לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 21-11-2004, 11:41
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 20,739
הר הקללה

הר הקללה אינה סתם עוד כתבה. זהו סוג של יומן שירות מעט שונה שנכתב ע"י גלעד, מפק"צ בפלוגת החבלה של חט' גבעתי. הכתבה פורסמה ע"י רון לשם במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות בתאריך 11.5.01 וזכתה לגל תגובות אדיר - מאות ואולי אלפי תגובות הגיעו למערכת, ורבות מהן פורסמו ונתנו לציבור מבט חטוף אל ליבם של אלו ששירתו ברצועת הביטחון בכל 20 שנות קיומה, ולמרות שצה"ל יצא מלבנון - לבנון לא יצאה מליבם של החיילים שהיו שם. לאלו מאיתנו שלא זכו לשרת בלבנון ורק שמעו עליה בתור זיכרון של אחים וחברים, וגם למען אלו שכן שירתו שם (ואולי איבדו חבר את שניים וגם את התמימות) מוגשת מחדש הכתבה. לבנון מעולם לא היתה גן שעשועים לילדים גדולים, ולאלו שנהנו מהחיים במרכז המדינה באותה תקופה ניתנת כאן תזכורת קטנה שהיה מי ששילם מחיר יקר וכואב על אותו ביטחון.
שיבצתי במאמר מספר תמונות, במקום אלו שהופיעו במאמר המקורי ולא הועלו יחד עם הכתבה באתר של ארגון "4 אימהות" - אירגון מחאה שפעל בסוף תקופת שהות צה"ל בלבנון.


הר הקללה
פרק 1 / הוא כבר לא
משחק שכזה – זורקים שם של חבר שנהרג וכל אחד צריך להשלים את המשפט "הוא כבר לא"

תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה לא מכיר. זה נקרא 'הוא כבר לא', וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר. אתה זורק את השם שלו לחלל האוויר, וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומר מה הוא כבר לא. גם אם זה באמצע משחק כדורגל, כל אחד מהנוכחים חייב לתרום אסוציאציה. רצים עם זה שעות לפעמים. קבל דוגמה.
יותם כבר לא יידע אם אחותו תתחתן. יותם כבר לא ייקח את אחיו הקטן לסרט. יותם כבר לא יידע איך ההרגשה לשכור דירה עם החברה שלו. יותם לא יידע מה זה להיכנס אתה ל'זארה, כשיוצאת הקולקציה החדשה לחורף. הוא גם לא יידע מה זה ללכת ל'רולאדין באמצע הלילה בגשם, כי היא רוצה פתאום סופגניה, ואתה הרי אידיוט, מעולם לא ידעת להגיד לה לא. והנה אני חושב בלב איזה מזל יש לי, שיצא פעם ללכת באמצע הלילה להביא סופגניות.
יותם כבר לא ישמע את הדיסק החדש של שרית חדד. יותם כבר לא יידע איך אסולין נתקע בסופו של דבר עם המפלצת הכי מכוערת בנהריה, ועוד אחרי שצחק על כולנו. יותם כבר לא יידע כמה זה זין כשלא עומד לך. הוא לא יידע כמה שזה טוב, כשאמא גאה בך ביום בו אתה מתקבל לאוניברסיטה. הוא לא יהיה בהלוויה של סבא שלו, לא יצטרף אלינו לדרום אמריקה, לא יראה את ה'פועל' מביאים גביע, לא יידע איזה קטעים רצו פה כשתפסו את צ'יבבי עם החברה של ביטון. חבל על הזמן, איזה סרטים היו. המון דברים יותם כבר לא יידע.
יותם כבר לא יידע מה זה לבגוד בחברה שלו עם הפצצה הכי גדולה במדינה ולהבין, מאוחר מדי, שזה פשוט לא היה שווה את זה, והחברה עוזבת. הוא כבר לא יידע כמה שזה כואב.
יותם כבר לא יידע לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו, ולספר לו כמה שהיינו גדולים מהחיים במארבים בלבנון.
יותם לא יידע איזה שיר השמיעו על הקבר שלו, כשהוא מת. שיר של אייל גולן, חידוש בסטייל מזרחי, הפך להיות השיר שלו. לכל אחד שנהרג יש שיר, שמלווה את החברים מההלוויה והלאה. במשך חודשים לא מפסיקים לשמוע שוב ושוב. לא נמאס.
יותם לא יידע בחיים איך חורי החובש בכה מעל הגופה שלו, סירב להרפות, התפורר, התפרק. כמו תינוק הוא מירר בבכי. יותם לא יידע איך אייל ואני הסתובבנו יום שלם בתעלות ובמורדות לחפש את הראש שלו שנעלם. כשהמטען התפוצץ, הראש נפגע והתגלגל, כנראה לליטני. לא רצינו להאמין שהוא התגלגל עד למטה, לנהר, אבל זה כנראה מה שקרה, ובסוף התייאשנו מהחיפושים. אין מה לעשות. ואני רכנתי בתוך העשן הסמיך ואחזתי בגוף שלו בשתי ידיים, גוף בלי ראש. הוא לא יידע. והאש המשיכה לבעור מסביב, וירינו וירינו וירינו לכל כיוון שרק אפשר, כאילו שזה יקל על ההרגשה. ואיך שכולם היו שבורים, יותם לא יידע בחיים. אין סיכוי שהוא יידע.
יותם כבר לא יריח זיעה מתוקה, מהולה בניחוח שמפו עדין שכזה בלילה ארוך של מין סוער וחיבוקים, כמו שקיבלנו כולנו בשבוע שבו חזרנו מלבנון, כשהכל נגמר. יותם בכלל לא יידע שיצאנו מלבנון.


פרק 2 / נכנסים
פעם ראשונה בבופור; התדרוך; הפחד; הוראות בטיחות; הטוסטים; השקרים לאמא

עליתי לבופור בפעם הראשונה אחרי קורס מ"כים. החברים שלי לצוות הגיעו חודש קודם, ואני הצטרפתי באיחור. פגשתי אותם ליד שער הכניסה ללבנון, מעט לפני החשכה. שיירות לבופור לא נוסעות באור יום.
במשטח ההמתנה קפצנו זה על זה בחיבוקים ונשיקות. אלי המפק"ץ (מפקד צוות) דרש שנפסיק להיות דביקים, ופתח בתדריך. זה בסך הכל נסיעה של 45 דקות, אבל שיחת ההכנה נשמעת כמו פקודת יציאה למלחמה. אחר כך עושים שבצ"ק (שיבוץ קרבי), רושמים את שמו של כל אחד מהחיילים, את מספרו האישי ובאיזה רכב הוא משובץ. אם יקרה משהו, יידעו מי הלך. בשלב הבא מבצעים תרגול עלייה על מטען, תרגול היתקלות, תרגול נפילת פגזים, ויאללה, עולים על משאיות הספארי. "זה סרט אחר לגמרי פה", לוחש לי בנדורי, החבר הכי טוב שלי בצוות. ואני חושב לעצמי שמהיום לא יוכלו עוד לומר לי "אין לך מושג מה זה לבנון, חכה שתגיע לשם". סוף סוף אני שם, זה העיקר.
שבע בערב. נסיעה איטית. ספארי מזון, ספארי לוחמים, ספארי סולר, מאחוריהן משאית חימוש עם מנוף גדול, עוד ספארי לוחמים, האמר המפקד, האמר הסגן, האמר לוחמה אלקטרונית. נוסעים לאט, טנקים נפרסים לאורך הדרך, מחפים. האורות של קריית שמונה הולכים ומתרחקים באופק, הלילה נראה כל כך שחור, שבקושי אפשר לראות מה קורה במרחק של מאתיים מטר. דרך החריץ הצר שבדפנות הספארי בנדורי מנסה להסביר לי על הנוף. שם גשר החרדלה, הנה ציר נירקס. הוא סוקר בקצרה מאיפה עלולה להיפתח הרעה, מרביץ קצת מורשת קרב, בלחישות. אין כמעט כפרים בדרך, אין נפש חיה בסביבה. אנחנו מתחילים לטפס למעלה. שומעים את דפיקות הלב, אני נשבע לך, ומרגע לרגע הקור מתחזק. פתאום יש לי דחף עז לצעוק למפקד שאנחנו מתרחקים יותר מדיי. אני נושך שפתיים ושותק. "הבאת את תחתוני המזל שלך?", שואל אותי בנדורי, הם עלי, עניתי. "אל תוריד אותם", הוא אומר, "עד שיוכח אחרת, המזל הטוב שלך תלוי בתחתונים האלה. גם אם זה אומר 32 יום".
שער המוצב נפתח, ואנחנו בפנים. חושך מוחלט. הרכב נעצר, הדלתות נפתחות, ערפל כבד מסביב. אנשים יורדים, אנשים עולים, כולם דופקים ריצה היסטרית. המפקדים לוחשים בקול רועם במיוחד "לרוץ, זריז, זריז". כשמגיעה שיירה והמשטח החשוף שבמרכז המוצב עמוס בעשרות חיילים, החיזבאללה עלול לשגר פגזים, לכן אסור לעמוד במקום, מוכרחים לרוץ ולתפוש מחסה במרחב המוגן. אני לא רואה כלום, לא מבין מי זה מי, נתפס חזק בחולצה של מישהו ונגרר אחריו. חצי דקה אחר כך אני כבר באחד החד"בים, חדרי הביטחון. זהו כוך צר וארוך עם מיטות של שלוש קומות, המכונה גם צוללת בגלל הדמיון והצפיפות. "מעכשיו החור הדחוס הזה הוא הבית שלך", אומר לי בנדורי, "אתה ישן בחד"ב, אוכל בחד"ב, רואה סרטים בחד"ב. לא מטיילים בבופור". אלי המפק"ץ נכנס. "בוא ניקח אותך לטיול", הוא אומר לי, "אתה צריך להכיר את העמדות, לא?".
יצאנו שוב לחושך. "אנחנו ברכס עלי טאהר", הוא מסביר לי. "גדוד הרכס חולש על שישה מוצבים. הבופור ודלעת מוחזקים בידי צה"ל. ברוש, גמבה, הדר וּולנסיה מוחזקים בידי צד"ל. אנחנו פה 10 ק"מ ממטולה, גובה 717 מטר מעל פני הים. המוצב שולט על מרג' עיון והליטני. לא סתם קוראים לנו 'העיניים של דרום לבנון', זאת אחת הנקודות האסטרטגיות ביותר. לפני שהמבצר הצלבני הזה נכבש ביוני 1982, הפלסטינים היו מפגיזים מכאן את אצבע הגליל. שישה חיילים נהרגו בכיבוש הזה.
"פה למטה זה מפעלי הטבק של נבטייה, פה תיבנית, פה ערבּ סלים, שם ג'בל צאפי". אני מסתכל, ולא רואה כלום. שום דבר לא נקלט. אלי אומר שהאזור הזה כמעט לא מאוכלס, ובאופן עקרוני לא מסתובבים בו אזרחים, בטח לא בלילה. "אם מישהו מתקרב אפילו במרחק קילומטר, הוא בטח לא תמים, לכן הוא מת במקום", הוא אומר.
"כל כך שקט פה", אני ממלמל, ואלי מציין שבבופור אסור לצעוק, אסור לדבר בכל רם. "גם לא מדליקים פה אורות, גם לא הולכים עם דברים בהירים", הוא אומר, "אתה תתרגל".
יותר ממאה חיילים יש פה: שריון, חימוש, חובשים ואנחנו. גודל המוצב חמישים מטר על עשרים. בלילה רגיל אנחנו מאיישים ארבע עמדות שמירה. לבן, אדום, כחול וירוק הם הכינויים שלהן. כשהערפל כבד או ההתרעות חמות, מציבים עמדות נוספות. מלבד החיילים שבעמדות השמירה, אף אחד לא מסתובב באור יום, אסור לצאת מהמרחב המוגן המקורה בטון.
"צפה השכמה בחמש בבוקר", אומר לי אלי, "כמו בכל בוקר, בין חמש לשש וחצי כולם מוכרחים להיות ערים, דרוכים, על ציוד מלא. אלה השעות המועדות לפורענות, חיזבאללה אוהב דמדומי זריחה. מבחינת המחבלים זה זמן אידיאלי לבצע תקיפת מוצב. הם יודעים, למשל, שבאור הדמדומים קשה לנו לזהות את מקורות הירי, אז הם משגרים פצמ"רים (פצצות מרגמה) חופשי".
שנה מאוחר יותר מצאתי את עצמי מעביר את אותו תדרוך ממש, הפעם כמפק"ץ, לחיילים משלי. הם לא הגיעו בשיירת רכבים ממוגנים, זה היה מסוכן מדיי, הם הובאו במסוקים. כשמסוק נוחת על אדמת הבופור, הוא מטרה נייחת, הוא עלול לספוג טיל או פגז בפגיעה ישירה. זה עלול להיות ההישג הגדול ביותר של חיזבאללה. לכן הטייס מוכרח להמריא חזרה תוך 59 שניות, לא יותר. מי שכבר ירד, ירד, מי שעלה, עלה, מי שלא הספיק אכל אותה. גם אם אתה נתלה לו על הברזלים, גם אם אתה על הכבש, המסוק ימריא וימהר להיעלם באופק. מסוק היה נכנס אלינו פעם בשבוע. לעיתים קרובות גם הטיסה השבועית הזו הייתה מתבטלת בעקבות התרעות מודיעיניות חמות. החיילים היו סוגרים במוצב 35 יום רצוף.
זה היה חודש פברואר 1999, הבופור התכסה בוץ טובעני. השעה הייתה חצות כשנחתנו שם, אני והחיילים שלי. שוב נשמעו ברקע צעקות "לרוץ, זריז,זריז", והאוויר היה אפוף עשן סמיך וחול, כולם תפסו זה בזה תוך כדי ריצה, אנשים עלו, אנשים ירדו, בלגן רציני, ואחרי דקה או שתיים השתרר השקט המבעית. כולם נבלעו בחד"בים. מי שלא היה בסרט הזה, לא יבין בחיים כמה זה מפחיד.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גשר חרדלה

הבופור
שש-בש, קפה שחור וטוסטים. זה הבופור. משחקים שש-בש על טוסטים, מי שמפסיד מכין לכולם, משהו טוב עם רוטב פסטו. כשרוצים לגוון, משחקים פוקר על סיגריות. הבופור זה לשמור 16 שעות ביממה. אתה שומר שעה וחצי, יורד לשלוש שעות, עולה שוב לשמור. שוב ושוב ושוב, כל יום וכל לילה, למעט ימים בהם אתה יוצא למארב. בשעות הפנויות טוחנים אותך בעבודות מוצב.
הבופור זה 35 יום בלי פרטיות. אתה חי עם הצוות שלך, מיטה בתוך מיטה, מסוגל לזהות מתוך שינה את ריח הנעליים של כל אחד מהם. כשפתאום יש באוויר איזה פלוץ, אני יודע להגיד לך מי בדיוק זה שתקע. בזה נמדדת חברות אמיתית.
הבופור זה לשקר לאמא בטלפון כדי לא להדאיג אותה. אתה תמיד אומר, "הכל אחלה, עכשיו גמרתי להתקלח, ואני הולך לישון", כשבעצם לא התקלחת כבר 21 יום, כי נגמרו המים במכליות, ובעוד דקה אתה עולה לשמירה בעמדה הכי מפחידה במוצב. כשאמא שואלת מתי אתה חוזר, אתה עונה לה בקודים, "אמא, זוכרת איך קוראים לכלב של השכנים? תורידי שתיים מהאות הראשונה, ביום הזה אני חוזר", העיקר שחיזבאללה לא יאזינו ויתארגנו לפוצץ לך את השיירה. ואז אתה רוצה להגיד לה שאתה אוהב אותה, שאתה מתגעגע, אבל לא יכול, כי כל הצוות עומד מסביבך. אם תגיד, תיתן להם לחם לחודשיים, יגמרו אותך בצחוקים. ואם נוחת פצמ"ר, כשאתה באמצע שיחה עם אמא, זה הכי גרוע. היא שומעת פתאום פיצוץ, וא הקו מתנתק. בטח היא רועדת מדאגה, בטוחה שהלך לה הילד. אתה לא יכול להפסיק לחשוב עליה, אבל עד שיתקנו את הטלפון, עלולים לעבור ימים, ובבופור יש רק קו טלפון אחד לכל החיילים.
הבופור זה הצד"לניקים, חבורת פלנגות משהו מטורף. כל היום סיגריות בפה, מסריחים, משתוללים, מצחיקים. הם באים כל בוקר בשמונה, אנחנו שמים עליהם שומר והם בונים, משפצים את מה שנפגע מהפצמ"רים, עושים מה שאומרים להם.. אסור להם, כמובן, להיכנס למרחב המוגן שלנו, אסור אפילו שייכנסו לחדר האוכל.
הבופור זה לצאת למארב של 72 שעות עם מלאי ענק של קבנוס בתיק. אתה לא תאמין כמה קבנוס אפשר לאכול ב-72 שעות, וכמה אפשר לדבר ולדבר בלי לומר בעצם כלום. יודעים אחד על השני את הכל, אני יכול לספר לך מי עשה מה, מתי, עם מי, למה, באיזו תנוחה ועל מה הוא חשב תוך כדי. אני יכול לספר לך על ההורים שלו, על הסטיות הכי אפלות. ויש גם שעות של לבד, כשכבר נמאס מהדיבורים. אתה חושב על עצמך, על הבית. מעניין אם אמא תולה עכשיו כביסה, או אולי רואה דודו טופז. ולילך חברה שלי בטח מתקלחת עכשיו, אני משחק בדמיונות. ואולי היא בוגדת.
קור אימים. כל האיברים החיצוניים שלך מנוטרלים, כפות הרגליים הלכו לך לגמרי, אתה בקושי יכול לדרוך, האף קפוא, אצבעות הידיים משותקות. זה הבופור. כולך כוויות קור, אבל הבטן מזיעה בטירוף. בדקות אלה לכולם עוברת בראש מחשבה על איזה בן זונה אחד, ששותה עכשיו קפה בשינקין. ואני כמו מזדיין שוכב פה עם ריח של סולר, פנים צבועות, מזיע מפחד, אמצע סוף העולם, אף אחד לא יעזור לי אם אני אמות. אם אני אמות, זה בכלל לא יעניין אותו בבית הקפה בשינקין. כשאני תכף אתפוצץ פה לרסיסים הוא ימשיך לשתות מהספל שלו, ממש באותן שניות הוא בטח יספר איזו בדיחה, ואחר כך ילך לזיין את החברה שלו. לא יפתח אפילו חדשות, וכלום לא יקרה מבחינתו הלילה, כי זה ממש לא מעניין אותו. כי הוא נוהג כל בוקר לקריה באוטו שאבא קנה לו, מסיים את הצבא שלו בארבע, וכל הזמן שותה קפה עם קצפת. בלונדיני כזה, עם זיפים, קצת מכוער. ככה זה, רגשות שנאה הם פתרון מעולה לשעמום.

