בריטניה: גל התקפות נקמה נגד מוסלמים

המדבר בהתפעמות ובקנאה על התגובה האנגלית הקרה והשקולה לפיגועי הטירור...
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3111236,00.html

איפה לונדון ואיפה אנחנו

לא ראיתם משפחות זועקות, שידור חי מבית-חולים או התלהמות של פוליטיקאים. מתי גם אצלנו ילמדו לשתוק קצת?
גיא בניוביץ'

אשלי ספארקס הוא שוטר סיור בריטי צעיר, שנראה כאילו זה עתה נשלף מהאקדמיה. מהתחנה בלונדון שלחו אותו ביום ששי האחרון לשמור על זירת הפיגוע באוטובוס קו 30, ליד כיכר טוויסטוק. כשהוא מדבר איתי על הפיגועים הקשים שפקדו את העיר, ספארקס לא מאבד לרגע את החיוך הרגוע. אין מה לדאוג סיר, הלֵאדס במעבדת הזיהוי הפלילי יעשו את העבודה שלהם, ואז נעלה על עקבותיהם של אלה שעשו את זה. אתה מישראל? נו, אז אתם מכירים את אירועי הטרור האלה, נכון? קור רוח, נכון?
נכון ולא נכון. ההתמודדות הבריטית עם פיגוע הטרור הקשה בתולדותיהם היתה כל כך שונה מזו הישראלית, שהיא עוררה כמה וכמה מחשבות, חלקן מטרידות. מדברים הרבה על האיפוק הבריטי, יש יאמרו ה"מרובעות". זה נכון. אבל יש משהו במכונה הנפשית הענקית הזו, שמניעה מיליוני אנשים חזרה לרכבות ולאוטובוסים ביום שאחרי בשקט נפשי מופתי ובקרירות מפליאה, בהתחשב בתופת שהתחוללה שם 24 שעות קודם לכן.
זה מתבטא גם בתקשורת: לא תמצאו בבריטניה כתבות על פאניקה והיסטריה בציבור, שפורטות על החשש מאירועי טרור נוספים. זה לא מקרה שמה שכן מזכירים זה את הבליץ של הלופטוואפה ההיטלראית על תושבי לונדון במלחמת העולם השנייה. נדמה שהאירוע הזה נצרב ב-DNA של הלונדונים כמופת של "סומוד" (עמידה איתנה ונחישות), ששום דבר לא ישווה לו - אפילו, כפי שכינה זאת אחד הכותבים בעוקצנות, "שני מוסלמים מזוקנים מטיפטון שהחליטו לעשות רעש".
קחו דוגמה קטנה אך רבת משמעות: מהדורות החדשות המיוחדות בערב הפיגוע נפתחו והסתיימו, כרגיל, ב"ערב טוב לכם". אם אתם זוכרים את החשש של המגישים בארץ פן יגידו מילה חיובית, לאור "הצער והאבל" שאחרי פיגועים, אתם מבינים את ההבדל. לא ראיתם הפגנות ברחובות (שני המסגדים היחידים שפגעו בהם בימים האחרונים היו בניו-זילנד), שלא לדבר על אלימות כלפי מוסלמים. כאילו הסתכלת על מנגנון ענק וכבד, שמישהו ניסה להשליך קצת חול בין גלגליו. והוא בסך הכל השמיע קול חריקה דק - והמשיך לנוע.
וההבדלים המשיכו. לא ראיתם משפחות של הרוגים זועקות בתקשורת, לא היו שידורים חיים מתוך בתי החולים. קרוביהם של הנעדרים דיברו ברוגע ובקור רוח על חששותיהם ותקוותיהם, ואיש לא האשים את הממשלה או את המשטרה. התחושה היתה של התלכדות, לא של פיצול והאשמה.

למה שהפוליטיקאים לא ישתקו קצת?

