אתה מגיע לבסיס ביום ראשון וכבר חושב על חמישי. אתה מביט בלוח השנה ונראה לך שהפז"מ לו דופק והסוף לא נראה באופק. השעון גם הוא לא מבשר לך טובות - ועד ארוחת הערב יש לך עוד שעתיים.

אתה נכנס למשרד, מדליק את המחשב וישר פותח את האווטלוק - התיבה ריקה. אין לך זמן להתבאס - הטלפון מצלצל ואיך לא - מבקשים אותך כמובן. אתה מתפלל בלב שזאת רק לא איזה פקידה היסטרית שננעל לה היוזר ואתה היחיד ביקום כולו שיכול לעזור לה לפני שהעולם מתמוטט עליה - גם ככה אתה שבוז מת בגלל הסופ"ש המחורבן שעבר עליך אחרי שהכוסית האחרונה בעולם, שאיתה עוד חשבת שיש לך סיכוי, מצאה לה חבר. אתה מרים את הטלפון ושומע קול חמוד משהו - אבל לא מזהה מי זאת, מוזר - היא ביקשה אותי אז כנראה שאני מכיר אותה. היא נשמעת חמודה ואומרת שלום. אתה שוכח מהתיבה הריקה והפלאפון שהשיחה האחרונה שהתקבלה בו הייתה לפני שבוע, ומהאבט"ש שיש לך ביום שלישי, ומהטירון ברכבת שעם הקת של הנשק שלו הצליח להשבית לך את הברך לפחות לחודש והביא לך את הסעיף כבר בשמונה בבוקר - ואתה פשוט מת לדעת מה הבעיה שלה (ואולי היא גם כוסית במקרה - ככה שיישאר לך סיכוי למצוא חברה בגלגול הקרוב). היא אומרת לך שיש לה בעייה "במחשב" אך היא לא יודעת איך להסביר אותה. אתה מנסה לעודד אותה לתת לך קצת יותר פרטים לגבי הבעיה אבל הדבר היחיד שהיא יכולה להגיד לך הוא שיש לה בעיה - את זה כבר הבנתי (אחרת היא לא הייתה מתקשרת - אלא אם כן היא נדלקה עליי וסתם מחפשת דרך לדבר איתי, יש מצב). לאחר מספר ניסיונות נואשים לדלות ממנה קצת יותר פרטים על הבעיה אתה שואל אותה איפה נמצא המשרד שלה - כדי שאוכל לבוא לבדוק את "המחשב" מקרוב. מסתבר שהמשרד שלה נמצא בקצה השני של הבסיס, מקום שביומיום הייתי שולח את אחד הצעירים אליו, אך כאן מדובר בתחום של פז"מניקים בלבד - ככה שאם אין ברירה אז אין ברירה - הולכים.

אתה לוקח את בקבוק המים, אומר שלום לחברים והולך בתקווה שעד ארוחת הערב "תסיים" עם "התקלה" - למה מה קרה שאני יעבוד בהפסקה. אחרי 10 דקות של הליכה רצופה (למרות הפטור שיש לי) ומאגלי הזיעה בכל הגוף אתה מגיע ליעד. אתה נכנס למשרד והיא יושבת לה שם לב מחייכת חיוך מטורף - כאילו שלא עמדה לבכות עוד רגע בטלפון לפני רבע שעה. משהו פה מסריח אתה אומר לעצמך. כשאתה רואה אותה אתה שוכח לגמרי שעוד מעט יש ארוחת ערב ומצדך להישאר ב"תקלה" לנצח. דבר כזה עוד לא ראית - לא בחימוש ולא בצבא בכלל - פצצה אמיתית - כמו בתמונות ובסרטים שרק טל מצליח לצוד בבדיקות הבמ"מ הקפדניות שהוא עורך מדי חודש. אתה שואל לשלומה ותוהה לעצמך למה היא כל כך מאושרת - מאיך שאני נראה או מאיך שהצליחה לעבוד עליי (משכנע את עצמי מאיך שאני נראה כמובן...). היא אומרת שהיא מרגישה נפלא וממשיכה לחייך. אתה נהיה נבוך משהו, כוסית כזאת לא פוגשים כל יום שלא לדבר על שנדלקת עליך שזה בכלל קורה רק בסרטים. אתה מנסה למצוא קצת מפלט מהמצב המביך בו אתה נמצא ומבקש שתראה לך איפה נמצא "המחשב התקול". היא צוחקת לרגע, מבקשת סליחה ואז קמה להראות לך את "המחשב". אתה הולך אחריה ומביט בתחת המוצק והקטן שלה צועד לפניך - כאילו מזמין אותך לביקור פתע. אתם נכנסים למשרד של המפקד שלה והיא מסתובבת אליך. פתאום היא מתכופפת להרים עט, שכביכול נפל בטעות ( כשאני כמעט בטוח שהיא הפילה אותו בכוונה קודם לכן רק כדי להתלהב מהשדיים החדשים שלה אחרי ה-300 סמ"ק סיליקון שהיא הוסיפה להם בניתוח לפני הצבא) - די! זה כבר יותר מדי - אם אני לא קורא את הרמז הברור הזה אני יוצא הכי פארש בעולם ולעולם לא אסלח לעצמי. אני חושב דקה על המהלך הבא שלי - כמו הנשימה האחרונה לפני היריה - כאילו לוודא בול פגיעה.

אני מחליט לשפשף את העיניים כדי להיווכח שאני במציאות. לאחר מכן אני פותח אותן ומגלה את רופא השיניים שלי מסתכל עליי בפליאה ממרחק אפס ושואל אותי : רומן? ... רומן???...הכל בסדר? זה כאב? משהו מפריע לך בפה? ....... תתחדש!!!!




קטע שכתבתי... קשור בצבא...לא הכל הכל אמיתי...תנו לדמיון שלכם לעבוד
מוזמנים להגיב...אהבתם...לא אהבתם...מה שבא לכם

1. קצר את הפסקאות, כדי שהסיפור יזרום יותר ויקרא יותר בשטף.
2. הנושא עצמו בנאלי. לך על משהו מתוחכם יותר.