its own borders. Balakot 2.0? It will not happen. Not in this sky.
A Doctrinal Humbling
The world is watching the fallout.
Dassault Aviation’s share price remains stagnant. Chinese defense stocks—AVIC, ALD Chengdu—are surging.
Because the battlefield was not decided in a dogfight. It was decided by C4ISR supremacy—Command, Control, Communication, Computers, Intelligence, Surveillance, and Reconnaissance.
Pakistan did not outgun India. It out-networked it .
And India, stunned, grounded its birds.
India’s Pain, Pakistan’s Message
India invested in platforms. Pakistan invested in kill chains.
Modi’s doctrine was: buy dominance. Reality proved: you must build dominance.
No Spectra system can counter a missile it never detects. No EW suite can spoof a missile fed by satellite data. No fighter jet can outrun the death it doesn’t see coming.
The sky has changed.
This is not the end of air combat. It is the beginning of silent, invisible, unanswerable air dominance...
🔺🔺🔺 very interesting analysis, both in depth and quality.
תרגום גוגל (לא תמיד מדוייק):
כפי שהתקבל...
הקישור הוא לכתבה בעיתון הבריטי, הטלגרף, היום.
קריאה מעניינת. למי שלא רוצה להירשם לטלגרף, הנה טקסט מהכתבה:
בשעה 4:00 לפנות בוקר, קרה משהו יוצא דופן - לא בשדה הקרב, אלא בצללים הדיפלומטיים. שגריר סין בפקיסטן, על פי הדיווחים, ביצע שיחה דחופה לרוואלפינדי. תוך שעות, תוכנית חירום שהוכנה זמן רב יצאה לפועל. מה שבא לאחר מכן לא היה רק קרב אווירי - זו הייתה גילוי שניפץ את מיתוס הדומיננטיות האווירית של הודו.
חיל האוויר ההודי התאסף במשך ימים - כמעט 180 מטוסים התרכזו בחזית המערבית. המטרה הייתה ברורה: לחזור על בלקוט, לשבור את ההגנות הפקיסטניות ולהשיב את תדמית העליונות האסטרטגית.
אבל השמיים כבר לא היו אותו הדבר.
מדוע הם נשארו במרחק 300 ק"מ
חיל האוויר ההודי מעולם לא חצה את הסף. הם ידעו מה מחכה להם מעבר לכך:
מטוסי קרב סיניים מדגם J-10C, טילי PL-15 חלקים ושקטים, טילי ציד במהירות מאך 5 עם מכ"מים של Erieye לטווח של מעל 300 ק"מ, המקשרים כל יורה למערכת עצבים קטלנית אחת. מה שהודו ראתה לא היה רק טייסים פקיסטנים - זו הייתה כל דוקטרינת הלוחמה האווירית של סין, המשתרעת מסקרדו ועד פאסני.
והרפאלס? הם מעולם לא ראו את זה מגיע.
רפאל אחד - בשווי של מעל 250 מיליון דולר - נורה, על פי הדיווחים, באוויר. אחר בקושי חזר. מערכת ה-Spectra EW, שנועדה להגן עליו, הייתה מוצפת. ה-PL-15 לא הגיע עם מכ"ם - הוא הגיע עם דממה מונחית בינה מלאכותית.
זה לא היה קרב אווירי. זה היה מארב.
חיל האוויר הפקיסטני, בסיוע לווייני מיקוד סיניים ו-AWACS, ביצע חיסול באמצעות היתוך חיישנים. הרפאלס מעולם לא קיבלו מנעול, והם אפילו מעולם לא ראו את יריבם. כשהטילים פגעו, זה כבר נגמר.
והודו ידעה: אם מטוס רפאל אחד יכול ליפול, כך גם חמישה. זו הסיבה שהצי הושבת. זו הסיבה שהם נשארים במרחק של 300 ק"מ מהגבול. לא בגלל שחסר להם אומץ - אלא בגלל שחסר להם עכשיו ודאות.
מבוכה אסטרטגית
ההשלכות הן עצומות. הנשק היוקרתי של הודו, הרפאל, נפל לידי טיל סיני שנורה על ידי מטוס פקיסטני. זה לא רק כישלון טקטי - זה מסר גיאופוליטי.
אפילו בלומברג כתב את זה: זוהי הדגמה חיה של לוחמה משולבת סינית-פקיסטנית. אנליסטים מערביים המומים. חוזי הגנה צרפתיים מתערערים. סין, בינתיים, צופה בשקט... ומחייכת.
