 |
08-08-2005, 23:24
|
|
מיכאל מס. סא"ל (מיל.), אוצר מוזיאון יד לשריון בלטרון. מומחה לרק"ם ובעיקר טנקים
|
|
חבר מתאריך: 26.01.02
הודעות: 1,389
|
|
|
ניסיון להעלאת המאמר מחוברת "שריון"
הT- מול ה- M במלחמת יום כיפור
כתב: מיכאל מס
הפתעת מלחמת יום כיפור ומיתקפת השריון של צבאות מצרים וסוריה, ב-6 באוקטובר 73 זימנה לשריון הישראלי ולצה"ל בכלל, עימות חסר סיכויים, לפחות בהיבט הכמותי, מעבר להפתעה עצומה. גלי שריון סורי ומיצרי מתוצרת סובייטית, ברובו חדש וחדיש כפו קרבות קשים ועקובים מדם על מספר מועט של טנקים ישראלים מסוג פטון וצנטוריון אשר ניהלו קרב הגנה והשהיה עד להגעת כוחות המילואים. שוב נפגשו הטנקים מתוצרת סובייטית עם טנקים מערביים, אמריקאים ובריטים בקרבות שריון בשריון במסגרת הסכסוך המתמשך במזרח התיכון.
ההשוואה המתבקשת בין סוגי הציוד השונים בתכלית של השריון הישראלי לזה שבצבאות סוריה ומצרים, ניתנת לביצוע במספר פראמטרים מעבר להשוואה כמותית (1700 טנקים ישראליים מול כ- 5000 בצבאות סוריה ומצרים) וטכנית (ראה טבלה):
- מקורות הרכש.
- ותק הציוד בשירות ומצבו.
- יכולת לחימה ממושכת של הצוות.
- ביצועים ואמינות.
- יכולת ההישרדות בשדה הקרב.
- "עומק" לוגיסטי.
- היכולת להחזרה לכשירות לאחר הלחימה.
נסקור להלן את הנושאים הר"מ מול שני סדרי הכוחות, שריון צה"ל ושריון האוייב.
מקורות הרכש
לאחר שניים וחצי עשורים מאז עצמאותה ושתי מלחמות מזהירות בתחום לוחמת השריון (מבצע קדש ומלחמת ששת הימים), נמצא השריון הישראלי לפני מלחמת יום כיפור במצבת רק"מ מעורבת, בבחינת "ישן בפני חדש תוציאו". חיל השריון החזיק עדיין בשורותיו גם טנקים מיושנים מסוג שרמן אשר אמנם שופרו לתצורת M50 ו- M51, אשר יועדו להיפלט מהשירות תמורת הצטיידות בטנקים חדישים, ומאידך, טנקי מערכה עיקריים מסוג צנטוריון הבריטי (שוט) ופטון אמריקאי מסוג M48 משופר (מג"ח 3), M60 (מג"ח 6), ו- M60A1 (מג"ח 6א) שהגיעו לאחר מלחמת ההתשה. תכנית ההשבחות שבוצעה ע"י חיל החימוש ע"פ דרישת מפקדת גיסות השריון היתה ערב המלחמה בשלבי סיום. מרכז השיקום והאחזקה , מש"א 7100 סיים את השבחתם של מרבית טנקי הצנטוריון הבריטיים על ידי התקנתה של חטיבת כח הכוללת מנוע דיזל אמריקאי ביחד עם ממסרת הילוכים אוטומטית וכן הותקן תותח בריטי בקוטר 105 מ"מ. גם תכנית ההשבחה של טנקי הפטון שסופקו לפני ואחרי מלחמת ששת הימים, הייתה בסיומה, וגם במקרה זה הוחלפו מנועי הבנזין במנועי דיזל והוחלפו התותחים המיושנים בקוטר 90 מ"מ בתותח חדיש בקוטר 105 מ"מ. צה"ל השכיל להכניס לשורותיו גם חטיבת טנקים מדגמי 55/T54 שנפלו במהלך מלחמת ששת הימים ואשר הוסבו והושבחו לדגמי טירן 4 ו- 5 (בהתאמה).
מאידך לא שקטו צבאות סוריה ומצרים לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים אשר במהלכה איבדו מאות טנקים וביצעו הצטיידות מקפת של שריון חדש ומתקדם מארסנל הנשק הסובייטי. לאחר התבססות היסטורית על שריון בריטי (מצרים) וצרפתי (סוריה), במהלך מלחמת השחרור החלו צבאות אלו בהישענות הולכת וגדלה על נשק מתוצרת סובייטית. כבר לקראת העימות באוקטובר 1956 הוזרמה למצרים כמות עצומה של נשק ובכללה טנקים מסוג T34/85 ולאחר מכן גם לסוריה במסגרת עסקת נשק נרחבת שכונתה "העיסקה הצ'כית". בחלוף עשר שנים המשיכו צבאות סוריה ומצרים בקשר הדוק עם הממשל הסובייטי אשר המשיך לצייד את צבאותיהם במיטב הנשק מהארסנל ובכללו טנקים מסוג T-54 ולאחר מכן גם T-55 אשר היוו את עמוד השידרה של צבאות אלו במהלך מלחמת ששת הימים. לשורות השריון שהתדלדלו בעקבות התבוסה ב-1967, המשיכו להגיע דגמים מתקדמים יותר של טנקי T-55 (גם מתוצרת צ'כוסלובקיה) וכן טנקי T-62 בעלי תותח בקוטר 115 מ"מ ונגמ"שים מסוג BMP1 הנושאים תותח מהיר ירי בקוטר 73 מ"מ, משגר לטילי נ"ט וכן כיתת חיילים.
מקורות הרכש ערב מלחמת יום כיפור נשענו על שני צידי העימות הבין גושי מתוך אינטרסים ברורים של המעצמות ובתוכם היות זירת הקרב שדה ניסויים לפיתוחי השריון בעלי התכנון הכל כך שונה.
ותק הציוד בשירות ומצבו
טנקי המערכה העיקריים של צה"ל במלחמת יום כיפור היו הצנטוריון הבריטי הותיק והמוסב וסוגי הפטון השונים. טנקי הצנטוריון הבריטים שנרכשו בתחילת שנות ה-60, היוו פריצת דרך בשריון של צה"ל מעצם היותם טנק המערכה העיקרי (MBT) הכבד הראשון שנכנס לשירות ברכש מסודר.(טנקי השרמן סווגו כטנק בינוני ונרכשו מעודפי מלחה"ע ה-2, ואילו ה-13Amx הצרפתיים היו טנקים קלים וסופקו על ידי צרפת לקראת מבצע קדש). טנקי הצנטוריון (שוט) המקוריים, לקו במערכת העברת הכח שהתבססה על מנוע בנזין מתוצרת רולס-רוייס וממסרת הילוכים ידנית בעלת מצמד באיכות ירודה. חלק מהטנקים היו מצויידים בתותח מיושן בקוטר 84 מ"מ (20 ליטראות). חוסר האמינות של מערכת הכח, דליקות גבוהה של הבנזין וכן העובדה שחיל השריון החל לקלוט טנקי פטון אמריקאיים המצויידים במנוע דיזל וממסרת הילוכים אוטמטית, כמו גם תותח בקוטר 105 מ"מ, הביאו את צה"ל להחלטה לפתוח בתכנית השבחה גם לצי טנקי השוט ושידרוגם לרמת כשירות ואמינות טכנית מקבילה לטנק הפטון. במאות רבות של טנקי שוט בוצעה השבחה לתצורה שנקראה "שוט- קל" (קל בגין מנוע קונטיננטל האמריקאי), עוד לפני מלחמת יום כיפור והם נטלו חלק פעיל בקרבות בסיני וברמת הגולן, לצד כמות קטנה של טנקי שוט מקוריים.
טנקי הפטון לסוגיהם היו "צעירים" יותר בהשוואה לטנקי השוט והשוט קל גם בהיבט שנת היצור וגם בתקופת שירותם בצה"ל. טנקים מסוג M48A1 ו-M48A2C שהגיעו לפני מלחמת ששת הימים והיו מצויידים במנועי בנזין ותותחים בקוטר 90 מ"מ, הושבחו לאחר המלחמה ע"י התקנת חטיבת כח עם מנוע דיזל כמו בטנקי פטון מדגמים מיתקדמים יותר וכן בתותח בקוטר 105 מ"מ, תצורה שנקראה על ידי האמריקאיםM48A4 (מג"ח 3). כך נוצר מצב שבמקביל לליין השבחה של טנקי השוט-קל, התנהל במש"א 7100 ליין הסבה כבד נוסף של השבחת טנקי הפטון. חיל השריון רכש טנקי פטון נוספים מדגמי M48A3 ולאחר מכן גם פטונים מתקדמים יותר מדגם M60 (מג"ח 6) המצוייד בתובה מרווחת יותר ובעקבותיהם גם טנקי M60A1 (מג"ח 6א') המצוייד גם בצריח מאורך ומרווח. האחדת סוגי המנועים בין טנקי השוט קל והמג"ח (גם אם נבדלו באופן קל) וכן התותחים ותחמושתם, הצעירה את צי הטנקים של צה"ל ושיפרה את ביצועיו. גם בטנקים הסובייטים מדגמי T54/55 אשר הוכנסו לשירות בצה"ל לאחר מלחמת ששת הימים, בוצע מערך שיפורים שכלל התקנת תותח בקוטר 105 מ"מ במרבית הכלים וכן הותקנה מערכת קשר מערבית ושיפורים משניים רבים.
טנקי הT- בצבאות סוריה ומצריים היו גם מדגמים מיושנים יחסית (T54), אך עיקר הטנקים התבסס על הטנק מסוג T55 המצוייד במערכת ראיית לילה אינפרא אדומה למפקד ולתותחן. חלק ניכר של הטנקים סופק ממש בתקופה שלפני מלחמת יום כיפור ביחד עם הדגם החדיש יותר מדגם T62 אשר עד לשלהי המלחמה היווה חידה לצוותי השריון הישראלי. מצב הכלים ברוב המקרים ברוב המקרים היה בבחינת "חדש, ערוך לקרב" ובמיוחד טנקים מסוג T55 מתוצרת צ'כוסלובקיה אשר היו מצויידים גם במערכת עזר הידראולית לידיות הניהוג של נהג הטנק. אנשי צוות ישראלים אשר בחנו טנקי T55 ו-T62 בשדות הקרב, נדהמו מגילם הצעיר של הטנקים ומצבם החדש, דבר המעיד על כך שסופקו ישירות ממפעלי היצור ולא לאחר שירות בצבא הסובייטי.
יכולת לחימה ממושכת של הצוות
קיים הבדל מהותי בין התפיסה המסורתית הסובייטית בתכנון הטנק לבין התפיסה האמריקאית או המערבית, דבר הבולט בתכנון הטנק ומבנהו החל משנות ה-50 (לאחר מלחה"ע ה-2) ועד היום. התכנון הסובייטי הושתת על צללית נמוכה של הטנק לצורך קבלת מידות קטנות וזוויות חדות של לוחות השריון המקשות על היכולת לחדור אותו. גודלו הקטן של הטנק ומשקלו הנמוך (כ-36 טון), מיקמו אותו בקטגורית הטנק הבינוני למרות היותו טנק מערכה עיקרי, במסגרת הצבאות המשתמשים בו. ניתן לראות את ההיצמדות לעיקרון זה גם בטנקים מתקדמים יותר מדגמים T-64, T-72, T-80 ואחרים.
הגוש המערבי בכלל וארה"ב בפרט, דגלו בטנק מערכה כבד במשקל הגבוה ב50% לפחות, אשר הצריך כמובן מערכות כח חזקות יותר לצורך שמירה על ניידות דומה לטנקים הסובייטים הקלים יותר. השריון בטנקים המערביים היה במרבית המקרים בעל זוויות קהות יותר אשר נגזרו בעיקר מתוך התכנון המרווח מאוד של תא הלחימה, הן בתובה והן בצריח. יכולת התנועה של איש הצוות בתוך טנק מערבי הינה נוחה יותר ומאפשרת תפעול אופטימלי של המערכות השונות, כתוצאה משימת הדגש על הנדסת האנוש. אין ספק כלל שנוחות הצוות הישראלי, הן בטנקי השוט-קל והן בטנקי המג"ח, שניהם טנקים כבדים, השפיעה על יכולתם להילחם לאורך זמן רב יותר מאשר צוותי הטנקים בצבאות סוריה ומצרים.
אין כלל מקום להשוואה בין קלות הנהיגה של נהג טנק שוט קל או פטון המפעיל הגה והילוכים אוטומטיים (גבוה, נמוך ואחורי) ללא הזדקקות לדוושת מצמד, לבין הקושי העצום העומד בפני נהג טנק של T54/55/62 המפעיל 2 מוטות ניהוג קשות להזזה (מלבד טנקים צ'כיים), 5 הילוכים קדמיים ו – 1 אחורי המפועלים ע"י בורר הילוכים תוך הפעלת דוושת מצמד "קשה" בתא נהג דחוס ונמוך. גובהו של נהג בטנקי T הוגבל על ידי הסובייטים ל-160 ס"מ שכן אחרת לא ניתן לסגור את מדף הנהג ולבצע צידוד חשמלי. גם התותחן ומפקד הטנק, אשר מוקמו בטנק הסובייטי בצד שמאל של הצריח (בטנקים מערביים הם ממוקמים בצד ימין) לא רוו נחת מהידחסותם לתא צר ביותר אשר רוב מכשיריו מתופעלים ביד שמאל. הטען בטנקי הT מוקם בצד ימין של הצריח ונדרש ממנו לדחוף את הכדור לתוך סדן התותח, ביד שמאל, כאשר בטנקי T-54 אף נדרש הטען "להלך" על רצפת התובה בזמן צידוד הצריח, מחוסר רצפה סובבת.
יכולת הלחימה הממושכת של צוותי השריון הישראליים בטנקים המרווחים באה לידי ביטוי בקטעי הלחימה הממושכים והרצופים, במיוחד מול הקושי של צוותי הטנקים בטנקי ה-T הצפופים.
ביצועים ואמינות
ביצועיהם של טנקי ה-T בהיבט העבירות לא נפלו מביצועי הטנקים הישראלים ובמקרים מסויימים אף עברו אותם בגין היותם מצויידים בממסרת הילוכים מכנית המבטיחה את נעילת העברת הכח לעומת תיבת ההילוכים ההידראולית של טנקי השוט קל והמג"ח. גם מערכת הריסון של המזקו"מ (זחל, קפיצים ומרכובים) המבוססת בטנקי ה-T על מוטות פיתול אמינים ביותר, הוסיפה נדבך חשוב באמינות ביצועי הניידות של הטנקים. אמינותם של צוותי ה-T נפלה בהיבט האחזקה, למרות היות מרבית הכלים חדשים לחלוטין, ובמיוחד בגלל חוסר ידע באיתור תקלות ויכולת השמשת הכלי בשדה הקרב. תותחי הנ"ט בקוטר 100 מ"מ ו115 מ"מ התגלו כאמינים ובעלי תחמושת ח"ש שחדרה בקלות את שריונם של טנקי הפטון והצנטוריון.
גם טנקי השוט קל המשופרים וטנקי הפטון המוסבים או החדישים, הוכיחו רמת אמינות גבוהה הן בגלל המערכת האוטומטיבית המבוססת על מנוע דיזל רב כח בעל קירור אוויר , שני מגדשים (טורבו), ותיבת הילוכים אוטומטית ואמינה. גם מערכות הצריח והתובה האחרות הוכיחו רמת אמינות טובה ביותר. היעדרותה של מערכת ראיית לילה בצריחי הטנקים הישראליים הייתה בעוכריהם בקרבות שריון בשריון שנערכו בחשכה, לעומת אמצעי א"א שבהם היו מצויידים מרבית טנקי ה-T .
חסרון בולט בטנקי ה-T הינו יכולת ההנמכה המוגבלת של תותח הטנק (עד מינוס 4 מעלות בלבד), לעומת מינוס 10 בטנקים הישראליים, דבר המקשה על שימוש בתותח כשהטנק נמצא בעמדת גובה עדיפה. הטבלה המוצגת להלן, משווה בין הטנקים השונים, כאשר נתון משותף לכולם הינו היותם מאויישים על ידי 4 אנשי צוות.
יכולת ההישרדות בשדה הקרב
טנקי ה-T נבדלים מהטנקים האמריקאיים בסוג מערכת הכח המשמשת לצידוד הצריח והגבהת התותח או הנמכתו, דבר המשפיע באופן ישיר על הישרדות הטנק בשדה הקרב ובמיוחד לאחר פגיעה חודרת לצריח. בטנקי ה-T מותקנת מערכת כח חשמלית בצריח הדומה לזו המורכבת בטנקי השוט והשוט-קל. צידוד הצריח למשל, נעשה באמצעות מנוע חשמלי הניזון ממצברי התובה רבי הכח. הצידוד וההגבהה בטנקי הפטון, התבסס על מערכת הידראולית "עתירת" שמן, אשר התגלה כדליק ביותר וגרם לשריפות בתאי הלחימה של הטנקים אשר נפגעו על ידי כדור חודר שריון בתוך הצריח או התובה. צריח "יבש" של טנקי ה-T הפך את ההיחלצות ממנו לברת סיכויים טובים יותר לעומת צריח "רטוב" של טנקי המג"ח המצויידים בשמן כה דליק. ידוע הוא, שאחד מלקחי מלחמת יום כיפור היה החלפתו של השמן ההידראולי הדליק, בשמן בעל נקודת הצתה גבוהה יותר. יכולת התמרון המשופרת של טנקי הפטון והשוט-קל הנובעת מהיותם מצויידים בממסרת הילוכים אוטומטית ואמצעי השליטה הפשוטים לתפעול, הוסיפו יתרון ניכר לטנקים אלה בתמרוני התקרבות או התחמקות. לעומתם התאפיין, התמרון של טנקי ה-T בקשיים שנגרמו מהצורך להחליף הילוכים תוך מאמצים בשילוב ההילוך המתאים (בגין חופש בגלגלי השיניים של הממסרת) וקושי בהפעלת ההיגוי (ניסיון אישי, מ.מ). במילים אחרות, טנק T "יושב" במצב נייח זמן רב יותר מטנק מג"ח או שוט קל, גם בגין יכולת התמרון המוגבלת או חוסר היכולת לתפעול התמרון.