דם קר, יאמרו חלקכם, דם קר יש לאנגלים האלה. אין ספק שפיגועים מהסוג הזה - שכבר הפילו ממשלה בספרד (ויש שאומרים כי גם את ממשלת פרס אצלנו ב-96') והכניסו אומה אמריקנית שלמה לטירוף מערכות - חוללו אפקט שונה לחלוטין באי הבריטי. שם עברו מיידית לקוד הממלכתי הידוע בתור STIFF UPPER LIP - שפה עליונה קשיחה, מושג הדורש מכל בריטי שמכבד את עצמו לשמור על כללי התנהגות בסיסיים. לא להתפרק בכל אסון, לא לייבב, לא להשתולל. אנחנו, למען השם, האימפריה שכבשה את כל העולם. גוד סייב דה קווין.
מה שמחזיר אותי לאימפריה שלנו. קשה מאוד כמובן להשוות בין מתקפת טרור בת יום אחד על לונדון, לבין מלחמת הטרור בת 4 השנים שקטלה מאות מאזרחי ישראל. המינונים הם אחרים, וגם השינאה בין הצדדים בשני העימותים שונה מאוד ומגיעה ממניעים אחרים. אבל אפשר וצריך להשוות את אופן התגובה האישי, הלאומי והתקשורתי.
אישית, צריך כל אחד מאיתנו לשאול את עצמו, עד כמה הוא נותן לאירוע טרור להשפיע על חייו. עד כמה יומו "נהרס" בגלל הרוגי טרור, והאם הניצחון האמיתי על הטרור הוא לא זה הבריטי, שמצפצף על הטרוריסטים וממשיך בשגרת חייו הנורמלית. לאומית, כדאי להציע לכל אותם שרים וח"כים מתלהמים על ימין ועל שמאל בעקבות פיגועים - אולי תשתקו קצת? אולי, למען השם, תבלמו את הפה פעם אחת בחיים שלכם ותתנו לכוחות הביטחון לעשות את העבודה? ואם תדברו, אולי תשאו מסרים ממלכתיים ומאחדים, במקום לצווח ולהאשים ככלבים שוטים את "ראש הממשלה", "אי בניית הגדר", "כל הפלסטינים" או כל דבר אחר?
וברמה התקשורתית: עמיתים יקרים, בואו נביט עמוק פנימה. האם רצף האירועים המדממים לא סחף אותנו בשנים האחרונות, במקום שנשלוט אנחנו באופן הסיקור שלו? האם לא הפכנו מעיתונאים למשתתפים בטלנובלה בכיינית של פיגוע אחר פיגוע, שמה שחשוב בה באמת הוא "הסיפור האנושי" (כלומר מריחת בכי ואומללות אנושית על העמודים והמסכים), ולא הסיפור עצמו והחובה לייצג קו אחראי ושקול?
במדינה דמוקרטית, אנחנו, כל אחד מאיתנו, קובעים את החוקים. מבט אל האי הבריטי שאחרי פיגועי ה-7/7 יכול ללמד אותנו לא רק על הבריטים, אלא גם הרבה מאוד על עצמנו. המשפט האופייני ביותר לכל ישראלי באשר הוא זה "שהם לא ילמדו אותי על...". ובכל זאת: אולי עוד יש לנו מה ללמוד?

שדיבר על שבירת הסטטוס קוו שמדבר על זה שלא עושים פיגועים "בבית". עכשיו כל הבריטים אוכלים את מה שבישלו - טרור שהופעל עד היום בעיקר נגד ישראל - תוקף אותם.

אפשר לקרוא לזה מחלה אוטו-אימונית. ומחלות אוטו-אימוניות הן מהפחות נחמדות שבמחלות.

המערכת החיסונית תוקפת את הגוף ומחלישה אותו. ניסון יעיל לטפל במחלה מחליש את המערכת החיסונית כדי שלא תתקוף את הגוף = את עצמה. הגוף משלם מחיר לא קטן בזמן ההתמודדות עם המחלה. עלולות להיות ירידות ועליות בהתמודדות, שעלולה לקחת זמן רב. המחלה גם עלולה לחזור אחרי כמה שנים, במיוחד אם לא מבצעים טיפול מונע אחרי שמצליחים למגר את המחלה.

נזכרתי פשוט בהרצאה של דר/פרופר כלשהוא באוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל, שודר שנה שעברה.

מעניין מאוד!

המחלה: חיקוי מולקולרי
מחברת: ד"ר דינה צפרירי

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://lib.cet.ac.il/storage/sources/400_499/galileo.gif]
גם במערכות המורכבות והמשוכללות ביותר קורות תקלות, אולי אף יותר מאשר במערכות פשוטות. אחת מהמערכות האלו היא מערכת החיסון שבגופנו, מערכת שנועדה להגן עלינו מפני פולשים זרים ומפני תאים שעוברים שינויים לא רצויים בתוך הגוף. מחלות אוטואימוניות הן מחלות בהן המערכת החיסונית תוקפת אנטיגנים עצמיים, מרכיבים של הגוף עצמו, וגורמת נזק לרקמות ולאיברים.

