מפרשת השבוע לפרשת השעה: כוחה של מילה

פרשת השבוע מפגישה אותנו עם אחד הרגעים הדרמטיים ביותר במנהיגות של משה ואהרן. העונש הכבד שנגזר עליהם - שלא להיכנס לארץ ישראל - הגיע בעקבות חטא אחד מרכזי: הם הכו את הסלע במקום לדבר אליו.
​
המסר האלוקי כאן מהדהד לדורות: תמיד עדיף לדבר מאשר להכות.
גם כשנראה שמולנו עומד "סלע" קשוח, אטום, שאין שום סיכוי שיבין מילים או יקשיב לדיבורים - התורה מלמדת אותנו שאסור להרים ידיים (או מטה).
​
והכוונה היא לא רק להימנע מאלימות פיזית. דיבור נוקשה, צעקות, כעס והטחת האשמות - כל אלו נכנסים תחת אותה קטגוריה של "הכאה". השינוי האמיתי מגיע מתוך הסברה, סבלנות, ודיבור רך בגובה העיניים.

מימין לשמאל: מדברים בדרכי נועם
​אנחנו במחנה הימין רוצים להשפיע, להוביל ולחבר. כדי לעשות את זה, אנחנו חייבים לשנות דיסקט. במקום להתווכח ולהתעמת, עלינו למצוא את הדרך לדבר אל אחינו מהשמאל בדרכי נועם ובדרכי שלום - בשפה שהם יוכלו וישמחו לשמוע.
​
איך עושים את זה בפועל? הנה שתי הצעות מעשיות (על קצה המזלג) לשינוי הטרמינולוגיה שלנו:
​
* להכניס ללקסיקון את המושג "עוטף יו"ש": בדיוק כמו שכולם מבינים את החשיבות של עוטף עזה, הביטוי הזה ממחיש בצורה גרפית וברורה שיישובי יהודה ושומרון הם השכפ"ץ שמגן על גוש דן ועל המדינה כולה.
​
* לאמץ את המשפט "אין ציונות ללא יהודים": אמירה פשוטה שמבהירה באופן מובן מאליו שלמדינת ישראל אין זכות קיום כבית לאומי ללא השורשים, המסורת והזהות היהודית שלנו.

​יש עוד רעיונות רבים, אך בינתיים נתחיל מאלו. הצעד הראשון לשינוי פני המדינה מתחיל במילים שאנחנו בוחרים להוציא מהפה. בואו נדבר, לא נכה.

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיהו סב א)

חצי האי ערב - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים.

https://sites.google.com/site/hamedinai/