http://www.makorrishon.net/article.php?id=3914


שטיפת מוח במימון האיחוד האירופי
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.net/images/article/line_for_article.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.net/images/dot_black.gif]
מפגש בין אנשי תקשורת ישראלים ופלשתינים שנערך השבוע בירדן, במימון האיחוד האירופי, התאפיין בטפטוף מסרים שלא ניתן לטעות בהם. ברגע האמת, העדיפו הנציגים הערבים-ישראלים לשבת בצד הפלשתיני

מאת:גל ברגר

10 ביוני 2005, ג' בסיון תשס"ה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.net/data/images/articles/3914/mky15.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.net/images/common/trans1x1.gif]
עיתונאים ישראלים ופלשתינים באחת ההרצאות
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.net/images/common/trans1x1.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.net/images/common/trans1x1.gif]
מלון יוקרתי, חדרי שינה מרווחים, אולם כנסים ממוזג, שלוש ארוחות ביום וכיבוד קל בין לבין, שטיחים פרושים מקיר לקיר ונעימה שקטה ומרגיעה במעלית, הכופה עליך שתיקה. באווירה הנינוחה הזו התכנסנו 30 אנשי תקשורת ישראלים ופלשתינים לסדנה מקצועית לכאורה, בת חמישה ימים בירדן, שהסתיימה בתחילת השבוע עם פחות תשובות ועם הרבה יותר סימני שאלה. במהלך הסדנה עלו לא מעט קולות של יאוש ובסיומה - בקבוצה הישראלית נשארו החברים עם תחושות של "לאן מכאן", "אני מבולבל", "המצב גרוע משחשבתי", "הפערים גדולים מדי" ו"עכשיו אני משוכנע שלא יהיה כאן פתרון". חוות דעת חיובית גורפת לגבי המצב לא נשמעה. הגעתי לסדנה נטול ציפיות, ולפיכך קשה לומר כי התאכזבתי. לא סברתי שניתן יהיה להפיק ממנה יותר מאשר קשרי עבודה צרופים עם עמיתיי בצד הפלשתיני ברמה הבסיסית ביותר, ואכן צדקתי. אולי גם לרכוש כמה חברים.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.net/images/common/trans1x1.gif]
"אנחנו צריכים לומר את האמת – יש כובש ויש נכבש, יש קורבן ויש מחולל... החברה הישראלית היא גזענית, שוביניסטית ומיליטריסטית", אמרה מנהלת התוכנית מטעם בית הספר לשלום

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.net/images/common/trans1x1.gif]
מפגשים מסוג זה הם אמנם תחת כותרת מקצועית, אך בפועל כל מטרתם, לטעמי, היא ליצור שיח פורה אודות "הכיבוש", המצב. בדרך כלל מופקרת ישראל בזירה הזו והופכת להיות שק חבטות של צד אחד אקטיבי, וצד נוסף המהנהן בראשו לאות הסכמה. הפעם זה לא קרה. הפעם עומת הצד הפלשתיני מול עובדות ואמיתות שקשה היה לו להתמודד עמם. בכל פעם שעלתה סוגייה קשה לדיון – כגון ההתייחסות החיוביות לפיגועי ההתאבדות בתקשורת הפלשתינית הרשמית – הצד הפלשתיני נתקע או לכל היותר נמלט לטיעון הקלאסי: "צריך לראות את הקונטקסט – הכיבוש". זו הרמה בה התנהל הדיון, שסירב בתוקף להמריא. לא פלא שבסופו של דבר הביעו המארגנים אי שביעות רצון מתוצאות הסדנה ביחס למפגשים הקודמים, כאילו לא קלענו לתוכנית המוכתבת מראש. לחלק מחברי הקבוצה הישראלית התברר, שכל המפגשים האלה והקשרים הנולדים מהם, הם קרום דקיק ושברירי מעל תהומות של לבה רותחת. באשר לסוגיות הקשות באמת לא היה כלל בסיס להידברות, שכן כל צד יונק מסולם ערכים שונה בתכלית. קשרים מקצועיים ואישיים ניתן לכונן, אם כי תוך התעלמות טוטאלית מהקונספט, מהמהות.

