החוק הבינלאומי אינו רואה בשטחים כשטח כבוש.
רק פוליטיקאים ואנשי רוח ותועמלנים ושמאלנים רואים בניצחון מלחמת ששת הימים ושיחרור ירושלים המזרחית ושטחי יו'ש ככיבוש.
יוג'ין רוסטאו היה דיקן הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ייל, היה תת-מזכיר המדינה של ארה"ב מ- 1966 עד 1969, והמנסח של החלטה 242.
אינני חושב שצריך לחפש סמכות יותר גדולה ממנו בכדי לפרש את הכוונות האמיתיות שבהחלטה 242.
בקישור המצורף ישנם מאמרים נוספים אשר שופכים אור על המצב באזורינו, אשר עשויים לעניין את הקוראים, אבל לצורך הויכוח הנוכחי אתייחס רק לזה של יוג'ין רוסטאו, ממנו אצטט כאן רק את הדברים הבאים:
"החלטה 242 התקבלה אחרי מלחמת ששת הימים ב- 1967, וקבעה תבחינים לעשיית שלום בין הצדדים לסכסוך; החלטה 338, שנתקבלה אחרי מלחמת יום הכיפורים ב- 1973, הפכה את החלטה 242 להחלטה מחייבת מבחינה משפטית, והיא מורה לצדדים למלא אחריה מיד. למרבה הצער, הבלבול חוגג גם ב"חלונות הגבוהים", בנוגע לכל מה שדורשות החלטות אלו.
מדינות ערב העמידו פנים מאז 1967 ששתי ההחלטות הנזכרות "מעורפלות", ושניתן לפרשן בצורה ההולמת את שאיפותיהן. כמה אנשי ממשל אירופים, רוסים ואפילו אמריקנים, אִפשרו לדוברים הערבים, בציניות, להשלות את עצמם ואת עמיהם – גם בלי להזכיר את דעת-הקהל במערב – בנוגע למשמעות ההחלטות. גם בין העיתונאים האמריקנים מקובל לכתוב כי החלטה 242 "מעורפלת במתכוון", כאילו שני הצדדים חופשיים להסתמך על הפרשנויות שלהם ביחס להוראותיה העיקריות.
אין דבר רחוק יותר מן האמת. החלטה 242, שאנוכי, כתת-מזכיר המדינה לעניינים מדיניים בין 1966 ל- 1969, סייעתי לניסוחה, קוראת לצדדים לעשות שלום, והיא מרשה לישראל לנהל את השטחים שכבשה ב- 1967 עד שייכון "שלום צודק ובר-קיימא במזרח התיכון". כאשר שלום כזה ייכון, ישראל תידרש לפנות את כוחותיה המזוינים מ"שטחים" שכבשה במלחמת ששת הימים – לא מן "ה"שטחים, וגם לא מ"כל" השטחים, אלא מחֵלק מהם; שטחים אלה כללו אז את מדבר סיני, את הגדה המערבית, את רמת-הגולן, את ירושלים המזרחית ואת רצועת עזה.
חמישה חודשים וחצי של דיפלומטיה פומבית סוערת וגועשת, הבהירו מעל לכל ספק מהי משמעותו של הסעיף ההחלטי החסר בהחלטה 242. הצעות החלטה שנוסחו בצורות מקוריות וקראו לנסיגה מ"כל" השטחים נכשלו במועצת הביטחון ובעצרת הכללית. דוֹבר אחר דובר הבהירו כי אין לכפות על ישראל נסיגה לקווי שביתת הנשק "השבירים" ו"הפגיעים", אלא ­– שלאחר שייכון שלום היא תיסוג למה שהחלטה 242 קראה גבולות "בטוחים ומוכרים", שיוסכמו בין הצדדים. במשא ומתן להשגת הסכם כזה, יביאו הצדדים בחשבון, בין היתר, גם שיקולי ביטחון, גישה לנתיבי השיט הבינלאומיים של האזור, וכמובן גם את תביעותיהם המשפטיות ההדדיות.
החלטה 242 נשענה על הטקסט של הסכמי שביתת הנשק מ- 1949, שקבעו (להוציא במקרה של לבנון) כי קווי שביתת הנשק המפרידים בין הצבאות "לא יפורשו משום בחינה" כגבולות מדיניים או טריטוריאליים, וכי "שום הוראה" בהסכמי שביתת הנשק לא תפגע, בצורה כלשהי, "בזכויות, בתביעות ובעמדות" של הצדדים "לגבי יישובה הסופי של שאלת ארץ-ישראל". כשישראל עשתה שלום עם מצרים, ב- 1979, היא נסוגה מכל חצי-האי סיני, שמעולם לא היה חלק מהמנדט הבריטי.
החלטה 242 מותירה את סוגיית החלוקה של השטחים הכבושים בין ישראל לשכנותיה אך ורק להסכם בין הצדדים, בהתאם לעקרונות שקבעה. מכל מקום, ניסוחה של ההחלטה סוכם בידיעה ברורה שבעיית כינונו של גבול "בטוח ומוכר" בין ישראל לירדן, תהיה הסוגיה השנויה במחלוקת החריפה ביותר בתהליך עשיית השלום."
באופן מפורש וחסר כל עוררין הוחלט, עוד לפני שאתה התחלת "לחשוב", שקווי הפסקת האש בין ישראל לארצות ערב "לא יפורשו משום בחינה" כגבולות מדיניים או טריטוריאליים, וכי "שום הוראה" בהסכמי שביתת הנשק לא תפגע, בצורה כלשהי, "בזכויות, בתביעות ובעמדות" של הצדדים "לגבי יישובה הסופי של שאלת ארץ-ישראל".
כל ה"פרשנות" העקומה והמצוצה מהאצבע, ש*אתה* מנסה לתת לעניין היא בדיוק מה שהיא: "פרשנות" עקומה ומצוצה מהאצבע!!!!
אין אפילו מילה אחת של אמת, או "חוק בינלאומי" כלשהו, בגבבת השטויות שכתבת בהודעתך שלמעלה!!!
ממליץ מאד שגם אתה, ובעיקר שאר הגולשים, תמשיכו לקרוא את המאמר הזה של רוסטאו, אולי תתחילו להבין היכן באמת הדברים עומדים!!
http://www.nativ.cc/jan04/yoman.htm
|