אורי אבנרי נפרד מסמל, מנהיג וידיד אישי

יום שישי, 12 בנובמבר 2004, 7:36 מאת: אורי אבנרי, הארץ

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://wmh.walla.co.il/w/18-200/124953-18.jpg]

אבנרי וערפאת. כמו פידל קסטרו, ג'וג' וושינגטון ודוד בן-גוריון (צילם: רויטרס)

22 שנה לאחר שנפגשו לראשונה בביירות, נפרד אבנרי מיאסר ערפאת, אבי האומה הפלסטינית, ונזכר: הוא הבטיח לי ששנינו נזכה לראות את השלום בחיינו




עוד בכתבה:
הגיש לאורחיו אוכל באצבעותיו»הוציא את עמו ממצרים כמו משה רבנו»



"אלמלא יאסר ערפאת היה קיים, הייתם צריכים להמציא אותו" אמר לי מוחמד סיד-אחמד, מחשובי הוגי הדעות במצרים, לפני 20 שנים. "כשיש ערפאת, יש לכם כתובת אחת לנהל משא ומתן ולעשות שלום. אם ערפאת לא יהיה, העם הפלסטיני עלול להתפרק לעשרות רסיסים, ותצטרכו להתדיין עם כל אחד מהם".

"היד שלי", אמר פעם ערפאת, "היא היד היחידה שמסוגלת לחתום על שלום עם מדינת ישראל". מאחר שזה כך, אין תחליף לערפאת - הוא המנהיג הפלסטיני היחיד שהיתה לו הסמכות המוסרית העצומה שדרושה כדי לחתום על הסכם שלום עם ישראל, וחשוב עוד יותר, לשכנע את עמו לקבל את השלום הזה. כי כל שלום כרוך בוויתור מכאיב שקורע את הלב הפלסטיני, כגון זכות השיבה הבלתי מוגבלת לישראל. אין מנהיג אחר שיעז לקום ולדרוש זאת.

מניין הסמכות הזאת? ראיתי אותו הרבה פעמים בחברת מנהיגים פלסטינים אחרים. בכל פעם התרשמתי מעוצמת הסמכות שהקרין על האנשים, ללא שום גינונים של שלטון. קשה להסביר את מקורה. בניגוד לפידל קסטרו, לדוגמה, שעלה על הבימה העולמית באותו הזמן כמו ערפאת, אין למנהיג הפלסטיני צבא, משטרה חשאית אדירה ובתי-סוהר למתנגדיו. כוחו של ערפאת נובע כולו מן הכבוד שבני-עמו רוחשים לו, ממעמדו כ"אבי האומה", ג'ורג' וושינגטון או דוד בן-גוריון הפלסטיני.

כבר בפגישתנו הראשונה בביירות הנצורה, ביולי 1982, התרשמתי מהחוסר המוחלט של גינונים סביבו. בעת ישיבה נכנסים לדבריו, מתווכחים איתו, מתקנים שגיאות עובדתיות. אבל הסמכות שלו בלטה מבלי שתזדקק לשום סממנים חיצוניים.

עיתונאי אירופי שאל אותי על תחביביו. מה הוא עשה כשאינו עוסק בעניין הפלסטיני. השבתי שאין לו תחביב, ושאין לו רגע כשאינו עוסק בעניין הפלסטיני. ההזדהות שלו עם המאבק הפלסטיני היא טוטאלית. אין לו חיים אחרים.



הגיש לאורחיו אוכל באצבעותיו

מי שראה אותו בפעם הראשונה הופתע מההבדל העצום בין דמותו התקשורתית לבין האיש. בטלוויזיה הוא נראה קשוח, תקיף, אפילו תוקפני. במציאות היה אדם חם, מתחשב, מקרין רגש. כל אדם שנמצא בחברתו בפעם הראשונה חש כעבור כמה דקות כאילו הוא מכר ותיק. הוא אהב לפנק את אורחיו בזמן הארוחה, להגיש להם באצבעותיו נתחי בשר-כבש וירקות. הוא אהב לנגוע בבני-שיחו, להוביל אותם ביד לאורך המסדרונות, להגיש להם מתנות קטנות.

הוא איננו אינטלקטואל, איש של ספרים ותיאוריות. הוא כולו אינטואיטיבי. הוא תופס דברים במהירות מדהימה, ולעולם אינו שוכח דבר. בשיחה איתו טעיתי פעם לגבי מספר חברי-הכנסת של אגודת-ישראל. הוא תיקן אותי מיד. בפעם אחרת, כאשר טעיתי לגבי התאריך של אחד מהסכמי אוסלו, העמיד אותי על טעותי. "אני מהנדס במקצועי", אמר וצחק, "לעולם אינני שוכח מספרים".