הכניסה ל"מתנחלים" אסורה

המפגש נערך בחסות 'בית הספר לשלום' שבנוה-שלום, ו'המרכז לפתרון סכסוכים ופיוס', שבבית לחם. מקורות המימון: האח הגדול מאירופה. חצי מיליון יורו הושקעו בפרויקט הזה, שכלל: ארבעה מפגשים בין אנשי תקשורת, שני מפגשים בין מורים ונציגי ארגונים בלתי ממשלתיים (NGO), וכן מפגש סמסטר אקדמי משותף. בימים אלה מריץ האיחוד האירופי 20 פרוייקטים בסימן "שותפות למען השלום" שתקצובם משתנה משנה לשנה. בשנת 2003 הושקעו בפרויקטים דומים שבעה מיליון יורו, אשתקד צנח התקציב ל-5.7 מיליון. המפגש הנוכחי בירדן היה השלישי מבין סדרה של ארבעה מפגשים בין אנשי תקשורת. הסדנה התנהלה במתכונת של הנחיה מבחוץ, לכאורה ללא נגיעה במישרין בתכנים מצד המארגנים. המשתתפים היו אמונים על העלאת התכנים, אך מדי פעם הותוותה המסגרת, אם באמצעות מסרים בדברי הפתיחה או הסיכום של המארגנים, או בהערות ביניים. הכיוון הרצוי היה ברור מההתחלה.
כבר בהזמנה לסדנה צוין בכמה מקומות שמה של "פלשתין" כישות קיימת. הדבר חזר על עצמו במהלכה. בהזמנה נאמר בפירוש כי ההשתתפות במפגש נועדה "להביע סולידריות ולחזק מעגלים שמתנגדים לכיבוש". מנהל התוכנית בצד הפלשתיני בחר להציג עצמו כפליט וכאסיר לשעבר (הוא סירב לגלות את הסיבה לישיבה בכלא והסתפק באמירה: "אין לי דם על הידיים"). בפתח הדברים בישיבת המליאה הראשונה אמרה מיכל זק, מנהלת התוכנית מטעם בית הספר לשלום, מספר משפטים שהסגירו את הכוונות האמיתיות של המפגש, והדליקו נורה אדומה אצל כמה מהמשתתפים בצד הישראלי: "אנחנו צריכים לומר את האמת ולא לייפות את המציאות – יש כובש ויש נכבש, יש קורבן ויש מחולל... החיים שלנו לא כל כך נוראים כמו של הפלשתינים, עם כל הקושי... עליך לקחת אחריות על חלקים בזהות שלך – חלקים שלא בא לך לקחת חלק עליהם... החברה הישראלית היא גזענית, שוביניסטית ומיליטריסטית". סוג של שטיפת מוח, רכה אם תרצו.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.net/images/common/trans1x1.gif]
"עם כל הכבוד, העפת עפיפונים לשמים טרם פתרה סכסוך פשוט בין שני נהגי מוניות בכביש, ספק רב אם תצליח להשיג פתרון לסכסוך בין 100 שנים לפחות בין שני עמים", אמרתי

