תיק דבקה
ראש הממשלה אריאל שרון אמר ביום ג' 5.7, בדיון בוועדות הכנסת על ההתנתקות: ''אם הפלסטינים ייפתחו באש בזמן הפינוי, התגובות הישראליות תהיינה כל כך קשות, עד שיכול להיות שהן תמוטטנה את המהלך''. שר הביטחון שאול מופז אמר: אם ''ייפתח ירי של טילים או מרגמות מערי הגדה, יש לצה''ל הוראה להשתלט על הערים הפלסטיניות בזמן הקצר ביותר.'' ראש אמ''ן האלוף אהרון (פרקש) זאבי אמר: "אם הפלסטינים לא ישיגו את מטרותיהם מיד, הטרור מיהודה ושומרון יתחדש. אבו מאזן הולך ונחלש."
נראה כי המציאותי והמדויק ביותר מבין שלושת המנהיגים הישראלים הוא ראש אמ"ן.

במילים אחרות, גם אריאל שרון וגם שאול מופז אבדו את כוח ההרתעה שלהם אצל הפלסטינים, לא בגלל שצה"ל איבד את כוחו, אלא משום שמדיניותם והחלטותיהם המוטעות, הפכו בדיוק למה שראש אמ"ן התכוון אליו, לכלי משחק בידי החמס הג'יהאד, וארגוני הטרור באמצעותו הם מחלישים כל הזמן את אבו מאזן.

זו הסיבה מדוע חוגים ביטחוניים ישראלים בכירים מעריכים בשעות האחרונות, כי לאחר שהחמס דחה סופית את הצעתו של אבו מאזן להצטרף לממשלתו, הוא הגיע לפרשת הדרכים, בה עליו להחליט אחת משלוש האפשרויות:

1. לשבת בשקט, כלומר לא להתקיף ולא לירות, בחודש פלוס שנותר עד תהליך הפינוי. ואז כאשר הפינוי יתחיל לקבל החלטה אסטרטגית אם לתקוף את הכוחות והיישובים המתפנים או לא?

2. לפתוח "בחזית שנייה בגדה. כלומר להתחיל לירות בטילים ומרגמות על מטרות ישראליות בגדה ובתוך הקו הירוק. לכך כוונו דבריו של שר הביטחון על ההוראה שניתנה לצה"ל לכבוש מיד כל מקום משם יתבצע ירי כזה.

3. להמשיך ואולי אף להסלים את ההתקפות הנערכות היום על ישובים ישראלים ברצועה ואת ירי טילי הקסאם לעבר הנגב המערבי והדרומי, דבר שיבסס עוד יותר את שלטונם ברצועה ובמנגנוני הביטחון והמודיעין הפלסטינים. ואז כאשר הפינוי יגיע, הם ינצרו את האש וכך יהיו הכוח היחיד שיכנס לשטחים הישראלים שיפונו על ידי צה"ל.

מאחר והחמס עדיין אינו מחליט, גם ראש הממשלה אריאל שרון, איננו מקבל החלטות. ראש המועצה הלאומית לביטחון גיורא איילנד, הגדיר זאת בדיוק, ביום ב' 4.7, כאשר אמר כי ראש הממשלה איננו מקבל החלטות "בשורה ארוכה של נושאים הקשורים ליום שלאחר ההתנתקות." "אלה הן החלטות," אמר איילנד, " שצריך לקבל כבר עכשיו לפני ביצוע ההתנתקות."</B> איילנד אמר כי הוא שמע מראש הממשלה כי הוא יקבל החלטות אלה בעוד כמה שבועות. להזכירכם כי בעוד חמשה שבועות ההתנתקות צריכה להתבצע.

ביום ג' בכנסת, בשטח בניצנים, ובגוש קטיף, היינו עדים להצגת עוצמה של ראש הממשלה אריאל שרון, שר הביטחון שאול מופז, ושל הרמטכ"ל רב אלוף דן חלוץ, אשר בעזרתם של עשרות פקידים ומאות מספרים מרשימים, (כמו 41 אלף חיילים שייבצעו את הפינוי.) הפגינו את נחישותם לבצע את ההתנתקות והפינוי בזמן, "וכי כמעט הכול מוכן."