‏בניגוד לחיסון מוּלד (‏‎(innate‏, שתוכנן בידי האבולוציה להכיר מספר ‏קטן יחסית של אנטיגנים מאוד שמורים (כלומר, שלא עברו שינויים), ‏המשותפים למיקרואורגניזמים רבים ושאין להם מקבילים במרכיבים ‏תאיים של האדם, הרי שהחיסון המסתגל ‏‎(adaptive)‎‏ הוא למעשה ‏מיקרו-אבולוציה המתרחשת בגוף.‏

מולקולות הקולטן שעל גבי לימפוציטים ‏B‏ - שמתמיינים במח העצם ‏והופכים בעקבות הפעלה לתאי המייצרים ומפרישים נוגדנים (תאי ‏פלזמה) - לא נועדו להכיר אנטיגן מסוים מראש, ולפיכך זיקתן ‏לאנטיגנים שונים אינה גבוהה. שרשרת האירועים המורכבת שמביאה ‏לשפעולם של תאי ‏B‏ כוללת, בין השאר, בליעת הפולש על-ידי תאים ‏בולעניים (בעיקר מַקרוֹפָגים) והצגת האנטיגן הזר על-גבי קרומית התא ‏בפני לימפוציטים ‏T‏. לימפוציטים ‏T‏ מתמיינים בתימוס ואחראים על ‏התגובות התאיות; הם נצמדים למַקרופג בדרך מיוחדת: באמצעות ‏קולטן ייחודי לקטע האנטיגן המַתאים (אפיטופ), מחד גיסא, ומאידך ‏גיסא לאנטיגנים של תלכיד ‏II‏ ‏MHC‏ ‏‎‏לה מורכבת, שמצויה על פני ‏התאים הבולעניים.‏

השם אנטיגנים של תואַם-רקמות (‏histocompatibility‏) השתרש בהקשר ‏להשתלה של רקמות ודחייתן. ואכן תפקידו העיקרי של התלכיד ‏לתיאום רקמות הוא בהכרה של "עצמי" לעומת "זר". התלכיד לתיאום ‏רקמות מסוג ‏I‏ ‏‎ (MHC I) ‎מבצבץ מקרומית (ממברנה) של כל תא מתאי ‏הגוף (להוציא תאי דם אדומים, אריתרוציטים) ותפקידו להכיר ולהציג ‏בפני תאי ‏T‏ סייעים אנטיגנים תוך תאיים או אנטיגנים של נגיפים ‏שמיוצרים בתאים. לעומתו התלכיד ‏MHC II‏ מצוי בעיקר בקרומיות של ‏תאים בולעניים ותאי ‏T‏ והוא מתמחים בהצגת אנטיגנים זרים בפני תאי ‏T‏ ; אנטיגנים זרים אלה הם אנטיגנים שיוצרו מחוץ לתאי הגוף, כמו ‏אנטיגנים של חיידקים או של פולשים אחרים.‏‏ ‏

רק היצמדות בו-זמנית זו גורמת למאקרופג להפריש ציטוֹקינים ‏המשפעלים את‎ ‎תאי ה- ‏T‏ בעלי הקולטן המתאים להכרת הפולש ‏המסוים, וגורמים להם להתחלק. תאים אלה הופכים לתאי ‏T‏ סייעים ‏helper T cells)‎‏) בוגרים, שלהם תפקיד מרכזי בתגובה החיסונית, ולתאי ‏זיכרון, הנותרים בגוף זמן רב, ומאפשרים תגובה מהירה במקרה של ‏פלישה נוספת של אותו גורם זר. כאשר תאי ‏B‏ הנושאים קולטנים ‏סגוליים לאפיטופ של הפולש פוגשים ונקשרים לתאים בולעניים ‏אליהם קשורים גם תאי ‏T‏ משופעלים, משַפעלים תאי ‏T‏ את תאי ‏B‏ ‏ואלה מתחילים להתחלק. הגֶנים שאחראים לסינתזת הנוגדן מתחילים ‏לעבור סדרת שינויים גנטיים בתדירות גבוהה - מוטציות סומָטיות, ‏שאינן מגיעות לתאי המין ולפיכך אינן עוברות לצאצאים - עד שנוצרת ‏ומופרשת סדרת נוגדנים חדשה - נוגדנים בעלי זיקה גבוהה ביותר ‏לאנטיגן. והשאר בטלים בשישים. ‏‏ ‏

תאי ‏T‏ ותאי ‏B‏ הנמנים עם מרכיבי החיסון המסתגל אמורים להכיר כל ‏אנטיגן זר שחודר לגוף. מהו המנגנון המונע מהם מלהגיב עם ‏אנטיגנים עצמיים של תאי הגוף? מסתבר שתהליך הסבילות עצמית ‏‎ ‎‎(self tolerance) ‎מתרחש בתימוס ובמח העצמות עוד בעובָּר. התהליך ‏הוא תרחיש של ברירה שלילית בו מורחקים כל תא ‏T‏ או תאי ‏B‏ ‏שמגיבים עם אנטיגנים עצמיים. בשלב מוקדם זה, כל תא ‏T‏ שעובר ‏דרך התימוס וכל תא ‏B‏ שעובר במח העצמות ונקשר בזיקה גבוהה ‏לתלכיד ‏MHC I‏ המוצג על פני התאים, דינו מוות בהתאבדות ‏‏(אַפּוֹפְּטוֹזיס). ‏

