סיפור קצר



(עשו לי טובה. כתבתי סיפור קצר זה מתוך דחף פנימי חזק. נורא חשוב לי מה דעתכם. כל תגובה תתקבל בברכה.)



הביצה



שמי שולה. אני אישה. נולדתי בנתניה בשנת 1945 עם שק אשכים צמוד לכוס שלי. זהותי המינית לפיכך לא ברורה. גם שם הסיפור לא ברור. האם אנחנו מדברים כאן על ביצה EGG או על ביצה SWAMP ? הו, דו משמעות מבורכת. כפל לשון. שיבושי תנועה. עיצורים מינהליים.



אז ככה. חשבתי לעצמי. אשאיר משהו לאחר מות. חשבתי אולי אכתוב. שישאר אחר כך. אבל שיהיה שווה. אז מה אעשה? את עשרת הדיברות הרי כבר כתבו. עלי לכתוב משהו גוטה גוטה. אולי אלך לקורס או לסדנת כתיבה. זה בוודאי לא יזיק.



מחשבות מעניינות באות לי בזמן שאני נוהגת באוטו. אבל אז כמובן שאי אפשר לכתוב. מאוחר יותר אני שוכחת. להקליט תוך כדי נהיגה גם אי אפשר. ישמעו. אני נוהגת. מסיעה את הילד לפיסיותרפיה. אני לבושה במיני גבוה. לפעמים רואים לי את הביצים. זה מגרה אותי. מכשיר ה GPS אומר "עוד 200 מטר פנייה למעלה".



עכשיו בלילה אני נזכרת וכותבת. לא אתאר את העצים המתנועעים ונסחפים ברוח מול חלוני. גשם מכה בהם מלמעלה. אור פנס מהצד. כמה יפה. לי חם בבית. הרדיאטורים פועלים. לובשת חלוק פלנל פתוח. אני רואה לי את הביצים. אחר כך אגע. כשאסיים את הדף.



אני נזכרת בדוקטור בנדלה. הוא אמר שהתינוק שילדתי יהיה חף מנזק. הייתה תאונה בזמן הלידה, שאיפת מי שפיר, חוסר חמצן למוח. ועתה בני דודו עם פיגור ועם שיתוק מוחין. גם לו יש ביצים. כמובן. זה עושה אותנו לדומים.



אני צריכה לכתוב הרבה סיפורים ולמכור אותם. שתהיה לו ירושה קטנה. הרי הוא לעולם לא יוכל לפרנס את עצמו.



עכשיו אני אוסיף דמויות לסיפור. שיהיו עוד רבדים. אז יש גם אבא. רוי. הוא נולד בברזיל ( נופך אקסוטי, צלילי סמבה, אלילים שנגו ואורישה אל היער). הגשם ממשיך לחבוט בעצים. במשבים שמתגברים ונחלשים לסירוגין. גלי סינוס. טורי פיבונצ'י. זה אמיתי. יפה. אולי המונחים לא ברורים. אמרו לי כי יש לי בן עם נזק מוחי בלתי הפיך. אז לא הבנתי כי נזק מוחי בלתי הפיך זה כאב איום ממדקרות חרב אבל בעיקר עוול. עוול נוראי שאלוהים (גם כן דמות בסיפורנו) עושה לפעמים לילדים טובים.



גם לרוי יש ביצים. גדולות ושעירות. הוא לא בכה כשקיבל מאורישה בן מפגר. הוא קיבל עליו את הדין. חזר לברזיל לעבוד עם אידיאנים במנאוס. כמו אלברט שוויצר. עזב אותי לבד כאן כדי שאנשים ירחמו עלי בגלל היותי אישה נטושה ולא בגלל הילד הדפוק שיש לה. וואו. זה היה משפט ארוך. קוויתי למשפט ויצא משפח. כמו משפחה. משפח. אתה שומע רוי ?







עכשיו אני נוגעת. פני מתלקחים. אני נוגהת. הביצים שלי הם סוג א'. חשבתי, אולי יצא לי בן דפוק בגלל הביצים שלי. או אולי בגלל חטאים איומים שביצעתי בילדותי ועתה אני נענשת עליהם.



דודו אוהב אותי. הוא תלוי בי. פעמים רבות חשבתי לקחת את חייו ואת חיי ביחד. אני גם אוהבת אותו. הוא מקסים על פי דרכו. כבר בן 17. חתיך. הוא לא יודע לאונן. אביו, רוי, לא כאן כדי ללמד אותו איך.



בשבת דודו בא לבקר אותי בבית. במשך השבוע הוא במעון. כאשר בורח לו פיפי במכנסים, לא תמיד מחליפים לו בגדים. כן, להשפלה יש ריח של שתן. כאשר רוי שזנח אותי יהיה זקן, גם לו יברח שתן והאינדיאנים הזקנים לא יחליפו לו.



עכשיו אני גומרת. ביצים זה ממש נכס. סרח עודף שעומד לזכותי. מטה את כף המאזניים למטה.



הגשם פסק. אין לו ריח של שתן.



מכשיר ה GPS אומר "עצרי כאן בנתיים".

שלום לך,

קראתי את מה שכתבת, והרגשתי שזה בא ממקום עם המון קושי.
משהו עובר על הכותב ....
המילים מעורפלות עבורי ולא הצלחתי להתמקד בכאב שבאמת ניסית להעביר, ויש פה כאב.

אני אשמח לקרוא עוד דברים.
והכי חשוב לדעת - שהאור בעסק גם כשלא רואים.
הרבה ברכה,

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

בראש ובראשונה, תגובה לתגובה ("חסר מסר"): לא כל דבר חייב ללעוס לפני שמגישים לילדים, יש מסר, אפילו לא צריך להתאמץ יותר מדיי בשביל למצוא אותו (אם אתה מתעקש להרגיש אותו מיידית, חבוט ראשך חזק בקיר, אני משער שההרגשה תהיה דומה); שנית, על הכיפאק של סיפור. מינימליזם יכול לפעמים להיות מעיק ויש לו חסרון בולט אחד: אתה אף פעם לא יכול לדעת אם הוא מכוון, או שהוא נובע מדלות. כך או אחרת, במקרה הזה לפחות, לי זה הרגיש במקום. כאב חד וקבוע במנות קטנות, משפטים קצרים שמגיעים מהבטן ומשוגרים ישירות לבטנו של הקורא. טוב, חסל סדר בילבולי ביצים (הופה! הייתה כאן הלצה). אהבתי את יצירת הביכורים.