הם רק שכחו או השכיחו בכוונה את דבריו של האלוף (במיל.) גיורא איילנד, שאמר, כי למעשה שום דבר אינו מוכן.

בעוד ראש הממשלה, שר הביטחון הרמטכ"ל, מדברים על "ההכנות הישראליות", גיורא איילנד מדבר על "ההכנות הפלסטיניות-המצריות."

איש אינו יודע למי מוסרים את המפתחות ברצועה? לאבו מאזן? למוחמד דחלאן ולראשיד אבו שבאק, שאינם יכולים להיכנס לרצועה, מבלי שחייהם יהיו נתונים בסכנה? או לחמס ולג'יהאד?

ועם מי מחליטים למשל, איזה אופי או צורה ילבש הקשר היבשתי בין הרצועה לגדה? (לכל הידיעות המתפרסמות בנושא כאילו כבר הוחלט על שיירות בלווי של צה"ל, אין אחיזה במציאות. מדובר בתחילה על קו רכבת קצר מהרצועה לזיקים, ומשם דרך רשת הרכבות הישראליות לנקודה קרובה לגדה.) ואיזה חוק ישרור ברצועה ומי יבצע אותו?

ומה יהיו גבולות הרצועה? את הדי הקולות לגבי שאלה קריטית זו, אנו שומעים בימים האחרונים, כשאר לפתע אנו שומעים דיבורים סותרים של המנהיגים הישראלים, על "קווי 1949," "קווים שהוסכמו עם המצרים," ו"קווי הסכמי אוסלו", מבלי שאיש יסביר דבר.

אולם המציאות בשטח היא שאין ברגע זה, אף מנהיג פוליטי או צבאי ישראלי, שיודע לאיזה קו מוסכם צה"ל צריך לסגת מהרצועה לבסס שם את אחיזתו. כאשר הדגש הוא על המילה "מוסכם".

הדרך בה מנהלת ומבצעת ישראל את תוכנית ההתנתקות ופינוי היישובים של אריאל שרון, היא רק על דעתה שלה, מבלי ששום גורם בינלאומי אחר יסכים לה וייתן לה אישורו, שלא לדבר על הפלסטינים.

הנקודה המכרעת היא, שאין עם מי לתאם ולהחליט דבר.

כל מה ששר הביטחון ואלופי צה"ל יחליטו וייתאמו בפגישותיהם עם השרים והמפקדים הפלסטינים, יישאר על הנייר, או בחדרי הישיבות, ושום דבר לא יתבצע בשטח, משום שבשטח ברצועה שולט החמס עם גדודי אל אקצא, ובשטח בגדה שולטים גדודי אל אקצא והחמס, ולא השרים והמפקדים הפלסטינים אתם הישראלים מדברים.

אם נניח לרגע לזווית הישראלית של ההתרחשויות ונפנה למתאמים האמריקנים של ההתנתקות, ג'יימס וולפנזון, והגנרל וויליאם וורד, אותו מצב קיים אצלם.

מכל ההחלטות שהם קבלו בפגישותיהם עם אבו מאזן, מוחמד דחלאן, נאצר יוסוף ושאר השרים הפלסטינים, אף החלטה אחת, (מלבד פרסום צווים,) לא בוצעה בשטח.

גם אם אבו מאזן היה רוצה לבצע החלטות אלה היה עליו לבקש קודם את הסכמתם של החמס וגדודי אל אקצא.

זו הסיבה מדוע אבו מאזן נוסע ביום ה' לדמשק, בניסיון אחרון ונואש לשנות את המצב. המקורות הפלסטינים שלנו מוסרים, כי אבו מאזן לא התכוון בכלל לנסוע לדמשק, וכי נסיעה ופגישה זו, הוסדרה ונכפתה עליו על ידי ראש הממשלה אבו עלא.

ככל שאריאל שרון ושאול מופז, ממשיכים להעמיד, בעזרתם של כלי התקשורת, פנים, "כי הכול מוכן", כך מתחזקת עמדת החמס, ונחלשת עמדתו של אבו מאזן.