גורלם המר של התאים המגיבים עם אנטיגנים עצמיים נקבע אפוא על-‏ידי מידת הזיקה שלהם. ככל שהזיקה גבוהה יותר, סיכוייו למות ‏גדולים יותר. יותר מ- 95% מתאי ‏T‏ של העובָּר, לדוגמה, מתים בדרך זו ‏בתימוס. התאים ששורדים ומגיעים למערכת הלימפה ההיקפית, הם ‏לפיכך תאים "סובלניים" ‏‎(tolerant)‎‏. ‏

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://lib.cet.ac.il/images/bullet_arrow_chapter.gif]
גייס חמישי, הכיצד?‏

כיצד מופיעים בכל זאת במערכת החיסון תאים המכירים אנטיגנים ‏עצמיים ברקמות שונות בגוף, תוקפים אותם וגורמים לנזקים ולהרס ‏הרקמות? זהו למעשה הבסיס למחלות האוטואימוניות? - עם הזמן ‏מסתבר שליותר ויותר מחלות יש רקע אוטואימוני.‏

בין תאי ‏T‏ יש כאלה שמצליחים להתחמק ממנגנוני הברירה, או מפני ‏שלא נחשפו לאנטיגן או מפני שרמת האנטיגן היתה נמוכה מכדי ‏לשפעלם. תאים כאלה מכונים תאים "נבערים" ‏‎(ignorant)‎‏ והאנטיגנים ‏נגדם הם מכוונים מכונים אנטיגנים חבויים‎(cryptic) ‎‏. אותו מנגנון ‏מאפשר גם את הישרדותם של תאי ‏B‏, המייצרים ומפרישים נוגדנים ‏כנגד אנטיגנים עצמיים. בכל מקרה תגובתם של תאי ‏B‏ תלויה בעזרה ‏מתאי ‏T‏ סייעים. ‏

אחד ההסברים להתפרצותן של מחלות אוטואימוניות הוא שבירת ‏הסובלנות של תאי ‏T‏ ותאי ‏B‏ סובלניים והפיכתם לפעילים. אחד ‏מהגירויים שיכול לשפעל את התאים ולשבור את שתיקתם הוא ‏הידבקות במיקרואורגניזם וחשיפה לאנטיגנים שלו. לפי תיאוריה זו, ‏האדם נדבק בגורם זר, שאחד האנטיגנים שלו דומה לאנטיגן כלשהו ‏של האדם; דומה - ובכל זאת שונה במידה מספקת על מנת להשרות ‏תגובה חיסונית כשהוא מוצג לתאי ‏T‏. התהליך מתרחש כאשר תא ‏בולען בולע את הפולש, חותך אותו למקטעים ומציג על פני הקרומית ‏שלו מקטעים בפני תאי ‏T‏. תא ‏T‏ שנושא קולטן מַתאים ייקשר אליו, ‏ישופעל, ויעורר חלקים אחרים במערכת החיסון ליצור תגובה חיסונית ‏כנגד כל האנטיגנים בעלי מבנה דומה. במקרה זה תישבר הסובלנות ‏והתגובה החיסונית שתיווצר כנגד הפולש הזר תופנה כנגד האנטיגן ‏העצמי ותגרום נזק לרקמה ולהתפתחות מחלה אוטואימונית. דמיון ‏מבנִי כזה בין שני אנטיגנים שונים המזוהים ספציפית על ידי אותם ‏תאים במערכת החיסונית מכונה: חיקוי מולקולרי.‏

ואכן, חיקוי מולקולרי הוא כנראה מנגנון באמצעותו גורם זר יכול ‏להפעיל ישירות את מערכת החיסון כנגד אנטיגן עצמי. נמצא שבסוגי ‏מזון מסוימים, ובעיקר בדגניים, קיימים אנטיגנים הדומים מאוד ‏לאנטיגנים עצמיים ולעתים קיים דימיון משולש בין מרכיב אנטיגני ‏מהמזון, אנטיגן של מיקרואורגניזם ואנטיגן עצמי. ‏

