26-07-2005, 08:21
|
|
|
חבר מתאריך: 08.09.04
הודעות: 178
|
|
סמוראים
"בושידו: הנאמנות, הכבוד וההתאבדות
המלמחמה בין טאירה למינמוטו (1180-1185) גיבשה את מסכת הערכים של הסמוראים....
...הסמוראי נאמן לאדונו ללא סייג, שלו הוא חב את חייו ומעמדו."
"הנאמנות התבטאה באומץ ובזילזול בחיים: הסמוראי היה מוכן כל רגע להקריב את חייו למען אדונו. האמרה המקובלת היתה: "החובה כבדה כמו הר, אך החיים קלים כנוצה." עדיף היה להסתער מאשר להתגונן, למות מחץ שפגע בפנים מאשר מחץ שפגע בעורף. הסמוראי זלזל בחיי עצמו ובחיי הזולת."
"הביטוי העילאי לנכונותו של סמוראי להקריב את עצמו למילוי חובתו היה ההתאבדות. כצו הנפילה בקרב, נחשבה ההתאבדות למוות יפה וזכתה לשבחים."
"הדרכים שבהן התאבדו הסמוראים היו מגוונות. היו שנפלו על חרבם, כמו שאול המלך, והיו שביקשו מחבריהם שיהרגו אותם; היו שקפצו לתוך להבות של מבצר עולה באש; והיו שהסתערו מעטים מול רבים כדי ליפול בקרב. לעיתים היתה התאבדות קבוצתית: סמוראים שאפסה תקוותם נהגו, כמו לוחמי מצדה, להרוג איש את רעהו - ולא ליפול בידי האוייב. הצורה המכובדת והגברית ביותר של התאבדות היתה בהאראקירי, שפירושו "ריטוש הבטן"..."
"...חשף את חצי פלג גופו העליון וביקש שיביאו לו פיגיון (וואקיזושי). הוא לפת את הפגיון בשתי ידיו, נעץ אותו בחלק השמאלי התחתון של הבטן וחתך את הבטן בשני חתכים עמוקים: תחילה משמאל לימין, ואחר כך מלמטה למעלה. כשהדם פרץ, היה עליו לרכון קדימה, כדי לא ללכלך את הסובבים אותו (הדם הוא מטמא בדת השינטואיסטית), ולמות מאובדן דם."
"כדי למנוע את הבושה של אי היכולת להשלים את המעשה, היה על ידידו הטוב, שהמתין בצד עם חרב שלופה, להניף את החרב ברגע הנכון ולכרות את ראשו של המתאבד במכה אחת. כדי למנוע מהראש להתגלגל בצורה מבישה על הארץ, צריך היה לכרותו כך שישאר תלוי על פיסת עור. ביצוע כזה הצריך מיומנות רבה בסיף, והסמוראים היו מתאמנים לשם כך על ענפי עצים."
מתוך הספר: "יפן המסורתית תרבות והיסטוריה" מאת פרופ' בן עמי שילוני פרק 11 תרבות קמקורה וערכי הלוחם, בושידו: הנאמנות הכבוד וההתאבדות, עמ' 98-101
הוצאת שוקן מהדורה-מתוקנת ומורחבת 2001
ספר מומלץ בחום. פרט לסוגריים שהן תוספות שלי (3) הכל מהספר.
נו, עדין רוצה להיות סמוראי? כי אם כן, כל העסק הזה למעלה די מחייב...
אז בהצלחה
צור.
|