ככל שההתנתקות מתקרבת כך היא מזכירה את הפיל שממששים העיוורים בסיפור הידוע: כל אחד מהם ממשש בידיו חלק אחר - חדק, חט, רגל - ומשוכנע שזה מייצג את מהות הדבר כולו. וכך, חלק מהביטחוניסטים רואים בהתנתקות תשובה לטרור, וחלקם - הממששים את אחוריה - רואים בה רוח גבית לטרור; ממששי הממלכתיות רואים בה מבחן לדמוקרטיה ולשלטון החוק; השמאל ממשש את התוכנית ומשוכנע שהיא תחילת החזרה לקווי 67', בעוד המתנחלים ממששים את המשאיות ורואים בהן שואה; ואילו לשכתו של אריאל שרון ממששת את שביעות הרצון הבינלאומית ורואה בה אתנחתה מדינית ארוכה.

מכאן אולי תוצאות הסקרים האחרונים, המראים שרוב הציבור תומך בהתנתקות, אבל חצוי בהשערה אם היא תועיל או תזיק.

ועם זאת, תוך כדי מישוש החיה המוזרה הזאת - ספק ממותה, ספק פיל קדמון - מתגבשים קווי מתאר ברורים של ישות ממשית ואימתנית. אולי זהו "הפיל שבאמצע החדר" (כלשון הביטוי האנגלי, המתאר בעיה מעיקה ובולטת, שהכל נזהרים אפילו מלהזכירה בגלל הפחד להתמודד אתה). הפיל הוא האמת המודחקת על הטיב והמהות האמיתיים של תנועת המתנחלים.

במשך שנות דור השכילו "ראשי המתנחלים" להסוות - ושמא להדחיק אפילו מתודעתם שלהם - את מהותה האמיתית של תנועתם, ובזאת היה חלק מסוד הצלחתם: ביכולת היטמעות של זיקית, נוסח "זליג", הצליחו אמני תחפושת אלה להופיע על במותינו כאנשים לכל עת היסטורית. לזכותם ייאמר, שיותר מאשר התחפשו בעורמה הם השתקפו בעיני המתבונן בעד אדי האנכרוניזם, הנוסטלגיה והאינרציה.

בעיני היגאל-אלונים והישראל-גלילים הם נראו כגרסת היידישקייט של אחדות-העבודה; בעיני הבגינים והשמירים הם נראו כבית"רים וטרומפלדורים; בעיני הגורים והנעמי-שמרים הם נדמו לממשיכי הפלמ"ח והקיבוץ (אמנם בכיפה סרוגה קטנה, כמעט בלתי נראית מאחורי הבלורית והתואר); בעיני הרפולים והשרונים הם נדמו כמהדורה האזרחית - בחולצת פלנל משובצת - של פעולות התגמול; בעיני היאפים הם נראו כ"משפרי דיור" הגרים חמש דקות מכפר סבא. האם פלא, שהאקט שלהם הצליח שנים רבות כל כך?

עד שבאה ההתנתקות וטרפה את כל קלפי המשחק. פתאום נקרעו כל המסווים והמסיכות; פתאום נדחקו הצדה כל הנימוקים "ההתיישבותיים", ה"ביטחוניים", ה"חקלאיים", הדמוגרפיים, דמויי-ההיגיון. את מקומם תפסו הנמקות מיסטיות, טרמינולוגיה משיחית גלויה, דגלים צהובים של "המשיח"; השוואות לעקידת יצחק והפלגות אחרות בדרשות של ספק-רבנים ספק-מסיתים ("המלחמה הזאת היא על ה' ומשיחו, ובזה אנו רואים מלחמה על הכל" - הרב יגאל קמינצקי; "זוהי הליכה לגלות" - הרב ישראל רוזן, "המתון"); התבטאויות כמו "אנחנו החיילים של צבא יש"ע" והכרזות מלחמה מפורשות כנגד המדינה הישראלית, סמליה, ממשלתה וצבאה, כל אלה חשפו את כבשונה האותנטי של תנועת ההתנחלות כפי שהיא באמת: כת משיחית, מיסטית, דתית פנאטית, שתכליתה לתקוע טריז בלבה של הישראליות ולפעול כגיס נפרד - גם בתוך הצבא - נגד כל מאמץ ללאומיות נורמלית.

מתנגדי ההתנתקות יכלו להמשיך במשחק שלהם, אילו כילכלו את מעשיהם בתבונה; אילו תקפו, למשל, את ההתנתקות בנקודות התורפה הממשיות והארציות שלה. אלא שבטראנס ההקצנה הדתי-המשיחי שלתוכו הקציפו את עצמם שחקו המתנחלים את נשקם שלהם וחרצו את גורלם. ואולי זהו כוחה של האמת הקמאית, שהיא פורצת לבסוף בכוח שאין לעוצרו: לנוכח האפשרות לפינוי גוש קטיף היא פרצה כמו לבה, והנה כל-כולה דתית-משיחית, הרסנית, מטורללת על כל הראש.

במשך שנים התאמצו המתנחלים להסוות את העובדה, שהפגנותיהם נערכות כמעט על טהרת חובשי הכיפות והשביסים. עתה אין אפילו ניסיון ויכולת להכחיש את האופי המשיחי-הדתי ואת העובדה, שבפעלוליהם וב"הפגנותיהם" - שנהפכו למרד מוצהר נגד המדינה - הם ממגנטים אליהם את כל השולי, הסהרורי והמוטרף, כל עוד הוא מתכסה באצטלה "דתית" וחותר נגד הישראליות. הייתכנו ניכור והבסה עצמית גדולים יותר ממה שהמתנחלים עושים כיום לעצמם? מתנחל מתון מן השורה מתפלץ בוודאי נוכח המתיימרים לייצגו כיום, ונראים כקריקטורה גסה מכל שהיה יכול להעלות בדעתו אחרון "השמאלנים". אך זו אינה קריקטורה - זהו כנראה הדיוקן עצמו.

צריך מאמץ לא קטן כדי למנות את צדדיה החיוביים של ההתנתקות. הנה אחד מהם, אולי העיקרי: בריאקציות שרשרת, שחוללו המתנחלים עצמם, נהפכה ההתמודדות החזיתית עם הפיל שניצב במרכז החדר הלאומי לבלתי נמנעת

שטף כזה של מאמרי שיטנה מטופשים, לא נראה כאן מזה שנים...
מסתבר שרוזנבלום חושב שחשף את פרצופם האמיתי של המתיישבים, אלא שבפועל הוא חשף את
פרצופו האמיתי שלו: משיחיסט שבשם העקירה, מוכן להדביק כל תווית למי שאינו תומך בה...