קצת חמום מוח
כשחזרתי מקורס קצינים, לא רצו לתת לי לפקד על צוות. המ"פ אמר שאני עצבני מדיי, אגרסיבי מדי. "לפי הציונים שלך אתה טוב", הוא אמר, "אבל זה רק במישור המקצועי, מעבר לזה אתה בן אדם חרא, אתה אימפולסיבי וחם מזג. אנשים עצבניים לא יכולים להוביל צוות".
נכון, קרה שתקפתי שוטר צבאי. הוא תפס אותי עם נעליים מלוכלכות מבוץ באחד הימים כשירדתי מהבופור. אמרתי לו, "יא בן זונה, אני חוזר עכשיו מ-35 יום בלבנון, לא התקלחתי שבועות, בשש בבוקר נפתח הציר במפתיע, והמפקד שלי אמר לי 'רוץ, גלעד, צא עכשיו או שאתה לא יוצא שבוע', אז אני יצאתי בריצה. אז מה העניין, אתה הולך לזיין אותי עכשיו על נעליים עם בוץ?". אבל הוא, לא עניין אותו מאיפה באתי, רשם את התלונה. והכי גרוע זה שהוא מכיר אותי, הוא מטבריה, שכן שלי. אמרתי לו "אורן, יש לך הרבה ביטחון, אה? עלית על מדים, תפסת ביטחון? קח את הדוח, תקרע אותו ותיעלם. נשכח את האירוע הזה". אבל הוא לא הקשיב ודפק אותי, זה מלמלתי שיש לו 48 שעות עד שהוא נעלם. כמה ימים אחר כך הוא קיבל מכות רצח. אני עדיין המום איזה ביזיון, שטברייני ייתן לטברייני דוח?
במקרה אחר נשפטתי על סירוב פקודה. היינו במארב, זיהינו חוליית מחבלים, בקשר אמרו לנו לעמוד במקום, לא להתקדם. חשבתי לעצמי, אם אני מתקדם פה, יש לי הזדמנות להביא אותה בענק, זה בדיוק ההבדל בין צל"ש לטר"ש. אני רצתי קדימה. בסוף המחבלים ברחו. קיבלתי נזיפה על סירוב פקודה, אבל במקביל קיבלתי באותו המעמד הצטיינות על חתירה למגע. אתה מבין כמה שזה רקוב? אתה מקבל מסרים כפולים בקריצה.
קרה גם פעם שנשפטתי על גרימת נזק לרכוש צבאי בזדון. התעצבנתי על מישהו וזרקתי עליו מכשיר קשר ועוד כמה חפצים קטנים.
אם תיק אישי שכזה לא פלא שהמ"פ לא רצה לתת לי לפקד על חיילים, העדיף לעשות ממני קצין אימונים, לשלוח אותי להדרכה. אמרתי לו שאני לא מתעסק עם מטרות מנייר. "אני לא הולך לאמן חיילים בירי, בלי שאדע קודם מה זה לפקד על חיילים בחזית", הסברתי. זה לקח כמה שבועות. התחננתי, השתוללתי, צעקתי, בכיתי. אפילו כבר דרשתי לעוף מהפלוגה. יד הגורל, שאחד המפקדים עזב במפתיע, אבא שלו נפטר, וצוות מסלול התפנה. המ"פ השתכנע לתת לי תקופת ניסיון. "זה בגלל שאתה כל כך להוט", הוא אמר לי. ככה הפכתי למפק"ץ.
כשבאתי אליהם בפעם הראשונה הם היו בבסיס אימונים של החטיבה, עדיין בלי ניסיון מבצעי ובלי לבנון ברקורד. זה היה שבוע ניווטים, ואני התבוננתי בהם מהצד. לא ניגשתי, לא הצגתי את עצמי, לא היה להם מושג שאני המפקד החדש. שבועיים הסתובבתי ככה, בלי דרגות על המדים, הקשבתי לשיחות שלהם מהצד. שמעתי, למשל, אחד צועק על השני "מה נגעת לי בתיק?". הייתי בהלם. זה צוות פה, יא אפס, מי שואל אותך בכלל, כולם נוגעים לכולם בתיקים, זה העיקרון. להיות צוות זה לגנוב לבן חמו את התפוצ'יפס, להוציא מהתיק של בנדורי זוגות תחתונים, לקחת גרביים ממוטי, כי הגרביים שלו הכי נקיים, וכולם יודעים שאמא שלו משתמשת בבדין. להיות צוות זה כשאתה רץ לתוך המקלחת, מוריד מגבת, מתחיל לקבל סטירות על התחת, כולם דוחפים אותך מהמים. אצלם זה לא היה ככה. הצוות החדש שלי היה מורכב מאנשים קרים, מנותקים אחד מהשני. אין להם הווי, זה אכל אותי.
כבר בשיחת הפתיחה אמרתי להם עד כמה שאני לא מתלהב. דבר ראשון הודעתי שאני מחליף להם את הסמל. "אתה ואני לא יכולים לשדר על אותו גל", אמרתי לו, "אתה כבד מדיי, אדיש מדיי". הבאתי את בנדורי, החבר שלי, כבר באותו יום.
אמרתי להם, "אתם לא מחוברים אחד לשני, אתם סובלים מחוסר השקעה, אתם לבושים במרושל, בוחן הקליעה שלכם נמוך". הורדתי אותם לשלוש שעות שינה בלילה, מדי פעם לילות לבנים. הם התחילו לבכות שזה מנוגד לנהלים. הסברתי להם שעם הכללים שכתובים בספר אי אפשר לעשות צבא אמיתי, בטח לא בלבנון. "שש שעות שינה, שעת ארוחת בוקר, שעת ארוחת צהרים, שעת ארוחת ערב, ושעה מנוחה אחרי כל שלוש שעות שמש – זה לא חייל, זה ילד עם נשק צעצוע", אמרתי.
כשנכנסתי לאחד החדרים ומצאתי אי-סדר, העברתי אותם לאוהלים. כששמעתי במקרה חייל שאומר לאמא שלו בפלאפון "טוב די, סתמי את הפה", הודעתי שאין יותר פלאפונים בצוות. הסתובבתי וחיפשתי אותם. הם אכלו ממני הרבה זין, ולכן התחילו לשנוא אותי. פעם ראשונה היה להם מכנה משותף, כולם שנאו אותי.
חודש וחצי הייתי איתם באימון, אחר כך עלינו לבופור.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מבצר הבופור – בצידו הימני נראים השירותים והמקלחות של המוצב, והסולם לעמדת ירוק


פרק 3 / תחת אש
יוצאים למארב; בנדולרת הצ'ופרים; הבדיחות; העקיצות; גשם מטורף של קטיושות

ביסלי עושה רעש, במבה עושה רעש, ופלה 'טעמי' לא עושה, בתנאי שהורדת ממנה את העטיפה. עטיפה עושה רעש. גם סוכריות מציצה עושות רעש. כשאתה יוצא למארב אתה מקדיש הרבה מחשבה לאוכל שיוצא איתך. בלב שטח עוין חבילת תפוצ'יפס עלולה להיות קטלנית. רשרשת? אתה חשוף. חיזבאללה שומע. הפלת עטיפה? צפה פגיעה.
בנדולרת צ'ופרים זו המצאה גאונית, פק"ל לכל לוחם. זו שקית ירוקה עשויה קורדורה, שהותאמה במיוחד למארבים. אתה מכניס לתוכה את כל האוכל, משפצ"ר אותה לווסט, ויוצא לדרך. תרוץ, תיפול, תתגלגל – כלום לא יגרום לבנדולרה לרשרש. היא גם לא תיפול ממך. רק אל תשכח, בלי עטיפות בפנים.
לפני שעוזבים את המוצב, לוקחים מהמטבח צידה לדרך. צה"ל נותן לך נקניק יבש פרוס וחבילות שוקולד. משהו יוקרתי, פרה אדומה עם אגוזים, שתרגיש שמשקיעים בך. לזה אתה מוסיף הספקה של מצופים וסוכריות גומי מהבית, דוחף הכל לבנדולרה. ישנם חולי נפש ששׂמים בפנים גם תמרים וצימוקים. אמא דומיננטית, כנראה, או ילדות קשה. עשרים דקות מאוחר יותר הכל כבר התערבב לך בשקית. אתה מוצא חתיכות של נקניק על השוקולד, חתיכות של שוקולד על הסוכריות. חרא טעם, אבל בסוף כולם מתמכרים.
באותו הלילה של חודש מארס 1999, נגמרו עתודות ה'טעמי' בבופור. הרס"פ מדווח שאין עוד ופלות, קח קבנוס וסלמי אקסטרה במקום. דמדומי השקיעה כבר החלו, והחיילים שלי מתקבצים בנאפ"ל (נקודת איסוף פלוגתית, שם אוספים בדרך כלל את הפצועים), ממלאים לעצמם את הבנדולרות. הנאפ"ל היא רחבה מקורה גג בבטון, אליה מובלים הפצועים בשעת חירום. בשגרה זו הנקודה שבה מתאספים לקראת יציאה למארב.
מאז הגענו לבופור אני יוצא איתם כמעט כל לילה למארב על הצירים המובלים אליו. המטרה: להדוף התקפות מחבלים מבחוץ, למנוע מהחיזבאללה להתקרב אל המוצב ולמלכד את הצירים. אם הצירים ימולכדו, נישאר למעלה בלי אוכל, בלי דלק.
חצי שעה לפני השקיעה בנדורי הסמל מודיע להם שאפשר להתחיל בהכנות. הם חולצים את הנעלים הצבאיות, מורחים אותן בשמן שמונע חדירת מים. אחר כך שמים על עצמם שניים שלושה זוגות גרביים. לובשים גטקס ופליז, מעל לפליז מדי ב', מעל המדים פליז נוסף, מעין צמר עבה במיוחד. לבסוף נכנסים לתוך חלפ"ס (חליפת סערה), יש גם זוג כפפות. מעל לכל אתה לובש וסט, ושם על עצמך מדונה, ערכה של מיקרופון ואוזניה, שמתחברת למכשיר הקשר ונצמדת סביב הראש באמצעות רתמת בד שחורה.
בתוך תיק גב גדול אתה לוקח מכשיר קשר רזרבי, שפופרת רגילה, סוללות להחלפה, שמונה מחסניות לנשק, שני רימונים, פנס ופנס מוט אדום זוהר. אתה לוקח דקר, שהוא מין מוט ארוך וחד, שבאמצעותו בודקים אבנים חשודות, מקישים עליהן לבדוק אם לא מדובר בעצם חלול שבתוכו מתחבא מטען. אסור לשכוח גם מצפן, 'עכבר' לראיית לילה, משקפת, קסדה ואת בנדולרת הצ'ופרים, כמובן. יש עלי נשק מקוצר עם סמן לייזר, כזה שמסמן קו קטן על המטרה, כך שתוכל לירות בשליפה מהמותן בלי להיכנס לשקע כתף.
החיילים גמרו להתלבש. כמו תמיד הם מנצלים רגע פנוי לקצת מסחר. "הבאת שקיות חימום?", "תן שתי שקיות, קבל מני שקית סוכריות גומי". "מה, יש לך רק סוכריות בטעם יין? קבל ממני פירות יער".
בנדורי הוא האחרון שעולה על ציוד, כשהילדים כבר עומדים בחי"ת. יאללה רשמ"צים", הוא אומר, והם כולם חוזרים אחריו: "יאללה רשמ"צים, יאללה רשמ"צים". רשימת ציוד. זה אומר שבודקים איש לרעהו את הווסט, בודקים את התיקים, מוודאים שכלום לא חסר ושהכל רשום במסמכים שנשארים בחמ"ל. אם אנחנו מתפוצצים, בחמ"ל ובמחסן ידעו בדיוק מה חסר להם, או איזה ציד רגיש נפל לידי החיזבאללה.
אני בינתיים בחדר תצ"א (תצלומי אוויר), לומד את החומר. שמואל המג"ד נכנס, לוקח אותי הצידה ולוחש לי "אל תיכנס ללחץ, אבל הלילה אתה נתקל".
מה זאת אומרת שמואל?
אל תשאל אותי, אני לא יודע. המודיעין אומרים שהם באים. אני לא יודע איך, לא יודע כמה, אבל כנראה שתזכה לפגוש סוף סוף את החוליה שמסתובבת פה באזור לאחרונה.
איך אתה זורק לי את זה ככה באוויר רגע לפני היציאה, ועוד בלי פרטים?
תהיה מרוכז. ONCE אתה יוצא, אתה צריך לזכור שאנחנו פה בשביל מדינה. כל מה שעברת עד עכשיו היה בשביל הרגע הזה. אז זה הזמן להוציא מעצמך את הכל, להראות לנו כמה אתם חבר'ה טובים. תצליח.
אני מסתכל עליו, ולא מבין. מאיפה הוא מביא לי פתאום את הסיסמאות האלה. אפילו מג"דים לא מדברים ככה, לפחות לא ביומיום. מקסימום בהלוויות. הוא יוצא מהחדר.
אני ניגש לחדר תדריכים, לכרמלי המ"פ. "תקשיב, אני לא רוצה לצאת", אני אומר לו, "הירח ב-98 אחוז הלילה, זה מסוכן מדיי, זה אור יום ממש". כרמלי מגחך. "מה קרה ילדה, את מפחדת?", הוא עונה בקריצה. "אני לא מפחדת", אמרתי.
הוא פותח את הדלת "יאללה, קח את עצמך מפה, תן לבנדורי לצבוע לך את הפנים, ותצאו לדרך לפני שאתה מתחיל להזיע לי כאן". "כרמלי, בלי צחוק עכשיו, זה לא אחראי". תקשיב לי טוב", הוא עונה, "אנחנו יודעים שהם באים, אתה חייב לצאת. אני סומך עליך ויהיה טוב. לא הייתי מוציא אותך אם לא הייתי בטוח שזה סביר".
אני חוזר לתצלומי האוויר, אומר לעצמי שלא יזיק לשבת עליהם הפעם כמה דקות אקסטרה. אם הלילה זה הלילה, מוכרחים לדעת הכל בעל-פה. באיזה צומת אבנים אני שובר ימינה, ליד איזה סלע חותך שמאלה, איפה עלול להיפתח פער בין החיילים, מתי מבצעים נקודת עצירה ראשונה, איפה נקודת הקשר והתצפית, איפה כל אחד אמור להתמקם. בנדורי מגיע, אומר שאנחנו נכנסים לאיחור של עשר דקות. "בוא תרביץ להם איזה דבר המפקד", הוא אמר לי.

יאללה, בנות, זזים
עכשיו זה הזמן להרעיל אותם, להכניס את העוקץ. איך מרעילים חיילים? מלחיצים אותם, מפחידים. זו הטכניקה. בן אדם ששרוי בפחד, לרוב הוא בן אדם שמגיב מהר יותר, אז אין ברירה אלא לעבוד להם קצת על המוח.
בנדורי ואני נגשים לרחבה. ספל קפה מחכה לנו, כמו תמיד, זה בנוהל. כשיש מתח באוויר ופרפרים בבטן, שמים בקפה שבע כפות בוץ וכפית סוכר אחת. נדמה לי שבאותו לילה זה היה הקפה הכי מר שטעמתי בחיים. ואז כולם משתתקים.
"ילדים, הלילה זה עומד לקרות", אני אומר. "הלילה אנחנו נתקלים. זה בדוק, ואני לא מדבר רק על בסיס תחושות בטן הפעם. אז תקפידו על כללי הליכה נכונה, אל תקריצו לי שום תנועות חדות, תזרמו עם הנוף. הולכים לאט, אמר"לים (אמצעי ראיית לילה) לא יורדים לכם מהעין לשניה. תוך כדי צעידה – דממה מוחלטת. אם מישהו מזהה יציאה (שיגור טיל או פגז), הוא מדווח ישר לכל הכוח. האם יש מישהו שלא זוכר את נקודת המחסה שקבענו למצב חירום? נגר, בלוני המימן בכיס השמאלי? או-קיי.
"אתם מחזיקים הלילה בידיים לא רק את החיים של עצמכם, אלא גם את החיים של עוד חמישים חיילים על הבופור, ולא פחות חשוב מזה, את הכבוד של הפלוגה. אני סומך עליכם".
תוך כדי הדברים שלי הם צובעים זה לזה את הפנים. אחר כך בנדורי מכריז על שש דקות לסיגריה אחרונה. מדליקים מה שיש, העיקר שלא יהיה לייט. בבופור אף אחד לא מעז להוציא לייט.
עכשיו זה הזמן לקצת צחוקים, הצחוקים שלפני. אני שובר אתם דיסטנס כדי להפיג מעט את המתח. מרשה להם לצחוק עלי קצת, לקרוא לי גמד. "איזה מידה אתה, 35"? אומר לי מישהו, "אתה נראה כמו ילד בתוך החלפ"ס". "כן, אני גמד עם קוצים", "בגלל זה אומרים שאני דומה לאקי אבני". ככה הם נרגעים קצת. מישהו מוציא מצלמה, וכולם מביאים לו כאפות. "אתה דפוק? עכשיו אנחנו בליינד גמורים, כל מי שצילמת מחוק, מחר בעיתון".
ואז מגיע הרגע. "יאללה בנות, צריך לזוז", מכריז בנדורי. נשקים באוויר. "שלוש, שתיים, אחד דרוך!". דורכים את הנשק יחד באותה השנייה ממש, כדי שאף אחד מחוץ למוצב לא יוכל לספור כמה נשקים נדרכו.
"מספרי ברזל להתפקד". אחת, שתיים, שלוש. ככה עד ארבע עשרה. ארבע עשרה זה אני. יוצאים.

לא ייתנו לי למות
זה היה בערך בשמונה בערב. חורף, יורד גשם, אבל חם לי אימים. הרגל שוקעת בבוץ המסריח. בוץ שחור, מגעיל, בוץ לבנוני. ואתה מתאמץ להרים אותה, שוב ושוב, ומרגיש דביק. והתיקים על הגב כבדים כל כך.
הנקודה שאליה אנחנו צועדים אמנם מרוחקת רק 150 מטר מהמוצב, אך זו נקודה מוסתרת, שטח מת שלא ניתן לצפות עליו מלמעלה בגלל העיקולים במדרון המתון שמוביל אל ראש ההר. צעידה של 150 מטר לוקחת חצי שעה במצב כזה, כי אתה נזהר. בשביל שעליו אתה דורך עלול להיות מטען. התנועות שלך רכות ועדינות, כאלה שאי אפשר להבחין בהן מרחוק. אם מישהו מחליק, הוא לא רק פותח את הראש או שובר יד, אלא גם חושף את כולנו.
אני צועד ראשון, לצדי ניסאווי הנגביסט (נגב זה כמו מאג, רק קטן יותר). מאחורינו הולכים בטור כל היתר, עשרים מטר בין אחד לשני. כשרואים משהו חשוד עוצרים לרגע, כולם כורעים ברך וצופים. כשאתה כורע ברך אתה מנמיך את הצללית שלך, וככה אתה חשוף פחות.
כשמתקרבים לנקודה, אני מסמן לכולם להיעצר. אני פותח אמצעי ראיית לילה ומתבונן דרכו לבדוק שאין קרני א"א (אינפרא אדום) עוינות בסביבה, שאין עלינו קרניים של ציין לייזר. אני צופה לעבר נקודת היעד בכל האמצעים הטכניים, ואז צועד לתוכה כדי לבדוק אותה, כשלצדי רק נגביסט וקלע. כל היתר מחפים מרחוק. שכבנו בנקודת המארב הזו כבר כמה פעמים בעבר, לכן יש חשש שהיא נחשפה, שמחכה לנו שם מטען, למשל, או מישהו שוכב בין השיחים ועוד שנייה מתרומם, ובום, דופק בנו צרור. לכן נכנסים בהתחלה רק שלושה, כך שאם נחטוף, לפחות לא ילכו כל ה-14.
כשהיינו פה בפעם הקודמת, דאגתי בכוונה לא לדרוך על כמה מהגבעולים. עכשיו אני בודק אם הם נרמסו מאז, אם מישהו היה פה. אני בודק אם נתיבי ההגעה לנקודה נחשפו, אם מישהו חתך ענפים ויצר התחברות עקיפה. אני בודק את האדמה, לוודא שלא חפרו בה, מצלם בעיניים אבן אבן, האם משהו חשוד? ככה רבע שעה. הרגעים האלה הם פחד אלוהים, אני אומר בלב "וואי, וואי, רק שלא יתפוצץ עכשיו". אני מרגיש לבד, חסרות לי הנשימות של החיילים שלי. אלה 13 אנשים שלא ייתנו לך למות. לא יהיה מצב שהם ייתנו לך למות. אם לא תאמין בזה, מה יש לך בחיים? אם אני אמות פעם, זה יהיה לבד, ברגע כמו עכשיו, למשל. אז עדיף שהמטען יתפוצץ עוד עשר דקות, אני חושב לעצמי, כשמרקו החובש כבר יהיה צמוד אליי, למשל. הוא יידע בדיוק איך להנשים אותי.
כשהכל תקין אני מסמן אחורנית בידיים, בתנועה של ציפור. ככה הם יודעים שהכל בסדר, אפשר להיכנס. והם נכנסים. כמעט בעיניים עצומות הם נכנסים. נדמה לי שהם חיים באשליה שאני בחיים לא אכניס אותם לנקודה שיתפוצצו בה. אני מופתע כל פעם מחדש איך הם הולכים אחריי בלי לשאול שאלות. הם כל כך ילדים, כל כך תמימים, לא יודעים שאני כולה שנה מעליהם, זה הכול, קצת מנוסה מהם, אבל לא יותר.
הם מסתדרים בצורת בננה ומתחילים לתצפת על ואדי צירים, הדרך שמובילה אל הבופור. זהו, אנחנו בפנים. עכשיו רק נשאר לחכות שהאויב יגיע.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מארב של חיילי גבעתי (לא הפלחה"ן) בלבנון