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.net/images/common/trans1x1.gif]
לנוכח כתב האישום הזה כלפי הצד הישראלי, לא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים. הקונפליקט הזה, שבין היותי עיתונאי מקצועי לבין היותי במידה מסוימת, נציג ישראלי בפורומים מעין אלה, משהו הנובע ממצפון פנימי ותו לא, ליווה אותי לכל אורך הסדנה. השבתי למיכל: "להציג את זה מראש כמחולל וקורבן באופן גורף כאילו אתם אדוני ההיסטוריה היא ראייה שטחית, לא בריאה ואף מזיקה לסדנאות כאלה, אני לא חושב שיש קורבן אחד בסיפור הזה ולמעלה מ-1,000 קורבנות טרור בצד הישראלי מדברים בעד עצמם". מיכל לא הגיבה, אך נראה היה שלא אהבה את דברי. זהו, חשבתי לעצמי, עכשיו אצטייר כהורס החגיגות בסדנה הזו. ואכן, לאחר מכן ניגשה אלי אחת המשתתפות, צעירה מקרב ערביי ישראל, ואמרה לי בחצי חיוך: "אתה הולך לעשות לנו פה הרבה פרובוקציות, אה"?!
עד עכשיו לא ממש ברור לי מה הטעם בסדנאות האלה. הרי אם כל מי שמוזמן לשם, משני הצדדים, אוחז בדעה זהה, לשם מה צריך את נוה-שלום, או את האיחוד האירופי - הרי אפשר להיפגש באופן עצמאי. וכך הרי קורה ברוב המפגשים מסוג זה שנוטלים על עצמם להתעסק בשעשועי שלום. אגב, לסדנה הספציפית הזאת, הכניסה על "מתנחלים" נאסרה. הכוונה ל"מתנחלים" שבאים ממוסד "התנחלותי" מובהק, לומדים במוסד "התנחלותי" וכו'. נודע לי למשל, כי בטרם בואי נעשתה בדיקה מדוקדקת האם 'מקור ראשון', העיתון ממנו אני מגיע, ממומן על ידי "התנחלות". כששאלתי את אחד המארגנים, אם חלות מגבלות השתתפות כלשהן גם על הצד הפלשתיני, נתקלתי בתשובות מתחמקות. מיכל, מנהלת התוכנית, דיברה על 'תאוריית המגע' שהיא דוגלת בה. תיאוריה זו אומרת ש"אם נאכל חומוס ביחד, נצחק ביחד ונעיף עפיפונים ביחד – אזי יש תקווה לשלום". בועת האשליה הזו, עד כדי גיחוך, חייבה תגובה מיידית. "עם כל הכבוד, העפת עפיפונים לשמים טרם פתרה סכסוך פשוט בין שני נהגי מוניות בכביש, ספק רב אם תצליח להשיג פתרון לסכסוך בין 100 שנים לפחות בין שני עמים", אמרתי. הקבוצה הישראלית לא היתה הומוגנית. היו בה נציגים מכל קצוות הקשת הפוליטית, רובם ממוקמים במרכז. הם לא שתקו. הם דיברו בגילוי לב והשמיעו טענות קשות. הדברים שנשמעו שם קודם לא היו ברורים מאליהם, למורת רוחם של המארגנים. הצד הישראלי לא אפשר להציג תמונת מצב מעוותת לפיה ישראל היא האחראית הבלעדית למתרחש כאן בחמש השנים האחרונות. בעיני, המשתתפים הפלשתינים העריכו זאת. זה גם הפך את הדיונים הפורמליים, ובוודאי את שיחות הלובי, למעניינים יותר. אלמלא זה, ספק אם היינו שורדים כלל את שטף הדיבורים.

"עוד 100 שנה לא תהיה ישראל"

