|
מהי דמוקרטיה - והגדרות אחרות.
מבוא מאת פרופ' אריק כרמון
נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה
הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה פרלמנטרית-ייצוגית. העם, הריבון, נשאל בבחירות מי יהיו נציגיו והם נבחרים לייצג אותו ולקבל החלטות בכנסת. הממשלה וראש הממשלה בראשה נבחרים על ידי הכנסת ולה הם חייבים דין וחשבון. לעתים, במיוחד בחברה עם סדר יום עמוס כמו זה של החברה הישראלית, נוצרים פערים בין הכרזות המפלגה לפני הבחירות ובין מה שהיא מבצעת אחריהן. בישראל ראינו זאת אצל ששת ראשי הממשלה האחרונים. לציבור הבוחרים יש דרך אחת למחות על הפער הזה – להעניש את מפלגת השלטון בקלפי, בבחירות הבאות. זכורה אמירתו של נשיא ארצות הברית בוש האב, "קראו את שפתיי, לא אעלה מיסים". הנשיא בוש האב לא נבחר לכהונה שנייה ויש המייחסים זאת לכך שבניגוד להבטחתו, הוא העלה את המיסים.
ימים אלו הם ימי המבחן הקשים ביותר עמם התמודדה הדמוקרטיה בישראל מאז קום המדינה. שמה של הדמוקרטיה נישא בפי המתווכחים על תכנית ההתנתקות כאשר מושגים, נורמות וערכים הקשורים במהות הדמוקרטיה "מגויסים" לטובת עמדה כזו או אחרת. המכון הישראלי לדמוקרטיה מוצא לנכון להעמיד לרשות השיח והדיון הציבורי לקסיקון מושגים. אלה הם מושגים שהשימוש בהם נפוץ במיוחד לעת הזאת; אלה הם מושגים שלעיתים קרובות המשתמשים בהם משבשים את משמעותם.
החלטת הממשלה לבצע את תוכנית ההתנתקות אושרה על ידי הכנסת בחקיקה ואושררה חוקית וחוקתית על ידי בית המשפט העליון. אלה הם אישורים פורמליים העושים את ההחלטה ואת ביצועה לדמוקרטיים. למרות זאת, כאבם של המפונים הוא עצום וממילא מובנים זעמם ותסכולם. לקסיקון המושגים המצורף בהמשך נועד להקל על המידיינים לשחרר במשהו את השיח הטעון ולהבהיר שיש "כללי משחק" לקראת היום שאחרי ההתנתקות.
על אודות אי-הציות
קריאות לחיילים ולשוטרים לסרב לפנות ישובים, קריאות היוצאות ממחנה מתנגדי ההינתקות, וחיילים שכבר הודיעו על סירובם לקחת חלק בחסימת צירים המובילים לרצועת עזה, מעוררים במלוא העצמה את הדיון בשאלות הסרבנות ואי-הציות לחוק.
ההיסטוריה מעידה שהסרבנות ננקטה בשני קצותיה של המפה הפוליטית. בשני מחנות-הקצֶה פעלו ופועלים אנשים למען ערכים הנתפסים בעיניהם ערכים מוחלטים: שלמות הארץ מכאן והתנגדות לכיבוש עם זר ולשליטה בו מכאן. האם יש למחנה אחד חזקה על המוסר? אם נתקבלה החלטת ממשלה כדין, האם שומה על העם לקבל אותה בכל מחיר?
התשובה לשאלות אלו ברורה.
הדמוקרטיה איננה שואפת להכריע בין עמדות מוסריות. ההכרעה היחידה שהיא מאפשרת היא הכרעת הרוב תוך כדי שימוש בכלים דמוקרטיים צרופים: דיון ציבורי וחופש ביטוי. קבלת הלגיטימיות של הכרעות הרוב היא מאבני היסוד של הדמוקרטיה.
