הזמנה לשיחה עם האחר

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מאת אבי שגיא וידידיה שטרן
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

הארץ

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P260805/f.0.2608.100.1.9.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מפונים ומפנים בצומת שא-נור


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P260805/f.0.2608.100.2.9.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
ובגוש קטיף.

הציבור הדתי, במאות אלפיו, סירב להעניק גט פיטורין לדמוקרטיה ולכללי המשחק הנהוגים בה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
השיח של החברה הישראלית רווי סטריאוטיפים: ל"שמאלנים" מיוחסות תכונות של העדר מחויבות יהודית, פוסט-ציונות, זיכרון יהודי היסטורי דל, ריקנות ונהנתנות. ה"חרדים" נתפשים כקבוצה שחורה מסתגרת ומתבדלת, בטלנים, סחטנים, נעדרי חשיבה ביקורתית הנוהים אחרי זקן מופלג. "ערבים", כמובן, הם רק ערבים: חסרי נאמנות דמוקרטית, מזימתיים כלפי המדינה וכדומה. "ימניים" לוקים בחוסר הומניזם, בשנאת הזר, מקלים ראש בזכויות אדם. גיבורי השבועות האחרונים, "הציונים-הדתיים", מסוכנים מהחרדים בשל שאיפתם להשתלט על המרחב הציבורי; הם גרועים מהלאומיים משום הזנתם באנרגיה אין-סופית מכור ההיתוך האמוני. הם משיחיים, שבתאים מקדשי עפר, מתנחלים אדוני הארץ, והעיקר: ממירים את סמכות המדינה בסמכות האל - קרי, רבנים - ולכן מהווים סכנה לדמוקרטיה. נאמנותם מסורה להלכה ולא לחוק הישראלי. כך נחרש, תלם
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
אחר תלם, שדה השיח של החברה הישראלית. פירותיו הבאושים הם סימטריה מטרידה של שלילה הדדית.

ואולם המציאות לגבי כל אחת מן הקבוצות עשירה ומגוונת מהדימוי. השיעור החברתי המרכזי של התקופה האחרונה משקף זאת ביחס לקבוצה אחת: הציונות הדתית. אם מאות אלפי ציונים דתיים אכן הולמים את הסטריאוטיפ; אם נאמנותם למדינה מותנית בפסיקה הלכתית; אם הדמוקרטיה בעבורם היא רק קרדום לחפור בו ואילו התיאוקרטיה היא צורת השלטון שעמה הם מזדהים - כיצד זה שהציבור הדתי הרחב סירב לסרב, על אף הפסיקה ההלכתית של חשובי הרבנים שדרשו זאת? כיצד קרה שאפילו המתיישבים בגוש קטיף קיבלו עליהם, בסופו של דבר, את הדין ופינו את בתיהם על אף פסיקה של מאות רבנים שהחלטת ההתנתקות, שאושרה על ידי שלוש הרשויות בישראל, היא הרמת יד על קודשי ישראל?

העובדות הן שבמחאה הדמוקרטית הלגיטימית נגד הפינוי השתתפו המוני דתיים. במחאה האפורה - סגירת כבישים, הסתננות לרצועת עזה ודומיה - אלפים בודדים. במחאה השוברת כללי משחק - רק כמה מאות, בעיקר צעירים פרועים. מספר סרבני הפקודה מגיע כדי עשרות בודדות בלבד. לו חשב הציבור הדתי - כפי שהורו הרבנים - שדין הפינוי כדין הוראה של המדינה לחלל שבת או לאכול חזיר, תגובתו היתה אחרת לחלוטין, שוברת כלים, מתמרדת עד אחרון מאות אלפי הבורגנים השבעים הדתיים. צבא או משטרה, לו נשלחו לאכוף הוראה זו, היו נשארים נקיים מדתיים.

רבנים בחרו לנסח את התנגדותם לתוכנית ההתנתקות בצורה של פסק הלכה ובכך אילצו את שומעי לקחם לבחור לכאורה בין ציות לפסק ובין ציות לדמוקרטיה. משאל העם המעשי בין השניים הוכרע ברורות: הציבור הדתי במאות אלפיו, בריבוא בני הישיבות שלו, סירב להעניק גט פיטורין לדמוקרטיה ולכללי המשחק הנהוגים בה. הוא העדיף להפר את פסקי ההלכה ולהמשיך לשזור את חייו במרקם החיים הדמוקרטיים. הרבנים הקיצונים כשלו במבחן ההנהגה.

