מאז השביעי באוקטובר, אני נאבק בקושי להבין ולתפוס את מה שקרה. איך ייתכן שצה"ל - הצבא והחיל האוויר שנחשבו למפוארים, החזקים והמתקדמים ביותר - קרס בבת אחת ונשאר חסר אונים לחלוטין במשך שעות ארוכות?

בתחילה, על אף שעלו בראשי מחשבות וקונספירציות שונות, לא מיהרתי לאמץ אותן. מצאתי נחמה בהסברים ארציים ומציאותיים יותר: הלם קרב מערכתי, כשל במענה למתקפת פתע, או אולי ההבנה שהצבא שלנו מצטיין בתכנון מוקדם, אך מתקשה להתמודד בזמן אמת עם תרחיש קיצון בלתי צפוי - אפילו כשהוא מגיע מצד מחבלים על טנדרים.

אלא שאז הגיע האירוע עם מטוס "פליי דובאי", וערער אצלי את כל התפיסה. שם ראיתי איך בזמן אמת, כשנדרשות החלטות נועזות בתוך שניות בודדות, החיילים והטייסים שלנו גילו תושייה מופתית, אומץ לב וחדות יוצאת דופן.

הניגוד הזה דחק אותי לקיר. הפער הבלתי נתפס בין היכולות המוכחות האלו לבין המחדל הניכר של השביעי באוקטובר, מותיר מבחינתי רק שתי אפשרויות להסביר את מה שקרה:

האפשרות הראשונה, והקשה מכולן, היא הקונספירטיבית - שהייתה כאן בגידה מבפנים.

והאפשרות השנייה היא במישור הרוחני-מיסטי. התורה מזהירה בתוכחה מה קורה כשעם ישראל אינו הולך בדרך הישר: המצב שבו "איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה" מתהפך לחלוטין, עד כדי "אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם" ו"ורדף אותם קול עלה נידף". כשמסתכלים על מה שקרה באותה שנה, רק שבועיים לפני האסון - ההתגרות הקשה והפגיעה במתפללים ביום הכיפורים, בלב תל אביב וביום הכי קדוש בשנה - קשה שלא לראות את הקשר הסגולי והסדק הרוחני שנפער בינינו לבין הקב"ה.

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיהו סב א)

חצי האי ערב - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים.

https://sites.google.com/site/hamedinai/