כאן אחד, נפילות על הכוח

יש מה שנקרא דממה. זה הכינוי לעשר דקות הראשונות של המארב. אף אחד לא משתעל, אף אחד לא נושם, לאף אחד לא מדגדג, אף אחד לא מעז לחשוב על שום דבר אחר, ובטח לא להוריד ציוד. נפל לך נשק? עזוב אותו, אל תרים, העיקר שלא תעשה רעש נוסף. אלה הן עשר הדקות הקריטיות ביותר. אם מסתתר בנקודה מחבל, אתה מקווה שהוא יהיה הראשון שירעיש, שיזיז איזה שיח, שיעשה תנועה לא זהירה.
לפעמים, על פי תחושת בטן, גוררים את עשר הדקות לעשרים. הפעם אני מושך חצי שעה, העיקר להיות בטוח שאין סביבנו שום רחש אחר. ואני לוחש "פעולות תכופות", והם מעבירים אחד למשנהו, "פעולות תכופות, פעולות תכופות". זה אומר שכולם מורידים קסדות, משעינים אותן על הגב, מסדרים את התיק, פותחים מזרונים, מי שצמא דוחף לפה את הצינור, שמחובר לשקית השתייה שבווסט. מטוליסט דוחף מטול לקנה, נגביסט מחבר שרשיר 80 נוסף, ובסופו עוד אחד, כך שיהיה לו תוף עם 240 כדור. צלף אם-24 גורף את הכדור וסוגר את הבריח. צריך שיהיו לצלף 5 כדורים בשחלה ועוד אחד בקנה. שיריסט מכניס לתיק את השיר (מצלמת וידאו תרמית, לזמן תנועה) ופותח טאס (אמצעי תצפית תרמי נייח). זה כמו טלביזיה קטנה כזאת שניצבת על חצובה ורואים דרכה למחק של קילומטרים. השיריסט צמוד אלי, כי אין עליו נשק. לראיית לילה משתמשים גם באקילה, שמגדיל פי כמה, ובשח"ע (שפנפן חד-עיני).
אני במרכז הבננה, נשק דבוק לכתף. בנדורי עם הגב אלי, צופה על הצד הפחות מאיים. ציון מפקד על החוליה משמאלי, עומר מפקד על החוליה מימיני. קובו הוא הקשר, גולו הקלע, אריק וביטון עם מטול, רועי צלף, אוזנה נגביסט, רונן עם הטאס, מרקו פק"ל חובש.
עכשיו כבר מותר לדבר, אפילו עדיף, כדי שלא יירדמו לי. כשאתה חושב שמישהו מנומנם, הנוהל הוא לדפוק לו צביטה, סטירה, אפילו אגרוף קטן. אני כמפק"ץ נותן מכות חופשי, גומר אותם. "אה, סליחה, חשבתי שאתה ישן", אני אומר בתמימות כל פעם, והם דווקא צוחקים מזה.
אני שומע מישהו לוחש "ריקי" ברקע. ריקי זו אחותי. "לא יכול להיות שאתם מעיזים" אני אומר. מרקו לוחש לי "לא, לא קשור אליך, הוא מדבר פה על איזו זונה". כולם מצחקקים, יודעים שאני לא יכול לקום עכשיו, לדפוק איזו תלונה.
כשאתה במארב, שוכב בתוך שיח ימים ולילות, מחרבן לתוך שקית ומחזיר אותה למוצב כדי לא להשאיר עקבות, המשימה הקשה ביותר היא להעסיק את עצמך. בשעות הראשונות מדברים, שיחות קלילות לרוב. בנדורי מספר כמה שלא נעים לו לזיין את האחות של ניסאווי, כשניסאווי עצמו ישן בחדר הסמוך. מה לעשות, הוא התארח אצלו יום אחד בבית, היה איזה קליק עם אחותו, מאז הם זוג. ניסאווי יושב באמצע שטח אויב, שומע על הזיונים של אחותו, ולא יכול לעשות כלום. מה יעשה, ירביץ לו? הוא לוחש "בנדורי, די". בנדורי עונה "מה, אבל אחותך ממש שווה, אני רוצה שכולם יידעו, תן לספר לגלעד". הצוות ששוכב ליד שומע דרך האוזניות ומצחקק בשקט. אלה הקטעים שרצים במארב, בשביל הבידור.
נועדנו להישאר כאן עד חצי שעה לפני הזריחה. את התנועה חזרה למוצב מוכרחים לעשות כשעדיין חשוך אם פספסת, ובשמים כבר הדמדומים, תצטרך לשבת בנקודת המארב עוד לילה שלם. זה זין אמיתי.
אני קורא לבנדורי, מתחיל לתאם אתו שפה משותפת למארב, כלומר לקבוע שמות קוד וקיצורים לנקודות שסביבנו. אם למשל, יש באופק שביל שנראה בצורת האות למ"ד, נכנה אותו בקיצור 'לוסי', על שם החברה של מרקו.
פתאום קול עמום מרחוק, "פק" כזה, חזק מאוד. זה שיגור. "כולם קסדות!", אני אומר בקול רציני, שמבהיר שנגמרו הצחוקים. הם נבהלים וזורקים את כל האוכל מהידיים. שניות אחר כך שני פיצוצי ענק, מאה מטר לפנינו. הבזק אדיר, ואז פטרייה. עכשיו כבר אפשר לצעוק, נחשפת. יורים עליך. אני מכריז בקשר 'ברדלס, כאן 1, נפילות על הכוח'. אני צועק "אש לחילוץ", בתקווה שהמוצב יפעיל במהירות תותחנים ושריון על מקור הירי. יזניק מסק"רים או כל מה שרק אפשר. עוד ועוד נפילות, זה לא נגמר, זה בא, כנראה, מתחת למזרעת אל חמרה, החווה הנטושה שבעה קילומטר מאתנו. אלה רקטות, לא פצמ"רים. הפיזור שלהם קטן מאוד, אתה לא יכול לברוח.
לא רחוק מהנקודה שלנו, ליד עיכול הג'יי שעל דרך הגישה למוצב, ניצבות קוביות נ"ט גדולות, קירות מבטון, שאפשר להסתתר מאחוריהן. אני מכריז "מחלצים!" כדי לסגת לשם. "חוליה לי דלג" אני צועק, והם אמורים לעבור לנקודת המסתור בקבוצות קטנות, במרווחים. אני רץ ראשון. שתי שניות מאוחר יותר בנדורי הסמל צועק עליהם "עזבו חוליות, כולם לרוץ עכשיו". הם רצים יחד. בנדורי נשאר עוד עשרים שניות בנקודה כדי לבדוק שלא השארנו שם בטעות ציוד רגיש.
אני כבר מאחורי קוביות הנ"ט. פתאום שני פיצוצי תופת, האדמה רעדה, בחיים שלי לא שמעתי רעש חזק כל כך ואור מסנוור. שמונה חיילים עוד לא הגיעו אלי, אני בטוח שהם מתים. הכל אפוף עשן. טונה של בוץ עפה עלי מהפיצוץ. 20 מטר ממני בוערת עדיין אש. אני לא רואה אותם, לעזאזל. זהו, אני הולך לאסוף עכשיו איזה שמונה גופות, חשבתי. כבר התחלתי לדמיין את התמונה הזאת. פתאום אני מבחין בהם דופקים ריצת אמוק, יוצאים מתוך העשן. "תשכבו מאחורי הבטון", אני צועק להם, "תתפסו חזק אחד בשני".

מלוכלכים מתקרבים ללבן
הילדים נשכבים זה ליד זה, צפופים בטירוף, מתחפרים. אני ובנדורי נשכבים מעל לראשים שלהם, לרוחבם. הם רועדים, אלוהים, כמה שהם רועדים. "כולם פה?", אני שואל. הם לא מסוגלים אפילו לדבר, משותקים. כמה שניות אחר כך פתאום מתחיל מטח אדיר של קטיושות. 10-15 מטר מאתנו יש נפילות. הגוף שלי משקשק. אנחנו לא מסוגלים לעשות כלום חוץ מלהסתתר, ושאלוהים יעזור. אני לא מצליח לנשום.
הטילים לא מפסיקים ליפול, בכל מטח ארבעה. אחרי המטח החמישי עולה מולי המג"ד בקשר המוצפן. "הכל בסדר, אחד?", הוא שואל. לפני שאני מספיק לענות, שוב שלושה פיצוצים. קיר הבטון נפגע ונשבר, חציו ניתק ונופל ממש עלינו, דופק לי את הקשר המוצפן. הקשר נותק. נשארנו אמנם עם מכשיר קשר גלוי, אבל היה ברור שאי אפשר לדבר בו, כי החיזבאללה עלולים להאזין. אם נגיד 'נפילות על הכוח' , הם יבינו שהירי הולך בדיוק לכיוון הנכון, ולא יפסיקו עד שנהיה עפר.
בנדורי אומר לי "בוא נחלץ, למוצב", אני עונה "לא". הוא מתווכח, נכנס להיסטריה. בחיים לא ראיתי את בנדורי מערער עליי. אחרי עשר קטנות לבסוף אני מסכים, ובנדורי אומר בקשר "תשלחו לנו מכוער". מכוער זה נקפדון, טנק שכזה רק בלי צריח, כלי מסיבי שמשמש לחילוץ. עונים לי "שלילי, לא תקבלו". אנחנו שותקים. כמה שניות אחר כך הם שואלים בקשר אם הכל תקין. "תענה להם רגוע שהכל תקין לגמרי", אני אומר לבנדורי. "אני לא יכול", הוא עונה לי. "הכל תקין משנה אחד", הם שואלים שוב. "בנדורי, תגיד להם כבר שהכל תקין ושהאש רחוקה מאתנו", אני צועק עליו. ביד רועדת הוא עונה, "רות חיובי, תקין, הם רחוקים".
אחרי חצי דקה בערך פתאום אנחנו מרגישים שהמטחים מתחילים להתרחק מאתנו, להתקרב יותר למוצב. אולי המחבלים הגיעו למסקנה שהם לא בכיוון? הנשקים של החיילים עדיין רועדים. "נו, נראה לך שאתה מפחד לי עכשיו?", אני שואל את אחד החיילים, "אל תהיו לי דפוקים", חשבתי לעצמי, העיקר שיזוזו, שיצחקו, אני מוכרח למצוא דרך להעסיק אותם בינתיים.
ואז מישהו בקשר פתאום צועק "מלוכלכים מתקרבים ללבן". אני מבין שחוליה רגלית של חיזבאללה מסתננת, כנראה לכיוון העמדה הצפונית של המוצב. עכשיו אני רק קולט שבעצם כל ירי הטילים והרקטות נועד להסיח את תשומת הלב של המוצב ולהחדיר חוליה מהכיוון השני. המוצב מתחיל לירות פגזים ואש עורב (נגד טנקים) לעבר התנועות החשודות.
שוב, דקות מפחידות. אני שוכב שם עם 13 אנשים באמצע שום מקום, ואף אחד לא מדבר איתי, אין לי מושג מה קורה שם. מכל הכיוונים נשמעת אש תופת, טנקים מהבופור יורים בלי הפסקה, בשמיים פצצות תאורה, ברור שמשהו מסוכן קורה שם. אחד החיילים שואל אותי אם המוצב בסכנה. חייל אחר שואל אם שכחו אותנו. ואנחנו פשוט ממתינים. רק אחרי שנהרגו שניים מהמחבלים, החלו העניינים קצת להירגע. המג"ד עולה מולי, "תתחיל לחלץ", הוא אומר, ואנחנו מתחילים בתנועה בחוליות, בדילוגים, שלושה שלושה.
כשנכנסנו באותו היום בש"ג המוצב, כולם עמדו מסביב ומחאו כפיים בטירוף. הם היו בטוחים בשלב מסוים שאנחנו כולנו גמורים, מתים. החמ"ל צפה דרך מצלמת הווידאו שעל גדר המוצב וראה ענני עשן כבדים מעל לראשים שלנו. אפשר לשמוע אותם בהקלטה אומרים "תכינו שבע אלונקות, יש לנו שבעה הרדופים". אומרים שרץ שם בכי, ועוד איזה בכי.
בתוך כל הבלגן והשמחה אני מנסה לספור את החיילים שלי פרצוף-פרצוף ולוודא שכולם הגיעו, אבל אי אפשר. כולם מתערבבים שם בערמות של אנשים מחובקים. מהלחץ כבר יורדות לך דמעות, ואתה בכלל לא בוכה. מנשק את כל מי שזז. החזקתי את בנדורי בידיים שלי ולא עזבתי. חשבתי כמה טוב שהוא איתי.
כשנרגעו העניינים באתי למג"ד. "אם חשבתם שיש לי שבעה הרוגים, למה לא באתם לעזור?". "זה לא היה נכון טקטית לצאת", הוא עונה לי, "היינו גורמים לעוד אבידות".
שלחתם אותנו בלי לדעת שאתם מסוגלים לצאת לעזור? ובכלל המג"ד, איך העזתם לשלוח אותנו ב-98 אחוז תאורה? חיזבאללה היו יכולים לראות אותנו אפילו במשקפת רגילה.
גלעד, מה שחשוב עכשיו זה שהחיילים שלך מפחדים. אתם עוד הלילה יוצאים חזרה לשטח כדי להוציא להם את הפחד.
אין, אין. מה פתאום. אי אפשר לצאת עכשיו.
אתה יוצא. אין פה ויכוח.
הלכתי לכרמלי המ"פ. אמרתי לו, שכח מזה, אני לא יוצא עם הצוות. אם אתה רוצה, תשלח צוות אחר. "ככה? אתה רוצה להיות חפ"ש (חייל פשוט)?", הוא שאל אותי, "אתה טירון שחושב שהוא מקבל מה שהוא רוצה? אין בעיה, תסרב פקודה ואל תצא. אני אצא במקומך עם הצוות שלך".
איך אתה מדבר אליי, כרמלי? לפני שנייה כמעט נהרגתי. אתם שוכחים איפה אתם.
אז מה אתה רוצה?
שהלילה החיילים שלי לא ייצאו. הם לא מסוגלים.
תן לי לבדוק את זה.
באותו הלילה לא יצאנו שוב.


פרק 4 / נועם
כשנועם הגיע למוצב חשבתי שהוא סנוב; ואז התחברנו; ואז איבדתי אותו בין הידיים

הרבה דברים השתנו אחרי מארב המטל"רים הגדול. ציון פתאום זורק לי "אתה בא לקפה בחד"ב?" הם אף פעם לא הזמינו אותי לקפה עד היום, החיילים שלי. אחרי המארב ההוא פתאום הם מתיישבים לידי, מדברים איתי, פתאום יש איזה קליק, משהו שאומר "קיבלנו אותך, אתה אחד משלנו, ייקח אמנם זמן לעבוד על זה, אבל אתה אחד משלנו". אני יודע שהייתי רע אליהם קודם, הם שנאו אותי. עכשיו הכל נכנס לקצת פרופורציה.
באירוע ההוא חל מפנה בשירות הצבאי שלי. כנראה, הבנתי שם בפעם הראשונה מה זה להיות אחראי על אנשים. עד אותו יום לא עניין את התחת שלי אם החברה של ציון בוגדת בו, למשל. פתאום עכשיו זה מעניין ממש, כי אכפת לי ממנו. אני תלוי בו והוא תלוי בי, ואני הרי רוצה להאמין שהוא מוכן למות בשבילי.
חודש אחר כך מרקו החובש ניגש אליי, עמד לי מול העיניים, קרוב, אמר לי "אני מוכן למות בשבילך". ככה, ישר לפנים "אני מוכן למות בשבילך". תחשבו איזה מין דבר זה להגיד "אני מוכן למות בשבילך". מה תענה לו? כל מה שתגיד יתגמד, יהיה חסר משמעות. חשבתי מה לומר, אולי פשוט שאני מוכן למות בשבילו גם בגלגול הבא? זה יישמע טיפשי. אז מה אתה עושה במצב כזה? רק מחבק, מנשק, אומר "אני אוהב אותך".
מתי זה בדיוק קרה? זה היה ביום שבו נועם נהרג. נשבעתי שאני לא אשכח את התאריך הזה לעולם, נשבעתי. פתאום עכשיו אני לא זוכר. איזה ביזיון. אני חושב שזה היה ערב יום השואה.
הוא נהרג חמישה ימים לפני השחרור שלו, היה לו כבר כרטיס טיסה ליוון. הוא תכנן לעבוד שם בתור מאבטח, ואז לצאת לפרק זמן בלתי מוגבל לדרום אמריקה עם חבר מהצבא. הוא גם קנה אוטו לא מזמן, חיפושית, והייתה לו חברה. חיים טובים. זו הייתה העלייה האחרונה שלו ללבנון, הוא נשבע.

הוא קרא לי צ'ונג
הכל התחיל שבוע קודם, כשצוות סמלים יצא לפתיחת ציר. המידע המודיעיני לימד על מטען, שהונח על כביש הגישה למוצב, לכן החלטתי להצטרף אליהם, לעזור. לכל פתיחת ציר היינו מדביקים כינוי מבצע מתחלף, וגם בעניין זה לרוב נצמדנו לשמות של החברות שלנו. הפעם הכרזנו על מבצע לילך, לכבודי. "יוצאים לפתוח את לילך", צעקו כולם. הלכנו לאורך השביל עם גשש וכלבן וציוד אלקטרוני כדי לבדוק שהכל תקין וניתן יהיה להעלות הלילה שיירה גדולה.
ברגע שהגענו לעיקול הג'יי, פיצוץ ענק. צעקנו "מטען" כולם קפאו במקום, תרגולת רגילה, מחלצים לאחור. כשהגענו למוצב והתחלנו לתחקר את מה שקרה, הגענו למסקנה שהמחבלים הצליחו להניח בערפל האחרון מטענים על הציר, מה שאומר שזה, כנראה, לא המטען האחרון שמתחבא שם. הקפאנו את השיירות.
שבוע שלם חיכינו, אף אחד לא יצא ולא נכנס. הציוד בבסיס התחיל לאזול. המג"ד החליט שמוכרחים להביא במסוק צוות מיוחד מהיחידה לסילוק פצצות של חיל ההנדסה, והם בודקים את בור הפיצוץ וחוקרים אם מדובר במטען בודד או בזירת מטענים. קוראים להם צוות ס"פ, סילוק פצצות.
בחצות נחת המסוק שלהם. אז ראיתי את נועם (ברנע) בפעם הראשונה. הוא היה 'מספר 1' בצוות, זה היה הכינוי, זאת הגדרת התפקיד.
כשהם ירדו מהמסוק ונכנסו למרחב המוגן במוצב, בקושי אמרו לנו "שלום", נכנסו ישר לחדר המג"ד. אמרתי לבנדורי "נו, עוד פלצנים הגיעו". כרמלי המ"פ ניגש להודיע לי שהוחלט שאני אצא אתם לנקודת הפיצוץ. "יש לכם יומיים הכנות, תיצמד אליהם לתחת",הוא אמר, "תסביר להם כל מה שהם צריכים לדעת. אתה תפקד על ההבטחה, הם יסלקו את הפצצות, ברור?".
נועם רצה לדעת הכל, לנבור בכול, כדי לתכנן נכון איך הוא ניגש לזירה. עברנו יחד על כל תצלומי האוויר, תצפתנו יחד מעמדות השמירה. העברנו תדריכים לצוות, עשינו תרגולות. תרגולת זוהי חזרה גנרלית, שבה מתקילים את הכוח בכל מיני הפתעות. "קבלו פצוע בסוף הכוח! קבלו פצוע באמצע הכוח! קבלו פצוע בראש הכוח! קבלו מטען שהתפוצץ ולא פצע!". לילה שלם הרצנו אותם ככה על יבש בתוך המוצב כדי שיהיו מוכנים פיקס.
אמרתי לנועם שאני חייב להוציא למבצע הזה את הסמל שלי בנדורי, אני לא זז מפה בלעדיו. חוץ מזה אני מביא שני קלעים, חובש, נגביסט ונהג נקפדון. התווכחנו עם צריך עוד גשש, פחות גשש, עוד חובש, פחות חובש. בסוף הרגשנו מוכנים.
אני לא יודע מה אהבתי בו, היה בו משהו שמשך אותי. אולי העובדה שהוא הכי תותח שם, אחרת לא היו מכנים אותו 'מספר 1'. הוא התחיל בכלל בקורס טיס, אחר כך היה מצטיין בטירונות. הוא היה יפה כזה, אתלט, ספורטיבי אבל צנום. העברנו את הלילה האחרון בדיבורי סרק. הוא התלבט אם כדאי לו ללמוד היסטוריה. הוא היה קורא לי צ'ונג, שזה צעיר. היה אומר לי "סתום את התותבות". צחוקים, דיבורים על החיים, ואז מחזל"שים. מחזל"שים (מחזירים לשגרה) זה אומר לישון. קוראים לזה גם 'ז"דים באוויר', כמו ה-רֲ... רֲ... רֲ... של הנחירות בסרטים המצוירים.
בחמש בבוקר קמנו כמו בכל בוקר. שעה וחצי על ציוד, כוננות תקיפת מוצב. אחר כך חזרתי לישון. בשבע וחצי כרמלי נותן לי סטירה, אומר "קום זריז, מה אתה ישן בבוקר?". יצאתי החוצה אפוף לגמרי לחדר התדריכים. נועם כבר היה שם באמצע ההכנות. המג"ד ביצע תחקיר מהיר, אחר כך תדריך משלים ויצאנו. בנדורי עלה על נקפדון חילוץ. אני והכלבן יצאנו רגלית יחד עם נועם ועם מספרי 2 ו-3 שלו. לקחנו כוח אבטחה של שמונה חיילים. בדרך לא מוציאים מילה מהפה. במרחק מאה מטר ממקום הפיצוץ סימנתי לכולם לכרוע ברך. עם שתי אצבעות סימנתי לנועם "צפה קדימה", שם הבור.
בשלב הזה לפני שניגשנו פנימה, התחלנו לפתוח 360 מעלות. זה אומר שהולכים במעגל ובודקים שאין מלכוד בכל השטח מסביב. תוך כדי הליכה פורסים סס"ל (סרט סימון לבן), כדי שנדע איפה כבר דרכנו. אחרי שהקפנו 180 מעלות, במשך חצי שעה, נועם נעצר ואמר שזה מספיק.
אחד המכשירים לא עבד עוד לפני שיצאנו מהמוצב, אז אמרתי לבנדורי שיתקדם עם הנקפדון לעברנו. על הנקפדון יש אמצעי נוסף, אולי הוא יעזור. בנדורי נעמד כשפלג גופו העליון מחוץ לרכב, צרחתי עליו שיכנס פנימה מיד, אחרת הוא מת.
נועם אמר, "תביא לי את החובש והקשר, אני נכנס אתם פנימה לבור". אמרתי שישכח מזה. "אף אחד לא הולך אתך חוץ ממני", אמרתי "אני אהיה גם החובש וגם הקשר שלך, אף אחד מהילדים לא זז". הוא התעצבן. "תתפלא, החובש והקשר באים אתי", אמר "ככה סיכמנו במוצב". לא יודע מה קרה לי, סירבתי. הרגשתי שאני לא סומך על אף אחד עכשיו, לא רוצה לערב את הצעירים בזה, משהו שם לא בסדר. נגררנו לוויכוח. "חבל שאנחנו עומדים פה חשופים, בנקודה נצפית", אמרתי לבסוף, "או שאתה לוקח אותי או שאני עולה על הנקפדון ונעלם מפה עם החיילים שלי". הוא נשבר.
התחלנו ללכת. הוא ראשון, אני כמה מטרים אחריו. "תדע לך שזה לא תקין", הוא אמר, "אתה לא אמור לנהל את העניינים פה, אתה אמור לאבטח". הוא צעד עוד שני צעדים, סובב את הראש ואמר "ילד, שמור מרחק", בחיוך. עניתי "סע, סע, יא צעיר". ופתאום פיצוץ, בום אדיר. 16:29, נועם נפל.

