בסיפור משפט שלמה אנחנו עדים להתדרדרות פסיכולוגית בשני שלבים ברורים: בתחילה, לאישה המרשעת יש אינטרס אנוכי אך עדיין אנושי - היא פשוט רוצה תינוק. אך השיא המזעזע מגיע כשהאם האמיתית מוותרת וזועקת: "תנו לה את הילוד החי". ברגע זה, כשהתינוק מוגש לה על מגש של כסף, היא מסרבת. היא כבר לא רוצה את הילד - היא רוצה את הגזירה. היא כבר כל כך התאהבה ברעיון של ההרס והסבל, עד שהיא מתעקשת: "גִּזְרוּ! גַּם לִי גַּם לָךְ לֹא יִהְיֶה". עצם מעשה החיתוך הפך למטרה בפני עצמה.

זה בדיוק מה שקורה לנו היום.

כשנתניהו התעקש גם על שחרור החטופים וגם על הכרעה צבאית במלחמה, רבים חשבו שזה בלתי אפשרי - "או-או". השמאל דרש בתוקף שחרור חטופים בלי להכריע את המלחמה, כלומר: התקפלות. נתניהו סירב והתעקש על "גם וגם". בסופו של דבר, הוא הצליח במידה רבה (כ-90% מהיעדים) למרות כל הסיכויים.

אבל במקום לפרגן, השמאל היה מלא מרמור. כי מה שהם באמת ציפו לו זה שהמדינה תתקפל.

אותו דפוס חוזר גם בהסכם הנוכחי עם לבנון: למרות שההסכם טוב - ללא נסיגות טריטוריאליות, ללא ויתורים כבדים וללא התקפלות - הם אינם מרוצים. הם אפילו סירבו לשדר את מסיבת העיתונאים של נתניהו, כי חסר בה המרכיב שהם כבר התמכרו לו: הנסיגה, ההתקפלות, "הגזירה". אם אין "גִּזְרוּ" - זה לא נחשב להסכם.

אבל דווקא בסיפור התנ"כי טמונה גם נקודת האור: שלמה המלך פוסק למי שייך הילד, אך אינו מעניש את האישה המרשעת. הוא מבין שהאכזריות שלה נובעת ממרמור עמוק ומאבל כבד על בנה שמת.

אולי גם לנו כדאי ללמוד את הלקח: לא לכעוס על אנשי השמאל, אלא לרחם עליהם רחמים גדולים. המרמור העמוק על אובדן הדרך, אובדן ההגמוניה ואובדן השלטון העביר אותם על דעתם. הם הגיעו למצב שבו הם מוכנים לגזור את הכול - העיקר שלא יישארו לבד עם הכאב.

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיהו סב א)

חצי האי ערב - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים.

https://sites.google.com/site/hamedinai/