קובי אריאלי, אתה חייב להתנצל בפני המורות.
כאזרח מן השורה ותלמיד לשעבר(בשום שלב לא מורה) הרגשתי צורך עז להגיב למאמרו שך קובי אריאלי " המורות ינוחו מהשחיקה" (מעריב 20.6). במפגן של ציניות וחוסר רגישות אריאלי לועג לשחיקת המורים, ובשמחה לאיד שלא מביישת ישארלי טיפוסי, צוחק על פיטוריהם הצפויים, ובכן ריכזתי מספר נתונים לגבי סביבת העבודה של מורה בישראל, וערכתי השוואה קצרה:
בעוד אתה כותב מאמר במשרד מפואר וממוזג, עם כוס תה מהביל, המורה השחוקה מלמדת 40 תלמידים בכיתה צרה מלהכיל, או בקרוואן זמני(בגלל היעדר תקציב). בעוד אתה מתבדח בטלפון ברגע של מנוחה, אותה מורה חייבת לתת את מלוא תשומת הלב לתלמידיה, שגדלים בחברה אלימה. בעוד אתה פורש לארוחת צהריים עסקית, אותה מורה נדרשת לספק את החסך הרגשי ממנו סוסלים תלמידים רבים, בעידן שבו הוריהם עסוקים בהישרדות, או בקריירה התובעת שעות ממושכות. בעוד אתה מסקר את האבטלה והעוני, אותה מורה מתמודדת עם המצוקה של תלמידים שהוריהם מובטלים או מקבלים שכר מינימום.
בעוד המדיה בה אתה עובד " ממכרת" אותם לתוכניות טלוויזיה שטחיות, כתבות רכילות וטלנובלות נבובות, אותה מורה נדרשת למאמצים עילאיים כדי לעניין ולסקרן אותם בתולדות עם ישראל, בתורת היחסות ובספרות. וכל זאת במערכת חינוך המונהגת על ידי שרת חינוך שרואה בהן אויב, וכל עניינה במניפולציות פוליטיות וחברי מרכז.
אז בחופשת הקיץ, כאשר תחליף את אותה מורה שחוקה, תבין קרוב לוודאי עד כמה תפקידה חושב, משמעותי ושוחק, ואלי גם תתנצל על המאמר שכתבת
יורם צברי, קרית-אתא
(מעריב-יום ה' ט"ז בסיון תשס"ה 23.6.2005)

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

יצא לי לאחרונה לצפות פה ושם בראיונות שנתן יו"ר ארגון המורים (שכחתי את שמו, שם המשפחה דן אם אינני טועה). אם הוא אכן מייצג את המורה הישראלי הממוצע, מצבנו בכי רע. התשובות שנתן, ודרך ההתיחסות שלו הדגימו בדיוק מהו חינוך שלילי. בעיקר הזדעזעתי מהקו שמתח בקלילות בין פיטורי מורים לרצח (לא פחות ולא יותר!), כאילו לכל קורבן רצח יש ועדה שבה הוא יכול למחות על רציחתו... או כשהאשים את מקבלי ההחלטות בכך שהעדיפו את דעתה של מנכ"לית משרד החינוך רונית תירוש, אך ורק בגלל שהיא אישה יפה ובכיינית. אם הייתי מורה הייתי נחרד לגלות שאדם כזה מייצג אותי.

קפצתי לביקור

איך נוכל לשפוט עכשיו ? אל תטרח לחפש אותו, אגב, כי משום מה הדף של קובי אריאלי לא עולה.

קפצתי לביקור

הדפים היו זמינים, אבל הכתבה המסוימת - שהכותב בפזיזותו הפושעת לא טרח לצטט (אופייני למורים ובני משפחותיהם ) - לא הועלתה לאתר מעריב נכון לאתמול.

שחיקת המורים היא אכן דבר קשה, וככל שלמורה אכפת יותר הוא נשחק יותר (או ליתר דיוק "היא נשחקת", כמו שאריאלי אומר: "ציבור המורות, המתקרא בטעות ציבור המורים"), אבל כל עוד מייצג אותם הפוליטיקאי העילג והאלים הזה - אין להם תקנה.
להבדיל מעובדי הבנקים שמכופפים את ידי המוכרים והרוכשים את הבנק בעסקא כלכלית, או בריוני הנמלים/חברת חשמל, שהצגתם כציבור אלים שיגיב בהשבתה פראית על כל איום על הפריבילגיות המופרעות שלהם מגבירה את כוחם במו"מ עם הממשלה, הבחירה של "הנהגת" המורים בשיטה הישראלית המקובלת יורה להם כדור ברגל (ובראש).

המאבק האמיתי של המורים אינו מול שרת החינוך או ראשי משרדה, אלא בנסיון לשכנע את הציבור שהרפורמות המוצעות לא הוגנות ולא יועילו. נקיטה בשיטת האיומים גורמת לציבור להאמין שכל רפורמה במערכת החינוך, מהירה ואכזרית ככל שתהיה, ראוייה מול ציבור שמצטייר כעילג ואלים.
זה לא עובדי הנמלים שאין להם אלוהים או צורך ביחסי ציבור, וכל יום שביתה שלהם עולה מאות מליוני שקלים בנזקים לכלכלה, אלו האנשים שמחנכים את הילדים שלנו, ואם הפרצוף שלהם נראה כמו רן ארז כשהוא נכנס בדוברת, ואם הרמה שלהם כמו כושר ההתבטאות של יו"ר הארגון, ואם השיטות שלהם הן סחיטה באיומים כאחרון הגנגסטרים, אז מי לעזאזל יעמוד לצידם, בדעת הקהל ובכנסת?!

מאבק כן, גם אם אנכרוניסטי, מוגזם ומעוט סיכויים, הולך לאיבוד בידיו הלא ראויות של שליח שמייצג את כל מה שהרפורמה מנסה לשנות.