המשחק השתנה
זו לא 2019. זו לא בלקוט.
הודו יודעת כעת שכל כניסה למרחב האווירי של פקיסטן מזמינה מלכודת מוות המתוזמרת על ידי מטוסי J-10C, PL-15 ונחישות פקיסטנית.
אז הם נשארים מאחור. מקורקעים על ידי פחד. מסונוורים על ידי מכ"ם. ומושפלים על ידי שתיקה.
"הטייס ההודי לא נכשל מחוסר מיומנות. הוא נכשל בתוך שדה קרב שלא ראה - שנבנה על ידי לוויינים, מחובר על ידי חיישנים, ובוצע על ידי מכונות."
במאי 2025, המשחק השתנה. חלומה ארוך השנים של הודו על עליונות אווירית - מעוגן ברכישת 36 מטוסי רפאל, מגובה על ידי ערכת ה-Spectra EW המיתולוגית ועשרות שנים של הנדסה צרפתית - התרסק מעל קשמיר.
זה לא היה קרב אווירי. זה אפילו לא היה קרב הוגן.
זו הייתה קריסה דוקטרינלית, שכל אסטרטג צבאי ברחבי העולם ראה בזמן אמת.
ה-#Rafale היה אמור להיות בלתי ניתן לגעת. הטכנולוגיה שלו, ללא תחרות. הטייסים שלו, עילית. אבל באותו יום גורלי, הוא טס לתוך תיבת חיסול שמעולם לא ראה. ומעולם לא ברח.
שרשרת ההרג הקטלנית
סין התערבה בשקט - לא באופן שרוב האנליסטים המערביים דמיינו. לא היו מטוסי J-20 או הצהרות מלחמה. הייתה קופסה. רשת. שרשרת שקטה של תצפית וביצוע:
מטוסי קרב מסוג Saab Erieye מסיירים בשקט טילי PL-15E של קרב J-10C שטסו במצב פסיבי - הגרסה הייצוא PL-15E, הגרסה המקומית עם טווח של מעל 300 ק"מ ומהירות של מאך 5 - ננעלים וירו. ה-Rafale אפילו לא ידע שהוא מכוון עד שהטיל היה במרחק של 50 ק"מ.
במהירות הזו, לטייס ההודי היו 9 שניות. לא מספיק כדי להגיב. לא מספיק כדי לשרוד.
מדוע חיל האוויר מקורקע
אתה כבר לא רואה את חיל האוויר ההודי מעל קשמיר.
למה?
כי בכל פעם שמטוס קרב ממריא, מכ"מים פקיסטניים קולטים אותו. כי ה-Erieye רואה את מה שמכ"מים הודיים לא יכולים. כי ה-PL-15 משוגר מחוץ למעטפת האיום של ה-Rafale. מכיוון שהרפאל, שבעבר היה פתרון הפלא של הודו, הפך לברווז יושב של 250 מיליון דולר.
חיל האוויר טס כעת 300 ק"מ מעבר לגבולותיו. בלקוט 2.0? זה לא יקרה. לא בשמיים האלה.
השפלה דוקטרינלית
העולם צופה בתוצאות.
מחיר המניה של דאסו תעופה נותר ללא שינוי. מניות ביטחוניות סיניות - AVIC, ALD צ'נגדו - מזנקות.
מכיוון ששדה הקרב לא הוכרע בקרב אווירי. הוא הוכרע על ידי עליונות C4ISR - פיקוד, בקרה, תקשורת, מחשבים, מודיעין, מעקב וסיור.
פקיסטן לא התעלתה על הודו. היא התעלתה עליה ברשתות.
והודו, המומה, קרקעה את ציפוריה.
כאבה של הודו, המסר של פקיסטן
הודו השקיעה בפלטפורמות. פקיסטן השקיעה בשרשראות הריגה.
דוקטרינתו של מודי הייתה: קנה דומיננטיות. המציאות הוכחה: אתה חייב לבנות דומיננטיות.
אף מערכת ספקטרה לא יכולה להתמודד עם טיל שהיא לעולם לא מזהה. אף סוויטת לוחמה אלקטרונית לא יכולה לזייף טיל המוזן על ידי נתוני לוויין. אף מטוס קרב לא יכול לברוח מהמוות שהיא לא רואה מגיע.
השמיים השתנו.
זה לא סוף הקרבות האוויריים. זוהי תחילתה של שליטה אווירית שקטה, בלתי נראית ובלתי ניתנת לערעור... |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