בצד הישראלי, באורח צפוי למדי, הופיעו בקיעים וסדקים לכל אורך הסדנה. מגוון דעות, חלקן מנוגדות. הצד הפלשתיני היה הרבה יותר מלוכד ומגובש והציג חזית די אחידה. בדיון סביב דילמות הסיקור בצד הישראלי הועלתה סוגית צה"ל כפרה קדושה. הטענה היתה שניתן לבקר את פעילותו עד רמה מסוימת שבה המצפון כבר לא מאפשר לך. בצד הפלשתיני היו נועזים פחות וקשה היה לחלץ מהם הסכמה בנושא. אחד המשתתפים הפלשתינים, שהודה כי הקו האדום שלהם היה למתוח ביקורת כלפי יאסר ערפאת בעודו בחיים, בחן את תגובות חבריו, שלא באו לידי ביטוי, כפי הנראה מחוסר הקשבה. אחת הסוגיות הקשות שהועלתה לדיון בקבוצות קטנות יותר היתה השימוש שעושה העיתונות הפלשתינית הרשמית במילה "איסתישהאד", בהתייחסה לפיגועי התאבדות בישראל. מדובר במונח חיובי מתוך שלל מונחים הקיימים בערבית לתיאור פיגוע התאבדות. המשמעות: פעולת הקרבה על קידוש שם אללה. קיים אלמנט של הקניית צביון דתי לפעולה. הפלשתינים ניסו להתחמק ואמרו כי כל אדם שנהרג או מת בנסיבות טבעיות מכונה שהיד. שאלתי אותם, מדוע אם כן פיגועי ה-11 בספטמבר שהוקעו על ידי כל המשטרים בעולם הערבי כונו גם בתקשורת הפלשתינית הרשמית "עמליה אנתחאריה" (פעולת התאבדות, מינוח נייטרלי) ולא "איסתישהאדיה". "איך הייתם מגיבים לכותרות ענק בתקשורת הישראלית שמתארות את הטבח במערת המכפלה כפעולה על קידוש השם?", תהיתי באוזניהם. הם לא ענו לי על שתי השאלות. דיון דומה התקיים סביב הדרשות האנטישמיות והארסיות שהטלוויזיה הפלשתינית הממלכתית מעבירה בשידור חי. "כל מה שיש שם מבוסס על הקוראן", אמר אחד המשתתפים הפלשתינים. "גם האשמת היהודים בהפצת נגיף האיידס כפי שהופיעה באחת מדרשותיו האחרונות של השייח' מודיריס מעזה מצויה בקוראן?", שאלתי. שוב, אין תשובה. הנימוק היצירתי ביותר שהועלה כדי להפחית בחשיבות שידורי הטלוויזיה הפלשתינית הרשמית היה: "אף אחד לא צופה בה". זה נכון, אמרתי, אך מה שמתפרסם בטלוויזיה הרשמית הוא הצהרת כוונות ואין להתעלם מכך.
אחד הצלמים הפלשתינים התוודה ביושר כי קלטת וידיאו בלעדית שהיתה ברשותו, ובה מצולמת הוצאה להורג של משת"פ פלשתיני המתחנן בפני תלייניו להיפרד מאמו ושניות ספורות לאחר מכן מפולח גופו, מעולם לא שוחררה לתקשורת. "חששתי שאמו תראה את זה או שהתדמית של העם הפלשתיני תיפגע", אמר. פ', עיתונאית פלשתינית בעלת שם, החלה לגולל את סיפורה על פציעתה מירי חיילי צה"ל כמה פעמים. היא התרעמה על המחסומים הפנימיים ביו"ש שמפריעים לה לבצע את עבודתה נאמנה. כשע', מהקבוצה הישראלית, החלה לספר את שעבר עליה במהלך האינתיפאדה, ובייחוד החשש לעלות על אוטובוסים ולשבת בבתי קפה, פ' היתה קצרת רוח ואמרה: "לא באנו לכאן לשמוע על הסבל של שני הצדדים. בואו נדבר ת'כלס". הרושם שנוצר היה שרק ל"עוולות הכיבוש" יש שם מקום. "תשתחררו מהכיבוש של אהוד יערי (כתב ערוץ 2 לענייני ערבים)", זעק אחד הפלשתינים בציניות. אשר לתחנות הטלוויזיה והרדיו המקומיות בשטחים, התלוננו הפלשתינים כי אלה נהרסו לא פעם במהלך פעולות צה"ל. ביקשתי להבהיר לצד הישראלי שתחנות אלה העבירו באופן שוטף מל"מ (מודיעין למבצע) לפעילי טרור אודות התקדמות כוחות צה"ל ופריסתם, וכן אודות מזל"טים החגים בשמיים. "אנחנו שומעים שם רק מוסיקה י'זלאמי", היתמם אחד מהם. רק אחד הודה שדברי נכונים. "מה ציפית, שנקבל את כוחות צה"ל בורדים?", אמר. השבתי ב'לא'. אחד הצלמים הפלשתינים שאל עמית ישראלי: "האם צילמת פעם את החומה על רקע השקיעה?" זו הרי דמגוגיה זולה, אמרתי. "באותה מידה ניתן לשאול האם צילמת אוטובוס ילדים מפוצץ על רקע השקיעה". היתה הסכמה שבשתיקה.
שיחות הלובי הבין אישיות היו, מטבען, הרבה יותר פתוחות. הן נעו בין אי שביעות רצון מתפקודו של אבו מאזן ובין הערכות פסימיות להתנקשות בחייו בטווח של חודשים ספורים, וכן צער על השימוש בנשק במהלך העימות שהחל בספטמבר 2000. "חזרנו אחורה לימים שלפני אוסלו. ייקח לנו 20-15 שנה לפחות כדי להשתקם". ג', צעירה פלשתינית מג'נין, סיפרה לי כיצד נלקחה במסגרת טיול בית ספר לבקר בכלאו של אחמד סעדאת, מנהיג "החזית העממית לשחרור פלשתין", ומתכנן רצח השר זאבי, ביריחו. ג' עצמה חברה בחזית העממית. הסיור המודרך הזה, התרפקות על רוצח נתעב כעל גיבור תרבות ממש, צרם לי. חלקם דיברו על "עסקה סגורה" לשחרור ברגותי לאחר הבחירות ברשות, שלפי הערכתם ייהפך לסגן יו"ר הרשות הפלשתינית. באחת הפעמים התפתח דיון סביב הפתרון הרצוי בעיני הצד הפלשתיני – מדינה בשטחי 67' או 48'. דווקא אחד ה"מתונים" שבהם אמר לי: "גם ככה בעוד 200-100 שנה לא תהיה מדינת ישראל. יש תהליכים גלובליים שיביאו לכך". אחר זרק לאוויר: "תגיד תודה שאנחנו נותנים לכם את שטחי 48'", ופרש לישון בזעם.