אלוהים, אני אפסיק לעשן
כשנועם נפל, עוד שמעתי את המשפט "ילד, שמור מרחק" מהדהד באוויר, הפיצוץ עשה לי צלצולים באוזניים. נועם התרומם לרגע על הצד ושוב נפל. הכל עצר, קפא. ככה אומר הנוהל, כולם קופאים מיד במקום. "ברדלס, כאן אחד. מתנה! עלינו על מתנה! פרח אחד, כל השאר תקינים. מתחיל לחלץ".
עמדנו לרגע המומים. מספר 2 ו-3 והכלבן החלו לפלס לי גישה אליו. אם כבר התפוצץ עלינו מטען, לך תדע אם אין כאן עוד עשרה מטענים נוספים. מישהו צופה בנו, כנראה מהכפר ארנון, ופשוט לוחץ על כפתור, עד כדי כך זה פשוט. בינתיים ראיתי איך החיילים בכוח האבטחה מתחילים לעשות תנועות של לחץ, לאבד את עצמם. צעקתי "ניסאווי, ס'תכל אליי עכשיו", חשבתי לעצמי, אתה מוכרח לשמור אתם על קשר עין, אם הם לא יראו אותך לרגע, הם יילחצו פה בטירוף. בנדורי התניע את הנקפדון והחל להתקרב.
מרקו ואני ניגשנו לנועם. מספר 2 הוריד לו את הקסדה. מרקו כרע ברך, התחיל להנשים אותו. שאלתי "מרקו, מה קורה?". הוא לא ענה. שאלתי שוב, מה קורה, מה קורה, מה קורה. הוא שתק. סובבתי בכוח את הראש שלו אליי, "תדווח לי מה המצב שלו", אמרתי. הפנים של מרקו היו מלאות דם, מההנשמה.
הוא אמר לי "אין". מה אין? מה אין? התחלתי להבין שזה אבוד. ההדף הרג אותו. מכל חור בגוף יצא לו דם. מהאוזניים, מהאף, מהפה. גם רסיסים. מרקו המשיך בכל הכוח, עשה לו סילוק הפרשות, שאב לו כמויות עצומות של דם מתוך הפה. זה לא נגמר. יאללה, שיכניס לו אוויר כבר, שינשים אותו. אבל הדם לא הפסיק לצאת.
שתיים שלוש דקות עברו, ונועם שכב שם. אני עומד ליד, מרגיש כל כך לבד ברגע הזה. המחשבות מתערבבות, חלק אחד שבי חושב מה צריך לעשות, מדווח למוצב, מכוון ארטילריה, מדבר עם החיילים על כל התכלס, המבצעיות. בחלק השני אני נאכל בטירוף, נאכל בכל האיברים, מרגיש כאילו הגוף שלי מתמוטט.
ואני שומע איך אני צועק לעצמי בתוך הראש, "כמה זמן לעזאזל, כמה זמן, תנשים אותו, בבקשה שהוא ינשום, אלוהים, אני אעשה הכל בשביל זה. אני אפסיק לעשן, אעשה הכל, רק שינשום". ואני רואה את מרקו מתחיל להשתולל, לדפוק חזק על הגוף שלו בייאוש, בכל הכוח, בלי רגש. נצח זה נמשך. מרקו ידע שהוא גמור, אבל בשטח אי אפשר לקבוע מוות. את זה יקבע רק רופא במוצב.
בקשר פתאום אומרים לי "בשלב זה לא להילחץ". יא בן זונה, מה לא להילחץ, יא בן זונה. ואז המג"ד עולה על התדר ומתחיל לתת פקודות, לדאוג שאנחנו חוזרים למעלה בלי שטויות. העמסנו את נועם ומרקו על הנקפדון, הם התחילו לנסוע, ואני דפקתי ריצת אמוק עד המוצב.
כשנכנסתי הם היו כבר בעיצומו של הטיפול, הרופא של המוצב רכן מעל נועם. החובשים דחפו אותי בכוח. מישהו מהסמלים הכניס בינתיים את החיילים שלי לחדר תחקירים, כדי שלא יראו. הרופא קבע את המוות. בנדורי התחיל לבכות. קראתי את המדונה מהראש והלכתי לשבת בצד, לבד. אמרתי לעצמי זהו, פה השירות הצבאי שלי הגיע לסוף. זהו, אני עוזב.
בלילה כיסו את נועם על פי הנוהל, אמרו קדיש, ואז קראו לי לעזור להעמיס אותו על מסוק שאמור להגיע. עמדנו שם 20 מטר מהמנחת, יד אחת על הגופה, יד שנייה על הנשק, חיכינו. לרגע חשפתי לו את הפנים, לראות אותו בפעם האחרונה. על חולצתו נמצא עדיין הכפתור שאמא נתנה לו לפני שעזב את הבית. "לצאת בשלום מלבנון", כתוב שם. ואז הגיע יסעור. מלא אבק, כל כך קשה לרוץ נגד הרוח. מצד אחד של המסוק העלינו את הגופה, מהצד השני שלו ירדו הקודקודים שהגיעו למוצב לקיים תחקיר. הם אפילו לא הסתכלו על נועם כשהעלינו אותו. הם צעדו שם בלי להסיט את המבט אל האלונקה, אפילו בלי להפנות מבט אלינו.
נשארתי לעמוד שם, הסתכלתי על המסוק המתרחק, עד שנעלם באופק. ואז הלכנו להשתתף בתחקיר. "זה גיא המוות פה, לא רצועת ביטחון", אמר לי בנדורי. ברקע אפשר היה לשמוע את אש המרגמות שהמחבלים ירו בכל הגזרה.
גם למחרת התפוצצו על כביש הגישה שלנו שני מטענים. התחלנו להבין שהאזור ממולכד כולו. התנועה על הצירים בוטלה כליל.
כמה ימים אחר כך במוצב ריחן הקרוב אלינו נפצעו שמונה צנחנים פצעים בינוניים. חיילים בלי יד, בלי רגל, בלי עין, אבל זה אף אחד לא סופר. סופרים רק את ההרוגים.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
נועם ברנע נפל בתאריך 12.4.1999, חמישה ימים בלבד לפני סיום שירותו בצה"ל

תוציא את אחי
במשך חודשים ארוכים האשמתי את עצמי, אני הרי הייתי מפקד האבטחה. נועם היה אולי פז"מניק ממני, אבל לא היה לוחם שטח. זו הייתה האחריות שלי למנוע ממנו להיכנס לנקודה, הייתי צריך לאתר את התקלה מראש ולהגיד שפשוט לא יוצאים. ואיך לעזאזל חיזבאללה הניחו שם מטען בכלל? הרי הצוות שלי היה מתצפת כל לילה ממש קרוב לנקודה הזאת. האם יכול להיות שהניחו לחיילים שלי מטען מתחת לאף? רק בדיעבד הסתבר שהייתה שם נקודה בלתי נצפית, נסתרת, ואנחנו לא שמנו לב.
גם מרקו האשים את עצמו. הוא לא הצליח לפתוח את הפה באותם ימים, בן אדם גמור. הוא חי באשליה שנועם היה חי עדיין אחרי הפיצוץ, וטיפול אחר יכול היה להציל אותו. צעקתי עליו, "שכח מזה, דפוק, הוא היה מת מהרגע הראשון", אבל הוא לא הקשיב. כולם היו שבורים רצח.
אחרי שבוע הוציאו את כולנו הביתה לחופשה. הזמינו אותי לתחקיר אצל אלוף הפיקוד. כל הקודקודים היו שם, האלוף, מג"ד הרכס, סמח"ט, מח"טים, מפקדי הסיירות, כולם באו. כל אחד הסביר בתורו למה אין לו שום אחריות, ככה זה נראה. הראשון אמר, "אני אישרתי את הפעולה הזאת, כי חשבתי שחנן דיבר עם אהוד". ואז חנן עלה, "אני הבנתי שמפקד יהלו"ם דיבר עם מישהו", הוא אמר. ככה, אחד אחרי השני. קמתי ואמרתי שאני לא מבין מה אנחנו מחפשים כאן בכלל, כי אם מחפשים אצבע מאשימה, שיאשימו אותי וזהו. האלוף אמר: "לא מחפשים פה אצבע מאשימה, מחפשים לדעת מה קרה". עניתי שאם כך, השאלות לא מכוונות נכון, לדעתי. אבל אז שתקתי. אני סג"מ, לא צריך להיות שם בכלל. קמתי ויצאתי באמצע.
רציתי ללכת לבית של נועם, אבל לא הלכתי. פחדתי. בעיקר פחדתי שיאשימו אותי. מה אני אגיד לאמא שלו ברגע הראשון? להגיד שאני זה שאִבטח שם?
קראתי בעיתון שסבתא שלו נפטרה עשרה ימים אחר כך. היא סירבה לאכול, סירבה לשתות, אמרה שהיא לא רוצה לחיות במדינה, שבה סבתות קוברות את הנכדים שלהן. משפט חזק זה, עצוב. אמא שלו סיפרה שהיא הייתה מתחננת בפניו תמיד שלא יעלה ללבנון, והוא היה עונה לה "מה את רוצה, חינכת אותי לראש גדול, לא להיות אגואיסט, לא?" ככה היא סיפרה לעיתון. היא ואבא שלו היו פעילים ב'ארבע אמהות' מהרגע שהארגון הוקם. אחיו הגדול ששירת גם הוא פעם בלבנון, הקים תנועת מחאה של מילואמניקים קרביים שנקראה 'תוציאו את אחי מלבנון'. זה היה עוד לפני שהוא איבד את נועם. דווקא רציתי לפגוש אותם.
עברה שנה בדיוק עד שאזרתי אומץ והלכתי. זה היה ביום הזיכרון לחללי צה"ל ליד הקבר. ניגשתי לאבא שלו ואמרתי "שלום, אני גלעד". "גלעד שהיה עם נועם באירוע"? הוא שאל. עניתי שכן. אחר כך הייתה שתיקה.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
עמדת לבן


פרק 5 / היד של אושרי
כשנפלו הפגזים אושרי הרס"פ איבד יד ; לילה לפני זה נשבענו להתאבד אם דבר כזה יקרה

נכון שאתה אף פעם לא מאמין, שמישהו מוכר לך סיפורים על גורל מוזר ועל מקריות טרגית? זה נשמע תמיד דמיוני מדיי, מופרך. חייל שאומר לאמא שלו איזה שיר הוא רוצה שישמיעו על הקבר שלו אם ייהרג, ולמחרת הוא נהרג, למשל. זה קורה. ככה יישמע לך גם הסיפור הבא, וכל מילה בו אמת.
לילה אחד, שבועות ספורים אחרי שנועם נהרג, התכוננו לצאת בשיירה לבופור. היינו כבר בפרסה (שטח אימונים ליד קריית שמונה), ביצענו תרגול היתקלות במארב מחבלים לקראת העלייה, כשפתאום הגיעה הודעה מפיקוד צפון שהשיירה מתבטלת. יש התראות מודיעיניות חמות, הסבירו לנו. "נעלה בשיירה מחר", אמרתי לחיילים, "בינתיים נסתער על כמה חדרים במלון 'הצפון". כמעט בכל כניסה ללבנון או יציאה ממנה היינו נקלעים למלון 'הצפון'. לפעמים הספקנו להזעיק לשם את החברות שלנו ולישון איתן יחד, מחובקים, לפעמים סתם צפינו בערוצי הכבלים ונכנסנו תחת המים החמים לשעה או שעתיים. זה חלק מההווי, לשבת בלובי עם קפוצ'ינו, להתפרס על המיטות בתחתונים או בעירום, בלי אפוד, בלי נעליים גבוהות, בלי כוננות ספיגה, רגוע כל כך, ולדבר.
כשהגענו למלון באותו הלילה, שלחנו את הילדים לישון. אחר כך התיישבנו שלושתנו – אני, בנדורי ואושרי – לשיחת לילה. אושרי הוא הרס"פ שלנו. רס"פ זה הכל. הוא גם לוחם, הוא גם דואג לכל המנהלות של הפלוגה, דואג לאוכל, לדלק, לביגוד, לתחמושת והוא רק בגיל שלנו. הוא שחור שחור, האושרי הזה, עם לב חם אש. אני אוהב אותו אהבת נפש.
אחרי שגלגלנו כמה רכילויות מהפלוגה, עדכנתי אותם על המשבר ביחסים ביני לבין החברה שלי לילך. נפרדנו כמה שבועות לפני כן, אחרי ארבע שנים יחד. לחצו עליה לנתק אתי את הקשר. כשה קרה נכנסתי אמנם לדיכאון רציני, אבל באותו הלילה במלון 'הצפון' אמרתי לאושרי ובנדורי שאני מתכוון להחזיר אותה אליי, ואני משוכנע שאני עומד להצליח. תוך כדי שאני מדבר, אושרי מסתכל עליי במבט ומנפיץ פתאום שאלה שלא קשורה לכלום. "תגיד לי, אם תאבד פתאום יד, היא תחזור אליך"? הוא שאל. עניתי שאין סיכוי. במצב כזה היא בחיים לא תחזור.
כבר מזמן הסכמנו שלושתנו שלאבד יד או רגל זה גרוע מכול, גרוע יותר ממוות. זה לא רק אנחנו חושבים ככה , כולם בפלוגה אומרים את זה תמיד. זו עובדה ידועה. כשאתה מאבד רגל, אף אחת לא תרצה אותך יותר, גם אין יותר כדורגל, אין יותר שחייה, אין מסעות. כל החים תג'עג'ע ככה? עדיף למות.
אמרתי לבנדורי, "אם אני מתפוצץ ונקטע לי איבר, תירה בי, תהרוג אותי חופשי". בנדורי שאל אם אני בטוח, עניתי שכן. כשאתה מת, יש לך מכסימום שתים שלוש שניות של כאב עד שאתה מאבד הכרה, אתה הרי לא נהרג תוך כדי סבל ממושך מדיי. כשאתה מאבד איבר, לעומת זאת, מובטח לך סבל לכל החיים. אושרי הציע שנתחייב אחד לשני שאם מישהו משלושתנו מאבד יד או רגל, השניים האחרים גומרים אותו, תוקעים בו כדור במקום. הבטחנו, ואז הלכנו לישון.
לפני שנרדמתי נזכרתי בריב רציני שהיה לי פעם עם לילך, ממש על אותו נושא. זה קרה כשהיא סיפרה לי על חיילת שמשרתת איתה, מש"קית ת"ש, שהיה לה חבר ששירת בלבנון. הבחור הזה מהנח"ל עלה על מטען, איבד כף רגל ואת עין שמאל. אמנם חברה שלו נשארה לצדו, חצי שנה היא גררה אתו, אבל בשיחות בארבע עיניים היא הייתה מספרת ללילך כמה שזה קשה. "אני רוצה כבר לצאת לבלות, אבל אני לא יכולה", היא הייתה אומרת לה, "הוא יבוא אתי, ומה בדיוק יעשה? יסתכל מהצד? פעם הוא אהב לרקוד, אבל עכשיו הוא מתבייש. מרגישים הרי לפי התנועות שלו שהוא פגוע".
לילך, כמו איזו אהבלה, שאלה אותה איך המין שלהם אחרי הפציעה. החברה ההיא ענתה שאין מין, חצי שנה הם כבר לא שכבו. "היו כמה נשיקות", היא אמרה, "אבל אין קטע כבר". תאשים אותה? ברור שלא. זה הרתיע אותה, זה מפחיד, אחי. הוא בטח נראה כמו מפלץ. אין לו עין, הוא מסתובב עם רטייה שחורה. כשהוא בבית והוא לא מתבייש, הוא מוריד את הרטייה ומסתובב עם עין זכוכית. הוא כבר לא מושך אותה, היא הודתה.
אחרי חצי שנה, יום אחד, הוא אומר לה מיוזמתו שכדאי להיפרד. היא שיחקה אותה בהתחלה עצובה, אמרה לו שהיא תשמח להישאר יחד, אבל לא התעקשה. עמוק בפנים היה ברור שהיא רוצה לנשום, להתרחק. היא רוצה מישהו שילך אתה לים ולא איזה צולע מפגר. נמאס לה מתקופה של בכי וקשיים.
אמרתי ללילך, "הוא יצא גבר, תותח, שעזב אותה. הקדים תרופה למכה. הרי הבת-זונה לא הייתה נשארת אתו בסופו של דבר". היא הנהנה בראש ואמרה, "אני הייתי נשארת אתך". "אין סיכוי כזה", עניתי, "כולכן עוזבות". בכל ההיסטוריה של הפלוגה שלי, בכל המוצבים השכנים, בכל הסיפורים ששמעתי עד היום, הן תמיד עוזבות במוקדם או במאוחר. "גם את תעזבי אותי, על בליינד", אמרתי, "אבל אל תדאגי, חשבתי על זה כבר והחלטתי שאם זה קורה, אני חותך, או שאני קופץ ממסוק החילוץ בדרך לבית החולים, או שאני יורה בעצמי. בדוק" היה לנו ריב רציני. באותו הלילה אפילו לא שכבנו.

בכי ראשון
בערב למחרת יצאה שיירה. בזמן היציאה חשבתי הרבה על שיחת הלילה עם אושרי ובנדורי. חשבתי גם איזה מסכן ההוא מהנח"ל. שאין לו סיכוי למצוא בחורה חדשה. מכסימום איזו אחת בכיסא גלגלים, או צפונה מזה, חשבתי.
כשהגענו למוצב, אני ובנדורי ירדנו בריצה מהמשאית ורצנו לעבר החד"ב, אושרי ניגש לבדוק את הגנרטורים, והחיילים פרקו ציוד וחבילות מהרכבים. הנהגים עדיין לא כיבו את המנועים, כשפתאום החלה התקפת פצמ"רים.
פצמ"ר ראשון פגע אמנם רחוק. השני, שלוש שניות אחר כך, נפל ממש בתוך המוצב. רסיס גדול עף ישר על אושרי, חתך לו את היד, עשה לו שבר חיצוני באחת העצמות. רסיס נוסף עף לו לרגל.
מוני, הרס"פ השני, רץ לאושרי, אחז ביד שנותרה שלמה והחל למשוך אותו לכיוון הנפא"ל. "בוא כבר", הוא צרח. אושרי התחיל לרוץ לכיוון השני, הוא לא ידע מה הוא עושה. "לאן אתה רץ? אין שם שום מרחב מוגן", צעק מוני. אושרי התיישב פתאום על הרצפה ואחז לעצמו ביד. מוני הבין שהוא לא בפוקוס, תפס אותו בשתי ידיים והכניס אותו פנימה. הוא צעק "יש לי פצוע, יש לי פצוע".
כולנו עמדנו בנפא"ל המקורה, עד שתסתיים ההתקפה. החיילים ישבו שם, בעוד אני שומר על פתח הכניסה, מוודא שאף אחד לא נהיה מסטול ויוצא החוצה לחטוף אש. פתאום מוני ואושרי מופיעים בפתח בריצה, עם ריח חריף של אבק שריפה. מוני, מכוסה כולו בדם של אושרי, השאיר את אושרי לידי ורץ חזרה החוצה לבדוק אם יש פצועים נוספים. אושרי בכה. ראיתי שהיד שלו ממש נתלשה מהמקום, כמעט לחלוטין. הוא הסתכל לי בעיניים וצעק פתאום "תעזור לי פה, תעזור לי". קפאתי. "מה אתה רוצה שאני אעשה?", שאלתי, "אין לי מה לעשות". התחלתי גם אני לבכות, בלי שליטה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי, אפילו כשנועם הלך לא בכיתי. אושרי המשיך לעמוד לידי, הסתכל עלי כל הזמן בעיניים. לא הבנתי למה הוא לא רץ הלאה לחפש מישהו אחר שיעזור לו. ואז פתאום הוא התעלף. למה, למען השם, קפאתי שם? הרי תרגלנו מצבים כאלה כל כך הרבה פעמים.
עד שהגיעו כל החובשים, החזקתי אותו בידיים דקות ארוכות. ניסיתי לדחוף לו את הבשר פנימה, שלא יישפך, אבל לא ממש ידעתי מה אני עושה. ואז הם באו, התחילו לקבע את היד, נתנו לו מורפיום. ח"ע-נים (חוסמי עורקים), עירוי, עניינים, הוא כבר לא הרגיש כלום בשלב הזה. רק אז התאפסתי.
כשהמורפיום כבר הציף לו את הדם, הוא צעק "בנדורי בוא אליי". הוא לא שם לב, כנראה, שבנדורי, החבר הכי טוב שלו, כבר צמוד אליו. "תדליק לי מלבורו", אושרי אמר. ואנחנו עמדנו שם המומים. הוא לא יודע מה קורה לו? הוא לא מבין? או שאולי סיממו אותו יותר מדיי. לא יכול להיות שהוא מדבר ככה. אמרתי לוויס החובש, "וייס, מה זה?", והוא צעק "תעסיק אותו, זה טוב, שלא יאבד את ההכרה שוב פעם". "תדליק לי מלבורו" הוא אמר שוב. בנדורי ענה לו, "עזוב אותך מהסיגריות עכשיו, זה לא טוב לך". אושרי, בעיניים עצומות, שאל אותו, "למה מה קרה, הפסקתי לעשן?. לא ידענו מה עוד לומר לו, על מה מדברים. "רגע". קפץ פתאום בנדורי, "אתה דפקת לי את המצית, אושרי?". הוא ענה שכן, לקח את היד השלמה שלו, הכניס אותה לכיס של המכנסיים והוציא את המצית של בנדורי. זה היה מפחיד. ואז הוא שתק. שתיקה ארוכה. לבסוף אמר "זהו, לבנון נגמרה בשבילי". התחלתי שוב לבכות. הוא היה מעורפל, אבל דיבר. "מה אתה בוכה?" הוא שאל אותי, "למה מה, אני מת"? אחר כך בא המסוק והוא פוּנה.
אם לא די בכך כדי להבין שיש גורל, לא סתם גורל, אלא כזה שהוא ציני בטירוף, קבל את הקטע הבא. שבוע לפני כן נפצע גולו הקלע. הוא חטף כדור בקרב יריות ורימונים מטווח קצר. הכדור שפגע בו היה דו"צ, אש כוחותינו. אחד הנגביסטים ירה, כנראה צרור רחב מדיי, קורה. כשביקרנו אותו בבית החולים יומיים אחר כך, אושרי פלט פתאום אמירה מוזרה. "אל תדאג, עוד שבוע אני בא לשכב פה במיטה לידך". שבוע אחר כך הוא שכב שם, במיטה לידו. מפחיד כמה שזה לא ייאמן.