כאן המקום להבחין בין שני מושגים: פעילות מצולבת וחיקוי ‏מולקולרי. פעילות-מצולבת ‏‎(cross-reactivity)‎‏ של נוגדן מבטאת את ‏יכולת הנוגדן להיקשר לשני אנטיגנים שונים לגמרי בעלי אפיטופ ‏משותף ברצף המרכיבים או במבנהו. חיקוי מולקולרי הוא התגובה ‏החיסונית הנוצרת בגוף כנגד אחד מהאנטיגניים העצמיים המכיל ‏אפיטופ דומה לזה שנגדו נוצרו הנוגדנים.‏

אחת הבעיות המהותיות בהוכחה של הקשר בין ההידבקות לבין פרוץ ‏המחלה היא הזמן, שלעתים הוא ארוך מאוד, בין שני האירועים. כדי ‏שהמחלה תבוא לידי ביטוי נדרש שילוב של נתונים גנטיים - כמו, ‏איזה גן מבֵּין מספר מופעי-גן (אללים) המקודדים לחלבון נושא ‏האנטיגן בא לידי ביטוי בגוף - עם אירועים סביבתיים, כמו למשל סוגי ‏המזון ומין הפולש הזר. ‏

חיקוי מולקולרי יכול להתעורר גם בעקבות פציעה באחת הרקמות ‏וחשיפה של אנטיגנים שקודם לפציעה היו חבויים. חיקוי מולקולרי ‏הוא גורם חשוב אך לא מספיק כדי שתיווצר תגובה פתולוגית נגד רקמה כלשהי. תגובה כזו לא תופיע בהיעדר גירוי הולם של כל שאר ‏המרכיבים התאיים והציטוקינים המופרשים על ידם, האופייניים ‏לתגובה דלקתית. ‏

לכן, כל המחקרים שנעשו ונעשים בניסיון ללמוד את מנגנון התפתחות ‏המחלות האוטואימוניות הם בעיקרם מחקרים הבודקים התאמות ‏‏(קורלציות), בדיעבד, בדומה לראיות נסיבתיות בבית משפט.‏

בהמשך נתאר שלוש דוגמאות של מחלות אוטואימוניות, מתוך רבות ‏למדי שקיימות, המשמשות לאישוש התיאוריה.‏

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://lib.cet.ac.il/images/bullet_arrow_chapter.gif]
סטרפטוקוקוס ודלקת פרקים חריפה

דלקת פרקים חריפה ‏‎(acute rheumatic fever) ‎‏ היא מחלה אוטואימונית ‏שתוקפת, בדרך-כלל, ילדים ובני נוער עד גיל 16. מקורה בדלקת גרון ‏שנובעת מזיהום בחיידק סטרפטוקוקוס פיוגנס ‏‎(Streptococcus ‎pyogenes) ‎‏. בעבר נהגו לכנות את כאבי הפרקים שהופיעו בגיל זה ‏‏"כאבי צמיחה" ולא קישרו אותם לזיהום בסטרפטוקוקים. כיום ברור ‏שנוגדנים שנוצרו נגד אנטיגנים בחיידק מגיבים בהצלבה - כלומר: גם ‏עם - אנטיגנים בלב, במפרקים ובמוח, גורמים לדלקות בלב ‏ובמסתמים, לדלקת פרקים כרונית ולמחלה נוירולוגית המכונה מחולית ‏סידנהם (‏Sydenham`s chorea‏) בהתאמה. מחולית סידנהם היא ‏המחלה הנוירולוגית העיקרית שמקורה בדלקת פרקים חריפה; היא ‏יכולה להופיע כמחלה יחידה או יחד עם המחלות האחרות. המחלה ‏מאופיינת על-ידי תנועות לא רצוניות (כעין תנועת מחול; מכאן ‏מחולית, ‏chorea‏) והפרעות נוירו-פסיכיאטריות כמו הפרעה טורדנית-‏כפייתית (‏OCD‏), היפראקטיביות וחוסר יציבות רגשית. הפעילות ‏החיסונית המצולבת בין החיידק לרקמות המאכסן בדלקת פרקים ‏חריפה ונגזרותיה נחשבת כדוגמה מבוססת לחיקוי מולקולרי. ‏

הגורם האנטיגני שבחיידק הוא חלבון שהוא אחד המרכיבים של ‏קרומית חיידק הסטרפטוקוקוס, החוצה את דופן התא עד לקופסית ‏‏(קפסולה) העוטפת את החיידק מבחוץ, ונמנה עם הגורמים המקנים ‏לחיידק אלימות. האפיטופ - המקטע הייחודי אליו נקשר הנוגדן - ‏הוא מרכיב סוכרי ‏‏(‏N‏-אצטיל-גלוקוזאמין, ‏GlcNac‏). אפיטופ זה מחקה אנטיגנים ‏עצמיים שנמצאים ברקמות חיבור, בשרירים ובמוח האדם. הקשר ‏האנטיגני בין דלקת בלב או בין דלקת פרקים לבין האפיטופ של ‏הסטרפטוקוק ידוע זה מכבר; בהמשך אתאר מחקר שעסק בגילוי ‏הקשר בין האנטיגן החיידקי לבין מרכיבים במוח. ‏