כמו כל הגיבורים הערביים בהיסטוריה, הוא היה איש של מחוות. מחווה אחת טובה מאלף מלים. ביום הראשון של שיבתו לארץ, הזמין אותי למלון שהפך למשרדו, שעה קלה לפני שעמד לערוך מסיבת-עיתונאים לתקשורת מכל העולם הערבי. הוא נכנס לאולם, ניגש ישר אלי, ואחרי החיבוק הרגיל לקח את ידי והוביל אותי, כמעט בכוח, אל הבמה. הוא העלה אותי במדרגות, ביקש את דוברו לקום והושיב אותי לידו. במשך שעה דיבר בערבית אל העיתונאים, ומדי פעם פנה אלי כמבקש אישור.

ישבתי ושברתי לי את הראש: בשביל מה כל זה? ופתאום תפסתי. בצורה פשוטה זו הראה לכל העולם הערבי: זהו זה. אני יושב עם הישראלים, אני הולך להגיע אתם להסדר.



הוציא את עמו ממצרים כמו משה רבנו

במצבים של מתח עליון הוא היה פורח, כשאדם אחר היה מתייאש. ראיתי אותו לא אחת במצב כזה, כשהוא במיטבו, מתלוצץ ומתבדח. הוא התרגל לכך: כל חייו הורכבו מעליות וירידות, התקדמות ונסיגה. הוא עשה, כמובן, שגיאות לא מעטות (לדוגמה: התמיכה בסדאם חוסיין ערב מלחמת-המפרץ הראשונה), אך הן מחווירות לעומת הישגו האדיר: הוא יצר את התנועה הלאומית הפלסטינית המודרנית כשהעם הפלסטיני כמעט ונמחק מן המפה, והוא הביא אותו אל סף העצמאות הלאומית. כמו משה רבנו, הוציא את עמו ממצרים אל שערי הארץ המובטחת.

את כל זאת חולל מול העדיפות האדירה של ישראל בכל התחומים, מול ההתנכרות של כל הממשלות הערביות ומול האהדה העולמית לישראל כמדינת ניצולי-השואה. ולא פחות חשוב: במשך עשרות השנים האלה החזיק את הפלסטינים ביחד, למרות הניגודים הפנימיים העצומים. בתנועה הפלסטינית כמעט ולא היו אותם פילוגים מרים ועקובים מדם המציינים בדרך כלל תנועות-שחרור.

כדי לקיים את התנועה בשנים הראשונות, כאשר כל הממשלות הערביות פחדו מפניה וניסו לדכאה, היה זקוק לתכסיסנות שהפכה מאז לסימן-ההיכר שלו. הסבירה לי פעם דיפלומטית פלסטינית: "כדי שהתנועה תשרוד ותתקדם מול עוינות המשטרים הערביים, היה על ערפאת להשתמש בכל התרגילים והתחמונים, להשתמש בכפל-לשון ובחצאי-אמיתות, לנצל שליט אחד נגד שליט אחר, כל זה במצבים המשתנים בלי הרף. תמיד יש לו כמה כדורים באוויר, ואף כדור אחד אינו נופל. כך קידם את התנועה הלאומית שלנו והביא אותה עד הלום".

כמו כל מנהיג של תנועת-שחרור לאומית, הוא השתמש בכל האמצעים המעטים העומדים לרשותו - דיפלומטיה, אלימות, תעמולה, ועוד. אפשר היה לצפות מראש את מהלכיו, אם מבינים את הראש שלו, את האילוצים שבהם פעל ואת המטרות שהציב לעצמו. בשלושים השנים האחרונות לא ממש הצליח להפתיע אותי, לא כשהלך לאוסלו ולא כשהלך לאינתיפאדה. אם השב"כ מופתע לעתים כל-כך קרובות, זה מפני שאינו מבין את המציאות הפלסטינית. "הם יודעים את הכל ואינם מבינים דבר", אומר בוטרוס בוטרוס-ראלי על מזרחנים ישראליים.



45 שנים חי ערפאת בצל המוות. לא היה רגע שבו לא תוכננה התנקשות בו. כשפגשתיו ב-82' בביירות, לא האמין איש שייצא חי מן הכיתור הישראלי. מאז ועד היום זמם אריאל שרון להרוג אותו. חצי תריסר שירותי-ביון רדפו אחריו. היה לו כשרון נדיר לסכל ניסיונות אלה. הוא האמין שאללה הגן עליו. עובדה: כשביצע מטוסו נחיתת-אונס קשה במדבר הלובי ושומרי ראשו נהרגו, הוא יצא כמעט בלי פגע.

פעם נשאל בנוכחותי אם יהיה עוד בחיים ביום שבו יבוא השלום. בתגובה הוא הבטיח: "גם אני וגם אורי אבנרי נראה את השלום בחיינו".

http://hydepark.hevre.co.il/hydepar...asp?forum_id=99

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.