מציאות זו מחייבת התמודדות גלויה וישירה עם השאלה על מקורן של הציפיות וההערכות המוקדמות שהיו ביחס לציונות הדתית. הללו מבוססות על מנגנון סוציולוגי שכבר הוכר בשנות הארבעים, שלפיו בני אדם נוטים לייחס לקבוצות תכונות עיקריות, שמהן נגזרות התכונות המשניות המכוננות ומעצבות את זהותם והתנהגותם של בני הקבוצה. המחקר לימד שכאשר התבצעה גניבה בסביבה ששחורים חיים בה, היא יוחסה להם, שכן התכונה העיקרית של "השחורים", צבע עורם, גוזרת את התכונות המשניות של הפרת חוק ומוסר. המעצרים שביצעה המשטרה התבססו על נתונים אלה וכך נעצרו, על לא עוול בכפם, אנשים שחורים נורמטיוויים. בדומה לכך גם הציפיות והשיפוטים אצלנו כלפי כל אחת מהקבוצות בחברה הישראלית.

השיפוט המתמיד של האחר מייצר את שיח מסדר הנאמנות של החברה הישראלית. כל קבוצה תוקפת את זולתה ומותקפת על ידה בתביעה להצהרת נאמנות שנועדה לחפות על התכונות המשניות המיוחסות לה. הדתיים נתבעים למחויבות לדמוקרטיה, השמאלנים ליהדות, הערבים לישראליות, הימניים לזכויות אדם. מלל הנאמנות מאפיל על כל סוגי השיח של החברה הישראלית; הוא נעשה דוחק ודחוס ככל שהמציאות נעשית משברית. הצהרת הנאמנות צריכה להיות פומבית וללא סייג. כיכר העיר שבה הוענשו הסוטים היא עתה המדיה הציבורית בשלל גילוייה - עיתונות, רדיו, טלוויזיה ואינטרנט; לפעמים גם מוסדות המדינה משמשים כיכר עיר. בשם תובעי הנאמנות מופיעים עיתונאים, פוליטיקאים, משפטנים וכל מי שיש לו נגישות לבמה ציבורית. לכל קבוצה כיכר עיר שלה, נאשמיה, תובעיה וטקס נאמנות ייחודי שאותו היא מעצבת בעצמה. הזולת הנאשם הוא מריונטה שתפקידו נקבע מראש בריטואל הציבורי.

ייחוס תכונות עיקריות ומשניות לזולת הוא תופעה מוכרת המספקת צורך חברתי תרבותי עמוק. האחר, השונה, מאיים על הזהות של הקבוצה הרואה בו "אחר". תפישת עולמו התרבותי-הערכי של הזולת כבעל מלאות וערך עצמיים עלולה לסדוק את הביטחון והמלאות שלי, ולערער את הוודאות בעדיפות עולמי התרבותי. אם אייחס לו תכונות משניות בעייתיות, אקים חומת מגן מפני חדירתו לד' אמותי ואספק סדר, משמעות ומבנה הייררכי ברור של בני התרבויות השונות.

הפרכת הציפיות וההערכות ביחס לקבוצה מרכזית אחת בחברה הישראלית - הציונות הדתית - היא הזדמנות ייחודית לבחינה מחודשת של המנגנון המייסד את מסדר הנאמנות בחברה הישראלית. היה זה הגל שניסח את המשפט: "בלילה כל הפרות שחורות". רק בליל אופל וקיהיון בני אדם יכולים להיתפש במסגרת תכונות עיקריות ומשניות חתומות וסגורות.

