אני כמעט רואה בזה חובה קדושה לחזור לנושא הזה מידי פעם, בעיקר לאור העובדה שישנם בפורום בורים ועמי ארצות שמפיצים את התעמולה הפלשתינית ללא הרף.

מוצאם של ערביי ארץ-ישראל.

מאת: אריה פרלמן

המיתוס שאותו מטפחת התעמולה הערבית, הוא רציפות הנוכחות הערבית בארץ-ישראל, מזה 1,300 שנה, לעומת חבורת קולוניאליסטים מהתנועה הציונית – שנחתו עליהם משום מקום – על-מנת לגזול את אדמתם, שעליה ישבו הערבים בשלווה ובנחת.

האמת היא הפוכה לחלוטין.

מאז כיבוש הארץ על-ידי הערבים המוסלמים, בשנת 636 לספירה, התחלפו שליטי הארץ ללא הרף: בשנת 750 השתלטו על הארץ אנשי שושלת בית עבאס; בשנת 969 עברה הארץ לשושלת הפאטימית ממצרים; במאה ה-11 עברה הארץ אל הטורקים הסלג'וקים, שוב אל הפאטימים, ואז אל הצלבנים (1,099); בין השנים 1,100 ל-1,517 – עברה הארץ לסירוגין מהצלבנים למוסלמים בראשות צלאח-א-דין; שוב אל הצלבנים, ואז אל הטורקים החריזמים (1,244); הטטארים שהחריבו את הארץ (1,260); הממלוכים המצריים, ששלטו בארץ עד לפלישת המונגולים בראשות ג'ינג'יס ח'אן, שהחריבו גם הם את הארץ. רק בשנת 1,517, עם הכיבוש העותומאני, הושבה היציבות לארץ, אך גם זאת לא לזמן רב: במיוחד ראוי לציין את ההשתלטות הזמנית של השייח' דאהר אל-עומר על הגליל באמצע המאה ה-18, ואת כיבושה הזמני של הארץ בידי איבראהים פחה המצרי באמצע המאה ה-19.

גלי הכיבושים והמלחמות שעברו על ארץ-ישראל, אסונות הטבע ותנאי-המחיה הקשים, וכמו-כן גם פשיטות הביזה של שבטי הבדואים מן המדבר – אינם משאירים שום מקום לטענה בדבר רציפות של יישוב ערבי או אחר בארץ-ישראל: השתנות התנאים הביאה עמה גלי הגירה פנימה והחוצה, והתבוללות והתערבות של יסודות אתניים שונים. ישנם יסודות מעטים יחסית, שיש באפשרותם להוכיח רציפות יישובית בארץ-ישראל, אך כאן מדובר לא רק בערבים – אלא גם ביהודים.

ערב ההתיישבות הציונית, שנפתחה עם ייסוד פתח-תקווה ב-1878 – היתה הארץ נטושה, חרבה ועזובה כמעט כליל. אוכלוסייתה היתה דלילה – בחלקה אוכלוסיית נוודים. תיירים מפורסמים שביקרו באותה העת בארץ – העידו, כל אחד בנפרד, על מצב זה:

ב-1867 סייר הסופר האמריקני מרק טוויין בארץ-ישראל, וכך הוא מסכם את מצבה:

ארץ-ישראל עטויה שק ואפר. רובצת עליה קללה שהובישה את שדותיה והצמיתה את הונה[.. ]ארץ-ישראל שוממה ומכוערת[...] זוהי ארץ שיממון, חוסר תוחלת ושברון לב[1]


ערב הופעת הציונות המודרנית, כתב הקרטוגרף האנגלי ארתור פנרין סטנלי:

לא תהיה זו הפרזה לומר שבמרחק של מילין על גבי מילין לא רואים ביהודה אות חיים[...][2]