הזיות
גם היום, כשאני לבד, לפעמים אני רואה את אושרי, בהילוך איטי, נכנס שם בדלת. היד שלו עדיין תלויה, מאחוריו הכול עשן, והוא צועק "תעזור לי". משכיבים אותו על הרצפה, מנסים לחבר לו את היד. כולו דם. הכול בהילוך איטי. כשאומרים לי "לבנון ארורה", זו התמונה שעולה לי בראש, אלה הזוועות. אני דוחף לו את הבשר פנימה, לתוך העור, כמו איזה חיה שלא יאבד חתיכות, ואז אנחנו עוטפים את זה בת"א (תחבושת אישית), ואז מגיע מסוק. זאת לבנון, כשכולך מרוח דם, ומי ששוכב שם הוא חבר שלך. אז איך זה שאתה לא עוצר לרגע וחושב עם עצמך, מה בעצם אני עושה פה? למה לעזאזל אני במקום הזה?
בבית החולים אושרי בכה, בכה הרבה מאוד אפילו. כמה ימים אחר כך הוא החליט להתחזק וניסה להתחיל חיים חדשים. ביום שבו צה"ל יצא מלבנון, בשנה שעברה, כשאנחנו היינו בבסיס אימונים, היה לו קשה. בחדשות חגגו משמחה, אבל מבחינתו זו הייתה נפילת מתח עצבנית. כנראה הכל חזר אליו. הוא בא לפלוגה באותו היום, הראה לי את הברזל שקיבעו לו סביב היד, משהו שנראה כמו חלילית כזאת עם כל מיני ברזלים קטנים מחוברים בצדדים. הוא אמר, "קח, קח לי את היד המסריחה הזאת, כל זה היה ממש לחינם". חיבקתי אותו. "לא יכולתי להחזיק עוד כמה חודשים בלי להיפצע, ולרדת משם?", הוא שאל, "כל הסבל שמצפה לי בחיים יכול היה להימנע". קטע קשה. עכשיו הוא ובנדורי משוחררים כבר, הם טסו יחד למזרח. חברה עדיין אין לו.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
פתיחת ציר – מקדימה חי"ר, מאחור נגמ"חון עם גג ברזנט


פרק 6 / בשר תותחים
כתבתי מכתב ללילך ; שוב לא היה לי אומץ לשלוח ; היא פשוט לא תוכל להבין

מכתבי הייאוש מתחילים תמיד ב'ממי'. אחר כך לרוב כמה שורות משלמה ארצי, לא ברור למה, ואז מתחילים לשפוך.
"ממי, מה המצב אצלך?
הימים הם ימי זעם, אומרים שזה ככה. הימים הם ימי פעם, הם ימי עכשיו. אני לא יודע על מי לכעוס יותר. אני כועס עלייך, כועס על ההורים שי, כועס על המפקדים שלי, כועס על החיילים, כועס על אלוהים שהכניס אותי למצב החרבנה הזה. יותר מהכל אני כועס על עצמי. ברגעים קשים במיוחד, אני חושב שאולי כבר אין בי כעס בכלל, וזה רק עושה אותי עצוב יותר.
זה לא סתם עוד מכתב על כמה שאני מתגעגע, הפעם זה מכתב שביזות עצבני. פשוט, תקראי ותנסי להבין. רק תנסי. אני שבור. אני יודע שזו אמירה שכיחה כל כך ובנאלית בימים אלה, אבל נשבע לך, אני שבור. אני לא יודע איפה לקבור את עצמי. אושרי היה חבר שלי שנתיים, החבר הכי טוב שיכול להיות. שנתיים היינו עסוקים כל היום בחארטות, מבקשים אחד מהשני עזרה על ריק, 'אחי, תעזור לי פה. אחי, תעזור לי שם'. עזרה בלסחוב איזה ג'ריקן, למשל. תמיד עזרתי, הייתי בטוח שאני החבר הכי מושלם, גבר-גבר אני. אבל אז, כשהגיע רגע האמת, כשהוא נכנס עם היד תלויה באוויר וצעק בדמעות 'תעזור לי, גלעד', כשהוא באמת היה צריך אותי, דווקא בשנייה הזאת לא עזרתי. עמדתי שם כמו איזה ג'ובניק מזדיין, ראיתי כמה שהוא צריך אותי, אבל לא עזרתי. זה לא שלא ידעתי איך לשים לו נקודות לחיצה, איך לטפל בו. אני ידעתי. עשיתי הרי אין סוף פעמים תרגולות של טיפול כזה, הכל היה אמור לבוא לי בטבעיות, בלי מחשבה. והנה, כשזה קרה, קפאתי, ואם לא היה מישהו אחר שיתעשת בזמן, יכול להיות שאושרי היה גמור עכשיו, היה מאבד יותר מדיי דם ומתבזבז לנו סופית. להתבזבז, ממי, זה אומר למות, בשפה שלנו.
משהו עצר אותי שם. אפילו לא העזתי לשאול את עצמי, 'יא אפס, למה אתה לא עוזר?'. אולי לא רציתי מספיק? לא. ידעתי את התשובה. אני פחדן.
לא הגיע לו, לאושרי. לא הגיע לו שאני אהיה פחדן. גם לי זה לא מגיע. לא מגיע לי בכלל להגיד את הדברים האלה שאני אומר עכשיו, ולא מגיע לחשוב שאני כזה.
תתגעגעי אליי.
אוהב, גלעד".

התחלתי עם מכתבי הייאוש כשנועם נהרג ואושרי נפצע. לילך ואני לא היינו אז ביחד, פרידה זמנית, ובכל זאת היא הייתה המועמדת הקלאסית וכנראה גם היחידה להשתפכויות שלי. אישה זאת אישה. בענייני צבא היא אולי לא מבינה בסנטימטר, אבל אני אוהב אותה יותר מהכול, כבר ארבע שנים. היא תמיד אומרת שאני צריך לעזוב את הצבא, היא לא מצליחה להבין מה לעזאזל אני עושה שם בבופור, למה אני מחפש צרות, אבל בין נזיפה אחת לשנייה היא מסתכלת בי במבט חמוד כזה, מגיבה בחום מלטף. לכן על רוב המכתבים היה מתנוסס השם שלה.
את חלקם, בעיקר את הקשים שבהם, היא לא ראתה מעולם, הם נשארו ביני לבין אלוהים. גרסתי אותם מאוחר יותר או החבאתי עמוק בתיק. זה קורה לפעמים שאתה מבין כבר אחרי ארבע השורות הראשונות שאת המכתב הזה אסור לך לשלוח. אם חברה שלך תקרא אותו, אין לך סיכוי אצלה, היא לא תאהב אותך. הוא נשמע מדכא מדיי, מלוכלך מדיי, קיצוני מדיי, מבהיל. מכתב שחושף שאתה לגמרי לא אותו אדם שהיא מכירה מהבית. אתה אכזרי יותר, למשל, והרבה פחות מצחיק. תוך כדי כתיבה אתה מגלה מי אתה באמת.
ואז אתה כותב שמאסת. מאסת בירי, מאסת בחיילוּת, מאסת בעצמך. אתה מרגיש שחוק ועייף. אתה מגלה שכולם שקרנים. אני שקרן, כי אני לא באמת נמצא פה להגן על תושבי הצפון, אני פה כי יש לי דחף להרוג, אני נהנה מזה. המפקד שלי שקרן, כי הוא עומד לידי ואומר שהוא אתי, אבל ברגע הראשון שיתעופפו כדורים הוא יברח, ידאג לתחת של עצמו, לפחות ככה נדמה לי. כולם שקרנים בסופו של דבר.
מסביב אני רואה הרבה אנשים עם קלסר ובלוק כתיבה, מורחים כמה שורות ומסתכלים כל הזמן לצדדים לראות שאף אחד לא מציץ. מעניין אם המכתב שלהם נראה שפוי משלי. מעניין.
חטפתי מכתב מהידיים של ספי, סתם מתוך סקרנות. הוא צעק והתחנן שאעזוב. "אני מרגיש שאני לא יכול יותר", הוא כתב שם לחברה שלו, "אני חולם בלילה על טוסט עם סלמון, על איזה סטייק, אבל פה במוצב עושים לי משטר כמו לכלב. הטבח שלנו החליט שאני שמן מדיי וממלא אותי כל הזמן בסלטים. אני שבור, קורס, לא מרגיש טוב. שיזדיינו כולם". ככה מכתב שלם.

על מי אני עובד?
בתחילת הקיץ סיימנו קו, כל הפלוגה ירדה מהבופור לארבעה חודשי אימון והתאווררות. החלטתי שאני אל המקום הזה לא חוזר, שהגיע הזמן לעצור הכל, ללכת. הייתי נחוש, אין לי מה לחפש כאן יותר. גם ההורים שלי לחצו בכיוון, דאגו להזכיר לי כל הזמן שאחי הגדול נפצע שם, ולהם אין כוח להתמודדות נפשית נוספת שכזו.
עכשיו, חשבתי, הגיע הזמן להחזיר אלי את לילך. היא אמנם עזבה אותי ברגעים הכי קשים, אמרה שהיא רוצה לנסות דברים אחרים, אבל אני אסלח לה.
כשסיפרתי לבנדורי שאני חותך, הוא הודיע שבלעדי הוא לא נשאר. גם חמו המפק"ץ השני, נשבע שבמצב כזה הוא יעזוב. היו גם כמה אחרים. יחד אנחנו עלולים לגרום להתמוטטות הפלוגה.
ביום החופש הראשון שהיה לי נסעתי לתל אביב לנשום קצת אוויר. זה היה בלתי נתפס, לראות מדינה שלמה שותה לימונדה בקשית, הולכת לקניון, חיה בכיף, כשלמעלה מתנהלת מלחמה מטורפת. ישבתי לבד וצפיתי בהם מהצד, ניסיתי לחשוב אם אני מתחבר לכל ההוויה הזאת. יש להם כל ערב כוסיות מתחלפות, כנראה, לג'ובניקים האלה, אבל אין להם מושג מה זאת חברות והקרבה, חשבתי. אני רואה אותם באים יחד לפאב ומתחילים להתחשבן זה עם זה על כסף. אצלנו בפלוגה כל הכסף שייך לכולם. ככה אני רגיל וככה אני אוהב. הג'ובניקים הריקנים האלה לא יודעים מה זה מדונה, מה זה עכבר, מה זה רד-פוינט, מה זה לעשות מסע כומתה של 100 קילומטר. הם לא יודעים מה זה להסתער, מה זה לחטוף כדור, מה זה לשים נקודת לחיצה לחבר שלך כשהוא חצי מת. הם מגעילים אותי. אולי האמת היא שיותר כיף לי בחיים להסתער מאשר לשתות לימונדה? כנראה שכן. אז על מי אני עובד, מה אני בכלל בוכה, אני אוהב את זה. אוהב לצבוע לעצמי את הפנים, לזחול בערפל, אני אוהב את החושך, את הלילות הקרים, להזיע מעל הגבות מרוב לחץ ולהרגיש את הטיפות זולגות לי על הלחי. מי שלא היה בסרט הזה לא יבין לעולם.
והחיילים שלי, אני מוכן למות בשבילם. נשבע לך, אני באמת מוכן למות בשבילם. זאת לא סתם סיסמה, וטוב לי עם זה. נראה לי שגם הם מוכנים למות בשבילי, זאת הרגשה מדהימה.
כשיש לי כוויות קור עצבניות, אני אוהב לגלות בכל פעם מחדש שעדיין לא עברתי את הגבול, עדיין לא הגעתי לשיא האפשרי של הכאב. אני סקרן כמה עוד אפשר למשוך, אוהב להוכיח לעצמי שאני מסוגל לשיאים חדשים. זה הרבה כאב, הרבה כיף.
אם אני אוותר לעצמי עכשיו, חשבתי, אני אשאר בו אדם של בינוניות כל החיים שלי. להיות ממוצע זה מבהיל, זה דבר רע. בשלב הבא אני אתחתן עם אישה לא משהו, יהיו לי חברים לא משהו, אני אוותר לילד שלי שיקבל ג' באנגלית. החלטתי לא לוותר.
בנובמבר חזרנו לבופור.

ספקות
רגע לפני העלייה נקלעתי עם קבוצה של סמלים מהפלוגה לשיחה קשה. בפעם הראשונה התחלתי לשמוע מהם ספקות, פעם ראשונה שבאוויר ריחפה שאלת התרומה שלנו. "בשביל מה אנחנו עולים עכשיו?" שאלו אותי, "אם ממילא אהוד ברק מתחייב להוציא את צה"ל מלבנון תוך שמונה חודשים, למה לא לעשות את זה עכשיו?". "אנחנו סתם נהיה שם מטרות", אמר מישהו, "בשבוע הבא אני אחטוף טיל ואתבזבז, יומיים אחר כך ביטון וגור יתבזבזו, יום אחר כך מלליס יגמור נכה, ואז הרי כולם יגידו, וואללה נכון, היינו צריכים לצאת כבר מזמן, לפני גל ההרוגים הגדול".
"ברק לא אידיוט", אמרתי להם, "הבן אדם מוביל את המדינה עם אסטרטגיה. כבר חודשיים לא היו לנו הרוגים בלבנון, עכשיו חשוב למשוך זמן, לתת לצד השני להבין שהוא מפסיד, ואז לצאת משם בהסדר מדיני, כשהיה שלנו על העליונה. המודיעין והמוסד יגידו בדיוק מתי כדאי לצאת".
אחד החיילים ענה לי, "אני לא חושב שאני צריך להיות שם רק בגלל שהמדינה מנסה להרוויח זמן במשחק פוליטי מעוות. האם אני צריך למות בשביל שברק ירוויח זמן? שישֹים את הילדה שלו אתנו על הבופור, ותסביר להם שזו מטרה נעלה להקריב את החיים שלך בשביל להרוויח זמן. אם הם סומכים עלינו, שיפקידו את הילדים שלהם בידיים שלנו, ואז שירוויחו כמה זמן שהם רוצים. אבל למה עליי? סליחה שאני אומר את זה, אבל זה כל כך בולט שלממשלה אין שום מעורבות רגשית, ובינתיים אנחנו סתם מתכלים אחד אחרי השני. הרי בסוף יוציאו אותנו משם, רק חבל שחלק מאתנו ייצאו בארונות". ככה הוא אמר. פעם ראשונה ששמעתי חייל נסחף בכיוון המסוכן הזה.
"מישהו שטף לכם את המוח", אמרתי, "חיילים לא צריכים לשאול כאלה שאלות, אסור לדבר על זה בכלל. אם הרעיונות האלה יחלחלו לכם לראש, אתם תהיו חרא לוחמים. אז כאי מאוד שתקברו את זה, ומהר".

סמים בעמדות
באותה תקופה החלו לזרום אלינו שמועות על חיילים שנתפסו במוצבים אחרים ברצועה, כשהם מעשנים סמים בעמדות שמירה. עד אותו יום שמעתי רק על חיילים שמביאים ביד בעמדות. להוריד את הנשק ולאונן ככה, כשהחיים של כל החיילים במוצב תלויים בך ומסביב עפים טילים, זה בלתי נתפס, זה ביזיון. אני מכריח את עצמי להאמין שלחיילים שלי זה לא קרה לעולם, אבל אני מודה ששמעתי שיש מלא שעושים את זה במקומות אחרים. כשחשדתי הייתי מסתובב ובודק, מפתיע אותם בעמדות. מספיק שגיליתי שמישהו לא התאפק והשתין תוך כדי שמירה, הוא וכל הצוות שלו אכלו אותה למשך שנה. אם לי אישית לא עומד הזין 35 יום, גם שאנחנו רואים 'אינסטינקט בסיסי' בחד"ב, גם הם יכולים לשכוח מדברים כאלה.
אבל סמים? סמים זה כבר לא יכול להיות. אין מצב כזה.
כששמענו על זה בפעם הראשונה, נגררנו לוויכוח אל תוך הלילה. מורדוב אמר שזה לא באשמת החיילים בכלל. "אם דבר כזה קורה, זה בגלל שמישהו דחק את החיילים לפינה", הוא התעקש, "הם חלשים, נשברים, זה המוצא היחיד שלהם להתמודד עם כל הבעיות. מסביב כל הזמן חיילים מתים, אין לנו תנאים, אף אחד לא יוציא אותנו מפה בזמן הקרוב, אז הסמים זה הקטע היחיד שבו אתה יכול לשכוח לאיזה כמה שעות מכל הבעיות שלך".
מלליס הוא ימני מובהק, אמר שאנחנו פשוט דור על הפנים. "זה הפרצוף שלנו, בכל בית יש מישהו על גראס וג'וינט", הוא אמר, "שמעתי על הורים שמעשנים ליד הילדים שלהם ועל ילדים שמעשנים ליד ההורים שלהם".
מורדוב לא ויתר, אמר שאם היו לו תנאים מינימליים, למשל, אם לא היינו צריכים יום יום לדרוך על ביוב, כשאנחנו מצחצחים שיניים, אולי המצב הנפשי של החיילים היה קצת יותר טוב. "ומה קרה, לשלוח אותנו לפה הם יודעים בכל דרך", אמר, "אבל להעלות לנו את החבילות ששולחים לנו מהבית הם לא יודעים? הם לא מסוגלים לשלוח מסוק שיירה בשביל זה? חרא יחס אנחנו סופגים פה".

סתם משכנו אש
אם סיפורי הסמים לא הספיקו בשביל לעשות לנו נאחס ולפגוע במורל, בא מג"ד הרכס כמה ימים אחר כך והשלים את המלאכה. הוא הודיע לנו שמעתה לא יוצאים יותר למארבים. נכון, כבר שנים שאנחנו יוצאים כל לילה, אבל עכשיו התמנה מפקד אוגדה חדש,שהגיע למסקנה שלרוב זה מיותר. לטענתו אפשר לשמור על המוצב מבפנים, לא צריך לשכב בתוך שיח במרחק קילומטר בשביל זה. ההוראה היא שמעכשיו יוצאים לפעילות מבצעית מחוץ למוצב אך ורק על פי אינדיקציה, כלומר רק אם יש התרעה מודיעינית נקודתית.
כעסתי מאוד. "החלטתם להרוס אותנו", אמרתי בכעס, "תנו לנו להיכנס לאיזה כפר ולזיין אותם, תנו לנו משהו, העיקר שלא נשאר פה סתם בתוך המוצב ונעשה רק שמירות כל הזמן. אתם תייבשו אותנו, זה כמו להביא את סיירת מטכ"ל לעשות מטבחים כל היום".
כשהבשורה התפשטה, החיילים השתוללו. המג"ד שמע שהם מתוסכלים וכינס את כולם בחדר האוכל. "תבינו הקו המנחה של צה"ל השתנה", אמר להם. "אז מה בדיוק אתה אומר", שאלו אותו, "שכל מה שעבדנו בשבילו עד לפני יומיים היה חארטה?". "לא", הוא ענה, "אבל העירו את עיניי בהיבט המבצעי". שאלנו אותו מה יהיה עם הצירים המובילים למוצב, הרי חיזבאללה עלול למקש אותם ולפזר מטענים. הוא ענה שזה אכן סיכון, אבל אין ברירה. נשתדל לתצפת מהמוצב. הוא אפילו פלט בלי כוונה משהו כמו "צה"ל לא יכול להרשות לעצמו כרגע הרוגים". נדמה לי.
האמת, הקודקודים צדקו. גם קודם ידעתי את העובדה הכואבת, שהיינו שם בשר תותחים, פעלנו בצורה מטומטמת. במארבים האלה סתם משכנו אש. פשוט משכנו אש, בלי תועלת. לשכב בגשם כל הלילה במרחק 50 מטר מהמוצב, כשמעלינו יש טנק, ויש עורב במוצב שרואה טוב, ויש מקל"ר ויש עשרה מאגים בעמדות. סתם שכבנו חשופים בחוץ וספגנו אש. מה, לעזאזל, עשינו שם?


פרק 7 / כשאיבדנו את צחי
הקודקוד השוויץ שאין יותר הרוגים; שבוע אחרי זה נהרגו שבעה; האחרון אצלי בידיים

ינואר 2000. באחד הלילות עמד מולנו קודקוד, סגן אלוף שנחת לגיחה קצרה כדי לחזק את ידינו, והכריז בגאווה שצה"ל מנצח. "מאז אוגוסט לא היה לנו הרוג, כמעט חצי שנה", הוא אמר, "האסטרטגיה שלנו מוכיחה את עצמה. עכשיו כשצה"ל עם היד על העליונה, אפשרי היה לצאת עם הסדר, סביר שהצד השני יתכופף". כמה ימים לאחר מכן, כשמוצבי צה"ל החלו לספוג מכות תופת, ואסון רדף אסון, לא הופתענו בכלל. אמרנו זה לזה שזה עונש על יהירות.
לקח אולי קצת זמן, אבל מישהו בחיזבאללה הבין שצה"ל כמעט לא יוצא עוד מתוך שטח המוצבים, ושאם רוצים להרוג לנו חיילים, צריך לשגר את הטילים פנימה, על עמדות השמירה. אחד הלוחמים שלהם השיג מיומנות גבוהה מאוד בהפעלת המשגרים, והם היו שולחים אותו מידי יום לירות על צה"ל בגזרה אחרת. חיזבאללה הצליח לקטוף לנו חיילים – שבעה הרוגים תוך שלושה שבועות.
היינו בתחושה שהחל שלב חדש במלחמה, קטלני יותר. היה ברור שהמחבלים ירכזו כל מאמץ אפשרי בחצי השנה שנותרה עד הנסיגה כדי לגרום לצה"ל להיראות צבא במנוסה ובקריסה. הם רצו להציג את עצמם כמי שגירשו את הצבא הציוני, זה ברור. ידענו גם שחיזבאללה קיבל באותה תקופה סוגי נשק חדשים, קטלניים במיוחד. סימן השאלה היחיד שנותר באוויר הוא מי מאתנו יתבזבז עד הנסיגה. היינו מנסים לנחש, מי יזכה בתואר הפצוע האחרון בלבנון, מי יוכרז בתואר ההרוג האחרון.
ימים קשים עברו עלינו. כשהיה קורה משהו בגזרה שכנה, היה המידע מתגלגל לחמ"ל שלנו תוך שניות, ומיד אחר כך מופץ מאוזן לאוזן. כמעט תמיד היה אצלנו מישהו שקשור אל אחד ההרוגים או מכיר אותם. כמעט תמיד היה אצלנו מישהו שבכה או נשבר.
כשבן אדם נשבר הוא מפסיק לדבר, פתאום הכל עובר לידו, כלום לא מעניין אותו. פתאום הוא לא מפחד מפצמ"רים, לא מפחד מטילים, מסתובב שאנן. אתה רואה לו אמנם בעיניים שהוא טרוד מאוד, אבל ממש לא בדברים שאותם הוא צריך לעשות במוצב. הוא מדבר שעות עם הבית, שיחות סרק עם המון דקות של שתיקה, ובכל פעם שהוא מתקרב לאזור הטלפון, החברים מסביב דואגים לפנות לו את השפופרת ולהתאייד מהמקום.
כשחזרנו הביתה באותו חודש, היו האמהות היסטריות מתמיד. הרבה מהחיילים סיפרו שההורים התחננו בפניהם שלא יעלו חזרה, גם החברות הפעילו לחץ כבד. אבל כשעלינו חזרה אף אחד לא הבריז.