אחת השיטות לבדוק תגובה מצולבת של נוגדנים עם אנטיגנים שונים ‏היא להפיק נוגדנים חד-שבטיים, כלומר נוגדנים חד-שבטיים ‏‏(מונוקלוניים), שנוצרים על ידי תאים שמקורם בתא-אב אחד, ולפיכך ‏מכוונים כולם כנגד אותו אתר אנטיגני (אפיטופ), ולבדוק את תגובתם ‏לשני המרכיבים. לצורך ההפקה מכינים תאי כילאיים (הִיבְּרידוֹמות), ‏על ידי איחוי תאים מפרישי נוגדנים בחולה במחולית סידנהם עם תאים ‏סרטניים, שיכולים להתחלק אינספור פעמים. במחקר זה, שנעשה על-‏ידי כריסטוף בינדר ‏‎(Binder)‎‏ ועמיתיו מהאוניברסיטה של קליפורניה ‏בסן דיאגו, התקבלו שלושה נוגדנים חד-שבטיים שהגיבו עם האפיטופ ‏הסוכרי ‏GlcNac‏ בדפנות מבודדות של החיידק סטרפטוקוקוס פיוגנס. ‏נראה כי השותף במערכת העצבים המרכזית ‏‎ ‎לאותו אפיטופ הם ‏הגַנגליוֹזידים. גנגליוזידים הם גליקוליפידים (מולקולות הבנויות ‏ממרכיב סוכרי ומרכיב ליפידי) שכוללים חומצה סיאלית ושוכנים ‏בקרומיות התאים; קרומיות תאי עצב עשירים בהם במיוחד. ‏הגנגליוזידים משתתפים בפעילויות הקשורות במרכיבים שעל שטח ‏פני התאים, והמרכיבים הסוכריים שלהם חשופים להתקפה של ‏נוגדנים. ‏

הגנגליוזיד שהגיב חזק ביותר לנוגדנים במספר מבחנים היה ליזו-‏גנגליוזיד ‏GM1‎‏, גנגזליוזיד שנמצא במערכת העצבים המרכזית ‏ומשפיע על מעבר אותות עצביים. ‏

כדי לבחון קשר קליני בין הנוגדן לַליזו-גנגליוזיד ‏‎ GM1‎למחולית ‏סידנהם נבדק ריכוזו של הנוגדן בנסיוב הדם (סֶרוּם; דם נטול גופיפי ‏דם וחלבוני קרישת-דם) ובנוזל השידרה של חולים במחלה, של ‏מחלימים, של חולים בדלקת פרקים חריפה ושל אנשים בריאים. ריכוז ‏הנוגדן היה גבוה יותר, באופן משמעותי, אצל החולים בזמן המחלה. ‏עובדה זו מרמזת על מעורבתו של הנוגדן במעבר אותות תוך-תאיים. ‏

מן המימצאים ניתן להסיק כיי אכן קיים חיקוי מולקולרי בין האנטיגן ‏בדופן חיידק הסטרפטוקוקוס לבין אנטיגן על שטח פני תאי העצב ‏במערכת העצבים המרכזית ומקשרים את הנוגדנים במחולית סידנהם, ‏כך שגם מחלה זו נובעת מחיקוי מולקולרי של זיהום חיידקי.‏

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://lib.cet.ac.il/images/bullet_arrow_chapter.gif]
נוגדנים, קרישים והפלות

תסמונת אנטיפוספוליפיד ‏‎(APS)‎‏ היא דוגמה נוספת למחלה ‏אוטואימונית שמופיעות על רקע של חיקוי מולקולרי. התסמונת כוללת ‏בעיות בקרישת דם, הופעת קרישי דם והפלות חוזרות שמקורן ‏בנוגדנים עצמיים המכוונים נגד פוֹספוֹליפידים שהם מרכיבים של ‏קרומית התא, ובעיקר נגד קַרדיוֹליפין. פוֹספוֹליפיד, נזכיר, מורכב ‏ממולקולת גליצֶרוֹל הקשורה לשתי חומצות שומניות ולקבוצה זרחתית ‏‏(פוספט) הקשורה למולקולה נוספת המכילה חנקן. ‏

