נס מספר 5,861
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מאת נדב שרגאי (הארץ)
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
אחרי 5,860 פצמ"רים וקסאמים (נכון לאתמול בבוקר) - או בלשונם של אנשי גוש קטיף, 5,860 נסים - הגיע הזמן לדבר גם על נס מספר 5,861: העובדה שרוב אנשי גוש קטיף מצליחים עדיין לשמור על שפיות ולהתנהל בדרך המעוררת השתאות וכבוד מול אויב מבחוץ ושונאים מבית.

כל אוכלוסייה אחרת היתה בורחת מזמן. קרית שמונה התרוקנה כמעט בתקופת הקטיושות. את אזור גוש דן עזבו רבים במלחמת המפרץ. את גוש קטיף איש כמעט לא נטש. להיפך - היישובים שם גדלו. התושבים נאחזו בבתיהם ובאדמתם כמעט בציפורניים. גם כאשר הקסאמים החלו ליפול על שדרות, וההבדלה בין דם לדם זעקה לשמים - הממשלה הלמה בפלשתינאים כמעט בכל פעם שתושבים בשדרות נפגעו והסתפקה בדרך כלל בתגובות מילוליות חסרות כיסוי כשהנפגעים היו בגוש קטיף - התושבים שם נשכו שפתיים והמשיכו הלאה.

אפילו את העלבון הפורמלי - הגדרת שדרות כיישוב בקו עימות, סטטוס שהעניק לתושבים שם הטבות חומריות משמעותיות, וההתעלמות המופגנת ממי שספג הרבה יותר ולאורך שנים - בלעו תושבי קטיף בשקט. ה ם בחרו להתרכז בעשייה חקלאית ותורנית מפוארת ובבניית קהילה שמעטות כמוה.

ציבור אחר היה מתפרץ, אולי אף נוטל את החוק לידיו, כפי שנהגו בעבר קבוצות תושבים מאזור השומרון, קרית ארבע, אריאל וירושלים (מול פגיעות קשות פחות) - אבל לא בגוש קטיף. שם, באיפוק כמעט בלתי מובן, בחרו לדבוק בשגרה.

עוד מעט אולי ייתם הכל, ואנשי גוש קטיף ייצאו לדרך חדשה; אבל הציבור הישראלי ייטיב לעשות, אם יחרות בזיכרונו לימים רבים את דפוס ההתנהגות האצילי של אנשי חבל קטיף - סוג של "צומוד יהודי" בלתי מוכר, שבו כל יום נוסף של דשא ירוק, וכביסה מתנפנפת ברוח, וזריעה בחממה ולימוד בבית המדרש וקניות במכולת, גם כשהחרב כבר מונחת על הצוואר, הוא בגדר ציווי כמעט קדוש.

קרן "מאמין וזורע", שעשרות אלפים כבר תרמו לה מכספם, כדי שבגוש ימשיכו לטעת ולבנות עד הרגע האחרון, היא אולי מפעל תמהוני בקודים הישראליים המקובלים, אבל בקודים היהודיים, המצווים על השתדלות ואמונה, ועל מעשה שיש בו תפילה, ותפילה שיש בה מעשה - היא דגם ייחודי של גבורה.

ובתוך המצוקה והמציאות הקשה הזאת עדיין רבים מתושבי גוש קטיף מוצאים זמן לסוג של חשבון נפש על חטא ההסתגרות והריחוק מהמצוקות האחרות של החברה הישראלית. בעצם הימים האלה רבים מהם עדיין עוברים מדלת לדלת במסגרת המהלך של "פנים אל פנים". הם מתעקשים, שהסיסמה "באהבה ננצח" היא גם מהות ולא רק אמצעי שיווק, שרק באהבה ובהידברות (לפעמים אהבת חינם) מתחברים מחדש, ושגם אם ההתנתקות היא העונש ההתחברות תהיה התיקון.

כל אחד וההתחברות שלו. מבחינת תושבי קטיף, המתכון כולל לא רק התחברות לטריטוריה, אלא בעיקר לרוח אחרת, לרוח האמונית, למורשת היהודית, לסוג אחר של קשר בין אדם לאדם ובין אדם לקדוש ברוך הוא. המבחן הגדול של תושבי גוש קטיף אחרי "ההתנתקות" הרעה, הבלתי מוסרית והמסוכנת הזאת יהיה בהמשך המהלך של ההתחברות. מי שכבר הוכיח שהכסף אינו מסנוור את עיניו יצטרך להוכיח גם אחרי שייעקר מביתו, שמהלך ההתחברות אינו נובע מאינטרס רגעי בלבד. הוא לבטח יידע לעשות זאת.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.