שיחכה לי נס
שני לילות ברציפות בוטלו טיסות היסעור והשיירות הנכנסות בגלל התרעות. חיזבאללה תכנן להוריד לנו מסוקים. באותם הימים נדיר שיוצאים, נדיר שנכנסים. נאלצתי להמתין בינתיים עם החיילים שלי במלון 'הצפון'. אל המלון הגיעו גם שלושה מהחיילים בצוות הצעיר יותר של הפלוגה, שהיו בדרך חזרה לבופור אחרי קורס קצר. צחי היה אחד מהם. עד אותו היום לא ממש דיברתי אתו, מעבר לפקודות והוראות פה ושם, אבל ידעתי מי הוא. אי אפשר היה לפספס. הוא נחשב מהתותחים המבטיחים האלה, והיה לו חיוך כל כך יפה. כשחילקתי לחיילים שלי מפתחות לחדרים, ישבו צחי ושני החברים שלו בצד, היה כתוב להם על המצח שהם מתביישים לבוא ולבקש מפתח. ניגשתי אליהם ואמרתי "טוב, מי מזמין אותי לאספרסו?" ככה נשבר קצת הקרח, והעניינים התגלגלו.
צחי היה שתקן כזה, רק חייך כל הזמן. חיוך מהסוג שכאילו אומר "אני יודע את הסוד של כל העולם, אבל אני לא מתכוון לגלות לכם". שאלתי אותו מה העניין, הוא ענה "כלום", וגם זה בחיוך. אמרתי "יאללה, שפוך, שפוך", אז הוא ענה "סתם, מעניין אותי מאוד אם פעם גם אנחנו נגיע עם המפק"ץ שלנו למערכת יחסים כמו זאת שיש לך עם החיילים שלך". צחקתי. "זה צבא צחי. יש קודם שנה ושמונה חודשים מסלול. אם המפק"ץ שלך עדיין לא פתוח אתך, סימן שיש לכך סיבה". הוא נבהל. "זה אומר שאנחנו לא טובים"? שאל. עניתי שיירגע, זה עניין של זמן. שאלתי אם הוא מתכוון לצאת לקורס קצינים, הוא ענה שכן. אחר כך סיפר לי שיש לו חברה. אמרתי "לא נורא, בקרוב היא תנטוש". היו כמה צחוקים, אחר כך הוא ניגן בגיטרה, תקע הופעה לא רעה בכלל.
הצעתי לו שאני אקרא לנגן הגיטרה הכי טוב מהצוות שלי, ונעשה תחרות ביניהם. "אם אתה לוקח אותו, אני פותח לך שולחן חופשי בקפיטריה של המלון, כל מה שאתה אוכל עד מחר עליי. תאכל מצדי כמו חיה, אני סוגר את החשבון. אם לא, אני עולה תכף לחדר, מתקלח, ובדיוק כשאני מסיים, אתה מחכה לי שם עם נס. נס חם אש, עם אם-טי-וי ברקע, כמו שאני אוהב להירגע". התחרות הייתה צמודה, אבל היה לי ברו שהחייל שלי ינצח. חצי שעה אחר כך חיכה לי נס מחוץ למקלחת. זאת הייתה השיחה הראשונה שלנו, אבל גם האחרונה.
בלובי מול הטלוויזיה התלויה, ישבו אותה שעה עשרים ומשהו חיילים, וכרמלה הייתה שם עם המיקרופון, הוציאה מהם את כל התסכול. "אתם מיואשים, אה?", שאלה. "אם ביולי, אז למה לא עכשיו? למה לחכות?", הם ענו לה. "אני לא רוצה להיות תמונה אחרונה מלבנון", אמר מישהו, "אני לא רוצה להיות ההרוג האחרון מלבנון". גם נחום ברנע מ'ידיעות אחרונות' היה שם. בעיתון של אותו יום שישי זה פורסם במוסף. "אני לא רוצה להיות התמונה האחרונה מלבנון", נכתב. ממש באותו היום, שישי, נהרג צחי. הוא היה התמונה האחרונה מלבנון, הוא היה ההרוג האחרון.

פצוע בירוק
צחי שמר באותו בוקר בעמדה גבוהה ביותר, זאת שמעל המוצב. בקושי שבע בבוקר. בום, צעקות "טילים, טילים, טילים!". אחר כך מישהו צרח "פצוע בירוק". אני הייתי כרמל א', כלומר כוח כוננות מיידי. רצתי לעבר העמדה, עלה ממנה עשן כבד. כל שקי הפק"ל שמסביב נפלו. טיל כזה עף בערך שתי שניות וחצי. מכסימום שש. אתה שומע בום של שיגור, אבל אין לך סיכוי לברוח ממנו. צחי ספג פגיעה ישירה.
רצנו לעמדה. המ"פ הגיע ראשון. אני כמה שניות אחריו. באוויר היה ריח של עוף שרוף, חריף- חריף, כמו שלא הרחת בחיים שלך. בתוך העשן ראיתי במעורפל גוף, לא ידעתי עדיין מי זה. תפסתי אותו בווסט ומשכתי. לפני שהספקתי לחשוב, פחות משנייה אחר כך, ראיתי את הזוועה הזאת. הכל שרוף מבפנים. לא יורד דם. נשרף. כל החיים זה ילווה אותי, כל החיים. מיד עזבתי והלכתי אחורה. לא רציתי להתקרב לזה יותר.
המפק"ץ שלו התקרב למקום. "מה קרה?", הוא שאל. אמרתי לו "רד למטה, תכין את הנקפדון לחילוץ", לא רציתי שיראה את הזוועה. במרחק כמה צעדים שכב רועי, חייל נוסף ששמר בעמדה. אחזנו בו והורדנו אותו במדרגות. "מי היה אתך בעמדה?", שאלנו, והוא ענה שצחי. הרגשתי מכת מחץ בלב, כל הגוף צמרמורת וקריסה. בבת אחת התפוררתי.
כמה דקות מאוחר יותר המ"פ ואני עלינו בשקט להוריד את צחי. נכנסנו לשם בזחילה על ארבע. אם נתרומם, אנחנו עלולים לחטוף עוד טיל חודר. אני אחזתי בחצי גוף עליון שלו, העמסתי עליי. המ"פ החזיק את החצי השני. הלכנו ככה עד למדרגות. שני חיילים חיכו לנו שם והעלו את הגופה על האלונקה. מהלחץ הייתי זקוק לאוויר, הרבה אוויר, אבל בתוך כל העשן הזה היה בלתי אפשרי לנשום. הרגשתי שאני נחנק.
אחר-הצהרים המ"פ בא ואמר לי "יש לי עבודה מסריחה בשבילך. תלך לאסוף את החלקים הקטנים שנשארו, את המדים ואת הנשק שהתפוצץ לו. קח כפפות. אתה מנוסה יותר מהחיילים, כבר ראית את הדברים האלה". עליתי לעמדה, בינתיים כבר שמרו שם חיילים חדשים. הזזנו אותם לצדדים. נכנסתי לתעלה האמצעית, התחלתי לאסוף בגדים שרופים, את הנשק, המחסנית, כל מה שיש עליו דם.
בשעה ארבע או חמש החלה שוב התקפה על המוצב.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
צחי איטח נפל בתאריך 11.2.2000

הפורקן
למען האמת, זו לא הייתה ממש התקפת מוצב. זה היה סתם איזה מופרע אחד שרץ רגלית, לבד, במעלה ההר לכיוון המוצב וירה. אולי מסומם, אולי סתם תמהוני. השקפנו עליו איך הוא סתם ככה רץ ויורה בלי שליטה. איזו חגיגה. כל המוצב החל לירות באותו הרגע, כולם כולל כולם. עורב, מקל"ר, מאגים, אם-24, טנקים. כולם יורים. הכרזנו שיש התקפת מוצב והזנקנו גם מסק"רים, גם הם ירו. עליתי על הסוללות, שפכתי תחמושת בטירוף, עוד שרשיר, עוד שרשיר, עוד ועוד. אין לך מושג על מי אתה יורה, אין לך מושג לאיפה, אבל סוף-סוף יש לך פורקן. חושך ואבק באוויר, אין ראות, העיקר לירות. היה אובדן שליטה שם, השתוללות, חגיגה רצינית. אני שומע מעמדת הלבן צרחות "תמות, יא בן-זונה. תמות". כל המתח שהיה באוויר התפוצץ בבת אחת. זה לא יחזיר את צחי, אבל זה פורקן. הרגנו מחבל.
היינו כל-כך חמים על ההדק בימים האלה, כל-כך עצבניים. כל רגע התפללתי שיגיע איזה מחבל קרוב וישליך רימונים, רק שיהיה גבר ויבוא, אני גומר אותו במכות, הרגשתי, ככה במקום הורג אותו, מרוב כעס. מת כבר להזדמנות כזאת לעמוד מולו.
זו הייתה תקופה טעונה, פחדנו, היינו לחוצים. כשהיה ספק, ירינו. זיהית פחד? אתה יורה. לגיטימי. כך קרה באחת הפעמים שזיהינו תח"ש (תנועה חשודה). הצוות שלי עלה לעמדה, פתאום אני שומע צעקה "זה במנחת!". ואז צ'א-צ'יק, בום, שחרור של אם-24. צ'א-צ'יק, בום. בלוק של ערפל. אני לא רואה כלום. התחלנו לירות במאגים כמו משוגעים בלי כיוון. אחר כך שמתי מישהו על מרגמה 60 במוצב. אמרתי "בתח"ש הבא אני מזהה מאיפה זה, צועק את המיקום וישר אתם יורים, אפילו אל תחכו לפקודה מפורשת". פתאום אנחנו שומעים רעש מאזור הכפירים, עמדות הטנקים הלא מאוישות שליד יוחמור. צעקתי "כפיר 11, כפיר 11". עוד לא הספקתי לגמור את המשפט, שחררו כבר שתי פצצות זרחן, צרור מהמקל"ר, אש טנקים מאסיבית. כולם ירו לנקודה הזאת. ואז חדל. חיכינו רבע שעה, ואז ראינו אמבולנס נכנס ליוחמור. יצאו משם אישה וילד הרוגים.
כן, אולי זה מוביל לקטיושות, אבל באותו הרגע אתה לא חושב על זה. באותו הרגע הכול מטושטש, אתה לא חושב על זה. אתה לא מבין למה אתה שם, אתה לא מבין למה הם תוקפים אותך, אתה לא מבין מי נגד מי. אתה רק יודע שהם שונאים אותנו, ואנחנו שונאים אותם, והשאלה מי יספיק ללחוץ על ההדק מהר יותר.

פחדים
צחי נקבר. החיילים מתחילים להתפרק לך, וזה לא הזמן המתאים. זה הזמן להיות חזקים. מלליס, למשל, הודיע שהוא לא יכול יותר לשמור, לא מסוגל לעלות עמדה מרוב פחד. הוא הפך פתאום אדיש לגמרי, התרחק מאנשים, שמע דיסקים לבד במיטה, היה הולך לאכול כשכולם כבר סיימו. הצענו לו לעזוב את המוצב, אבל הוא סירב. "אני לא עוזב את החברים שלי פה בחיים, פשוט אל תשימו אותי בעמדה". אמרתי לו "מישהו צריך לשמור, אני הרי לא אשמור בעצמי עד שנרד מהקו". הוא לא הגיב. השתדלתי בכוונה להזיז אותו כמה שיותר, לתת לו משימות, להעסיק אותו בסידור המחסן, בארגון רשימת שמירה, ריפוי בעיסוק כזה. בכל פעם שניסינו לדבר אתו, הוא שתק. ככה זה תמיד, הכל עצור בפנים, עצור, עצור, עצור, עד שזה מתפרץ פתאום בענק. עכשיו רק צריך לגרום לזה להתפרץ.
באחד הלילות שלחתי אותו לשמור בעמדה הכי פחות מפחידה שאפשר. הפעם הוא הסכים. כמה דקות אחרי שעלה, עליתי לשם גם אני עם כוס תה חם. נעמדתי לידו ושתקתי, בכוונה שתקתי. ככה סתם, מחכה. בשלב מסוים מלמלתי "נהיה פה זין", ושוב שתקתי שתיקה ארוכה. ראיתי בזווית, מהצד, איך הגלגלים בראש שלו מתחילים לרוץ בקצב רצחני. הוא זרק פה ושם חצאי מלמולים, ואני התעלמתי, כאילו אני לא מקשיב, לא שם לב שהוא קיים. ואז זה הגיע.
"זהו. אני לא יכול יותר!", הוא אמר, כמעט בצעקה, "לא יכול יותר. לא יודע מה נהיה פה. נפצעים לנו בכרכום, תראה מה קורה בריחן, מה לעזאזל אנחנו עושים פה?". שוב שתיקה. ושוב התפרצות, "נמאס לי שכולם מסביב מתאמצים לשחק אותה כאילו הם לא חושבים שאני פחדן, אני יודע שאני פחדן. לא צריך את הרחמים שלהם. אבל תסביר לי לעזאזל למה אנחנו פה בתוך הזין הזה?". הסברתי לו שיש בזה הגיון מבצעי, אבל לא נראה לי שהוא השתכנע.
ניסיתי להעביר את השיחה לבית, לשאול אותו על אחיות, משפחה, חברה. "תגיד, היית מסדר לי אחותך דנה?", שאלתי, "אני רציני, היית מסדר לי? אם לא, לא, חפיף, אין בעיה, אני לא נעלב, זרקתי בטעות, בטל!". נגררתי לספר לו גם על עצמי.
זאת הייתה שיחה ארוכה. הוא מדבר ומדבר ותופס לי כל הזמן את החולצה חזק תוך כדי. "תראה מה נהיה פה", הוא אומר כל הזמן. היה לי ברור שהבן-אדם במצב לא תקין, מצב קשה. כשנגמרה השיחה, הוא לא נתן לי ללכת. אמרתי "יאללה ביי", והוא אמר "תישאר איתי".
בבוקר למחרת אני מסתכל לו בעיניים וקצת מתבייש. אי קצין, סגן, הוא ילד, סיפרתי לו דברים שלא הייתי אמור לספר. הוא יודע שגם לי זין פה, הוא יודע שגם אני מפחד, הוא יודע שחברה שלי עזבה אותי ועוד כל כך הרבה דברים אישיים.
כמה ימים אחר כך אתה רואה עליו שהפחד הופך לאפטיה מוחלטת, גם זאת תופעה מוכרת. אם בהתחלה הוא פחד לצאת אפילו מהחד"ב, עכשיו אתה מוצא אותו מתרוצץ ממקום למקום, "על הזין שלי, כוס אמו חיזבאללה", הוא אומר. אין לו בעיה להיות חשוף, מה שיהיה יהיה. ההומור השחור משדר מצוקה. "טוב, אחי, לך תתבזבז בשמירה, אני עולה להתבזבז אחריך עוד שעה וחצי", הוא היה אומר לאנשים וצוחק. ככה זה, בן-אדם במצוקה. מעניין אם התופעות האלה יחזרו אליו יום אחד, בעוד עשרים שנה, אולי זה מה שקוראים הלם קרב?


פרק 8 / הכל היה לחינם
הכל מתפורר; מי מהחברים יקריב עצמו בשבילי?; אני חושב שאני יודע מי לא; סוף

באוויר היה ריח של סוף. בעיתונים כבר ספרו לאחור את הימים שנותרו עד הנסיגה. מתי לעזאזל מישהו מתכנן להסביר לנו מה קורה? אני לא ידעתי, גם המ"פ שלי לא ידע, גם לא מג"ד הרכס. לאף אחד לא היה מושג איך אמורים לסגת ומתי, מה עומד לקרות ואיך להיערך בינתיים.
מסביב הייתה תחושת התפוררות. השיירות אלינו הלכו והתמעטו, העלו פחות ציוד. משאיות של צד"ל להספקת מדים בלאי היו עולות עכשיו רק פעם בשבועיים. מסוקים בקושי נחתו. מדי פעם בחצות היה מגיע בלק-הוק עם קודקוד, שבא להגיד "אני אתכם, קבלו הערכה". שעה אחר-כך היה המסוק נוחת שוב ולוקח אותו הביתה. כשאנחנו, לעומת זאת, ביקשנו לצאת ליממה בארץ, הסבירו לנו שאי אפשר להנחית במוצב מסוקים, זה מסוכן מדיי. "תיאלצו לסגור שוב 35 יום בפנים", היה אומר המג"ד, "הידיים שלי כבולות".
עבודות המיגון והבינוי הגדולות, שהיו מתבצעות מדי יום במוצב במסגרת פרוייקט 'חומות של תקווה', צומצמו למינימום וכמעט הופסקו. חודשים ספורים לפני שצה"ל יוצא, לא הייתה למעשה סיבה להמשיך להשקיע עשרות מיליוני דולרים במיגון. בזמנו, כשהפרויקט הזה החל, יצא עדיין צה"ל מנקודת הנחה שנשארים ברצועת הביטחון לטווח ארוך ופועלים בנחישות למיגור התופעה שנקראת חיזבאללה. העלו למוצבים טנקי מרכבה במקום הטנקים הישנים, שלחו לנו עורבים חדשים (טילי טאו), הוסיפו צוותי נ"ט, הזרימו יחידות מיוחדות. צוותי בינוי של צה"ל וצד"ל החלו להקים תשתית מיגון מאסיבית במוצבים, שהיו עדיין בנויים מפריקסטים ישנים ומשקי חול בלבד. עכשיו, לקראת הנסיגה, הפסיקו הדחפורים של צד"ל להגיע, חלק מהעבודות הופסקו באמצע. אמנם הקימו אצלנו רשתות חדשות להגנה בפני טילים, אבל לא יותר מזה.

הערסים יסתערו בטוח
גם זה קרה באותם ימים. מישהו תלה על הקיר בחדר האוכל במוצב ראיון, שהתפרסם באחד העיתונים עם צנחן שלא קם להסתער. שני קצינים נהרגו לידו, המ"פ נהרג, נשק איי-2 נגנב מהם, גם מכשיר ראיית לילה ומכשיר קשר רגיש נלקחו, אבל הוא לא הסתער. הזבל הזה סיפר בראיון שהוא פשוט לא רצה למות.
לא רק שהכתבה הזאת התנוססה פתאום על אחד הקירות שלנו, אלא שהמילה 'מלך' הייתה כתובה עליה בכתב-יד באותיות גדולות. שאלנו שוב ושוב מי תלה אותה שם, מי העז לכתוב 'מלך', אף חייל לא ענה.
כבר באותו ערב התעוררו וויכוחים. היה מי שאמר שהוא אפס, מי שלא מסתער הוא אפס. היה מי שאמר שזה אמנם ביזיון, אבל אפשר להבין אותו. הוא חשב שזה קרב חסר סיכוי, שאם הוא מרים את הראש הוא מתבזבז בליינד. "לא עדיף שלושה הרוגים מאשר חמישה או שישה?", הם שאלו.
מה לעזאזל גורם לבן-אדם לא להסתער? מה גורם לו לשכב בחוסר מעש, כשהוא רואה את החברים שלו רצים בין הכדורים, יורים וסופגים? בשבועות שלאחר פרסום הכתבה התרוצצו העיניים שלי כל הזמן מסביב, בחנו בחשדנות את החיילים במוצב, חיפשו מי מהם עלול ברגע האמת לא להסתער אתי. הרי אם זה קרה בפלס"ר צנחנים, יחידה שמכבדת את עצמה, זה יכול לקרות אצלנו.
אני יודע מי כן יקריב בשבילי. החיילים הערסים האלה, הטיפשים, הם יקריבו בטוח. אין שכל, אבל יש חברות, ככה זה אצלם. קח אחד כזה, תגיד לו "אח שלי, זה טוב ללכת עם הראש בקיר", הוא יענה "זה טוב? אז אני בא", והוא ילך עם הראש בקיר, יפתח את הראש אם צריך, אם הוא אוהב אותך הוא גם יחטוף כדור בשבילך. ככה זה החיילים הערסים.
כשהם חכמים, לעומת זאת, הם לא תמיד מסתערים. כשהם חכמים הם מתחילים להרהר כל על הזמן בתועלת של מה שהם עושים, לשאול אם זה שווה את זה או לא, אם זה יקר מדיי, לשאול מי החליט על זה, להעסיק את עצמם בכל מיני שאלות שהן לא רלוונטיות ללחימה. אני אישית שייך יותר לסקטור הטיפשים.
בימים שלאחר מכן הבנתי שלא רק אני מוטרד מזה מהאפשרות שיש בינינו פחדנים, כמה חיילים ניגשו אליי בנפרד ואמרו שהם חושדים בחברים שלהם שהם לא כל כך סומכים על חלק מהצוות פתאום. החלטתי לכנס את כולם לשיחה.
"כולנו פה באותה סירה", אמרתי להם, "אם משהו יקרה לי, זה גם יקרה לכם, ולא יהיה מי שיחלץ אתכם. אם משהו יקרה לאלבז, זה בגלל שאחד מאתנו לא נתן לו כתף. תבינו, אם מישהו מכם לא יסתער, זו תהיה בגידה בחברים שלו. זה כבר לא עניין של משימה או של הגנה על יישובי הצפון, זה ביניכם לבין החברים. אז אם יש משיהו שמרגיש שאין לו ביצים לזה, שהוא לא מספיק אוהב את הצוות ומוכן להקריב, שיגיד עכשיו. בן-אדם כזה לא צריך להיות פה, ואני אדאג שהוא לא יהיה פה". אף אחד לא צייץ, כולם שתקו.
"מי חושב שהוא לא צריך להיות פה?", שאלתי, "שירים את היד". שניים הרימו. "אז למה אתם פה?", שאלתי. הם שתקו.
"המדינה בוגדת בנו", אמר פתאום מישהו, "הגענו למצב שאנחנו פה, ואף אחד לא שולח לנו אספקה, ואף אחד לא מזיז את התחת שלו כדי להשיג רדיאטורים, ואף אחד לא טורח להביא לנו מים, כשנגמרים המים במכלים, ולא עוצרים לנו טרמפים, כשאנחנו עומדים בצומת קריית-שמונה, אז בשביל מי אנחנו עושים את זה? כבר לא מעריכים אותנו במדינה".
פתחתי בהרצאה על ציונות, לא היה לי שום רעיון אחר בראש. אחר-כך ניסיתי להסביר להם מה הם עושים פה. "יש חוק מלחמה ידוע", אמרתי, "קו המגע לעולם ייפרץ. אם תשימו שורת אנשים, ואני ארוץ מולם, אולי בפעם הראשונה הם יהדפו אותי, בפעם השנייה גם כן, אבל בסוף אני אפרוץ אותם. אם שניים ירוצו מולם, אחד יצליח לקפוץ להם מעל הראש, כנראה. צה"ל הקים את רצועת הביטחון כדי להבטיח שאם מחבל עבר את המוצב הראשון, הוא ייתקל בשני, אם הצליח לעבור את השני הוא ייתקל בשלישי, העיקר שלא יגיע לגדר. עובדה, בזכות הרצועה לא היו שום חדירות דרך קו הגבול. אז אל תקשיבו לכל הדיבורים על נסיגה. צה"ל חושב שזה קריטי שאנחנו פה ונמשיך להיות פה, ולא ייצאו מפה עד שיהיה פתרון מיוחד שייתן מענה לביטחון".
"עזוב אותך עכשיו מדיבורים של קצין", הם אמרו, "אתה אחד משלנו, האם אתה אישית, בתור אזרח, חושב שצריך להיות פה?". "עזבו", עניתי, "יש פקודה צבאית ואותה צריך למלא".