מסתפקים במדינה בגבולות 67'

שיחה מעניינת היתה לי עם אחד המנחים בצד הפלשתיני, מקורב מאוד לגורמים בפת"ח. הוא ידע לספר על כך שבכינוס הוועידה הכללית של הפת"ח, שאמור היה להיערך באוגוסט, אך נדחה בינתיים יאושר מצע חדש לתנועה, לפיו שאיפותיה הן מדינה בגבולות 67'. על הניסוח מחדש אחראי מנגנון ההכוונה והגיוס של הפת"ח, ומי שמרכז זאת לדבריו, הוא נאסר אל-קידווה, כיום שר החוץ הפלשתיני. הוא טען כי טיוטת הנוסח החדש הועברה אליו להתבוננות. ביקשתי ממנו להמתין רגע, ועליתי לחדר להביא את מצע הפת"ח שלא תוקן מאז שנות ה-60' ועד היום. הצבעתי על סעיף 12 במצע, המדבר על "שחרור מלא של פלשתין, ועל חיסול הישות הציונית-כלכלית- מדינית- צבאית ותרבותית", על סעיף 17 שמדבר על כך ש"המהפכה העממית המזוינת היא הדרך היחידה לשחרור פלשתין", על סעיף 19 שמדבר על "המאבק המזוין" כעל אסטרטגיה, ולא טקטיקה. הפתעתי אותו. הוא ציין, כי המצע המקורי לא ישונה ("זה עניין היסטורי שאין להתייחס אליו") אלא יתווספו אליו עקרונות חדשים בצורת נספח. "תיקנו הרי את אמנת אש"ף אחרי אוסלו", התגונן. "נכון", אמרתי, "אבל מצע הפת"ח שקורא לחיסולי נותר בעינו. אתם מדברים בשני קולות". הוא שב ונתלה בטיעון שמדובר בעניין היסטורי חסר חשיבות.
לא מעט פלשתינים ציינו כי המפגש היה עבורם בבחינת "שבירת מחסום". הפתיע אותי אחד מהם, שניכר היה כי הוא מגלה כלפי עוינות עד כדי זלזול, כאשר ניגש אלי לקראת תום הסדנה ואמר לי: "אתה הוא האיש שארצה להידבר איתו". אגב, ישנה יוזמה פלשתינית לארגן מפגש כזה עם אנשי ליכוד בלבד. חרה לי במיוחד לראות את העדפת ערביי ישראל שהגיעו למפגש (היו שניים כאלה). במסגרת הסדנה נתבקשנו מספר פעמים להתפצל לפורומים חד-לאומיים. ישראלים לחוד, פלשתינים לחוד. אחת מהם הודתה בפני כי ניצבה בפני דילמה קשה ואף חשבה לדלג בין שני הפורומים. אך ברגע הבחירה, שעת ה-ש', ההחלטה לצערי היתה אחרת.




"היהודים הורגים ארבעה-חמישה פלשתינים ביום"



הדרך מגשר שייח' חוסיין לבירה רבת-עמון ארכה לא יותר משעה וחצי. במעבר הגבול ביקשו המקומיים להצמיד לשיירת המוניות שהסיעה אותנו ליווי ביטחוני בדמות שוטר ירדני. סימבולי משהו, אמרתי לעצמי, משל אולי לשני צדדים שאינם מסוגלים להסתדר בכוחות עצמם. תחילה חלפנו על פני יישובי הספר העניים-פרימיטיביים של ירדן. במעלה ההר הולך האוויר ונעשה קריר ודליל יותר. ככל שמתקרבים לרבת עמון (או "עמאן" בפי הירדנים) ניכר שיפור של ממש בתשתיות והכביש מתרחב לשני נתיבים. משני צדי הדרך ניבטות תמונותיהם של המלך עבדאללה ואביו, מוטיב שיחזור על עצמו בכל רבת עמון. המבנים הראשונים שקופצים לעין הם משרדי שלוש מערכות העיתונים הגדולים בירדן – 'א-דוסתור', 'אל-ראי' ו'אל-ערב אל-יום'. לא רחוק משם, ברחוב אל-חוסיין בן עלי, ממוקם מלון 'רדיסון סאס', שם התאכסנו.
בשני הלילות הראשונים הופתענו לגלות עד כמה נגישים מועדוני הלילה המציעים שירותי נשים תמורת כסף (מכוני ליווי בשפתנו, נכנסנו לשם בתום לב שכן הכתובת "נאדי" – מועדון – התנוססה מעליהם). באחד הרחובות פגשנו באנשי הביטחון הכללי הירדני, לבושים במדים אזרחיים. פנינו אליהם במקרה כדי להתעניין לגבי מקומות בילוי מומלצים. לאחר שתחקרו אותנו תבעו שלא נדבר בעברית ונציג עצמנו כתיירים מאירופה. רבת עמון של שנת 2005 היא עיר זוהרת, תמהיל של מערב ומזרח. רכבים יוקרתיים מכל מדינות ערב, ובעיקר מאזור המפרץ הפרסי, מציפים אותה, לצד מראות של נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש. סיור בשוק הבוח'ארי גדוש התנועה העוטף את מסגד המלך טלאל הוא חוויה. בחלק הזה של רבת עמון אתה נתקל באנשים קשי יום, לרוב עם עוינות בעינים. אין ספור בזארים ובתי קפה לגברים בלבד. שלטי לוגו של חנויות בדמות "מסגד אל-אקצא" מאוד פופולריים שם. נתקלנו בדוכן דיסקים צרובים מעניין שהכיל חומרים כגון "חיי השאהידים", "לוויית ערפאת" ו"הצהרת פלוג'ה". ביקשנו לצפות בדיסק אודות "חיי השאהידים", אך במקום התחוללה מהומה והתפזרנו.
כזרים שוחחנו עם תייר פלשתיני מחברון. כששאלנו מה המצב ב"פלשתין" הוא סיפר לנו ש"היהודים הורגים ארבעה-חמישה פלשתינים ביום". עיראקי מבצרה שפגשנו באחת מסימטאות השוק גידף את הנשיא לשעבר סדאם חוסיין ושיבח את הנשיא בוש. למחנה פליטים פלשתיני לא הספקנו להגיע אך בשיחות עם נהגי מוניות ברבת עמון, שטרחו לציין את דבר היותם פליטים פלשתינים, נאמר לנו שאין להם כל כוונה לחזור לשם דרך קבע, רק לבקר

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

אמנם נכון הוא לדעתי, שהבעיה העיקרית בסכסוך ישראל-פלשתינים זו האלימות הפלשתינית, האופי הברברי הזה.
מול עם ברברי צריך להשתמש בשוט. כי ברברים מבינים רק כוח. אך למרבה הצער אין היהודים מבינים זאת, והסיבה לכך היא מום גנטי (אחרת אין להסביר זאת). המום הזה גורם ליהודים רבים להיות נגד עצמם ובעד האוייב. האוייב הברברי הפרימיטיבי מתבלבל נוכח המסרים הסותרים שמגיעים מטעם העם היהודי: חלק מהיהודים אומרים לפלשתינים "אתם רוצחים, ארץ ישראל שלנו ואתם זרים פה", אבל חלק אחר אומר להם "אתם הקרבן, אנחנו סתם כובשים מאירופה ואנו רק מבקשים ממכם שתיתנו לנו פיסת אדמה בבקשה". הטענות הסותרות האלה, חוסר האחידות שבטיעונים הישראליים - אלה מוציאים את הפלשתינים משיווי משקלם. כי אפילו רצו לעשות איתנו פשרה - איך יעשו אותה כשהם שומעים את אנשי השלום שלנו מדברים על היות הפלשתינים קרבן?
המסקנה היא, שהשמאל הישראלי מונע כל רצון פשרה אצל הפלשתינים. לו היינו כולנו מאוחדים בצדקת דרכנו ובאמונתנו שארץ ישראל שלנו, והיינו נלחמים על כך בכוח מלא - היו הפלשתינים מבינים שהם חייבים להגיע לפשרה איתנו, כדי לא לאבד את הכל. אבל כשאנחנו מצד אחד הורגים בהם ומצד שני אומרים להם "אתם מסכנים, אנחנו כובשים" - ברור שהפלשתינים מגיבים בצורה האנושית הנורמלית היחידה הבאה בחשבון , והיא מלחמת טרור נגדנו.

מסקנה: בסכסוך היהודי-פלשתיני עומד בצד אחד עם ברברי (הפלשתינים) ומולם עומד עם של מטומטמים (היהודים). העימות בין שני ציבורים כאלה מביא באורח ממש טבעי מלחמה בלתי נגמרת.