ההבדל הגדול במידותיהם, צורתם, ו"נוכחותם" של הטנקים הישראליים, הן מסוג מג"ח והן השוט-קל הגדולים, לעומת מידותיהם הקטנות של טנקי הT-, ושריונם המשופע מאוד, היווה גורם משפיע בהישרדותם של הכלים. טנקי הפטון והצנטוריון בעלי הצריחים הגדולים והקימורים הקהים, הקלו על צוותי הנ"ט המצויידים בטילי סאגר או בזוקות מסוג RPG , וכן על צוותי הטנקים הסוריים והמצריים, לרכוש מטרות ולפגוע בהן. מאידך הקשו מידותיהם הקטנות של טנקי ה-T והזוויות המעוגלות של הצריחים, על תותחני הטנקים הישראליים לפגוע בטנקים אלה, קושי אשר מוכיח את רמת המקצועיות של אנשי הצוות שהצליחו לפגוע במטרות כל כך קשות לפגיעה.
"עומק" לוגסיטי
השריון של צה"ל אשר נלחם בזירות סיני ורמת הגולן ניצל שני יתרונות בולטים אשר סייעו בהשמשתם של כלים רבים שנפגעו ו/או התקלקלו תוך כדי לחימה:- לחימה בזירה רוויית תשתית לוגיסטית
- לחימה בצמוד לתומכי הלחימה.
פיזור חיילים תומכי לחימה לוגיסטיים בתוך מבנה המסגרות הלוחמות בכל הדרגים, איפשר את תיקונם של הטנקים תחת אש והחזרתם למעגל הסד"כ הלוחם תוך זמן קצר. החוליות הטכניות (חט"פ) ברמת פלוגת הטנקים, מחלקות החימוש הגדודיות (חט"ג) ופלוגות הסדנא הקידמיות (פלק"ד) עבדו ללא ליאות והתקדמו עם היחידות הלוחמות בשדה הקרב ובקו האש. הכנסתם של הטנקים הפגועים מחדש למעגל הלחימה הקטינה את מעגל האבידות ואף ידועים מקרים של טנקים שהושמשו ותוקנו מספר פעמים תוך כדי הלחימה ועל צוותי טנקים שנאספו ליד יחידות החימוש והמתינו להשמשתו של טנק לצורך חזרתם לשדה הקרב. היות וצבאות סוריה ומצרים יזמו את העימות בפלישה אל תוך שטחים הנשלטים על ידי צה"ל, הרי שמערך הלוגיסטיקה שבעורף איזור הלחימה (קרי יחשמ"ים, יחידות חימוש מרחביות ורת"קים, ריכוזי תחזוקה קידמיים), היה ממוקם כבר בסמוך לאיזור הקרבות והצליח בשל כך להקים צוותי אחזקה ולמלא את הבטנים (מים, מזון, דלק ותחמושת, קשר, רפואה ועוד).
ההישענות על אחזקה צמודה בדרגים השונים (דרגי א' וב') ותשתית הסדנאות ומרכזי האספקה איפשרה את הכנסתם המחודשת של טנקים ונגמ"שים רבים למספר מעגלי לחימה תוך השמשה ומילוי הבטן מחדש, עובדה שצמצמה בסופו של דבר את היתרון הכמותי של שריון האוייב ואת ירידת הסד"כ עקב פגיעות, קלקולים והתרוקנות "בטן" הציוד. מול תגבור סד"כ זה, לא סייעה בסופו של דבר, הרכבת האווירית והימית מארה"ב וממחסניה באירופה. הרכבת האווירית שהגיעה תוך כדי הלחימה היוותה בהחלט זריקת עידוד ומילוי בטן בשלבי הסיום של הלחימה, אולם דווקא שרשרת האספקות במהלך החודשים שלאחרי המלחמה, נחשבה כנדבך חשוב להחזרת עוצמתו של השריון הישראלי ואף בהתעצמותו, כשמרבית האספקות היו טנקים מסוג M60 וM60A1 . יוצא איפוא שההחזרה לכשירות שבוצעה על ידי הדרגים הלוגיסטיים , היוותה מקור עיקרי ואף יחיד למילוי מחדש של שורות הסד"כ.
היכולת להחזרה לכשרות
התשתיות והידע המצטבר שיזמו המטה הכללי וחיל החימוש, במרכז השיקום והאחזקה לטנקים בתל השומר, ואשר בעבר (לפני המלחמה), ביצע את ההסבות וההשבחות של טנקי השרמן לדגמי M50 ו- M51וכן תומ"תים מסוג רועם ומרגמה כבדה על בסיס השרמן (מרמ"ת 160 מ"מ), היוו בסיס ומצע חשובים ביותר להקמתה של תעשיית השבחה, ושיקום לטנקי מערכה עיקריים עד למלחמת יום כיפור.
פתיחתם של שני הליינים הכבדים בסוף שנות ה60 (מג"ח ושוט קל),היוותה פריצת דרך תעשייתית ותכנונית משמעותית, אשר הכניסה את מדינת ישראל למועדון המצומצם של מדינות המשביחות רק"מ ובשלב מאוחר יותר, המיצרות טנק מערכה עיקרי מתכנון מקורי. הקמתה של תעשייה כזו התבססה על שקידה ופיתוח ידע בכל מקצועות האחזקה הקשורים לענף, כמו תכנון, ניסויים, ריתוך שריון, מנועים ומכללי תמסורות, תותחים, הידראוליקה, בקרת אש, אופטיקה ועוד.
תשתית ידע ואמצעים זו איפשרה החזרתם לכשירות מליאה של מרבית הטנקים, תוך הישענות על תכנית עבודה מסודרת ששילבה גם את היחש"מים הפיקודיים כבר בשלבים המאוחרים של המלחמה. התכנית כללה גם את קליטתם והכנסתם לשירות של מאות טנקים חדישים מסוג פטון, וכן מאות טנקי שלל דגמי T55 ו- T62.
בשלב מאוחר יותר, בסוף שנות ה70 החל יישום לקחי מלחמת יום כיפור בדיגומם של הטנקים השונים, תוכנית אשר כללה פיתוח והתקנת מיגון נוסף, הוספת מקלע לטען קשר, הוספת מרגמה לתפעול מצריח הטנק, הוספת מערכת ייצוב הידרואלית לצידוד ולהגבהת התותח וכמו שנאמר, החלפת השמן ההידראולי.
סיכום
התמודדתו של השריון הישראלי מול המתקפה המפתיעה של צבאות סוריה ומצרים בסד"כ עדיף המלווה בגלים של חי"ר מצוייד בנשק נ"ט, ראויה לציון בכל קנה מידה אפשרי. הפראמטרים שנבחנו לעיל איפשרו לשריון הישראלי הנחות כמותית להתמודד מול שריון האויב ולכפות עליו הפסקת אש. בבחינתם של טנקי מערכה משני צידי מתרס, יש לבחון כאמור גם את מקורות הרכש, מצב הרק"מ, יכולתו של צוות הטנק להתמודד במשכי זמן ארוכים, ביצועי הרק"מ ואמינותו, יכולתו לשרוד בשדה הקרב ואת המשענת הלוגיסטית בשדה הקרב ובמהלכו. אין ספק כלל, שבמקרה זה, מול בחינת הנקודות האלה, השילוב בין יתרונות משניים כביכול לבין רוחו של הלוחם הישראלי, השפיעו על התוצאה הסופית של העימות באוקטובר 73 , במערכה שבה עצר השריון בגופו , על לוחמיו ושיריוניו את האויב הפולש , והדפו לאחור. מיצבור היתרונות באיכות טנקי ה-M הישראליים בשילוב עם רוחו של לוחם השריון הישראלי , יכלו לו לטנק ה-T החדיש והדפוהו אחור.
נערך לאחרונה ע"י gm4450 בתאריך 08-08-2005 בשעה 23:27.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