זה הכל בגללם
אני בתור חייל מעולם לא העזתי לשאול למה אנחנו בלבנון. גם אחי הגדול שהיה כאן לפניי, בחיים לא שאל אם זה צעד מדיני נכון או לא, גם אבא שלי לא. כשאני הייתי חייל, אף אחד לא הטיל ספק במרות המפקדים שלו. והנה בחודשים האחרונים, כשהייתי מודיע לחיילים שצריך לפתוח ציר, למשל, פתאום היו כאלה שהתווכחו, פתאום שאלו שאלות, אפילו קרה שסירבו פקודה. "בשביל מה זה טוב? אתם רוצים לשלוח אותנו למות?" שאלו. לא נעים להודות, בחודשים האחרונים בתוך גל הלוויות ו-30 פצמ"רים ביום נוצר מצב, שפשוט היה קשה לתפקד עם החיילים, ככה לא מנהלים מלחמה.
זה הכל בגלל 'ארבע אמהות', חבורה של זקנות שלא מבינות שיט בצבא. הן אלה שיצרו את מצב החרבנה הזה. הם וכרמלה, וכל התמונות של חיילים בוכים ששודרו בטלויזיה. חיילים שאמרו שהם מטרות, ותמונות קלוז-אפ של חיילים מדממים במהלך טיפול רפואי אחרי קרב, ששודרו ופגעו במורל. זה גם צה"ל, שלא נקט פעולות תגמול, כשתא"ל ארז גרשטיין נהרג, וכל החיילים התחילו שאול אז 'מה ההפקרות הזאת? משפילים אותנו ואף אחד לא כותש איזה כפר?".
התסכול התערבב יחד מכל הכיוונים. זה הרג את החיילים, לשמוע ברדיו שלא מאמינים בהם ובמה שהם עושים. משהו השתנה, וזה חלחל בציבור. פתאום בשכונה צועקים לך "יא פראייר, אתה מתבזבז בלבנון", לא נותנים לך כבוד כמו שהיו נותנים פעם. ואיך אני אמור להרגיש, שממש אחרי שצחי נהרג מופיע במוסף לשבת של 'ידיעות אחרונות' קריקטורה של הבופור, ובעמדות השמירה מצויירים כלבים במקום חיילים? החיילים שלי ראו את זה, תפסו את הראש והתחילו לצרוח "מה זה? מה זה"? באו אליי, רצו תשובות, הם רואים בי את הממסד. לא ידעתי מה לענות. כן, הם הרגישו שהמדינה בגדה בהם, ואני לא בטוח שאפשר להאשים אותם. נכון, את כל הקמפיין האגרסיבי של אותם ימים ניהלו אנשים, שבסך הכל רצו להחזיר אותנו בשלום, זה מה שהציבור רצה, אבל זו לא הייתה הדרך.

אפילוג
הימים האחרונים של פברואר היו גם הימים האחרונים שלנו בבופור. פלוגת החבלה ההנדסית של הנח"ל הגיעה להחליף אותנו, אנחנו ירדנו להתאוורר. כשירדנו לא היה ברור אם עוד נחזור לשם, אם נספיק לעלות ולהשתתף בנסיגה. לא היה ברור בוודאות שתהיה נסיגה.
לפעמים, כששכבנו בתוך שיח במארב בלתי נגמר ולא היה כבר על מה לדבר, הייתי מדמיין את הרגע הזה של הנסיגה, את אריזת התיקים, את המוצב מתפוצץ, את הדרך הביתה. אחר כך הייתי מדמיין שאני חוזר לבופור, ויש כבר שלום, ובדיוק במקום בו עמד המוצב שלנו יש מלון מפואר. מלון במקום הזה יכול לעשות בוחטות של כסף. מכל העולם יגיעו לשם.
הייתי בעיקר מדמיין שאני מגיע לשם עם לילך יד ביד. אני עובר אתה אבן אבן במדרון המתון והמפותל, מספר לה מה עברתי שם, בטח יהיו לי דמעות בעיניים. היא בטח תצחק לי בפנים ותגיד "מה כל כך מסובך? פה נשברת? מה פתאום נשברת?" היא תגיד שכל כך יפה שם, הכל ירוק עם עצים. היא הרי לא תוכל להבין מה זה פצמ"ר שעף עליך ומתפוצץ, היא לא תוכל להבין כלום, אבל חשוב לי שהיא תראה.
באופן אישי אני משוכנע שאנחנו עוד נחזור לבופור, ולא יהיה שום מלון. תהיה שם רק מפקדה של החיזבאללה. מה, לא נחזור? לא יהיה שוב משגב-עם? לא יהיה מעלות סיבוב שני? לא תהיה קריית-שמונה תחת אש? לא ישחטו אותנו, כשניאלץ להיכנס לשם שוב? זו דעתי, שהכול יחזור. גם אם בינתיים שקט שם, כי החיזבאללה מנהל טקטיקה מתוחכמת ומתעצם וצובר אמל"ח, אנחנו עוד נחטוף. יחטפו עוד חייל, יקטפו איזה ג'יפ שייסע על הגדר, ישגרו פצמ"רים על יישובים, אחר כך שיירה, לאט-לאט ישתוללו. זה ייקח זמן, אבל בסוף זה יגיע. וכל מי שחושב שלהק אף-16 יוכל לעשות את העבודה מהאוויר, עוד יגלה שהחי"רניקים יצטרכו לצעוד שם שוב, לטהר, לעבור מבית לבית, להפוך אבן-אבן.
בינתיים הפסדנו. במלחמה הזאת הפסדנו, ללא ספק, עם סימן קריאה. המטרה הייתה לצאת בהסדר ונכשלנו. יצאנו כשהמחבלים חזקים ומצוידים, בלי שום הסדר, השארנו שם אמל"ח, הפקרנו את הצד"לניקים, לא הספקנו למגן את קו הגבול.
וכל השנה הזאת, השנה האחרונה העמוסה הזאת שאני והחברים שלי עברנו בתוך לבנון, האם היא תרמה למישהו? האם היא עזרה במשהו, קידמה משהו, שינתה משהו? למה חיכו, אני לא מבין, מה השיגו בזה, למה לא הוציאו אותנו מזמן, שנה קודם לפחות, ברגע שהחליטו שיוצאים?
הכל היה לחינם, בקיצור. רק יצאנו חלשים יותר, זה הכל. לכן גם אף אחד לא ממש מתפלא שיש לנו עכשיו שלושה ילדים חטופים שם, ואף אחד לא ממש מנסה להביא אותם.
ואני, אני כבר משוחרר. אזרח עכשיו. טריקה קטנה של דלת מצליחה להקפיץ אותי בלי פרופורציה אמנם, אבל אני שפוי, זה בסדר. אין לי הלם קרב, ובמדינה שלנו אני ממש לא היחיד שהחזיק בגיל 21 גוף של חבר שלו בלי ראש. אפשר כמעט להגיד שזה טבעי פה במדינה לעבור חוויה כזאת. ובהרבה כאב אני מוכרח לומר את הדבר הכי לא פופולרי שאפשר לומר: אם לא ישרור עד אז שלום, אני רוצה שגם הילד שלי יעבור את מה שעברתי, את הרגעים הקשים, את האתגרים, את הפחדים. הם גרמו לי להסתכל אחרת על העולם, לגלות את עצמי, לגלות את הדברים שחשובים לי, את האהבה למשפחה שלי, את האהבה לחיים, את השבריריות שלהם. ככה זה כשאתה מוקף באנשים שאיבדו חברים שלהם, אתה פתאום נוהג מאוד זהיר בכביש, למשל. נשמע מטומטם? לפחות ככה זה אצלי. התבגרתי שם, לטובה ולרעה, ואפילו היה לי שם טוב לפעמים.

קישורים הנוגעים לכתבה
הקישור לכתבה באתר ארבע אמהות. האתר מכיל מספר רב של כתבותבנושא לבנון, אך הוא אינו מתיימר להיות אובייקטיבי) http://www.4mothers.org.il/lebanon/har.htm

תמונות מלבנון ומהבופור, באתר לזכרו של צחי איטח ז"ל http://tzachi.netvision.net.il/levanon.asp
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #6  
ישן 30-03-2005, 12:48
  הציוני האחרון הציוני האחרון אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.05
הודעות: 474
סירפד
בתגובה להודעה מספר 5 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "שאלה מצויינת"

ציטוט:
במקור נכתב על ידי סירפד
לפי אתר האינטרנט של חטיבת גבעתי, החטיבה מעולם לא איבדה חייל העונה לשם יותם (לפחות לא מאז שהוקמה מחדש בשנות ה-80). ייתכן ואותו חייל שירת בבופור, אך ביחידה אחרת - במקרה זה איתורו יהיה מעט יותר מסובך.
לפי אתר "יזכור" שבו רשומים הנופלים מכל זרועות הביטחון, אין רישום בשנים 98-2000 על חלל צה"ל בשם זה. בשנים 97 ואחורה ישנם ישנה בעיה טכנית לאתר, כך שייתכן ונפל באותה שנה (לפי ההגיון, הכותב לא היה בשירות לפני 1996 לכל היותר).


שאלה מצויינת אבל לא הבנתי את התשובה.אתה לא מצאת שום דבר על יותם[תודה שחיפשתי דרך אגב],הוא מדבר כבר על הנסיגה אז אני לא מאמין שזה 97-96.
יותר כמו 98 או משהו כזה.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #16  
ישן 26-11-2004, 06:28
צלמית המשתמש של jot
  משתמש זכר jot jot אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 08.05.02
הודעות: 2,908
פיגוע לא מדויק
בתגובה להודעה מספר 14 שנכתבה על ידי דוכיפת_כבוד שמתחילה ב "באמת מפחיד."

כבר בשנות ה 70, כשהגיעו מלא מלא פלסטינים לדרום לבנון (ברחו מירדן אחרי שניסו לעשות שם הפיכה והמלך טבח בהם והגיע איתם להסכם הפסקת אש והם עזבו את לבנון בהמוניהם, כולל יאסר ערפאת, מתוך ההסכם) התחיל להגיע משם טרור וישראל נאלצה להיכנס בהם ולהיכנס ללבנון, במבצעים צבאיים בינוניים שנקראו מבצע ליטני 1 ומבצע ליטני 2 (והרחיקו את הגבול בפועל עד נהר הליטאני המזכיר את קו הגבול אבל נמצא מספר קילומטרים צפונית לו.

ההבדל בין המבצעים הצבאיים המצומצמים בעלי הפרופיל הנמוך של הליטאני ושל דרום לבנון בשנות ה 70 ובין מבצע שלום הגליל בתחילת שנות ה 80 שהפך למלחמת שלום הגליל ולמלחמת לבנון הוא שזו היתה מלחמה כדי לסייע לבעלי ברית.

למרות ובניגוד לדיעה הרווחת בציבור הרחב והלא-מודע, יש לישראל מספר אוכלוסיות בעלות ברית במזה"ת, ובהן בעלות ברית אמיתיות ובעלות ברית בפוטנציאל. הנוצרים בלבנון הפכו לבעלי ברית אמיתיים ומלחמת לבנון יצאה לפועל כמתוכנן כדי לסייע להם.

בתקופה שקדמה למלחמה, קיבלו הנוצרים בלבנון נשק ומאוחר יותר גם נשק וגם כסף. המיליציות החמושות של הנוצרים בלבנון נקראו הפלנגות ובראשם עמדה משפחת ג'מאייל. בתחילה האב, ולימים גם בניו. הבן באשיר אף נבחר כמדומני מאוחר יותר לנשיא לבנון, או שעמד להיבחר, עמד לחתום על הסכם שלום ממשי עם בעלת בריתו ישראל, אך נרצח קודם שהספיק.

דבר ידוע הוא שקצינים בכירים בצה"ל, כולל פואד בן אליעזר, חלקם אנשי יק"ל וחלקם משאר זרועות הצבא והביטחון, היו מבקרים לעיתים בבירות את בעלי בריתנו הנוצרים. הם היו מביאים איתם מזוודות מלאות נשק ומאוחר יותר מלאות גם בדולרים אמריקאיים במזומן.

ההתדרדרות במצב מול אירגוני הטרור וההסלמה היו מספר פיגועים של אש"ף נגד מטרות ישראליות בחו"ל ובארץ, בעיקר באיזור מנרה-קרית שמונה-נהריה אך גם במישור החוף (האוטובוס בגלילות). הפיקוד הישראלי והדרג הביטחוני חיכו לרגע שאפשר יהיה להגיב בצורה צבאית נחרצת. הרעיון של פלישה ללבנון התקדם התבשל וגובש.

הטריגר הסופי הרשמי היה ההתנקשות בשגריר הישראלי ארגוב.
ישראל השתמשה בטריגר אבל המלחמה איננה מלחמת שלום לגליל ואיננה מלחמת נקמה על ארגוב. המלחמה היתה כדי לסייע לנוצרים להילחם את מלחמתם שלהם במיטרד הפלסטיני החמוש והטרוריסטי בדרום לבנון.
סיוע לבעלי ברית ותו לא.

הנוצרים אמנם ניצחו את אש"ף בעזרת ישראל בבירות, ויאסר ואש"ף עזבו בהסכם את לבנון לתמיד (הפליגו לתוניס באוניה), אך ישראל נשארה בבוץ הדרום לבנוני עוד שנים רבות. הפחד להשאיר וואקום שילטוני וביטחוני בדרום לבנון וחולשתו היחסית של צד"ל (בעלי בריתנו), גרמו לצה"ל להשאיר רצועת ביטחון רחבה ובה מוצבים חודרים רבים, החולשים על סביבתם, ומונעים מהחיזבאללה ומהצבא הסורי להשתלט על השטח הקרוב לישראל.

זהו בערך.....
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


נערך לאחרונה ע"י jot בתאריך 26-11-2004 בשעה 06:31. סיבה: אין
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #23  
ישן 03-04-2005, 01:12
צלמית המשתמש של Big Bad Joe
  Big Bad Joe Big Bad Joe אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.07.02
הודעות: 81
חיזבאללה אכן שינה את התמונה
בתגובה להודעה מספר 22 שנכתבה על ידי Tal53 שמתחילה ב "הר הקללה לא תמיד היה כל כך מפחיד"

במהלך 84 ו- 85, הייתי מעורב בעניין מחנה אנצר.
הייתי מוקפץ לשם מידי פעם, רכוב.
משהו בסגנון: " תהיה שם מחר ב- 12:00, יש דיון על..."
מיהרתי, תמיד היה לחוץ, אף פעם לא היה לי נהג או מלווה, מה עושים ?
כמו טומטום, הייתי חובר לשיירה לאדמה 30 (זוכרים?), מהגדר הטובה,ובעיקול אחרי הכפר הראשון, כשכולם פנו ימינה, אני האידיוט, ברנו 4 הצבאית, לבד, חמוש רק במ- 16 קצר ושתי מחסניות ועוד אקדח סמיט אנ ווסון מיטען, פונה כמו גנב ימינה, חורש את החרדלה, צולח הליטני, עובר ליד הבופור, חוצה את נבטיה, חותך מהר את הצומת של בית הקברות, כי שם ירו מידי פעם על המחסום, עד לאנצר.
לפנות ערב, כבר הייתי חובר לשיירה מנהלתית.
אני והרנו 4.
אידיוט מושלם.
פעם, נתקעתי בפקק תנועה, במרכז נבטייה, באמצע אירועי האשורה.
מאות שיעים, מוטרפי אקסטזה, מכים עצמם , צועקים, ואני, ברנו 4 צבאי, עם מ-16 על הרצפה וסמית אנ ווסון בין הביצים,, עומד וממתין.
לא יודע מאיפה היה לי האומץ ???
אולי טיפשות ?
פשוט התביישתי לאמר שאני לא יכול לבצע !!!
כך אני בפקק, בחלון לידי מביט בי, עיניים שונאות, שיעי דתי, אשתו והתינוק במושב האחורי של המרצדס ואני עונה לו על מילותיו התוקפניות, בסימון בלתי נראה באקדח שלי...
לדעתי זה שאשתו והתינוק היו קרובים כל כך, זה היה הביטוח שלי.
על זה נאמר, יותר מזל משכל !!!
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #27  
ישן 12-04-2005, 23:50
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,833
Facebook profile Follow me...
בתגובה להודעה מספר 26 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבה נוספת מעניינת על הבופור - הפעם על הימים האחרונים..."

ציטוט:
"עם המזל שלי, אין לדעת, עוד יטילו עלי לפנות את חברון"

זה הציטוט, מפי אבמן, שחותם את הכתבה.
אז, את חברון, בנתיים, לא הטילו עליו לפנות. אבל, אבמן הוא מח"ט מנשה, החטיבה המרחבית שכוללת בתוכה את הישובים המיועדים לפינוי בצפון השומרון: חומש, גנים, כדים ושא-נור.
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #30  
ישן 16-04-2005, 15:56
  ron leshem ron leshem אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 16.04.05
הודעות: 4
פיגוע 2 הבהרות, לשאלתכם -
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "הר הקללה"

היי,

שמחתי שהעלתם לכאן את הטקסט. תודה. תמיד מוזר לגלות שיש לכתבה חיים גם ארבע שנים אחרי שפורסמה.

רציתי רק להבהיר, לאור השאלה שעלתה כאן והתגלגלה, שמרבית השמות הפרטיים המופיעים ביומן הזה אינם אמיתיים. וכך גם השם יותם, למשל, שלא באמת היה יותם. הלוחם המכונה אצלנו בשם הזה חטף פגיעה ישירה (טיל נ"ט), ראשו ניתק מהגוף והתגלגל במורד ההר אל מי הליטאני, ונעלם. אולי נסחף בזרם, אין דרך לדעת בוודאות. אבל נקבר בלי ראש, זו התוצאה. פרט כזה לא קל לחשוף בפני בני משפחה וחלק מהחברים/ות מהאזרחות, אבל היה לי חשוב לשלב אותו בטקסט, מסיבות מובנות. אז שיניתי את השם. עידכנתי את האבא לפני הפרסום (אחרי שוידאתי עם הצבא שהוא אישית יודע), נתתי לו לקרוא, ביקשתי את אישורו. הוא אישר. לעומת זאת, את שמותיהם של צחי איטח ונועם ברנע זכרם לברכה השארתי במקור, כדי להנציח ולהצדיע לשתי המשפחות המדהימות האלה, שהיתה לי הזכות להכיר בזכות "הר הקללה".
גם השם גלעד, אגב, אינו אמיתי. הלוחם שבהשראתו ועל בסיס שיחות ליליות ארוכות איתו כתבתי את הטקסט, הוא יצור צנוע באופן קיצוני. השקעתי הרבה מאמצים כדי לשכנע אותו שיסכים להיחשף, לפרסם את תמונתו - כלום. האיש סירב. הסכים רק לסידור המתפשר הזה שבמסגרתו הומצא השם "גלעד", כאמור בתיאום איתו. אם זה מעניין מישהו - פגשתי את ה"גלעד" הזה בכלל בעזה, באוקטובר 2000, ארבעה חודשים אחרי הנסיגה מלבנון, כשפיקד על לוחמים בנצרים. אחד הלוחמים, דוד בירי ז"ל, גם הוא איש חה"ן גבעתי, נפגע ממטען ונהרג מיד בתחילת הקרבות. זו אותה יחידה שאיבדה מאוחר יותר את הנגמ"ש בזיתון ושני לוחמים נוספים מפיצוץ ג'יפ תופת ברצועה.


