"אנחנו לא לומדים את הסופרים שלנו", מסביר פאדי בדאל, "אז איזה קשר יכול להיות לי עם ביאליק או טשרניחובסקי? ". רק אחרי שהכיתה נרגעת מעט מעצם השאלה, אומרת בהיסוס נרג'יס אבוריאה, מאחד הספסלים האחוריים, שהיא דווקא אוהבת את "שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג. "כי זה שיר שמדבר לכל אחד, לכל בן אדם", היא מסבירה. בכיתה מתפתח דיון קצר, אבל אבו-ריאה נשארת במיעוט.
כ-9,000 תלמידים בבתי הספר הערבים ניגשו בשנה שעברה לבחינת הבגרות המוגברת בעברית - כ-60 אחוז מבני ה-17 הערבים-ישראלים. במסגרת חמש יחידות הלימוד לומדים התלמידים, בין השאר, פרקים בתנ"ך (מספרי בראשית, שמות, מלכים, משלי ועוד), 11 משניות במסכת אבות, מאמרים של אחד העם ( " לתולדות החיוב והשלילה" ו"חיקוי והתבוללות " ), אגדות שליקט ביאליק, וכן מבחר סיפורים ושירים של טשרניחובסקי, אלתרמן, רחל, זלדה, נתן יונתן וגם, כאמור, לאה גולדברג.
את השיר "לו יהי" של נעמי שמר התלמידים דווקא אוהבים, מוסיף המורה סולימאן, "אבל הם מתעבים את המשוררת בגלל התמיכה שלה במתנחלים".
לא קל ללמד תנ"ך וספרות עברית בבתי הספר הערביים, בייחוד כאשר התלמידים משווים באופן מיידי בין החובה ללמוד את שירי ביאליק לבין ההתעלמות מהשירים הפוליטיים של מחמוד דרוויש, למשל. לפעמים, אומר סולמיאן, ההתמודדות היא גם עם סטריאוטיפים ערביים שליליים, שאת עקבותיהם אפשר עדיין למצוא בחלק מהיצירות הנלמדות.
"אין לי בעיה ללמוד את התנ"ך ואת הסופרים היהודים", אומר אחד התלמידים, "אבל כואב לי שאנחנו לא לומדים את דרוויש, סאמיח אל-קאסם או תאופיק זיאד. זו המורשת שלנו. משרד החינוך אולי מכריח ללמוד את התנ"ך, אבל זה לא מעניין אותי. הסיבה הכי חשובה, בעצם הסיבה היחידה, ללמוד את הנושאים האלה היא שזה יעזור לי להצליח בבחינות הבגרות ולהתקבל לאוניברסיטה".
השאלות האלה סביב תוכנית הלימודים הראויה בבתי הספר הערביים, ובעיקר - על אילו נושאים אין לדבר, משתקפות גם בהמלצות של "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל", המוכר יותר כ"ועדת דוברת", המתייחסות למגזר הערבי. בראש תת-הוועדה שעסקה בנושא עומד שר החינוך לשעבר, פרופ' אמנון רובינשטיין. בוועדה מאמינים שההמלצות, העומדות לפני אישור סופי, מסמלות פתיחת דף חדש במערכת היחסים שבין משרד החינוך לבין יותר מ-20 אחוז מהתלמידים בישראל. אנשי חינוך ערביים, מהאקדמיה ומהשטח, משוכנעים בכך הרבה פחות.
הרפורמה שמציע רובינשטיין היא זהירה ומתונה, ואולי דווקא בשל כך יש לה סיכוי טוב להתממש. מצד אחד, היא אינה כוללת מתן מינהל נפרד למגזר הערבי, בדומה לזה שקיים בחינוך הממלכתי-דתי, וכפי שדורשים בתוקף אנשי חינוך ערבים; מצד שני, היא מכירה ב"שמירת הלשון הערבית, המורשת הלאומית, ההיסטוריה והמסורת התרבותית הערבית" כמטרות שיש לקדמן.
ואולם, באותה נשימה ממש, בהמשך המשפט, רובינשטיין לא מוותר על הדרישה לגילוי נאמנות. "מורשתם של אזרחי מדינת ישראל הערבים, דתם וההיסטוריה שלהם", נכתב בהמלצות, "ראויות להילמד בתנאי שאין הן סותרות את יסודותיה הערכיים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הזכות הקיבוצית לחינוך קהילתי של הציבור הערבי אינה כוללת את הזכות לכפור ביסודות קיומה של ישראל, ועל בית הספר הערבי תוטל החובה לשמור על מניעת כפירה כזו, חובה הכוללת גם מתן כבוד לסמלי המדינה".
המתח שבין ההכרה בזכויות הייחודיות של ערביי ישראל לבין השמירה על אופיה היהודי של מדינת ישראל חוזר ומופיע פעמים רבות. רובינשטיין, כמו כל ליברל הגון, משוכנע שהלך כברת דרך ארוכה לטובת ערביי ישראל. "אני לא ניטרלי, אני בצד של מדינת ישראל", הוא מדגיש, "אבל צריך להכיר במציאות שיש כאן מיעוטים לאומיים, ולדאוג לכך שהמורשת הערבית תבוא לידי ביטוי גם במערכת החינוך. אני נגד ללמד שירים שכופרים בקיומה של מדינת ישראל, אבל בשיעורי ההיסטוריה, לדוגמה, המורה הערבי יכול להציג את מלחמת השחרור שלנו מול'הנכבה' שלהם, ולדבר על הטענות בדבר גירוש, גירוש חלקי או עזיבה".
רובינשטיין מאמין שלתלמידים הערבים מגיע ללמוד את כל העובדות - וגם את כל חילוקי הדעות. "צריך ללמד את הפרקים הלא נעימים בהיסטוריה של שני הצדדים. אני לא מאמין בטיוח או בהדחקה. המדיניות הנוכחית, לפיה לא מדברים על הנושאים האלה, פשטה את הרגל. עם כל זאת, שבסוף שיעור ההיסטוריה, המורה צריך להדגיש שהרוב היהודי דורש מהמיעוט לקבל את האתוס של מדינה דמוקרטית ויהודית", אומר רובינשטיין.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/823/401.html

ואם זה לא,לאן זה מתאים לדעתך?