עם זה, הציות לחוק איננו ציות עיוור, וגם הכרעות רוב נתונות למגבלות. בישראל חוקים כפופים להוראות חוקי היסוד, ובעיקר 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'. בית המשפט העליון הוא האָמוּן על פסילתו של חוק, אם הוראותיו של חוק זה נוגדות את חוקי היסוד.
בעד ונגד סרבנות ואי-ציות
המבקשים להצדיק אי-ציות מרבים לעשות זאת בשם חופש המצפון של כל אדם ואדם. עם זאת, טענה כזו, המעמידה את המצפון מעל לחוק, איננה יכול להתיישב עם קיומה של מדינה דמוקרטית. לאנשים שונים עמדות מצפוניות שונות. אם תוכַּר זכותו של כל אדם ואדם לפעול לפי מצפונו, יוּשם לאַל עקרון 'שלטון החוק' המבוסס על הכרעות הרוב, ועלולה להיווצר אנרכיה.
ואולם בהקשרים ייחודיים אשר אינם מסכנים את יכולת המדינה להגשים את מטרותיה, שיטות המשפט השונות הכירו בחופש המצפון כפוֹטר מחובה חוקית. כך למשל ניתנו פטוֹר משירות צבאי לפציפיסטים ופטור מעריכת הפסקת היריון לרופא המתנגד להפלות מטעמי מצפון. מנגד, מה שכּוּנה אצלנו 'סרבנות סלקטיבית', דהיינו התנגדות לשירות במקום מסוים או בנסיבות מסוימות, נדחה בישראל וברוב המדינות הדמוקרטיות.
מדוע לציית לחוק?
לפי 'טיעון הפשרה והתמורה', ציות בחברה דמוקרטית, שאזרחיה קשרו עצמם זה לזה ב'פשרה הוגנת' או ב'אמנה חברתית', מאפשר הנאה מיתרונות המסגרת, אך גם מחייב נשיאה בנטל משותף. כיוון שכך, אפשר לראות בציות לחוק חובה מוסרית הנובעת מן ההנאה שבחיים בצוותא.
לפי טיעון 'המאפיינים הייחודיים של החברה הישראלית', החיים בצוותא בישראל מתאפיינים ברבגוניות של הפרטים ושל הקבוצות המרכיבים אותה, ורבגוניות זו מחייבת הסכמה בלתי ניתנת לערעור ברכיב יסודי אחד: ציות לחוק. בישראל רוויית המחלוקות האידאולוגיות, אזרחים רבים אינם מזדהים הזדהות מוסרית מלאה עם כל חוק וחוק בספר החוקים. חוקי השבת הם דוגמה מובהקת לחקיקה אשר איננה משקפת לחלוטין את התפיסה המוסרית של המחנה החילוני, ובה במידה היא גם אינה בבואה מלאה של עמדת הציבור הדתי. במציאות כזו הכרה בזכותם של האזרחים להפר חוקים מטעמי מצפון עלולה לחולל הפרות חוק נרחבות עד כדי פגיעה אנושה בשלטון החוק ובאשיותיו.
זכות המחאה
הפגנות הן אמצעי מרכזי להבעת מחאה. גם בעידן טכנולוגיית ההמונים, המאפשרת לאנשים תקשורת בנסיבות בידוד והסתגרות, אלפים טורחים לצאת לכיכר העיר כדי להביע את עמדתם בפרהסיה. הפגנה, תהלוכה או משמרת מחאה הן אמצעים להשפיע על מקבלי ההחלטות באשר למדיניות שתיקבע בסוגיות ציבוריות, והן צורה מובהקת של השתתפות פוליטית. סוג זה של השתתפות, יתרונו בין השאר בפשטותו. הוא מאפשר לקבוצות שאין להן גישה לאמצעי התקשורת ולמקבלי ההחלטות לקחת חלק פעיל בעיצוב סדר היום הציבורי ולהשמיע את דברן בדרך ישירה, שאינה מצריכה מימון או תכנון ארוך טווח.
אלא מאי? הזכות להפגין עומדת במתח עם זכויות בסיסיות אחרות של מי שאינם משתתפים בהפגנות, כמו הזכות לחופש תנועה, הזכות לקניין, הזכות לפרטיות והזכות לשלום הציבור. אלה גם אלה זכויות יחסיות, ויש שיקרה שהזכות להפגין תיסוג מפני זכויות אחרות.
המבחן שנקבע לאסור או להגביל הפגנה הוא מבחן ה'וודאות הקרובה' לפגיעה באחד הערכים האחרים. משום כך מקובל במרבית המדינות הדמוקרטיות שיש צורך באישור מוקדם לקיום הפגנה. מארגני ההפגנה נדרשים להגיש למשטרה בקשה לקיום הפגנה חמישה ימים לפני האירוע המתוכנן ולציין את הנושא, את המיקום ואת המועד המדויק. לעתים אף מתקיים משא ומתן בין המארגנים ובין המשטרה על תנאי ההפגנה, וזאת כדי לאפשר את קיומה ואת מהלכה התקין.
השיקול הנפוץ ביותר במניעת הפגנות הוא החשש לפגיעה בסדר הציבורי, אלא שאף שיקול זה נתון להגבלות. לפי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לא תידחה בקשה לקיום הפגנה רק משום שהמשטרה מתקשה לגייס את כוח האדם הנדרש לאבטֵחַ אותה. עוד נקבע כי לא תידחה בקשה לקיום הפגנה על יסוד חשד כללי להפרות סדר במהלכה או על סמך ציפיות כלליות להתנגדות אלימה של קהל עוין. עם זאת, הזכות להפגין מוגנת רק אם היא נעשית בדרכי שלום. כאשר אין הדבר כך, המשטרה מוסמכת לפי החוק לפעול לשמירת הסדר הציבורי.
על חופש הביטוי ומגבלותיו
"אינני מסכים לאף מילה מדבריך אך אלחם עד טיפת דמי האחרונה על זכותך להשמיעם", כך הגדיר הפילוסוף הצרפתי ווֹלטֵר את חופש הביטוי. מקובל לומר כי קיומה או הֶעדרהּ של זכות זו הם הקובעים את אופי המשטר במדינה, וכי חופש הביטוי והדמוקרטיה קשורים זה בזה בקשר בל יינתק.
מדוע מיוחסת חשיבות כה רבה לחופש הביטוי? זכות זו כורכת עִמה זכויות רבות אחרות: חופש המצפון, חופש הדת, חופש העיתונות, חופש ההתאגדות, חופש ההפגנה, חופש האמנות והמדע והזכות לקבלת מידע מן הרשויות
.
נוסף על כך נהוג לייחס לזכות זו ארבע תכונות החיוניות לתפקודו של המשטר הדמוקרטי: (א) גילוי האמת: מתן אפשרות להחלפה חופשית של רעיונות על פי הדימוי המוכר 'שוק רעיונות חופשי'; (ב) הבטחת תקינותו של ההליך הדמוקרטי: חופש הביטוי מאפשר קבלת הכרעות לאחר שהושמעו כל הדעות והביקורת העומדות ביסוד הפיקוח על השלטון והמאפשרות את החלפתו בעת הצורך (ג) השמירה על יציבות חברתית: החנקת הביטוי, יהא מקומֵם ככל שיהא, עלולה להביא לאלימות, ואילו מתן האפשרות לבטא עמדות, ולו גם הקיצוניות ביותר, מאפשר פורקן ותיעול של רגשות ושל עמדות לכיוון דיון ציבורי פתוח ומשוחרר; (ד) מימוש עצמי: דיכוי היכולת להתבטא, לשמוע, להשמיע או לשתוק פוגע באדם ומונע ממנו לגבש השקפת עולם בצורה חופשית.
עם זאת, מעמדה המיוחד של הזכות לחופש הביטוי אינו הופך אותה לערך מוחלט. ככל זכות יסוד, גם על זכות זו מוטלות מגבלות כאשר היא מתנגשת עם זכויות ועם ערכים בסיסיים אחרים, כמו השמירה על החיים ועל שלמות הגוף, השמירה על ביטחונה ועל קיומה הדמוקרטי של המדינה וההגנה על שמו הטוב של אדם, על הכבוד האנושי שלו ועל אינטרסים חיוניים נוספים. והרי כבר במורשת היהודית נאמר על לשון הרע 'כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים'.
בחברה מקוטבת כמו החברה הישראלית – וביתר שאת לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל – הדיון מתמקד בעיקר בהגבלת חופש הביטוי בגין הסתה לגזענות ולאלימות. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר ב'חוק העונשין, הפקודה למניעת טרור, חוק בתי המשפט, חוק איסור לשון הרע ותקנות הגנה (שעת חירום) 1945'.
כיצד ניתן להבחין בין 'ביטוי מותר' ל'ביטוי אסור'?
זו כמובן שאלה ערכית, המזמינה עמדות שונות. אחת הגישות המקובלות בעולם, שיושמה גם בישראל, היא לבחון את הביטויים על פי מידת פגיעתם: להתיר ביטויים שערכם רב ופגיעתם מועטה מכאן, ולאסור ביטויים שערכם מועט ופגיעתם רבה מכאן. כך מקובל להעניק הגנה משפטית יְתרה לביטויים פוליטיים, גם אם הם קיצוניים, משום תרומתם לטיפוח הדמוקרטיה, ולהעניק הגנה משפטית פחותה לפרסומים שאינם במישור הפוליטי, כגון פרסום מסחרי פוגעני.
ואולם גם חופש הביטוי בתחום הפוליטי אינו בלתי מוגבל. הסתה לגזענות, להמרדה ולאלימות – אסורה. יש שהאיסור מושתת על תוכן הביטוי, ויש שהוא מבוסס על הסכנה שהביטוי יניע אנשים לעבור על החוק.
'פקודה בלתי חוקית בעליל' או 'חובת אי-הציות לחוק'
לפי החוק בישראל, אסור לציית לפקודה שהיא 'בלתי חוקית בעליל'. המציית לפקודה כזו נושא באחריות פלילית על העבֵרה שביצע תוך כדי ציות לפקודה.
המונח 'פקודה בלתי חוקית בעליל' לקוח מפסק הדין שנתן בית הדין הצבאי בפרשת כפר קאסם. האירוע התרחש ביומה הראשון של מלחמת סינַי, 29 באוקטובר 1956. ביום זה הוטל עוצר על כפָרי 'המשולש הקטן' הערביים, ובהם כפר קאסם. ארבעים ושבעה איש, בהם נשים וילדים, שבו מעבודתם בשעה מאוחרת, בלא שנודע להם דְבר הטלת העוצר. הם נורו בדם קר בידי חיילים ישראליים. בבית המשפט טענו החיילים להגנתם כי מילאו פקודה, ולכן אינם נושאים באחריות פלילית למעשה. בית המשפט דחה את טענות הנאשמים והגדיר אז בפסיקתו את המושג 'פקודה בלתי חוקית בעליל': 'אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת, והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי-החוקיות בעליל הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו'. מאז נעשה פסק דין זה סמל ותמצית הדיון במשמעותן החוקית והמוסרית של הפקודות.
פירוש המונח 'בעליל' הוא 'ברור וגלוי'. בסעיף 125 לחוק השיפוט הצבאי נאמר 'לא יישא חייל באחריות פלילית לפי הסעיפים 122, 123 ו-124, אם ברור וגלוי שהפקודה שניתנה לו היא לא חוקית'. מכאן שמנקודת מבטו של החייל, יש הבדל בין פקודה לא חוקית 'סתם' לבין 'פקודה לא חוקית בעליל'. חייל חייב בציות לפקודה בלתי חוקית 'סתם', אך חייב באי-ציות לפקודה 'בלתי חוקית בעליל', כלומר פקודה שאי-חוקיותה ברורה וגלויה, ואסור לציית לה מכול וכול.
מה הופך פקודה ל'בלתי חוקית בעליל'?
המבחן לכך איננו סובייקטיבי, שאם כן, פירושו של דבר שלכל חייל וחייל ניתנת הזכות לברור לאילו פקודות יציית ולאילו יסרב לציית. אין סתירה גדולה מזו לעקרון המשמעת בצבא. המבחן לאי-החוקיות הברורה והגלויה חייב להיות אפוא אובייקטיבי: כאשר אי-החוקיות מהותית (להבדיל מאי-חוקיות פורמלית) וחד-משמעית, והיא גם ברורה וגלויה. מבחן עזר יכול לשמש אופייה של הפקודה כסותרת את המוסר האנושי האוניברסלי, למשל פגיעה בחפים מפשע או בחסרי ישע
לגיטימיות
לפי מקורה הלטיני, 'לגיטימיות' משמעותה 'חוקיוּת'. ואולם המשמעות המודרנית רחבה מכך, והיא 'אמוּן אזרחי בשלטון', אמוּן היונק ממקורות שונים: חוקיים, מסורתיים או מוסריים. 'לגיטימיות' היא הכַּשרוּת הניתנת לשלטון כדי לשלוט; היא ההכרה ההדדית של שולטים ונשלטים בסמכותו של השלטון; היא הבסיס לסמכותו של השלטון, ובהעדרהּ לא תיתכן שליטתו.
החתירה להשגת לגיטימיות היא תופעה אוניברסלית המאפיינת כל משטר השואף לבסס את שלטונו ולהבטיח את יציבותו. במשטר דמוקרטי נובעת הלגיטימיות של השלטון מן האופי ההסכמי של החיים בצוותא. האמנה החברתית או החוזה החברתי, שהוזכרו כבר כצידוק לציית לחוק, מקנים לאנשים זכויות, אך גם מטילים עליהם חובות בהיותם פרטים החיים יחד. ההסכמה המשותפת על תנאי החוזה כוללת גם הסכמה על המכשיר שיאכוף אותו, הלוא הוא השלטון. החוקה או חוקי יסוד הם הביטוי הממשי להסכם זה ולתנאיו.
בחברות שסועות כמו החברה הישראלית, שגם מנוהלת ללא חוקה שלמה, אין בסיס מוצק ויציב ללגיטימיות. אזרחים רבים מביעים אמון בשלטון או מאבדים אותו חליפות, משום שהאמון שהם רוחשים לשלטון איננו נובע מן ההכרה בהסכמיוּת החוזית של החברה הדמוקרטית, תופעה שאפשר לכנותה 'תרבות פוליטית דמוקרטית מהותית', אלא הוא נובע ממקורות ייחודיים וצרים יותר, כמו מסורתיות, לאומיות, רקע אתני משותף, דת ומוסר. משום כך אפשר לראות נורמה לגיטימית גם אם היא איננה מעוגנת בחוק, או אפשר לראות חוק שאיננו נחשב לגיטימי בעיני חלק מן הציבור.
הבעת האמון בשלטון במשטר דמוקרטי ממומשת בראש ובראשונה באמצעות הבחירות ההוגנות והחופשיות, אך היא מסתייעת גם במוסדות לא נבחרים כמו היועץ המשפטי לממשלה, מערכת המשפט ומבקר המדינה, הנהנים מיוקרה מקצועית והתורמים לאמינותו של השלטון.
(הגדרת המושגים: אפרת אבן, מרכז המידע)
http://www.idi.org.il/hebrew/articl...=08082005102620
ולמי שרוצה לשנן במיטה, לפני השינה: http://www.idi.org.il/hebrew/download.asp?id=397
_____________________________________
נערך לאחרונה ע"י Big Joe בתאריך 20-08-2005 בשעה 11:06.
|
ראשי
צ'אט
20-08-2005, 11:03
מצב כלאיים
