 |
21-07-2005, 13:41
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 12.11.01
הודעות: 10,760
|
|
|
קצרים
''תחת אשר קנא לאלהיו'' (כה, יג)
מדוע כתוב "לאלהיו"? וכי זה רק האלהים שלו? לכאורה היה צריך להיות כתוב "תחת אשר קנא לאלהים"!!!
דרכו של כל חוטא, להיתלות בזולת ולומר: ''ההוא גם כן עשה כך''. לפיכך הכריז השם-יתברך את עשרת הדברות בלשון יחיד, כדי שיהא דומה על כל אחד ואחד מישראל, כאילו ניתנה התורה לו בלבד ואין לו להשגיח באחרים.
והנה, פנחס בודאי עשוי היה להשגיח במשה ואהרן ושבעים הזקנים ולומר: אם הם שותקים ואינם נוקפים אצבע, למה לי אפוא להיות ירא-שמים יותר מהם? – ובכל-זאת לא התחשב בכך, כי אם עשה את אשר מצא לנחוץ לעשות לכבוד השם-יתברך – לפיכך נאמר : ''אשר קנא לאלהיו'' – דומה היה עליו באותה שעה כאילו רק אלהיו שלו הוא וחובה מוטלת עליו לקנא לכבודו, אף כי איש אינו עושה זאת.
'' ליצר משפחת היצרי לשלם משפחת השלמי... '' (כו, מט)
ה"חפץ חיים" היה אומר: "ליצר" - מי שהולך אחר תאוותיו של יצר הרע – "משפחת היצרי", מיד הוא מוצא סביבו את כל משפחתו של היצר הרע, וכולם מוכנים לסייע לו ולהוליכו בדרך זו. כנגד זה "לשלם" - מי שמבקש את השלמות ואת הטוב – "משפחת השלמי", הוא מוצא סביבו משפחת של שלמים, חברה של שלמים ויראים. שכן – "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו".
''ויקרב משה את משפטן לפני ה' '' (כז, ה)
נחלת ארץ-ישראל תלויה בשמירת-השבת, כפי שאמרו חכמינו: ''כל השומר שבת כהלכתו נותנין לו נחלה בלי מצרים'', הרי ממילא מחלל-שבת מאבד את נחלתו.
והנה, חכמינו אמרו: ''מקושש – זה צלפחד'', אם-כן הרי מחלל-שבת היה ואיבד את נחלתו וטענתן של בנותיו לא הייתה טענה כלל.
ברם, מאידך מצינו גם דעה האומרת: ''מקושש לשם-שמים נתכוון'' – ואם-כן לא איבד את נחלתו.
לפיכך: ''ויקרב משה את משפטן לפני ה'' – שהוא יודע-מחשבות וכוונתו של צלפחד גלויה לפניו, אם היתה לשם-שמים אם לאו, ממילא יוכל להכריע אם מגיע לו נחלה בארץ-ישראל אם לאו.
כיון שאמרו בנות צלפחד: ''והוא לא היה בתוך העדה הנועדים בעדת קרח'', ורצו להשמיע בזה למשה כי צלפחד לא נימנה על מתנגדיו – הרגיש משה את עצמו כאילו הוא נוגע בדבר ולא רצה לפסוק את ההלכה בעצמו, כי אם הקריב את משפטן לפני השם-יתברך.
בכך יובנו היטב דברי רש''י: ''ויקרב משה את משפטן – נתעלמה הלכה ממנו וכאן נפרע על שנטל עוז לומר: והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי''. שהרי איך אפשר להעלות על הדעת, כי משה רבנו, הענין מכל האדם, אמר זאת חלילה מחמת גיאות, עד כי ייענש על כך?
ברם, כשאמר משה רבנו: ''והדבר אשר יקשה מכם'', נתכוון לומר: אם תהיה לכם נגיעה כלשהי בדבר ויקשה לכם לפסוק דין אמת, אזי תביאו את הדבר אלי. הרי מטעם זה גופא הוכרח עתה, כשהיה הוא נוגע בדבר, להגיש את המשפט לפני הקדוש-ברוך-הוא, כי לא היה יכול לפסוק דין בעצמו.
הנה כי כן, אין כאן הכוונה שנענש משה, אלא היה זה פועל-יוצא פשוט מהדברים שאמר בשעתו.
'' ויקרב משה את משפטן לפני ה'......כן בנות צלפחד דברות'' (כז,ה-ז)
כאשר אדם בא לפני צדיק ומגיש לפניו בקשה בעניינים גשמיים, מלמד עליו הצדיק זכות לפני השם-יתברך, כי באמת מתכוון הוא לשם שמים. אפילו כשיהודי מבקש ממון, אין כוונתו אלא כדי שיוכל לקיים מצוות ומעשים-טובים ולגדל את בניו לתורה.
הוא הדבר שהיה גם כאן. כאשר ביקשו בנות צלפחד נחלה, פירש משה רבנות את כוונתן שהיא לשם-שמים – כי הודות לעשירות הן תוכלנה לעבוד את הבורא ביתר שאת. היינו: ''ויקרב משה את משפטן לפני ה'' – הוא קירב את טענתן, שאין זו טענה גשמית גרידא אלא מכוונת היא לשם-שמים – ''לפני ה''.
השיב לו השם-יתברך: ''כן בנות צלפחד דוברות'' – אינך צריך לפרש כך בתור למוד-זכות, כי כך הם הדברים באמת. אמנם כפי אשר אמרת כן הן דוברות, ללא כל כוונה אחרת.
''יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה` '' (כז, כא)
רבי חיים מוולוז`ין היה מספר, כי מידי בואו לוילנא, היה מביא איתו רשימת ספקות שנתעוררו לו בשעות לימודו, שוטח אותם לפני הגר``א והלה היה פותר את ספקותיו. בערב שבת אחת הגיע מוולוז`ין לשבות בוילנא. כיון שהגיע לעיר בחצות היום לא פנה לבית הגר``א אלא הקדים לבית המרחץ להיטהר לכבוד השבת, אך משנמסר לגר``א על בואו, שיגר שליח מיוחד לבית המרחץ להבהיל אליו מיד את תלמידו הנאמן.
ר` חיים, שמיהר לבוא, מצא את רבו כשהוא מצטער ביותר וראשו עטוף, מפאת כאב ראש חזק ביותר.
``אנא, סייע בידי - פנה הגר``א אל ר` חיים - להבין ענין אחד בירושלמי, שאני מתקשה בו זה ימים אחדים, ואיני יכול לעמוד על כוונתו``.
``מה אני ומה חיי, שאוכל לפתור דבר שרבי מתקשה בו`` ענה התלמיד,אך הגר``א התעקש.
האזין רבי חיים בתשומת לב לספקות שנפרשו לפניו ע``י הגר``א, והתעמק בהם, ולפתע עלתה מחשבה בראשו, כיצד לתרץ את הקושיה שנידונה ביניהם. הוא החל לתת ביטוי למחשבותיו באזני עצמו, כשהוא מהסס כל שהוא, ולפתע נדלק האור בעיני הגר``א. פניו צהלו והוא המשיך את חוט מחשבתו של תלמידו החביב...והקושיה נתישבה.
``עתה - המשיך הגר``א בנימה רגועה - אוכל להשיב את רוחי בטעימה קלה``.
רבי חיים חמק מן החדר ומיהר למטבח להביא טעימה כל שהיא להשיב נפש רבו, וכאן נודע לו כי זה שלשה ימים, מאז נתקל בקושיה זו שהטרידה אותו, שרוי הגר``א בצער ולא רצה לטעום כלום, ורק עתה כשהעניינים באו על תיקונם, הרשה לעצמו להשיב את רוחו בטעימה כל שהיא, ושניהם יצאו לקבל פני שבת בשמחה.
_____________________________________
שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