ברבע הראשון של המאה ה-19, היו בארץ-ישראל המערבית 250,000 תושבים, מהם כרבע יהודים ונוצרים[3]. הגידול באוכלוסיה הערבית מאז - ועד ערב הופעת הציונות, היה כ-30%.
לעומת זאת, בשנים 1947-1870 – גדלה אוכלוסיית הארץ הערבית בכ-270%! (לעומת גידול מקביל של כ-105% במדינה שכנה כמצרים).[4]
כיצד ניתן להסביר גידול עצום שכזה? ובכן, ישנם הטוענים כי מקור הגידול הוא בריבוי הטבעי, שכן המודרניזציה בסוף ימי התורכים, וכמובן השלטון הבריטי – הביאו לשיפור הרפואה, וכך להפחתת התמותה והארכת תוחלת החיים.
עם זאת, אין זה טיעון סביר, בהתחשב בכך שבמצרים השכנה, בה שלטו הבריטים כבר מסוף המאה ה-19 – חל גידול איטי באופן בולט – לעומת הגידול בארץ-ישראל (המערבית!).
הסיבה האמיתית היא גלי הגירה ערבית אל תוך הארץ, שהתעצמו ככל שהתפתחו אפשרויות הפרנסה והמחיה בארץ. תושבים ערבים מכל רחבי המזרח התיכון זרמו ארצה, הן מקרוב, כגון סוריה, לבנון ועבר-הירדן, ועד לסודאן, מרוקו ואף רחוק יותר. עד היום ניתן למצוא חמולות רבות שמוצאן מחוץ-לארץ, כגון מוגרבי=מגרב=צפון-אפריקה; שאמי=שאם(=סוריה); מצרי=מצרים וכו'.
את תופעת ההגירה הערבית לארץ-ישראל בדורות האחרונים, מסכם המזרחן ד"ר יובל ארנון-אוחנה:
הגירתם של שבטים בדווים לארץ-ישראל היתה תופעה קדומה וקבועה, אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. וכן רוב שבטי הבדווים חדרו לארץ במאות אלה. רובם הגדול הגיעו מהמזרח ומהדרום. בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה (ביניהם אל-ג'דעאן, דהאם ובני צקר), שנאחזו בעבר-הירדן ובבקעת הירדן (הע'ור), או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לארץ-ישראל דרך עבר-הירדן מחצי האי ערב. גל גדול של שבטים הגיע ממצרים, במיוחד בתקופת מוחמד עלי [אמצע המאה ה-19]. ביניהם היו ערב אל-סעאידה – באזור חיפה. בין תושבי בקעת הירדן היו שבטים נגרואידיים, שהגיעו גם הם, ככל הנראה, מהדרום. לעומתם היו שבטים וקבוצות אוכלוסין שהגיעו מהצפון, כגון תורכמנים, חוראנים, בושנאקים (בני בוסניה), וכן שבטים בדווים כגון ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זביידאת – באזור שפרעם, וכן ערב אל-עראמשה, ערב אל-שמאליה וערב אל-הייב, שחדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו, ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון התעאמרה, נאחזו גם בשיפולי הרי יהודה, באזור בית לחם וכן באזור חברון. עם זאת[...] רוב אוכלוסיית השבטים הבדווים העדיפה את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן.[5]


במהלך סוף התקופה העותומאנית ולכל אורך תקופת המנדט, נמשכה ההגירה ביתר שאת, בעיקר עקב הפיתוח והמודרניזציה של השלטון הבריטי וההתיישבות היהודית החדשה. לשם המחשה, ניתן להביא שתי דוגמאות. האחת היא המושבה ראשון-לציון, שהוקמה ב-1882: תוך 7 שנים בלבד, הסתופפו סביב 40 המשפחות היהודיות במושבה – כ-400(!) משפחות ערביות, שהן כ-2,000 תושבים.[6] דוגמא שניה היא הגידול העצום שחל בעיר חיפה, שגדלה ב-80% בתקופה קצרה מאוד: 1944-1931. 75% מהערבים שהיגרו לחיפה, הגיעו מ-300 כפרים שונים ברחבי ארץ-ישראל המערבית בלבד,[7] וזאת בטרם הובאו החשבון המהגרים מן הצפון, בעיקר מלבנון. הבריטים, שנהגו קמצנות מפליגה בכל הנוגע לעליה יהודית לארץ-ישראל; הקפידו על קוצו של יוד, שמא חלילה "ייפגע כושר הקליטה הכלכלי של הארץ" – והגיעו לשפל עמוק עד כדי מלחמת-חורמה בספינות מלאות פליטים מאירופה – שנשלחו היישר אל התופת הנאצית. לעומת זאת, נהגו אותם הבריטים להביא עמם פועלים ערבים לשם בניית תשתיות, ומעולם לא הקפידו על רישום ו"סרטיפיקאטים" לערבים הזורמים ארצה, וכמובן שלא העלו על דעתם שמא הגידול העצום באוכלוסיה הערבית, יפגע חלילה ב"כושר הקליטה הכלכלי של הארץ". מסמכים שנחשפו לאחר 40 ו-50 שנה – מגלים כי הפקידות הבריטית היתה מודעת בהחלט לתופעה – ולא מנעה אותה. הזרימה היתה כה בולטת, עד כי וינסטון צ'רצ'יל, מי שהיה שר בכיר וראש הממשלה במשך שנים רבות בבריטניה, ציין בתדהמת-מה:


[...]הערבים לא די שאינם נרדפים אלא שהצטופפו בארץ והתרבו בה עד שגדל מניינם למעלה מכל שיעור שבו יכלה אפילו יהדות העולם כולו להגדיל בה את מנין היהודים.[8]

או כפי שהצהיר נשיא ארצות-הברית דאז, פרנקלין רוזוולט:


הגירת הערבים לפלשתינה מאז 1921 עלתה במידה רבה על הגירת היהודים בכל התקופה האחרונה[9]
ואכן, על-פי מפקד האוכלוסין שנערך על-ידי הבריטים ב-1931, התברר שבמחוז ירושלים בלבד, מקומות הולדתם של התושבים המוסלמים הוא מעשרות ארצות ברחבי תבל, נוסף על ארץ-ישראל (על שתי גדות הירדן): הם נולדו במקומות כגון סוריה, קפריסין ותימן, ועד לספרד, אלבניה ואוסטרליה, ועוד. בליל מגוון זה של מהגרים, יש לזכור – מורכב מבני הדור הראשון במחוז ירושלים בלבד, וזאת מבלי לקחת בחשבון מחוזות אחרים, או את ילידי הארץ שהוריהם או הורי-הוריהם היגרו בעצמם מן החורן, ממצרים, או מכל מקום אחר. מצב דומה מתגלה בבדיקת הלשונות בשימוש רגיל - אלו מגיעות ללמעלה מעשרים: הסתבר שמוסלמים בארץ-ישראל של שנת 1931, היו דוברים ביום-יום מלבד ערבית - גם אלבנית, אפגאנית, צ'רקסית, פרסית, ואף פורטוגזית, תורכית ועוד.[10]
מצב עניינים זה, מוצא אישור מדעי על-ידי חקירתו של המזרחן ד"ר שלמה אריה בן-אלקנה (ז"ל), שסקר למעלה מ-800 כפרים ערביים ברחבי ארץ-ישראל המערבית, בין השנים 1943-1947 וכן 1949-1963, והעלה בממצאיו שרובם המכריע של התושבים הם ממוצא זר. כדוגמא הביא בן-אלקנה את הכפר הגדול (היום עיר) אום אל-פאחם, שאותו חקר בשנת 1943: מתוך 2,800 התושבים, היו 1,400 ממוצא מצרי; כ-900 מחצי האי ערב, ו-500 מעבר-הירדן המזרחי.[11]
לפיכך, יהיה זה בלתי-הגיוני ובלתי סביר בעליל, להמשיך ולטעון לקיומו של "עם ערבי היושב על אדמתו" מזה "אלפי שנים".

היא רק מוכיחה באופן עקיף, שהשלטון היהודי בארץ ישראל לפחות מאז תחילת האיסלם וכיבוש הארץ על ידו, לא היה קיים כלל ועיקר ותמיד היהודים (במידה ושרדו בארץ) היו מיעוט מבוטל. אם נחבר את התקופות שקדמו לאיסלם, נווכח ששלטון ישראל על חלקים מארץ ישראל היה הקצר ביותר ממסך כל השלטון אחר במהלך ההיסטוריה.

נכון שהתגבשות האומה הפלסטינאית נעשה במקביל להתגבשותה המחודשת של האומה הישראלית בארץ ישראל. יתכן ואם אנחנו לא היינו מחדשים את שליטתנו בארץ גם לא הייתה נוצרת האומה הפלסטינאית והארץ הייתה חלק מהאומה הערבית הגדולה. יתכן וכל המזרח התיכון היה נראה אחרת. אבל העובדות ההיסטוריות הביאה להקמתה של מדינת ישראל ולגיבושה של האומה הפלסטינאית ומי אנחנו שנכחיש זאת.
מאז גולדה, זרמו מים רבים בנהר הירדן והיום מרבית מנהיגים מכל גווני הקשת הפוליטית הישראלית, רואים בפלסטינאים כאומה בפני עצמה, שמגיעות לה זכויות כמו לשאר אומות העולם.

כנראה כאשר העובדות מוצבות בחוזקה, מרחב התימרון לוויכוח הולך וקטן.
היהודים אכן לא נכחו כאן כמסה אפקטיבית, הענין הוא שלא רק הם, אף אחד לא נכח כאן כעם לאורך אותה תקופה כך שזה שולל את קיומו של עם פלשתיני עתיק, היסטוריה עתיקה, גזילת אדמות, נישולו של עם עתיק שישב כאן, אגדות ה"נכבה" ובעצם את כל הפרופוגנדה הפלשתינית.
הם התגבשו על גבינו ועל גבי תחייתינו הלאומית.
אני מסכים שלצורך הראייה הפוליטית הריאלית, הם אכן התגבשו כעם. אם הם כקבוצה, נושאים זהות משותפת ורואים בעצמם קהילה עצמאית שמוכנה להקריב מעצמה לצורך הגשמת חזון לאומי (חיסולינו), הם עם.

לגבי המצאתך הפרטית "האומה הישראלית" - נו , כבר נשפכו הרבה מילים בפורום, מדובר בפנטזיה שלך שלא מחזיקה מים וסותרת את עצמה, מתוכה, כי לצורך העניין, האם אנחנו ומוחמד דראושה בני אותו עם?
ידוע לכולנו שאתה נזקק לנקודה הארכימדית הזו על מנת לבסס תיאוריות פוליטיות אחרות שלך, והיה ונשמט כרע התרנגולת הזה מידך, יישמט המבנה הפוליטי שלך, על ראשך.

בדרך כלל המחלוקת קיימת ואכן קיימת אפילו בין המדענים בהקשר לעובדות ועוד יותר באשר לפירושן והסקת המסקנות מהן.

אני אף פעם לא טענתי על קיומו של עם פלסטינאי עתיק - הוא עם שהתפתח בארץ לצידה של החברה הישראלית המתגבשת.
באשר לגזילת אדמות הייתה קיימת ועדיין קיימת והרגשת הנכבה שלהם על ידם (לנו הייתה שמחה רבה כאשר להם היה חורבן (באשמתם באשמת מדינות ערב) שאותותיו נכרים עד עצם היום הזה.
בעבור האריס שישב על אדמתו, אפילו זו שנקנתה בכסף מלא (ואל תבין שאני נגד זה) מהאפנדי שישב בלבנון - היהודים הם שגרשו אותו ו"גזלו" את אדמתו.
עבור כל פליטי מלחמת העצמאות שלנו, שנסו על נפשם ממאורעות המלחמה מכל סיבה שהיא, שאנחנו הפכנו אותם לפליטים (עוד פעם אני מדגיש על מנת להסיר כל ספק - מלחמת העצמאות ותוצאותיה היו פעולות חיוביות למען מימוש הקמתה של מדינת ישראל בשטחי ארץ ישראל). אותם הנוכחים הנפקדים, שכל רכושם הוחרם ונמסר ליהודים (זהו אחד המעשים שאני שולל מכל וכל - אבל לדעתי היום אי אפשר לתקן) אנחנו גרמנו להם לאסון.

אני מסכים עם הסכמתך, שלצורך הראייה הפוליטית הריאלית, הם אכן התגבשו כעם. אם הם כקבוצה, נושאים זהות משותפת ורואים בעצמם קהילה עצמאית שמוכנה להקריב מעצמה לצורך הגשמת חזון לאומי (חיסולינו), הם עם.

"האומה הישראלית" - איננה המצאה פרטית שלי היא שאובה ממקורותינו בהם מוזכר אך ורק עם ישראל ולא שום עם יהודי. הכנוי שאני מאמץ אותו איננו שנוי בתוכן אלא רק בסנטיקה - על מנת להבחין בין יהדות כדת לבין יהדות כלאום, אשר לדעתי הן רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב.
נכון שהרבה מלל נשפך על נושא זה בפורום ואינני מתכוון לפתוח סבוב נוסף.
אבל לשאלתך : מוחמד דראושה וכל אלו המצהירים על עצמם כפלסטינאים הם אינם רוצים ואינם יכולים להיות בני העם שלי עם ישראל.

אינני זקוק לכל נקודה ארכימדית על מנת לבסס את השקפותי - הן מבוססות על ההיסטוריה והתרבות של עם ישראל לדורותיו ועם הכרותי עם הארץ והילכותיה ומתאימות עצמן למצב הנתון ובמציאת פתרונות פרגמטיים לקיים.

"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה קורא ציטוטים של אחרים"

(אח של מישהו שהכיר את ג'ון לנון)