רבים מהדתיים מחשיבים מאוד את עמדות הרבנים, את מצוות יישוב הארץ, את מפעל ההתנחלות. אבל זו רק רשת משמעות אחת שאותה הם מממשים. בצדה הם גם מחשיבים מאוד את הקיום הממלכתי של מדינת הלאום היהודי, את הדמוקרטיה כשיטת ממשל ואת עולם הערכים הדמוקרטי. זו רשת משמעות שנייה שבה הם נוטלים חלק. כל אחת מרשתות המשמעות מעצבת בעבורם כללי משחק, פרקטיקות אופייניות, ציפיות ושיפוטים. הזהות של אדם היא פסיפס הנבנה ממכלול הפרקטיקות שבהן הוא נוטל חלק ומהמעמד הערכי שהן ממלאות בחייו. בני אדם כיצורים מורכבים החיים בכמה עולמות מעצבים את עצמם בתוך תנועה ביניהם. קביעה על אודות זהותם ותכונותיהם של יחידים וקבוצות חייבת להיעשות מתוך התבוננות והקשבה לבני אדם ולא על סמך תכונות ואפיונים המיוחסים להם.

אסור לשפוט את הקבוצה המכונה ציונית-דתית על סמך טקסט הנחשב בעיניה או בעיני זולתה כמכונן וגם לא על סמך מי שנתפש כאישיות סמכותית מרכזית, דוגמת רב כריזמטי. בדומה, אין לשפוט את הקבוצה הערבית על סמך נאום או אידיאולוגיה של דוברים מטעם. לעתים קרובות קבוצה מעניקה לאישים את הזכות והכוח להתמקם בתוך התכונות המיוחסות לה ובכך להשתחרר מעולן. רבנים עשויים למלא את התפקיד הזה בציונות הדתית, כפי שאינטלקטואלים ויוצרים עשויים למלא זאת בציבור המוגדר כשמאל. אלה גם אלה אינם מייצגים בהכרח את קולה הממשי של הקבוצה אלא את הקול המדומיין שלה, פרי הסכמה שותקת של בני הקבוצה ושופטיהם. רק התבוננות דרוכה בבני אדם, כפי שהם בחייהם המעשיים, כפי שהם בהכרעותיהם במצבי משבר, עשויה ללמד מה הם באמת. זו טיבה של הכרת הכבוד שאנו אמורים לייחס לבני אדם - לראות אותם, להקשיב להם, להתייחס אליהם ולא לבצע שיפוטים מוקדמים המובילים באופן ישיר אל הלילה שבו כל הפרות שחורות.

גישה זו מחייבת איפוק רב והימנעות או השהיה של השיפוט המוקדם שדרכו נתפש הזולת. יש לה מחיר: היא עלולה להוביל לרלטיוויזציה של עולמנו הערכי. ההכרה בריבוי הפנים של כל נברא בצלם, ש"אין אחד מהן דומה לחברו", מכבידה על קיטלוגו של אדם בקטיגוריות מוחלטות של טוב ורע. עם זאת, היא עדיפה על פני תפישה דיכוטומית של הזולת.

החברה הישראלית המשוסעת והמיוסרת מאפשרת לקרייני הכיכר, המנהלים את ההצגה, להשתלט על השיח, למשטר את הקבוצות ולסדרן בהתאם לשיח הנאמנות. אדוני השיח מוליכים לפרימה עמוקה של מרקם הסולידריות החברתית ולעיצוב חברה מנוכרת. הפינוי של גוש קטיף יכול לשמש הזדמנות נאותה להשתחררות מצווי הקריאה של מסדר הנאמנות הישראלי ולניהול דיאלוג ממשי, רב-תרבותי, המבוסס על ההנחה המוכחת שחברי הקהילה הישראלית רוצים לחיות כאן תחת אושיות המשטר הדמוקרטי.

כיצד עושים זאת? אין פתרון קסמים. הקושי היסודי הוא בהבניית דמות אדם, קבוצה וחברה פתוחים וקשובים לזולת. זו משימת חיים שאיננה נעשית ממילא, אלא יש להציב אותה באורח מודע ומכוון כאתגר. גם הציבור הציוני-הדתי, האוחז בקרנות אמת מטאפיסית-תיאולוגית, איננו יכול לחמוק מאתגר זה כל עוד הוא שותף לרשת המשמעות הדמוקרטית.

אבי שגיא הוא פרופסור לפילוסופיה ולימודי פרשנות, ידידיה שטרן הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר-אילן

http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0

מי שחושב שהציבור הדתי-לאומי נוהר כגוש אחד אחרי פסקי ההלכה של הרבנים - לא מכיר את הציבור הזה, או שהוא נגוע בסטריאוטיפים שמנסים "שינוי" ו"הארץ" להאכיל אותו.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.