"אני אתחיל להאמין כשאחרון החיילים יעזוב, אבל גם אז ייקח עוד זמן לעכל את זה", אומר נהג מונית עזתי, שלא מאמין למראה עיניו. אחרי 38 שנה, לא רק הוא מתקשה לתפוש שישראל אכן מסתלקת, שעוד רגע קט גגות הרעפים האדומים ייעלמו מן הנוף.

העיר עזה לבשה חג. דגלי פלסטין מקשטים את עמודי החשמל. הרשות הכריזה מלחמת חורמה על דגלי הפלגים השונים וסיסמאותיהם, שהשתלטו על כל מטר פנוי ברחובות. רק דגלי פלסטין והסיסמאות הרשמיות מותרות. אבל בחמאס לא התקשו למצוא פתרון: את הדגלים והסיסמאות העבירו לבתים הפרטיים ולכלי-הרכב. "הנסיגה מעזה היא רק תחילתו של קץ הכיבוש", אומר שלט חוקי אחד. "עזה עכשיו ובהמשך ירושלים", נכתב בשני. בין שלטי החמאס הבולטים ניתן למצוא את הכתובות "מלחמת המנהרות", "4 שנות הקרבה השיגו יותר מ-20 שנות מו"מ".

הדרך ליישובים בצפון הרצועה הרוסה עדיין לחלוטין, תוצאת שנות הלחימה ובעיקר הטנקים והנגמ"שים, שעד לאחרונה עוד טיילו בה. בשכונת חוואסה עומדים על גגות הבתים ומשקיפים על דוגית, שם הורסים הדחפורים את הווילות הנטושות. "קשה לתאר את מצב הרוח שלנו ואת המוראל", אומר מוחמד שוראפה כשהוא צופה על המתרחש בהתנחלות הנהרסת, "זה על הכיף-כיפאק לראות אותם הורסים את הדבר שהרס לנו את החיים. אין יותר הנאה ושמחה מזה".



מוחמד, העובד כמתדלק, נזכר בימים בהם פעלו הדחפורים בבית להיא והתקרבו גם לביתו. "עשרות ואולי מאות בתים נהרסו בעיירה. אנשים פינו את בתיהם מחשש שתורם יגיע וגם ביתם ייהרס. ועכשיו הולכים הישראלים, מסתלקים והורסים את ההתנחלויות שלהם. מי היה מאמין".



התושבים הפלסטינים כבר מסכמים תקופה. זה מספר על בן הרוג, ההוא על משפחה שנעלמה, פה שלושה הרוגים, שם ארבעה באמצע בית עם פצועים, עשרות פצועים ברחוב אחד. לכל אחד סיפור משלו. הילדים מדברים בעיקר על כדורגל, ועל זה שהפחד נגמר. "נלך לבית הספר בכיף, עכשיו יש חשק ללמוד", אומר מישהו כיכר אל-עטאטרה שבבית להיא, ומוסיף כי עכשיו יוכלו הילדים להתרכז בלימודיהם, ולא רק בפגזים, פשיטות ופיצוצים.




במרחק של כמה עשרות מטרים משם ממוקם מוצב של הביטחון הלאומי. את המבנה בן ארבעת החדרים שהיה שם ערב האינתיפאדה החליפו שני אוהלים גדולים, המאכלסים כ-20 שוטרים. אחד מהם, עבד אל-פתאח, יושב עם חבריו תחת סככת בד מאולתרת ומשקיף בהנאה רבה על הדחפורים בדוגית. פה ושם מפריע את מנוחתו עיתונאי שמתקרב למוצב ומבקש לצלם מקרוב את מלאכת ההריסות.



עבד אל-פתאח יודע לספר על עשרות שנהרגו מפגיעת טנקים ישראליים באזור. "כל פעם שאנשי הארגונים ביקשו להתקרב לגדר ההתנחלות, היה משיג אותם פגז טנק. עשרות נהרגו פה, היינו אומרים לפעילי הארגונים, לא כדאי להתקרב, אבל הם זלזלו במה שאמרנו, המשיכו להתקדם - וחטפו". גם את האבדות שספג צה"ל זוכרים השוטרים הפלסטינים היטב. "לפני שנתיים או שלוש ראיתי במו עיניי חיילים מתעופפים, לאחר שטנק עלה על מטען. אני מקווה שההרג הזה נגמר", אומר עבד אל-פתאח. בעוד כמה שבועות, הוא יודע, יתקרב עם הכוחות למחסנים והמגדלים של נמל אשדוד, וגם לתחנת הכוח באשקלון. "התיאום הביטחוני חזק והישראלים יודעים שיהיה ביטחון", הוא מבטיח. "אינשאללה, יהיה פה שקט".



http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3131578,00.html

"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה קורא ציטוטים של אחרים"

(אח של מישהו שהכיר את ג'ון לנון)