עם התקדמות המחקר התברר שהנוגדנים העצמיים הקשורים ביותר ‏לסימני המחלה מכוונים נגד מולקולה מיוחדת‎(?2GPI) ‎‏ הקשורה ‏לקרדיוליפין על שטח פני טסיות הדם, תאי האנדותל המצפים את ‏צינורות הדם, והשלייה. ‏

במחקר זה, שנעשה על-ידי ד"ר מירי בלנק, מקבוצתו של פרופ' יהודה ‏שיינפלד, מבית החולים תל-השומר ואוניברסיטת תל אביב, נעשה ‏שימוש בפפטידים (שרשרות של חומצות אמינו) קצרים כדי לאתר את ‏האפיטופ אליו נקשרים הנוגדנים שבודדו מחולים. במחקר הצליחו ‏לבודד את הפפטידים שנקשרים אל האפיטופ בזיקה הגבוהה ביותר, ‏לבדוק את רצף חומצות האמינו בפפטידים אלה ולסנתז אותם. בכל ‏הפפטידים שנקשרו לנוגדן נמצא רצף מסוים שחזר על עצמו בשינויים ‏קלים. רצף זה הושווה עם הרצף הידוע של המולקולה ‏?2GPI‏ וכך ‏אותר המקום המדויק אליו נקשר הנוגדן. ‏

השלב הבא הוא חיפוש במאגרי המידע אחר חלבונים בהם קיים רצף ‏המתאים לרצף חומצות האמינו המרכיב את האפיטופ. רצפים כאלה ‏נמצאו בחיידקים אחדים וברעלן הטטנוס. ‏

שלב נוסף הוא חיסון עכברים בחיידקים הללו, כל קבוצת עכברים ‏בחיידק שונה. והנה, עכברי העכברים הניסוי (בניגוד לעכברי הביקורת) ‏פיתחו, כל אחד מהם, נוגדנים כנגד ‏?2GPI‏. ‏

כדי לוודא את הקשר בין הזיהום החיידקי, הנוגדן והמחלה ‏האוטואימונית - הקשר המשולש המצביע על חיקוי מולקולרי - ‏הזריקו לעכברים שלא חוסנו קודם לכן את הנוגדן המנוקה (חיסון ‏סביל). והנה, העכברים שקיבלו את הנוגדן פיתחו את הסימנים ‏הקליניים האופייניים לתסמונת ‏APS‏. מסקנה: גם בתסמונת ‏האנטיפוספוליפידית יש קשר בין זיהום קודם ויצירת נוגדנים עצמיים ‏להתפתחות המחלה האוטואימונית.‏

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://lib.cet.ac.il/images/bullet_arrow_chapter.gif]
אפילו נגד דנ"א

דוגמה מעניינת נוספת היא מחלת הזאבת הסיסטמיתerythematosus, ‎SLE) ‎‏ ‏‎(systemic lupus‏, הקרויה כך על שום הפריחה האדמומית, ‏דמויית הפרפר, המופיעה לעתים על גשר האף והלחיים ומזכירה את ‏הציור שעל פני הזאבים. מחלה אוטואימונית זו מתאפיינת, בין השאר, ‏ברגישות לאור שמתבטאת באדמומיות בעור ובדלקת פרקים. כמו כן ‏מופיעות ברוב המקרים גם דלקות בכליות, בריאות ובמוח. ‏

בין הנוגדנים העצמיים המופיעים בנסיוב הדם של חולי (ברוב רובם ‏של המקרים - חולות) זאבת הבולטים ביותר הם הנוגדנים העצמיים ‏נגד דנ"א דו-גדילי. הם זוהו ואופיינו לראשונה לפני 45 שנה, והקשר ‏שלהם לתסמיני המחלה הוכח בדרכים שונות. כמו הנוגדנים העצמיים ‏בדלקת פרקים, גם נוגדנים אלה נמצאים בעיקר בחולים בשלב הפעיל ‏של המחלה, ולא כאשר המחלה נמצאת בנסיגה.‏

הנוגדנים נקשרים בזיקה הגבוהה ביותר לדנ"א שקשור לחלבונים. ‏בגרעין התא, הדנ"א הדו-גדילי קשור לחלבונים הקרויים הִיסְטוֹנים. ‏במצב של מות תאים מתוכנן (אפופטוזיס) מתכווצים הדנ"א ‏והחלבונים לצורות דחוסות אופייניות. קישור הנוגדנים לדנ"א דו-‏גדילי בשתי צורות אלו חזק יותר מאשר לדנ"א בעצמו. ‏

בכל המקרים בהם חולי הזאבת סבלו מדלקת בכליות נמצאו משקעים ‏של נוגדנים אלה, קשורים לחלבוני מערכת המַשלים בפקעיות הכליות.‏

עוד לא ברור מהו אתר הקישור המדויק של הנוגדנים. הצעה אחת ‏היתה שהקישור הראשוני הוא לדנ"א-חלבון בתאים מתים, אבל ‏בבדיקות קישור שונות נמצא שהם נקשרים למספר חלבונים שנמצאים ‏על שטח פניהם של התאים בפקעיות הכליה. כיום ברור שקיים קשר ‏בין הנוגדנים העצמיים נגד דנ"א דו-גדילי למחלת הזאבת, וזה לא רק ‏כסמן לאיבחון, אלא כמקור לתהליך הדלקת הגורם לכשל הכליות. ‏

השאלה המתבקשת היא, מהו המקור שגרם ליצירת נוגדנים אלה בגוף. ‏

מניסויים בעכברים מתברר, שבעקבות הדבקה בחיידק הגורם לדלקת ‏ריאות קטלנית, נוצרים נוגדנים כנגד פוספוריל-כולין ‏‎(phosphorylcholine) ‎‏, מרכיב עיקרי של דופן תא חיידק דלת הריאות. ‏מולקולה זו מקנה לחיידק את יכולת החדירה והעיגון ברקמות ‏המאכסן. הזרקת נוגדנים נגד פוספוריל-כולין לעכברים מגינה עליהם ‏מפני הידבקות בחיידק. בבדיקת רצף הנוגדן התברר שההבדל בינו ‏לבין נוגדנים נגד דנ"א דו-גדילי מתבטא בחומצת אמינו בודדת, ומאוד ‏סביר שבאדם, עם שפעולם של תאי ‏B‏ שנוצרים נגד פוספוריל-כולין ‏בעקבות זיהום בחיידקי פנאומוקוקוס, נוצרים גם נוגדנים נגד דנ"א דו-‏גדילי. ‏

כשבודדו נוגדנים נגד דנ"א דו-גדילי מחולי זאבת, נמצא שהם נקשרים ‏גם לפוספוריל-כולין. ברור שרוב החולים בדלקת ריאות אינם מפתחים ‏זאבת כתוצאה מהדבקה בפנאומוקוקוס, נוגדנים כאלה לא נמצאו ‏באנשים שאינם לוקים בזאבת. ייתכן שגם במקרה זה הנוגדנים נוצרו ‏כבר במערכת המולדת ובעת הדבקה בחיידק הם אמנם הגנו על ‏המודבקים אבל הפכו ל"גייס חמישי" שהתקיף אנטיגניים עצמיים ‏בגוף. ‏

הרעיון של חיקוי מולקולרי בין אנטיגן חיצוני, שנובע כתוצאה מזיהום ‏בנגיף או בחיידק, לבין אנטיגן עצמי, הוא אחד ההסברים לגורמים ‏הקשורים להתפרצות המחלות האוטואימוניות והוא הולך ותופס מקום ‏נרחב יותר ויותר בחקר מחלות אלו. עם הזמן ביותר ויותר מחלות ‏נמצא דמיון בין אנטיגנים עצמיים לאנטיגנים שמצויים ‏במיקרואורגניזמים גורמי מחלות, כמו בטרשת נפוצה, בסוכרת ‏ובמחלות נוספות. ‏

מילון מונחים: ‏

אנטיגנים
אפיטופ (‏epitope‏; מכונה גם "דטרמיננטה אנטיגנית")
מַקרופָגים
משלים, מערכת המשלים
נוגדן (אימונוגלובולין)
נוגדנים חד-שבטיים (מוֹנוֹקלוניים)
ציטוקינים
תאי ‏B‏, לימפוציטים ‏B‏
תאי ‏T‏, לימפוציטים ‏T‏
תאי זיכרון (חיסוני)
תאי פלזמה
תאים בולעניים (פאגוציטים)
תלכיד תואם-רקמות עיקרי - סוג ‏I‏ (‏MHC - I‎‏) , סוג ‏II‏ (‏MHC - II‎‏)

ביבליוגרפיה:כותר:המחלה: חיקוי מולקולרי
מחברת: צפרירי, דינה (ד"ר)
תאריך:ינואר 2004 , גליון
65שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
עורך הכתב עת: אלעזר, מיקי
הוצאה לאור:SBC
הערות לפריט זה:1. ד"ר דינה צפרירי היא דוקטור למיקרוביולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב.

החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של בעלי זכויות היוצרים השונים, המצויינים בתחתית כל פריט

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=10217&kwd=6693

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.06 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה