ב-15 במאי השנה התקיים כנס בענייני לוחמה בשטח בנוי באוניברסיטת בר-אילן. סיכמתי בזמנו את הכנס סיכום מתומצת, ואני מעלה את הסיכום לטובת מי שעשוי למצוא בזה עניין.
כמה הערות:
1. הסיכום לקוני ברובו. אם יש למישהו שאלות - אשמח להרחיב.
2. פה ושם יש הערות שלי.
3. קצת איכזב אותי היעדרה של הלחימה בשטח עירוני מיום עיון שזה נושאו. הכל "היבטים של", אבל איפה הלחימה בעצמה?

אז הנה:

סטיוארט כהן: מה חדש בלוחמה עירונית:

• אסימטריה. שימוש בעיר כגורם מפצה על ידי הגורם הלא-צבאי, אזרחים כמגן חי, או שימוש באזרחים כמנוף לחץ על הצד השני.
• הסביבה הטכנולוגית. הטכנולוגיה מאפשרת מצד אחד הפעלת נזק בהיקף גדול, ומצד שני מאפשרת לחץ להגבלת הנזק (וכמובן, בצד הטקטי יש השפעה).
• השפעת הסביבה התרבותית: העצמת הרגישות למוסר המלחמה ולטוהר הנשק, בשגרה בדומה לשעת לחימה, בייחוד מאז אמנת ז'נבה 1949. הצד השני יכול לנצל.

פרספקטיבות בלחימה בשטח בנוי:

• הפרספקטיבה האישית. מה זה עושה לחייל ומי הצד מולו.
• הבטים אסטרטגיים – גם בצד המבצעי וגם בצד הרחב יותר.
• הבטים תרבותיים: מה אומרת תרבותו והמשפט של כל אחד מהצדדים בעניין.

הרב נריה גוטל: ההיבט ההלכתי של לחימה בשטח בנוי.

הבעיה המרכזית, לא השטח כי אם הבנוי: שטח עירוני מאוכלס [הדגשה שלי]. זה יוצר את כל שאר הבעיות שמדברים עליהם כאן. אין רקע באלפיים השנה האחרונות בפסיקה.

בפסיקה מדמים מילתא למילתא. כשיש רצף נשענים עליו אך מה עושים כשאין רצף?

כיום יש בעיה כזו בכל הלכות צבא ומדינה. לכן נשענים המון על דימוי מלתא למילתא, אולם כמובן שדימוי כזה הוא סובייקטיבי משהו.

לענייננו. יש שלושה סוגים של מקורות משמעותיים:

א. מקורות ראשוניים כמו התנ"ך, במידה והוא רלבנטי לעניין זה, או סוגיות תלמודיות שיש בהן סיטואציות דומות. יתרון: עסק בסיטואציות דומות ומדובר במקורות מחייבים. בעיה: מרבית המקורות לא מחייבים. א: זה לא דמיון מלא או קרוב, ושנית: לא מדובר בהלכה אלא בסיפור.

ב. מקורות משניים: עסקו באופן עקיף בדבר דומה ולומדים מהם לענייננו. הבעיה ברורה: הדימוי נעשה בידך ולא בידי המקור

ג. ספרות עדכנית. היתרון: מדבר בדיוק על הנושא הרצוי. חיסרון: מקורות אחרונים ולא מחייבים.

עד כאן בעיות מתודולוגיות; לסיכום, הכל מורכב וקשה לתת תמונת מצב חד משמעית.



מביא כהדגמה את המקור של כי תקרב אל עיר למלחמה. אם לוקחים את זה כפשוטו, אז אין שום מקום לדיון: הורגים את כל הגברים וכן כתוב ברמב"ם.

והאמת: אין לפסוקים האלה שום קשר לנידון דידן. מדובר שם על שבעת עממים ותו-לא. ג'נין לא רלוונטית לשבעה עממים.

היו שעשו שימוש במלחמת נקמה, כמו מול המדיינים: צרור את המדיינים והיכיתם אותם.

ושוב זה לא רלבנטי כי אין לנו גדרים מובהקים של 'מלחמת נקמה' ואין לנו יכולת לעשות שימוש בפורמולה של מלחמת נקמה.

מקור נוסף: מלחמת שבועות: 'מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענשא' [מלכות שהרגה (עד) אחד משישה אינה נענשת]. הרשב"א והריטב"א סוברים שמדובר בהוצאה להורג של מי שמחוייב עד שישית. והיו מי שרצו לומר שאין צורך להקפיד למנוע פגיעה באוכלוסיית האוייב עד שישית. ממילא הייתה בעיה מתמטית לדעת כמה בדיוק הורגים, וגם לא ברור שמדובר על אוכלוסיית האוייב אלא על האוכלוסיה שאולי היא שלך. לכן שוב לא רלוונטי.

קופץ לרב ישראלי על מבצע קיביה, והתייחסותו למעשה דינה ושכם ("ויהי ביום השלישי וכו' ויהרגו כל זכר"). שאלה צדדית האם יעקב הסכים או לא. לא נכנס לזה.

מחלוקת רמב"ם ורמב"ן מדוע נתחייבו כל אנשי שכם מיתה. הרמב"ם: משום שהפרו את שבע מצוות בני נח ולא העמידו דיינים ושופטים.

רמב"ן: כל אחד ואחד מהם היה חוטא כי עבד ע"ז וגילה עריות: לא דובר בפסק דין על קולקטיב.

הרמב"ן לא רלבנטי עבורנו (שהרי הוא מדבר על כא"א, ואי אפשר לדעת את זה). הרמב"ם מדבר על הקולקטיב, אולם קיימת השאלה כיצד מחליטים בדיוק.

מהר"ל ('גור אריה'): אם עוסקים באומה, אז מתייחסים לכלל גם אם כמה פרטים עושים אחרת. אומה מול אומה.

הרב הרשל שכטר אומר ש"לפעמים מן הנמנע לברר מי המחבלים והטרוריסטים... רשאים ואף חייבים לפגוע כפי הנחוץ גם באחרים מאותה אומה אף שהם אולי חפים מפשע" (אבל לא פוגעים במכוון בחפים מפשע, אלא באי-הצורך להימנע מברירה קפדנית מדי).

הנצי"ב: קיימת הסכמת האומות, והיא לגיטימית. הסכמת האומות – מה נהוג בעולם.

שוב לרב ישראלי בקיביה: הסכמת האומות היא מה עושים בפועל. כשכל האומות נוהגות לפי קריטריונים מסויימים (למשל, הפצצות מרבד וכו'), אזי אין סיבה לאמץ נורמה אחרת גם אם התיאוריה של האומות שונה.

הרב שפירא על אוכלוסיית אויב אזרחית בזמן מלחמה: כל עוד אין סכנה מוחשית לחיילינו אסור לפגוע באוכלוסיה או ברכוש. אולם כאשר יש סכנה ברורה אין מקום למדוד הרוגים שלנו מול הרוגים של אזרחי האויב, ויש לדבר על הלכידות והשפעת האבדות.



הרב עמיאל מצוטט כאילו אמר שאם יש ספק עדיף לא לפגוע באף-אחד כאשר יש חשש לפגוע ולו באחד נקי בתוך אלף חייבים. אבל הוא דיבר במציאות ההבלגה של תרצ"ח, כשדובר בארגונים פורשים נגד מטרות אזרחיות, ולא באומה ומדינה.



אף אחד מהפוסקים לעיל לא מזלזל בחיי אדם, אבל מתייחסים לשיקול כללי ולהכרעה מוסרית – הכרחית.



יונתן בוימפלד (שוברים שתיקה):

בא לעסוק במגע היומיומי עם אוכלוסיה אזרחית. שירת בגדוד 50. רוב השירות הצבאי עשה בחברון. ידבר על חברון ולא על 'שטח עירוני'.

קטע עדות של אחד החברים ב'שוברים שתיקה', מדבר על תחושת שליטה. על זה שהוא נהנה מהשליטה, בלי קשר לדעות הפוליטיות, ועל זה שהוא נהנה מתחושת הכח, ולא סובל כשמתנגדים לו. משחק עם אנשים במחסום כמו במשחק מחשב. יודע שזה בגלל הנשק, בגלל שהוא חייל. וזה ממכר. כשהבין – שבר. הבין שהוא "מתמכר לשלוט באנשים".

חזרה לבוימפלד: הגיע לחברון אחרי שנה וחצי בצבא, גילה ש'המושגים של 'טוב ורע' מאוד מאוד שונים ממה שאני מכיר'. רואה איך הקווים האדומים לאט לאט מיטשטשים.

נתחיל מ'מבוקשים' ו'מיובשים'. מבוקש – ידוע. 'מיובש' – פלסטיני שעשה עברות קלות, כגון שבירת עוצר או מקסימום זריקת אבנים. העונש – קושרים לו את הידיים והעיניים ו'מייבשים' אותו בצד לפי ראות עיני החייל; כל חייל יכול לעשות את זה.

בפעם הראשונה שראה את זה התחיל לתחקר את החייל מה קורה, מה זה, כמה זמן הוא יושב. אחרי שבוע שואל לצאת ידי חובה. אחרי חודש לא שם לב בכלל שיש מתחתיו בן-אדם כפות. לא שונא אותו – פשוט לא אכפת לו. התרגל.

עדות: פעם ראשונה במחסום: יש גדר, דרך הגדר בודקים, בתיאוריה בקו. חייל החליט לעכב פלסטיני מבולבל שצעד צעד מיותר, ועצר רק בצעקה שניה. התחיל להתווכח עם החייל, ובא מפקד והסביר שהכל לפי עיני החייל: בחברון אתה יכול, בעצם, לעשות מה שאתה רוצה.

היה מפקד של עמדה בבית פלסטיני נטוש, בית 31, והיה צריך 'לכסות בתצפית ובאש' את השכונה. היה לו צלף מא"ג, מקל"ר. מקל"ר, כידוע, לא נשק שקל לכוון. זה כמו לומר לי "שב בעזריאלי ופגע באלנבי פינת קינג ג'ורג' אבל בירי ראשון". ואותו לימדו לתקן על פי ירי ראשון, אבל מדובר בשטח אזרחי!

היה זמן חם ובחצות קיבלתי פקודה לירות לצומת מרלבורו. מזל שפגעתי. אח"כ לילה אחרי לילה ירינו צרורות. ואין מולי אנשים ופרצופים, רק אורות: משחק מחשב. יושב מול ג'וייסטיק, לפני ריבוע מטרה, ומרביץ. יכולת הכיוון שלנו לא השתפרה בחברון, נשארנו באותה רמת ירי (אבל כבר לא היה אכפת). וירו עלינו. אבל חודש בחברון ואנחנו יורים כאילו זה משחק וידאו.

עוד דוגמה: מארב בשווקים הפלסטינים (השללות) ליד בית הדסה. הייתה תקופה שזרקו מטענים על עמדה שם כל הזמן. בתור מ"כ קיבלתי משימה להיכנס לבית נטוש ולהפסיק את זריקת המטענים. אחרי 24 שעות מתחיל מתח באוויר. ואנחנו רואים שזורקי המטענים הם ילדים בני 10. כיוונו עליהם. מצד אחד, חברים שלי בעמדה ומטען שיכול להרוג. מצד שני, ילדים. בסופו של דבר קיבלנו פקודות סותרות, לא ירינו. ואף אחד לא נפגע. אבל לפני חודשיים פגשתי את הצלף, והוא אמר לי "אני כל הזמן חושב על המארב ההוא", ואמר ש"בחצי דקה שהייתי 'על', רציתי לירות. לא רציתי להרוג ילד, לא רציתי להציל את החברים שלי, רציתי איקס על הנשק". אדרנלין.

חיילים שומרים שמונה-שמונה, סוגרים 14-21 יום בחברון, רוצים לפרוק את המתח. אנשים עצבניים מייבשים פלשתינאים סתם.

סיפור נוסף על מערכת היחסים של הצבא עם המתנחלים בחברון:

בכניסה לשכונת אברהם אבינו יש אנדרטה לשלהבת פס, ולידה עמדה. וכל בוקר היינו יושבים ואוכלים ארוחת בוקר ליד האנדרטה. ולא אכפת לנו. פשוט אפאטיים.

ועוד דבר: יותר מפעם אחת היו לי עימותים עם התושבים. זה לא נראה טוב. לא מלטפים את הילדים. "פוצצנו אותם במכות". כשמה שעומד ביני לבין מקלחת ולדבר עם החברה שלי וללכת לישון זה כמה ילדים – ולא משנה אם יהודים או פלסטינים – הם חוטפים מכות.

סיפור לסיום: כל יום שישי היינו עושים ערב תרבות. שעתיים קודם תפס אחד הקצינים שני פלסטינים שהלכו בזמן עוצר. ייבשו אותם במוצב. אולי שמונה שעות. הושיבו אותם ליד מחסן התחמושת, שלושים מטר מהמועדון. החליטו לעשות ערב תרבות: "יומולדת לג'אבר, יומולדת לזיאד", המציאו שירי יומולדת, המציאו משחקי יומולדת, לא נגעו בהם. אבל שני כפותים יושבים שלושים מטר וכל הפלוגה יושבת ועושה ערב תרבות. רק חייל אחד קם והלך.

[הערה שלי: יש דברים שמאוד מזכירים סיפורי 'שיח לוחמים' אצלו. אני מניח שהוא לא זוכר את ההקבלות].



פרופ' יובל וולף (קרימינולוג): היבטים סוציופסיכולוגיים של הלחימה בשטח עירוני.


מומלץ להתייחס לא רק ללש"ב אלא להציב את זה על הרקע האמיתי: מדובר בפעולות שלנו שנועדו לשמש כתגמול או כמניעה לטרור [הדגשה שלו]. יש להתייחס אחד על רקע השני. ולומר כמה מילים על הרקע. בלי רקע אי אפשר לראות את הדמות.

טרור הוא שיטה שמשתמשת באזרחים של מדינת היעד כדי להשפיע על השלטונות. להלך אימים על האוכלוסיה באמצעות דגימה של פרטים מאוכלוסיית היעד באופן שאמור לתת לכל חבר באוכלוסיה הרגשה שהוא עלול להיות הקורבן הבא. הטרור הפלסטיני היה ממש "לפי הספר".

יש שתי השערות: 1. זה עבד. האוכלוסיה נכנסה למועקה והחלה להפעיל לחץ על הממשלה. 2. השערת ההתחסנות.

דבר מעניין והפוך מתרחש בפעולות שלנו בלחימה העירונית: אנחנו מכוונים את עצמנו למבצעים ובדרך ישנה אוכלוסיה. לא משתדלים להגיע אל האוכלוסיה, אבל זה מה שקורה בפועל.

נעשו מספר מחקרים, שאמנם רחוקים מלכסות לגמרי, אבל יש כמה אינדיקציות.

עוסקים בשאלה:

• האם יש השפעה לטרור, ו:
• מה ההשפעה.

אצלנו הסמן מוביל להשערת ההתחסנות. למעט בני אדם עם רקע של רגישות מראש, רוב האוכלוסיה עוברת תהליך של התחסנות.

לכאורה מפתיע, אבל היה מהמר על התשובה שהטרור מצד אחד משתדל להפתיע (לא להיות בר ניבוי). מצד שני יש משהו לא מפתיע באופן שבו הטרור חוזר. התקשורת משחקת תפקיד: "תיאטרון הטרור" (מילים של גבי ויימן מאוניברסיטת חיפה) מפיצה את הטרור: בלי תקשורת, לפי התיזה, לא יהיה טרור. היא מפיצה את פרסומו של הטרור ומחזקת את המוטיב החוזר על עצמו.

מה קורה עם מי שנמצא בצד השני? יש הרבה סימנים, שאי אפשר לקרוא להם מדעיים, שקורה שם משהו דומה [אני מבקש לציין שזמן קצר לפני הכנס סיימתי כתיבת מאמר שמתייחס גם לזה. יפורסם בגליון אוקטובר של 'תכלת'] כמה שמכים חזק יותר הם מתחסנים.



ההמלצה: להסתכל בגוש אחד על הפעולות והתגובה, בהתאם לאמור לעיל.

השורה התחתונה פסימית, ומנסה לסיים עם השאלה האם יש מה לעשות?

מתמקד בצד של האוכלוסיה הפלסטינית.
לטווח ארוך יש וויכוח האם סיוע לשיפור מצב כלכלי שם יעזור. אין ויכוח על כך שחינוך יעזור. אבל חינוך לוקח דורות. כדי שיתחיל דורות צריך לבוא מלמעלה, לא יקרה מאליו, ולא נראה שאנחנו קרובים לרגע הזה.

לטווח הקצר: רצוי להבחין בין מי שנמצא מולנו. חלוקה מתקבלת על הדעת היא בין המוני העם, שעליהם יעבוד בעיקר חינוך, ומצד שני המנהיגים שהם סמלים, ויש שכבת ביניים של מנהיגים שמוציאים מן הכח אל הפועל את הטרור. בלעדיהם כמעט אין טרור [הוא למעשה חוזר על המלצתו של בריגדיר גנרל רוברט ת'ומפסון הבריטי, מאבות הלוחמה המודרנית נגד גרילה, שטען אותו דבר בדיוק. ע' "שלטון ומרדנות – לקחי מלאיה וויאטנאם", מערכות]. מן הראוי להתמקד בהם.









ד"ר שאול שי, רמ"ח היסטוריה.

מדבר על הקרב על התודעה, עם כל ענייני העימות המוגבל. ראוי להבדיל בין העימות המוגבל לבין מלחמה על התודעה.



יוסי היימן: ההיבטים המבצעיים של הלחימה בשטח בנוי בעימות המוגבל.

התגברות הלחימה בשטחים בנויים בשל:

• הרחבת השטח הבנוי:
  א. גידול באוכלוסיה.
  ב. תהליכי עיור אינטנסיביים בעולם ובמזה"ת.
  לדוגמה, באגן דמשק פעם גרו רבע מליון – היום פי כמה וכמה, ערים מתחברות, כפרים נעלמים וכו'.
• חלק מתופעת האי-סימטריה -
  שימוש מניפולטיבי שעושה הצד 'החלש' (היישות הלא-מדינתית) בשטח הבנוי.

מרכיבי הקושי בלחימה בשטח בנוי:

-קיומם של ממדי גובה ותת-קרקעי.

-קושי להבחין בין אוייב לתמים.

-יכולת תמרון מוגבלת.

-יכולת מוגבלת למיצוי אש.

-שטח 'בולע' כוחות

-קושי בהתמצאות

-קושי באיסוף מודיעין

-קושי בשליטה בכוחות

-קושי בהתמצאות

-קושי באיסוף מודיעין

-מיסוך קשר

-מרכיבי אוכלוסיה 'זרה'

-בעיות לגיטמיות – פגיעה (כמעט בלתי נמנעת) באזרחים, פגיעה בתשתיות, בעיות הומניטריות, "התמונה".

-מענה לוגיסטי-הומניטרי לאוכלוסייה.



הבדלים בין מלחמה לעימות מוגבל בשטח בנוי:

המטרה:
כיבוש-מעבר – שליטה.

האוייב:

ומאפייני הלחימה: מול יחידות – גורמים חתרניים.

משך הלחימה:

עד לכניעה-השגת היעדים – פעולה מתמשכת כנגד תשתיות.





רמות הסכסוך:

מדיני-לאומי-דתי-אידיאולוגי: עשרות שנים.

מדיני-צבאי: ה'עימות' – 2000 והלאה – שנים בודדות.

צבאי בעיקרו: הרמה המערכתית – שבועות.

צבאי: 'ניצחון בכל מפגש'.

העימות עיקרו מדיני.

הדרישות מצה"ל: לקצר את משך המערכה (להאריך את הזמן בין המערכות), ולהקטין את עצמת החיכוך למינימום. לאפשר לדרג המדיני להגיע למו"מ בלי שהאירועים יכתיבו לו את סדר היום.



התפתחות האיום בשלבים:

-הפגנות המוניות בנוכחות אמל"ח (קשה להגיב בגלל הנושא התודעתי)

-ירי על יישובים ישראליים, שטוח מסלול.

-פיגועים מורכבים בצירים באיו"ש ובאזח"ע.

-חדירה ליישובים למסעות הרג.

-פיגועי מתאבדים בישראל (בשנה שעברה נתפסו שבעה ילדים עם חגורות נפץ). שובר את ההגיון הצבאי המקובל, כי מקובל שיש ערך לחיים.

-ירי תלול מסלול כנגד יישובים ומחנות צבא [קשיא: בינתיים פחות התפתח]

המאמצים בלחימה (שלושה מעגלים משולבים) מאמץ התקפי, מאמץ הגנתי, מאמץ מודיעיני.

מאמץ מודיעיני בעל אפקטיביות גבוהה מאפשר התקפיות מרובה. התקפיות היא הדבר הראשי. אם הצד השני עסוק בבריחה, אין להם זמן לתכנן פיגועים.



אם עוסקים בהגנה כל הזמן אזי עוסקים ב'אצבעות', המגיעות אליך, אבל בהתקפה מגיעים ללב האוייב. ואצבעות אפשר לגדל מחדש.

דגשים לפעילות בערים:

-התנפלות רב כיוונית.

-פעילות ממוקדת מודיעין-תשתיות אנושיות ופיזיות

-יצירת מודיעין ('ניעור השטח'),

-שת"פ בין ארגוני (צה"ל, שב"כ).


המאמץ המודיעיני מורכב מאיסוף קרבי, מודיעין ממקורות אנושיים וטכנולוגיים, וכו'.

מאוקטובר 2000 ועד 'חומת מגן' עליה בפיגועים, מאז עליה ביחס הסיכולים: הרבה יותר סיכולים מאז 'חומת מגן'.



באשר לאזח"ע:

מאפיינים:

-גודל כמות וצפיות אוכלוסיה.

-מכשול מסביב לרצועת עזה.

-הסכם עם מצריים.

-גבול עם מצריים – כללי ורפיח (מגביל את כמות הכלים הכבדים).

-גבול ימי.

-החלטה מדינית (לא החליטה עד היום להיכנס לעזה).



מאפייני הפיגועים:

-הפיגועים בעיקר פנימיים,

-שכלול מטענים,

-שכלול נשק תלול מסלול כנשק עוקף גדר (טווח, דיוק עוצמה).



המענה בעזה

- בתחילה מגננה – צירים, יישובים, גדר,

-אחר-כך: מגננה התקפית: פעולות ממוקדות 'קלות', ואז פגיעה בראשי החמאס, ואס פעולות ממוקדות 'כבדות'.

-פעולות לשליטה במרחב.

המאמץ העיקרי הוא התקפי: הגנתי בלבד לא מביא מספיק תוצאות.

דוגמה לפעולה מוצלחת: בסוף 2004 בתגובה לירי הקסאם על שדרות.



למידה בעימות גבה עצימות: הורקת הידע הנצבר בפרק זמן מוגדר ומיצויו עד תום.

עימות מוגבל בין כוחות לא מאוזנים – למידה מתמשכת כעקרון יסוד בהפעלת הכח ובבניינו.



סיכום: העימות המוגבל הפך לאיום אסטרטגי מרכזי [הדגשה שלי]. טבע העימות המוגבל מחייב את צה"ל ליכולות למידה מתקדמות.



אל"מ פנינה שרביט-ברוך: ההיבטים המשפטיים של לש"ב.

מבחינה משפטית אין אבחנה בצורת השטח. יש משמעויות משפטיות ללוחמה בשטח רווי אוכלוסיה, ובפרט כשהיא מתבצעת לא רק מול צבא אלא מול גורמים לא-סדירים הנראים כאזרחים הפועלים מתוך אוכלוסיה. זה מתחדד עוד יותר כשמדובר בשטח במעמד לא ברור.

בתוך כל הסבך הזה, האתגר למצוא מה חל ואיך מסדירים אותו, איך נותנים לצבא את היכולת לעשות את העבודה שלו תוך קביעת קווים אדומים.

תנסה לפרק לכמה שאלות:

• הנחה: מלחמה 'קלאסית' היא בין צבאות, וחוקי המלחמה נוצרו בהתאם. השאלה מה עושים כשיש מצד אחד צבא ומצד שני יישות לא מדינתית. האם בכלל נכנסים אל חוקי המלחמה או שזה מצב אחר?
  יותר ויותר עימותים נכנסו לנישה של עימות בין מדינה לבין לא, ולא בהכרח כמלחמת אזרחים. האם דבקים בדיכוטומיות הקלאסיות ולנסות להתאים את המציאות לכללים או להיפך. יותר ויותר היום מנסים להכניס את זה לחוקי המלחמה, בעקבות 11 בספטמבר, והעמדה המקובלת היא שבה יישות לא מדינתית היא צד למלחמה: מה שנראה כמו מלחמה יחולו דיני המלחמה עליו.
• נניח ומתחנו את המלחמה. מה מעמד ארגוני טרור? חבורות של פושעים ועבריינים – מה עניינם לדיני מלחמה? גורמים שמעוניינים בשינוי פוליטי באמצעות טרור, מה עושים מולם?
  לפי גישה אחת, אפשר להשתמש רק בכלי אכיפת חוק רגילים. הבעיה היא כאשר האמצעים של אכיפת החוק לא מספיקים. למשל, כשנתקלים במעשי טרור בעוצמה מרובה שלו היה צבא מחולל לנו דברים כאלה, היינו מדברים על מלחמה. האם זהות היריב מוציאה אותנו מכלל דיני הלחימה גם אם מה שקורה בפועל נראה כמו מלחמה?
  לדעתה ולדעת אחרים, הדרישה להשתמש במקרה כזה רק באמצעי אכיפת חוק איננה הגיונית והיא פגומה. הכל צריך להיות בהתאם לצורה שבה פועל האוייב, ולא לסוגו. אחרת נגיע למצב אבסורדי שבו מי שלא פועל לפי דיני הלחימה נהנה מעדיפות לעומת מי שפועל לפי כללי המלחמה. ויותר מזה: מי שיקבע קביעות כאלה יגיע למצב שבו המדינה תתעלם מחוקי המלחמה. אם יאמרו לה שלמרות שהיא נמצאת בסיכון היא איננה יכולה להפעיל אמצעים לחימתיים, כי אז היא תבוא – מתוך ההכרח – לזלזל בחוקי המלחמה, והפרה תגרור הפרה בנוסח המדרון החלקלק. מדינה שתראה את עצמה מחוץ לכללים, עשויה להגיע למסקנה שאין כללים. כך, למשל קרה עם שבוייה של ארה"ב באפגניסטן (וארה"ב אכן נסוגה מהעמדה הזו).

ברגע שנמצאים בסיטואציה שהאיום הוא כזה שלו היה צבא בצד השני הוא היה נחשב מלחמה – אז יש חלות לדיני מלחמה, ולא משנה מי הצד השני.

• האם משנה מעמד השטח. שטח שהמעמד שלו לא לחלוטין ברור. נניח שמדובר בשטח כבוש [היא אמרה שהיא לא מתכוונת לדון בזה]. האם זה משנה משהו?
  יש טענה שכן: אם נמצאים בשטח התפוס בתפיסה לוחמתית [אוף!] לא חלים דיני הלחימה, והכובש מוגבל לאמצעי אכיפת חוק בגלל שהוא כובש.
  זו טענה "שאני לא מצליחה לתפוס את ההגיון שלה". אם מדובר במצב לחימה, ובמצב שבו אמצעי אכיפת החוק [המשטרתיים] לא מתאימים, למה שרק מצבו של השטח ימנע את הפעולה?
  וברוח טענה זו אכן דחה בג"ץ את העתירה נגד מבצע 'קשת בענן' בעזה. בפסק הדין יש התייחסות גם לדיני הלחימה וגם לדיני התפיסה הלוחמתית [מה רע במילה 'כיבוש'? א. יש חלקים ביש"ע שאינם דווקא כבושים, ושנית: ניחוח פוליטי].

אכן יש דינים בדיני הלחימה שאינם מתאימים למצב שאינו לחימה בין שני צבאות. מצד שני, יש כללים שמתאימים לכל מצב, ויש גם את העקרונות. בהתאמות הנחוצות, גוזרים מהעקרונות של דיני המלחמה:
- הצורך הצבאי.
- האבחנה בין אזרחים ללוחמים

- המידתיות (בלי פצצות אטום לחייל הבודד, בבקשה). הפגיעה בחפים מפשע צריכה להיות פרופורציונלית ליתרון הצבאי שאמור להיות מושג. הבחינה היא מראש ולא בדיעבד.

- הומניות: לא לגרום יותר נזק ממה שצריך לצורך השגת היתרון (כלי נשק וכו').

והשאלה החמישית, איך מבחינים בין חפים מפשע לאזרחים, את זה היא לא הספיקה לומר [אוף!]

הסיבה שאין כמעט כלום מדבריו של שאול שי היא שאני מכיר אותו ודיברנו די הרבה גם על הנושא, אז כשרשמתי לא היה שינוי לעומת מה שכבר שמעתי ממנו בהזדמנויות קודמות, ולכן לא הרחבתי. יש מאמר שלו בספר 'העימות המוגבל' שדי דומה להרצאה.