תודה בכל מקרה.
רון לשם
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #35  
ישן 29-04-2005, 10:45
  גלי ש גלי ש אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 29.04.05
הודעות: 4
:(
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "הר הקללה"

היה לי חבר ששירת במוצב בלבנון בשם עישייה. היתה לנו אהבה ענקית. היינו יחד ארבע שנים, מאז תחילת כיתה יא', ולי תמיד היתה הרגשה שאי אפשר להיות קרובים ומחוברים יותר מאיך שאנחנו היינו. אבל אז הכל דעך ובסוף נגמר בריב גדול, בתקופה שהוא היה שם במוצב. מאז לא דיברנו אפילו פעם אחת מאז

ידיד שלי ביקש שאכנס לכאן ואקרא את הסיפור הזה. קראתי אותו שלוש פעמים ביומיים האחרונים, ואין סיכוי שאצליח להסביר איזה עצב עובר עליי. עצב הכי עמוק שיש. אין סיכוי שארגע מזה. אני לא סולחת לעצמי שנתתי לקשר איתו להסתיים ככה בתקופה שהוא בתוך שירות כזה, ובעיקר אני לא מבינה איך יכול להיות שלא ידעתי מה עובר עליו שם, אפילו לא קצת. לא היה לי מושג. כנראה שלא היינו כל כך קרובים, ומשום מה הוא לא סיפר כלום. כמו מטומטמת הייתי כועסת עליו על כל מיני שטויות שנראות היום לא חשובות, ועל כך שכאילו לא היה מרוכז בי מספיק ולא השקיע ולפעמים היה חולם או עייף מידי. לא הייתי עושה את זה אם הייתי יודעת. אם הייתי יכולה לחזור אחורה הייתי תומכת בו כל כך. איזה החמצה. אבל ככה זה בנים, לא מספרים כלום, לא מסוגלים להתבטא כשקשה להם. מקווה שבנות שקוראות את זה ויש להן חבר שמשרת בקרבי במקומות כאלה יבינו את מה שאני אומרת.
זה הסיפור הכי חזק ומרגש שקראתי בחיים.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #36  
ישן 30-04-2005, 00:37
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 20,739
כל כך כואב, וכל כך נכון
בתגובה להודעה מספר 35 שנכתבה על ידי גלי ש שמתחילה ב ":("

גם כיום, חיילים קרביים מספרים על החברות שזונחות אותם כשהם נתקעים למשך שבועות בשטחים. אני אישית מכיר כמה וכמה סיפורים כאלה.
וכמובן, לא חסרים סיפורים על חיילים שהיו משקרים בבית במצח נחושה להורים ולחברה פשוט בגלל ש"מה שלא יודעים לא כואב". לא מעט הורים/חברים/חברות הזדעזעו לשמוע שהבן/חבר נהרג (או "רק" נפצע) בלבנון, כשהם תמיד חשבו שהוא בניווטים בנגב או שומר ברמת הגולן. יש לי את הקלטת שידורי החדשות מערוץ 1 ו-2 מהערב שאחרי הנסיגה - חייילים נראים שם כשהם מתקשרים הביתה ממטולה ומספרים להורים שהם לא באמת היו בניווטים, ושסוף כל סוף הסיוט נגמר.
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #37  
ישן 01-05-2005, 11:25
צלמית המשתמש של יוסיפון
  יוסיפון מנהל יוסיפון אינו מחובר  
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
 
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,833
Facebook profile Follow me...
את לא היחידה
בתגובה להודעה מספר 35 שנכתבה על ידי גלי ש שמתחילה ב ":("

אני לא מכיר חייל אחד ששירת איתי והצליח להיות בקשר עם בחורה, בעיקר בתקופות שהיינו בלבנון. אותי אישית מישהי אחת זרקה ועם שניה הייתה התחלה נפלאה בחופשה אחת והיא הבטיחה לחכות לי, מהרגע שעליתי ללבנון באותו שבוע וכל שניה אחריו חלמתי על מה שיהיה כשאחזור הביתה, אל אותו אחת שמחכה לי, אבל הזמן חלף, השיירות בוטלו, ונתקעתי במוצב לכמה שבועות. כשחזרתי הבייתה היא כבר יצאה עם אחר...
את המט"ק שלי, שנקינאי בזכות עצמו, מישהי זרקה בטלפון: "אתה לא מגיע, לא מתקשר, אי אפשר לדבר איתך... תשאר בלבנון". הימים שבאו אחרי שיחת הטלפון הזאת היו נוראיים, הוא שכח מהסיכון של האוייב.

גם היום הקרביים ממשיכים לסבול, הייתה פלוגת טנקים שנקראה פלוגת הבתולים. הפלוגה עשתה קו במשך שנה וחצי (2000-2002) בבית לחם ולאף חייל בפלוגה לא הייתה חברה.

וכל זה כשאנחנו עוברים את התקופות הכי קשות בחייניו.

אני מקווה שבנות שקוראות את הדברים קצת מתחילות לחשוב עלינו אחרת.
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #40  
ישן 30-04-2005, 20:15
צלמית המשתמש של High_Hopes
  משתמש זכר High_Hopes High_Hopes אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 30.05.02
הודעות: 8,839
כשקראתי את הכתבה פעם ראשונה הייתי בכיתה י"א
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "הר הקללה"

יותר מדוייק להגיד שדיפדפתי בכתבה, לא קראתי את כולה, מעט התרגשתי ממנה, אבל היא לא באמת נגעה בי, בתקופה ההיא ממש הפריעה לי הפיסקה על זה שהוא הולך בשינקין ומתעצבן לחשוב שלאנשים שם לא איכפת מהמלחמה שמתרחשת בצפון - באותה תקופה הגישה שלי הייתה שאם אנשים לא היו יושבים בבית קפה אז על מה בכלל היה להילחם.


היום אני חייל לקראת שחרור - לא הייתי בלבנון, הייחס שלי לכתבה שונה לחלוטין, אולי לא חוויתי את אותם חויות כפי שמופיע בכתבה, לא בכזאת קיצוניות, אבל אני מבין עכשיו את הכתבה, אני מבין את רגשות הכותב, אני מסכים עם כל מה שכתוב שם.

ראיתי פה בתגובות מלפניי שנה על פחד של אנשים "ככה זה להיות חייל? לא חשבתי שזה ככה" אז כן זה לא כזה וורוד כפי שרואים בסרטים האמריקאיים, ולא כל יום בצבא הוא "גבעת חלפון" (למרות שיש ימים שהם כן) אבל לא הייתי מוותר על החוויה הזאת לעולם, זה משנה אותך, זה מבגר אותך - זה נותן לך דברים שבתור ג'ובניק לא היית מקבל לעולם.

היום אני מבין למה שהכותב התכוון כשהוא דיבר על אלו ששותים קפה בזמן שאנחנו נלחמים - אנחנו לא רוצים שהם יסתגרו בבית ולא יצאו ממנו. אנחנו רק מחפשים יותר יחס, יותר סימפטיה, לקבל את הכבוד שמגיע לנו, ולא רק כהרוגים, אלא כלוחמים וכפצועים. ההרגשה היא שכשאנו חוזרים הבייתה אז העולם התקדם קדימה והשאיר אותנו מאחור.

בקשר לחברות בצבא - מי שלא היה לוחם לא יבין מה זה חברות אמיתי לעולם, אני יכול לסמוך על חבר מהצבא בעיניים עצומות, אני יודע שבכל שעה הוא יהיה לצידי. פעם הייתי בפאב עם חבר ג'ובניק, היה לי רק שטרות ולא היה לי כסף קטן, אז ביקשתי שיוסיף 5 שקל על החשבון שלי, הוא סירב בנמוס ואמר שאני אלך לפרוט אצל המלצרית. אז הבנתי באמת איזה הבדל עולמות זה, בחיים שלי אני לא אתחשבן עם חבר מהצבא, אם הייתי עושה חשבון אנשים היו חייבים לי מאות שקלים, וכנראה שגם אני הייתי חייב סכום דומה. אבל מה פתאום שמישהו יעשה חשבון? אם אני חוזר ביום ראשון מהצבא אני אקנה שווארמה למי שסגר שבת סתם בשביל לעשות לו טוב. כשהייתי גנן (מפקד בקורס מ"כ) היה לנו נוהל שנקרא "ארוחת פועלים". 2 אנשים הולכים לשק"ם וקונים לכולם לחמניות ונקניק וכולם אוכלים ביחד, אף אחד לא היה מתחשבן.

הכתבה ריגשה אותי מאוד, היא מדברת אליי, היא יכולה לפתוח מעט את העיניים לאלו שלא עברו את החוויות האלו.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #50  
ישן 18-06-2005, 17:07
  Gadi-x Gadi-x אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 14.10.04
הודעות: 224
אם כבר הזכרתם פה את עניין החברה והמשפחה...
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "הר הקללה"

אם כבר הזכרתם פה את עניין החברה והמשפחה בזמן השירות בקרבי...אז ניראה לי שזה יתאים לפה גם (זה הועלה ב"מתגייסים וסדירים" לפני כמה חודשים..אני לא זוכר ע"י מי אבל...) :

לאלמונית



איך אפשר לתאר חוויות? מילים זה דבר נדוש.

איך אפשר להסביר דברים שאתה רואה ומרגיש, למישהו אחר?

איך אפשר להסביר לך,לתאר מצב, להסביר את האי-צדק שאני חש?

למה ג'ובניק חי טוב?! מוקף חיילות, יש לו את כל האפשרויות והזמן לעשות?! חבל שהשנים הטובות חולפות מהר.

למה כשאני מגיע הביתה בשבת ומנסה להתחיל איתך את אומרת: "אתה מקסים, אתה נחמד, אבל אני לא אשב שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים ואחכה לאדון שיבוא מסריח, מלוכלך ועייף, ברוך השם אני יפה והאפשרויות פתוחות בפניי".

ועוד שבת עברה.

למה שהתגייסנו, לחבר'ה במחלקה היו הרבה חברות, מכתבים, חבילות ופתאום נשארנו כולנו לבד?! בגלל שלוש שנים מזדיינות?!

אני יושב פה ב-X, בתוך אוקיינוס של בוץ, שלג מרחף אט אט מטה ואני רועד, אבל הלב... הלב יותר קר, כי כשאני שוכב פה את מתהפכת במיטה החמה והיבשה בבית המוגן, בין השמיכות (לבד או עם אהוב) ולא חושבת על כלום, לא יודעת בכלל שיש חיילים ששוכבים בבוץ, שרועדים מקור ומתים לעצום את העיניים... לישון...

ששומרים עליך אלמונית, כדי שתוכלי לשכב במיטה החמה, רגועה. כשאני בגל"ב או באבוקה, עם נשק, אפוד, קסדה והרבה כעס בלב.

איך להסביר לך?

הרגשה של מתח וחרדה, של פחד ואהבה כשאני בא הביתה ומספר על היתקלות ועל הפחד וההתרגשות- ואתם מנענעים בראש, כאילו מבינים ומספרים על המכונית החדשה. כשאני סופר אבנים שפוגעים לי בג'יפ ושומע איך החשוד תכנן לעלות ליצהר ולתת צרור בכל האחים שהיו איתי ממרץ שנת 2002 ובעיתונות כותבים על חיילים רעים שיורים והורגים. כשאני רץ בין הסמטאות וילד בן 10 מקלל את האימא והאחות, מתאר איך הוא יזיין אותן מ-א' ועד ת'. ואני נגנב. כשאני בקסטינה ורואה נוף שרואים בחו"ל אך אני רוצה לראות את הבית ואני רואה אותו... בחלום ובתמונות, אני רוצה מילה טובה!

כשכואב הגב והעיניים אדומות מחוסר שיינה אני קורא בעיתון איך מסיבות

אידיאולוגיות לא מוכנים הבני זונות לשרת בשכם, טול כרם, קלקיליה, ראמללה, ג'נין כי זה נוגד את צו מצפונם. יש פראיירים אחרים שיעשו את העבודה השחורה בשבילם, כל הצפונים וה"ציוניים".

אז מה אנחנו? אנחנו ה"כושים" של מדינת ישראל? הם לא מבינים איפה הם חיים, הם לא מבינים שבלעדינו הם פשוט 2 מטר מתחת לאדמה?! ואני לא מבקש רחמים! אני גם לא מרחם על עצמי, אני זועק לאי-צדק!

אנשים חכמים אמרו פעם "מי שלא עובד בערב שבת לא אוכל בשבת" אין להם מושג איך נרגיש אחרי 3 שנים שבהם ראינו מסגדים, מחבלים, נשקים וסמטאות, אין לכם מושג איך נרגיש אחר כך כשנשכב במיטה עם החברה ונרגיש שיש אנשים שנולדו 5 שנים אחרינו והם אלו ששומרים עלינו. בגלל מציאות מזדיינת שנראית אבודה, אני חייב לשמור על אימא אהובה, על אבא,

על אחים, על אחיות קטנות,חברים וחברות כן אני גאה!!! אני לוחם!!!

לפני חודש וחצי הגעתי הביתה ואחותי כתבה לי מכתב ונתנה לי אותו עם שוקולד, על המכתב היה כתוב פשוט.. "תודה רבה!!"

היא בסך הכל בת 8 והיא מבינה יותר מכל הפוליטיקאים בארץ המקודשת הזו.

ממש התרגשתי, אם לא הייתי משחק אותה קשוח הייתי גם מזיל דמעה. כי בשבילה אני כאן נמצא!!!

אנחנו רוצים וצריכים מילה טובה! לא דורשים משכורת, לא רוצים מכונית צמודה וגם לא חופשות בחו"ל, רק מילה טובה!!!

רק מילה טובה שנדע שאומה שלמה עומדת מאחורינו שנדע שיש בשביל מה, שנרגיש ששווה, שנדע שלא טעינו כשביקשנו קרבי.

שכל דבר קשה יהפוך לקל כי בשבילך הכל נעשה מולדת אהובה!

אולי זה נשמע "קיטשי" וסתם כאילו אנחנו מזיינים ת'שכל, אך גם היום, יש מי שחושבים ומרגישים כך תנו לנו את הכוח להמשיך קדימה... לנצח...



רציתי להוסיף: תודה לרון לשם על הכתבה המדהימה והחזקה כל כך "הר הקללה".
קראתי אותה כמה פעמים בעבר וגם היום וכל פעם זה מרגש מחדש.
תודה.

נערך לאחרונה ע"י Gadi-x בתאריך 18-06-2005 בשעה 17:12.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #55  
ישן 22-07-2005, 22:59
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 20,739
תבדיל בין המוצב והמבצר
בתגובה להודעה מספר 54 שנכתבה על ידי ProphecY שמתחילה ב "בופור"

מוצב הבופור היה ממוקם למרגלות המבצר העתיק - למבצר נגרם נזק רב כתוצאה מהפצצות חיל האויר במלחמת לבנון (הריכוך לפני הקרב בו פלס"ר גולני כבשה את המבצר). במהלך השהות בבופור נעשה שימוש חלקי במבצר לצרכים מבצעיים, בגלל שהוא היה גבוה מהמוצב ובעל שדה ראיה טוב בהרבה.

בעת הנסיגה פוצץ המוצב בלבד - אם תקרא את העמוד השני בתגובה 29, תראה שהפיצוץ תוכנן מראש לצמצם את הנזק למבצר עצמו. החלקים היחידים של המוצב שלא הושמדו היו התעלות, ובמהדורות החדשות ביום שלאחר הנסיגה הן נראות בבירור כשהן מלאות במבקרים... למוצב, כאמור, לא נגרם נזק - באותן כתבות נראים המבקרים מטיילים על גג המבצר ומשקיפים על הנוף.
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #62  
ישן 30-07-2006, 01:51
  desertowl desertowl אינו מחובר  
מומחה טכנולוגיות צבאיות חיישנים ומערכות תצפית
 
חבר מתאריך: 18.10.03
הודעות: 3,749
הסבר...
בתגובה להודעה מספר 61 שנכתבה על ידי זאזא שמתחילה ב "בין המוצב למבצר"

לא נעשה שימוש במבצר והמוצב אכן היה למרגלותיו, למרות שהיו גם עמדות שמירה גם במבצר עצמו וגם אמצעי תצפית.
מתחת למוצב על הרכס היה אזור שטוח שבו נבנה המרחב המוגן ומפלס הלחימה.
לגבי ההגעה - אכן היה כביש עם גשר (ה'חרדלה') , הוא היה בצד המזרחי של הרכס ולא היווה נק' תורפה יותר משאר הציר.
אחרי המעבר בגשר הכביש היה עולה לרכס ואז בפניה לכיוון דרום ומיד לאחריה עיקול חד צפונה (עיקול ה J) בשלב מאוחר נסללה דרך קצרה יותר (אחרי האירוע עם ברנע וריבוי זירות המטענים באיזור) ע"מ להקטין את קטע הציר החשוף לכיוון נבטייה ואיומים מכיוון מערב בכלל.

מקווה שעזרתי.
_____________________________________
===========================
If the radiance of a thousand suns
were to burst at once into the sky
That would be like the splendor of the mighty One…
I am became death,the shatter of Worlds.
.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #64  
ישן 30-07-2006, 12:33
  desertowl desertowl אינו מחובר  
מומחה טכנולוגיות צבאיות חיישנים ומערכות תצפית
 
חבר מתאריך: 18.10.03
הודעות: 3,749
התעלות...
בתגובה להודעה מספר 63 שנכתבה על ידי levikon שמתחילה ב "שאלה על המבצר עצמו"

רבות דובר על התעלות והמחילות הקיימות מתחת למבצר.
בשיטוטיי במבצר ירדתי כמה וכמה מפלסים, הגעתי לארוות הסוסים ואף ראיתי שאכן יש מפלסים תחתונים נוספים.
האמת היא, שהכניסה למבצר הייתה אסורה לחיילים באופן כללי (מסיבות שונות ומשונות) ואני בספק אם בעשור האחרון לשהותנו בלבנון מישהו ביצע סריקות מדוקדקות במבצר.
עם זאת, לאחר כיבוש המבצר במלחמת לבנון נהגו חיילים לטייל בו ובכל האיזור, ואפילו שמעתי גרסה של האגדה הגורסת שצה"ל הוא זה שמלכד את פתחי המבצר מכיוון הליטאני.
לגבי הפן המבצעי - לי לפחות יצא להיות שותף בתרגול שבו מג"ד הרכס התקיל את המוצב בתרחיש של מחבלים על המבצר שהגיעו מהליטאני, כך שלא התעלמו לחלוטין מהאופציה הזו.

אם אני זוכר נכון נכתב ספר על המקום ואולי שם יש תיאור של כל המעברים.

http://almashriq.hiof.no/lebanon/900/910/919/beaufort/
קצת על ההסטוריה ותמונות של המקום.
_____________________________________
===========================
If the radiance of a thousand suns
were to burst at once into the sky
That would be like the splendor of the mighty One…
I am became death,the shatter of Worlds.
.


נערך לאחרונה ע"י desertowl בתאריך 30-07-2006 בשעה 12:40.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #68  
ישן 30-07-2006, 22:23
  ^GammaRay^ ^GammaRay^ אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 14.05.05
הודעות: 1,182
מדהים כמה הבן אדם צדק במה שכתב באפילוג..
בתגובה להודעה מספר 67 שנכתבה על ידי עידו403 שמתחילה ב "הממממ... שני אשכולות שעוסקים בספר ובסרט שיצא בעקבותיו:"

"באופן אישי אני משוכנע שאנחנו עוד נחזור לבופור, ולא יהיה שום מלון. תהיה שם רק מפקדה של החיזבאללה. מה, לא נחזור? לא יהיה שוב משגב-עם? לא יהיה מעלות סיבוב שני? לא תהיה קריית-שמונה תחת אש? לא ישחטו אותנו, כשניאלץ להיכנס לשם שוב? זו דעתי, שהכול יחזור. גם אם בינתיים שקט שם, כי החיזבאללה מנהל טקטיקה מתוחכמת ומתעצם וצובר אמל"ח, אנחנו עוד נחטוף. יחטפו עוד חייל, יקטפו איזה ג'יפ שייסע על הגדר, ישגרו פצמ"רים על יישובים, אחר כך שיירה, לאט-לאט ישתוללו. זה ייקח זמן, אבל בסוף זה יגיע. וכל מי שחושב שלהק אף-16 יוכל לעשות את העבודה מהאוויר, עוד יגלה שהחי"רניקים יצטרכו לצעוד שם שוב, לטהר, לעבור מבית לבית, להפוך אבן-אבן."

מפחיד ממש מפחיד כמה שזאת המציאות עכשיו..
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #69  
ישן 31-07-2006, 00:23
  PsY SKaTeR PsY SKaTeR אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 12.04.06
הודעות: 14
בתגובה להודעה מספר 68 שנכתבה על ידי ^GammaRay^ שמתחילה ב "מדהים כמה הבן אדם צדק במה שכתב באפילוג.."

ציטוט:
במקור נכתב על ידי ^GammaRay^
"באופן אישי אני משוכנע שאנחנו עוד נחזור לבופור, ולא יהיה שום מלון. תהיה שם רק מפקדה של החיזבאללה. מה, לא נחזור? לא יהיה שוב משגב-עם? לא יהיה מעלות סיבוב שני? לא תהיה קריית-שמונה תחת אש? לא ישחטו אותנו, כשניאלץ להיכנס לשם שוב? זו דעתי, שהכול יחזור. גם אם בינתיים שקט שם, כי החיזבאללה מנהל טקטיקה מתוחכמת ומתעצם וצובר אמל"ח, אנחנו עוד נחטוף. יחטפו עוד חייל, יקטפו איזה ג'יפ שייסע על הגדר, ישגרו פצמ"רים על יישובים, אחר כך שיירה, לאט-לאט ישתוללו. זה ייקח זמן, אבל בסוף זה יגיע. וכל מי שחושב שלהק אף-16 יוכל לעשות את העבודה מהאוויר, עוד יגלה שהחי"רניקים יצטרכו לצעוד שם שוב, לטהר, לעבור מבית לבית, להפוך אבן-אבן."

מפחיד ממש מפחיד כמה שזאת המציאות עכשיו..


צודק זה באמת מפחיד כמה שזה נכון מה שהוא רשם...
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מפק"צ 1א>
בזלת, קנים צלפים!

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #76  
ישן 21-02-2009, 18:53
  יאשה והפיצפוצים יאשה והפיצפוצים אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 27.06.07
הודעות: 43
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "הר הקללה"

הרבה "פלאשבקים" רצו לי בראש כשקראתי את הכתבה הזו .

שירתתי בגבעתי בדיוק באותה התקופה . שני קווי לבנון . גזרה מערבית .

למזלי , לא תקלתי במחבלים ו/או מטענים . באותה התקופה התבאסתי מזה , שאין לי מזל ושכל הזמן רק לאחרים יש "אקשן" . היום אני אומר תודה . שניים מהחברים נפצעו , אחד הגיע לבית לוינשטיין , אחד היה במצב הלם , אבל הוא יצא מזה . הפתיע אותי ואת כולם כי הוא היה הבחור הרגיש והעדין מכולם .

היינו מורעלים ואכן לקראת סוף השירות , הרגשנו איך "מזניחים" אותנו .

כמו אותו הבחור , אני רק זוכר איך שנאתי את "ארבע האמהות" ואת אהוד ברק .

בזמן הנסיגה כבר הייתי בעורפית של הגדוד ולא לוחם ( עקב נכות קלה בכתף ) . אני זוכר את העצבים שהיו לי , כי הרגשתי אפילו כצופה מהצד , שידינו כבולות .

בכל מקרה , אחלה כתבה . אני הולך להכין לי איזה נס . אני צריך להרגע .
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 00:12

הדף נוצר ב 0.80 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2018 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר