"אביר" אומנות לחימה עיברית

ראיונות עם אישים

אירוח עם האלוף אביר יהושע סופר - חלק ראשון של התשובות
22/06/2005 יהושע סופר ו

הדפס מאמר

הקדמה אני רואה באירוח שלי בפורום הזדמנות להתחיל דו שיח ידידותי ביני ובין בני עמי האוהבים אמנויות לחימה. חשוב לי להסביר ולהבהיר ככל שביכולתי את מה שנדמה לאנשים מסוימים כהזוי וסותר ומבלבל בשיטת אביר,...

הקדמה

אני רואה באירוח שלי בפורום הזדמנות להתחיל דו שיח ידידותי ביני ובין בני עמי האוהבים אמנויות לחימה. חשוב לי להסביר ולהבהיר ככל שביכולתי את מה שנדמה לאנשים מסוימים כהזוי וסותר ומבלבל בשיטת אביר, המורשת הקרבית של ישראל.

אני, יהושע סופר, התחלתי להתאמן באמנויות לחימה ביום הולדתי השלישי. מהרגע שהסתפרתי בפעם הראשונה על פי המסורת ומנהג ישראל למדתי אמנות לחימה עברית עתיקה שהועברה במשך דורות רבים בסתר במשפחתי. שיטתנו, אביר, קיבלה את שמה על שם יעקב אבינו ע"ה ששמו גם אביר יעקב. פלג אחד של משפחתי הוא חברוני מותיקי ארץ ישראל והרכב משפחתי מהשבטים יהודה, בנימין ודן. אנחנו צאצאים של אבירי מלכות ישראל – שריה הסופר (אביר נון) ובניהו בן יהוידע (אביר אדיר נון) שהיו שומרי ראשו של דוד המלך.

בתשובות שלי לאנשי הפורום אשתדל להאיר את עיניכם למקורות, לציטוטים מהמקרא ומהתורה שבעל פה ומספרי אגדה והיסטוריה של עם ישראל, על מנת להסיר כל רמז של ספק לכך שאביר היא באמת המשך של מופת קרבי ישראלי עתיק ובעת ובעונה אחת גם שיטה מודרנית, פרי 44 שנות הניסיון שלי באמנויות לחימה. זכיתי להיות אלוף אביר והמגלה והמחזיר של אמנות הלחימה העברית לתודעת כל ישראל. אני שמח מאוד להיות אורח בפורום אמנויות לחימה ולהלן תשובותיי לחלק מהשאלות. תשובות לשאלות הנוספות יבואו בהמשך - בעיקר אתייחס בסיבוב הבא לשאלות העוסקות בציטוטים מהמקורות ובארכיאולוגיה הקשורה לאביר.

ש: האם "אביר" היא היא שיטת הלחימה של שבטי ישראל, אושמא שחזור ברוח שיטה זאת? אם היא אכן שיטת הלחימה של שבטי ישראל, כיצד היא השתמרה,וכיצד עלה בידך לגלות אותה? מה היחסים בין החלק החמוש וחלק היד ריקה שלהשיטה?

ת: אביר היא אכן שיטה עתיקה שנשמרה דורות רבים במשפחתי בסתר. סבא שלי היה לוחם והיה אלוף אביר ואמנות הלחימה נמסרה ישירות ממנו אלי. המסורת של משפחתנו היא שכל אלוף אביר מוסר לנכד שלו מה שמאפשר יותר זמן עבודה ותרגול עבור הנכד המתלמד. תמונות שאעלה באתר שלנו בקרוב (ואם יתאפשר אז בפורום) יעידו שגם אבי נ"י לוחם ברמה מאוד גבוהה. אני מעוניין לאשר שאביר הייתה השיטה שבה לחמו שבטי ישראל ויש לכך מספיק סימוכין מקראיים (שאותם אציין בהמשך) אולם הצורה והמתודולוגיה שלה הן מודרניות. בזמן המקרא, וגם מאוחר יותר, לא היו תבניות או סדרות המחולקות לפי טיפול בהתקפות הרגל כמו: חניקה מקדימה מהצד או מאחורה, דקירה של סכין, תגובות למתקפה של ידיים או של בעיטות. גיבוש של תבניות היה הכרחי על מנת להעביר את אביר ללומדים ולמתרגלים של היום. הצורה שבה אני למדתי אביר מסבי אינה צורה שאפשר להעבירה מאחר וכיום אין לאנשים את הזמן, הנכונות והאומץ לקחת דבר כזה ולהקדיש לו את כל החיים, כל יום, ולוותר על המון תחומים אחרים. לכן הרכבתי מתודולוגיה מודרנית ללמידה שתואמת את צורות הלימוד הנפוצות היום, לשעתיים של אימון, מספר פעמים בשבוע. כמו כן התאמתי את אביר בצורה שתאפשר לה להיות שימושית עבור מוסדות וגופים ביניהם צבא הגנה לישראל איתו אני עובד, אגב, דרך עיריית ירושלים כזרוע ביצועית של אגף חברה ונוער. כל זה על מנת להגיע לתוצאות אפקטיביות בתוך זמן קצר יחסית.

לכן ניתן לומר שאביר כפי שהיא מועברת כיום מורכבת מחלק קדום (שמקורו, ויש לכך הוכחות, הוא מתקופת שהותם של בני ישראל במצרים), חלק מודרני שנובע מהצורך במתודולוגיה מודרנית ללמידה וחלק נוסף של בניית תגובות והתייחסויות על פי עקרונות אביר לתופעות שקיימות היום. לפני מאה שנה לא היו חגורות נפץ ולפני חמש מאות שנה לא היו אקדחים. ופה מימשתי בכל יכולותיי הקרביות את מה שביקשו ממני אבי וסבי - לפקוח את העיניים ולבדוק על הבשר שלי את יכולתה של שיטת אביר לתת מענה מול שיטות אחרות. הסיבה שסבא שלי ואבא שלי רצו שאלמד דברים אחרים הייתה לא כי קיים חיסרון באביר, אלא שאני אדע בדיוק מה האויב עושה כדי לעמוד מול כל השיטות - כך ניתחתי את החולשות שלהם, וכך בניתי על סמך העקרונות של אביר את התגובות המתאימות. על כן, במשך 44 שנים שאני אמן לחימה, התעסקתי באגרוף, בהיאבקות, בג`ודו, בג`יו ג`יטסו, בקונג פו, בהפקידו, קוק סול וון, בקרבות של פול קונטאקט. השתתפתי גם בתחרויות של אגרוף בליגות של חובבנים ובלא מעט קרבות רחוב לצורך הגנה עצמית מול אנטישמים בחו"ל שלא סבלו את החזות היהודית שלי. וחבל עליהם מאוד.

ש: מה הם העקרונות העתיקים של השיטה כפי שהייתה בזמן קיומם של 12 השבטים?

ת: על דוד המלך כתוב בספר שמואל ב`, פרק א`, פס` יח`: "ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר". יש כאן התייחסות לשיטה שהייתה נהוגה בקרב שבטי ישראל בה השתמשו בתנועה מעגלית (קשתית) על מנת לפגוע באויב. אפשר להתווכח האם זו הפרשנות הנכונה של הפס`, אבל לשם כך קיים פירוש על המקרא שמסכים ותומך במסורת שעברה מדור לדור במשפחתי. מגדולי פרשני התורה, רש"י, מצטט את הברכה של יעקב אבינו עה"ש, לבנו יהודה ("ידך בעורף אויביך") ואומר: "איזו היא מלחמה שמכוון בה ידו נגד פדחתו שהוא מול ערפו, הוי אומר זה קשת". על פי רש"י `קשת` משמעה מכה של יהודה. כלומר: מכה (ולא חץ וקשת) הם בבסיס המילה קשת שהיא עקרון חיוני בשליחת גפיים בשיטת אביר – `פזיזה` (מכות על ידי ידיים) `כרכור` (בעיטות).

העבודה המעגלית נמצאת בבסיס אביר, הן של הידיים והן של הרגליים, תוך הסתמכות על האינרציה של התנועה. זה בניגוד לשיטות אחרות שאומרות שהן לא נועלות את הגפה במהלך המכה אלא רק מישרות - אצלנו אין אפילו יישור של הגפה. זה עיקרון גדול שיש לו יישום קרבי אפקטיבי וקטלני. עקרונות קדומים נוספים הם מורשת של תנועה, כללי תנועה, כללי התייחסות למיקום, יישום קרבי של צורת אותיות הא-ב ועקרונות תנועה לפי המאפיינים של 12 השבטים. בנוסף יש לציין כי הדרך להשגת עוצמה קרבית ורוחנית באמצעות אביר, מבחינת הפנימיות של השיטה, מושגת על ידי ביטול של העוצמה המהותית של האדם כיחיד, והפיכת האדם לכלי לביצוע של רצונו של בורא עולם (אותן האותיות: רצון - צנור).

באשר לשימורה של השיטה על פני הדורות – בתורה כתוב שעיסוק במלחמה וכל כלי הלחימה חלים על כל ישראל כחלק בלתי נפרד מהחיים. כל העם תרגלו אז אמנות לחימה. אין לי ביקורת על כך שקשה לאנשים להשלים עם כך ששיטה שהייתה נהוגה אז נשמרה במשך דורות אבל זו האמת לאמיתה. שיטת אביר לא נשמרה על ידי משפחה אחת - היו משפחות נוספות ששימרו חלקים מהשיטה, אלא שמשפחתי הייתה האחרונה שקיימת עד היום כיוון שהשתדלה יותר מהשאר בשימור של מגוון שיטות הלחימה של ישראל (קשת, שוט-נא, כרכור, פזיזה, אותיות א-ב וכלים) במשך מאה דורות. מה שעזר למשפחתי היה העובדה שענפי המשפחה השונים חיו באזורים שבהם היו יישומים חלקיים של אביר כמו בתימן (ריקודי קרב תימניים למשל). חלק ממשפחתי הוא נג`רני (חלק דרומי של ערב הסעודית צפון תימן) וחלק חבאני (חצר מוות - דרום מזרח תימן) חלק זה של המשפחה עלה מתימן לישראל. חלק אחר של המשפחה נשאר בארץ מאה דורות ואילו חלק אחר חי בעבר באוקראינה ובכורדיסטאן (בכורדיסטאן העיראקית, אוקראינה, קווקז ותימן היו אנשים ששמרו חלקים מאביר). בהקשר זה מוזכר ב- "חיי מוהר"ן", על חיי ר` נחמן מברסלב שהוא עצמו השתתף במשחקי קרב עם ישמעלים כאשר היה בתורכיה בדרך לארץ ישראל. אנחנו צאצאים של אחיו הגדול של ר` נחמן מברסלב (דרך אם אבי זיכרונה לברכה). זה היה משמיים שכל אחד מענפי המשפחה שמרו על המסורת הקרבית של ישראל - אביר. האיחוד שלהם בדמותו של סבי הביאה את השיטה לשלמותה.

החלק החברוני של משפחתי נמצא בארץ מכניסת השבטים לישראל ועד עצם היום הזה, מלבד שני דורות של גלות בבל. הסבא שלי השייך לחלק זה למד אביר מאביו ומסבו מילדותו. במשך שנים הוא שימש כשליח דרבנן מטעם הבד"ץ של בגדד. האזור שבו עשה את השליחויות שלו היה ענקי – מהעיר חברון ועד דרום תימן. הוא נסע בכל הארצות, המדבריות וההרים וביקר במקומות בהן גרה קהילת ישראל. בנוסף לתפקידו, חיפש סבי ז"ל להרחיב אופקים על בני ישראל ומורשתם והיה לומד מגדולי למדני הקהילות את תורת ישראל. כאדם יהודי צעיר שעבר מקהילה לקהילה בתנאי סכנה, הוא היה רגיל לברר על מידע ושימור של תכסיסי לחימה ותרגולות השמורים מעתיק יומין. החשיפה שלו לקהילות רבות תרמה תוספות רבות לשיטת הלחימה שרכש בביתו. ברצוני להרחיב על כך בספר אביר שנוציא לאור בע"ה בקרוב.

מה שעשוי להפליא אנשים הוא העובדה שרק היום בחרה משפחתי להפיץ את השיטה ברבים לאחר שנשמרה בסתר כל כך הרבה זמן. יש מסורת במשפחתי שהאלוף אביר ה- 50 יפעל במלכות הרביעית לקראת הגאולה השלמה. רק הוא יוכל להעמיד את הבן שלו במקום את נכדו כאלוף אביר. אני האלוף אביר ה- 50, והתאלמנתי ואין לי בן. מור אבי ציווה עלי לגלות וללמד שיטת אביר למען שלא תאבד לאחר כל הדורות שנשמרה בשליחות ובמסירות נפש. אבי ברך אותי וחייב אותי ואני מקווה שבזכות השליחות שלי עבור עם ישראל אתחתן שוב ואביא בנים ואזכה ביורש.

ש: באשר לשאלה על החלקים השונים של אביר - חלק של יד ריקה וחלק חמוש

ת: כחלק מאמנות הלחימה אביר ישנו שימוש בכלי לחימה מסורתיים - אנחנו לומדים להשתמש בחרבות, בפגיונות ובעוד כלים כמו נבוט, וָאוּ (מקל ארוך), רמחים וחניתות, חרבות ישרות וכאלה שיש בהן קימור. את עקרונות הסכין והחרב אנו לומדים בעיקר באמצעות קנה-סוף. שלב הלימוד החמוש הוא שלב מתקדם של אמנות הלחימה. אחרי שהלומד מגיע לשליטה בגוף, לומד אלמנטים חיוניים של תנועה על פי 12 השבטים ואת אותיות האלף-בית ביישומיהן הקרביים ויש לו את הבסיס החיוני של לוחם לא חמוש, הוא מתחיל ללמוד את החלק החמוש.

יש בלימוד החמוש סוג של מדיטציה - לעבוד עם הכלים האלה ודרך זה לפתח קואורדינציה ותרגול יציבות בהתאם למשקל של כלי הנשק. דרך התרגול בונים כוח ואיזון שמסייע ללוחם גם כאשר הוא לוחם ביד ריקה. השימוש הבסיסי בקנה-סוף במסגרת התרגול של החלק החמוש מאפשר ללוחם אביר לצאת לרחוב עם כלי נשק אפקטיבי שנראה לא מאיים (אורכו 55 סנטימטר ועוביו קצת פחות משני סנטימטר). כך אפשר להיכנס למקום מאובטח מבלי שישאלו אותך שאלות. לימוד העבודה עם הקנה-סוף הוא חלק שמאוד אהוב על ידי המתרגלים. אני יכול להוסיף שעקרונות הלחימה על פי צורות הכתב האשורי (כתב הדפוס הרגיל המוכר היום) באות לידי ביטוי בחלק הלא חמוש של לימוד אביר ואילו העקרונות על פי צורות הכתב הלבונאי - העברי הקדום - באות לידי ביטוי בחלק החמוש.

ש: קראתי, במאמר שכתב תלמידך גיל אברהם, על תהליך הלימוד של קוק סול ווןאו ייתכן והאפקידו, וכיצד חלק מהטכניקות בשיטות אילו מורכבות ביותר, ולכן לוקחזמן ללמוד אותם. מאידך גיסא, מחקרים שונים מראים על חוסר היכולת לבצע טכניקותמורכבות בגלל לחץ אדרנלין. כיצד מיישבים, בתרגול או באימון, סתירות שכאלה? מה דעתךעל סוגיית ה"טכניקות המורכבות" מול "טכניקות פשוטות"?

ת: קודם כל אני רוצה להתייחס לרושם המוטעה שתלמידי בקוק סול וון, גיל אברהם, מוסמך לענות על שאלות בשמי. לא כך הדבר. יש לי את כל הכבוד לגיל שלמד אצלי והגיע לחגורה שחורה דאן 1 בקוק סול וון,הוא מוכשר להדריך וללמד קוק סול וון אבל לא להיות הדובר שלי, על אחת כמה וכמה לא להתייחס לאביר שזו אמנות שהוא לא מכיר. אני לא הכתרתי אף אחד כתלמידי הבכיר וגם לא כדובר אישי שלי. אם הייתי מכתיר מישהו כתלמידי הבכיר בקוק סול הייתי מציין קודם כל את פרנק דוקס. לגיל אברהם יש אתר העוסק בקוק סול ואין לי כל שליטה או אחריות על האתר שלו ואינני מסכים עם חלק גדול ממה שנמצא בתיאור ההיסטורי שהוא מציג ובעניינים הטכניים של קוק סול והאפקידו. הוא נותן לי כבוד באתר במספר דפים המוקדשים לי, רק שהמידע שמופיע שם בחלקו לא אקטואלי. לא מפריע לי שיש לו דעות שונות משלי, זכותו לחשוב להגיד מה שהוא רוצה כל עוד הוא לא עושה זאת בשמי.

לעניינו קצת קשה לי עם ההבחנה בין טכניקות מורכבות לבין טכניקות פשוטות. זאת מאחר ולטעמי המקור של חלק מההבחנה הזאת הוא בפרשנות סובייקטיבית של המתבונן. לא ראיתי את המאמר של גיל אבל יכול להיות שגם הוא הופך דבר פשוט מאוד למורכב מבלי לשים לב שהוא עושה כן. וזה נכון שלפעמים אנשים מסבכים אפילו הליכה פשוטה כך שתראה מסובכת לגמרי. בעיני, גם דברים שעשויים להראות מורכבים מלכתחילה, כאשר האדם מתרגל אותם ולומד אותם מספיק פעמים - הם הופכים להיות טבע שני אצלו עד שהוא יכול לבצע אותם על עיוור. מה שבתקופת הלימוד הראשונה עלול להיות משובש על ידי האדרנלין, אחרי תרגול מספיק, נעשה פשוט וטבעי.

זה נכון ששיש אנשים שבמצבי לחץ, עקב אדרנלין, עלולים לקפוא במקום ולא להגיב לסכנה. אבל אז גם טכניקות פשוטות לא באות לידי ביטוי. אפשר לעשות השוואה בין שני אנשים (אחד שעוסק בטכניקות פשוטות ואחד שדוגל במגוון שכולל גם דברים מורכבים יותר) לשני אנשים אחרים, אחד שמדבר בשפה של פשוטי-עם בעל אוצר מילים מוגבל ומולו מישהו בעל רקע והשכלה אקדמאית, רחב אופקים ובעל אוצר מילים מגוון. שניהם יכולים להיכנס להלם ברגע של אמת כתוצאה מפחד. זו עובדה. ה` יעזור. אבל אם יש ביכולתם לדבר - זה בעל השפה העשירה והעושר התרבותי, סיכוייו לשרוד גדולים יותר. כך גם לגבי מי שרכש שפת אמנות לחימה מורכבת בעלת מגוון של טכניקות – אם הוא לא קופא במקום בזמן של סכנה סיכוייו לנצח ולשרוד גבוהים יותר מחברו בעל שפת הלחימה הפשוטה.

אני יכול לציין שלפעמים מעלים טענה של מורכבות כלפי אביר - וכאן אני מוצא את המקום לציין שהתייחסות אל חלקים מאביר כאל מורכבים עלולה לנבוע דווקא מהיותה של השיטה פשוטה וטבעית. יש באביר משהו מאוד טבעי ובסיסי שבגלל הנטייה שלנו למרכב דברים אנחנו לא יכולים לקלוט את הפשטות מיד וחייבים להשקיע בשיטה זמן על מנת לעכל אותה.

ש: שמעתי שיש לך סיפור מעניין על בני אורקידז, אשמח לשמוע.

ת: אני לא מעוניין להתייחס לחוויות ספציפיות עם בני אורקידז. איך שלא אתייחס אל זה יראו בזה סוג של התפארות ואני לא נוהג לעשות גדולה לעצמי על ידי השוואה לאנשים אחרים. יש למשל אנשים שמחפשים את גדולתם על חשבוני ומספרים בפורומים כאלה ואחרים שנתנו לי נוק-אאוט בזירה. אני יודע שגם זה ישמע כהתפארות אבל זה נכון - לא קיבלתי נוק-אאוט מאף אחד ולא הפסדתי באף קרב שערכתי בחיי. חוץ מזה, מאז שנולדה הבת שלי לפני 18 שנה לא עשיתי קרבות עם אף אחד לא בארץ ולא בחו"ל, כי בתור אלמן אין לה מישהו אחר מלבדי ואני לא יכול לקחת על עצמי סיכונים מיותרים. בכל זאת אני מודה לרשימה ארוכה של אנשים שאמרו שנתנו לי נוק - אאוט על המחמאה, כאילו להביא ליהושע סופר נוק-אאוט זה עניין גדול.

בכל זאת, אשמח לתאר למבקרי הפורום משהו מהניסיון שלי באמנויות לחימה ואת האנשים שעימם באתי במגע במשך 44 שנות ההתנסות שלי באמנויות לחימה. מלבד היותי שותף לזירה לצורך אימון מהירות של בני אורקידז (שהיה אלוף השוט-פייט קיקבוקסינג עם למעלה מ- 200 ניצחונות ללא הפסד), פגשתי, ראיתי, התאמנתי ותרגלתי ואפילו לימדתי חלק מופלא מאנשי אגדות אמנויות הלחימה, בנסיעותי על פני מספר יבשות. מדובר בשורה מרשימה של אנשים שהיה לי כבוד גדול להיות בקרבתם ואני מודה לבורא עולם שהוליך אותי ללמוד מכאלה לוחמים:

צ`אק נוריס - מורה לטאנג סודו ו"אלוף עולם" 6 פעמים בקרטה, בקרבות ללא מגע מלא. למדתי אצלו טאנג סודו מגיל חמש עד 10.5.

ג`ין לבל - זקן המתאבקים ואנציקלופדיה מהלכת של התאבקות). הלכתי אצלו במשך כל הקריירה שלי כדי לשמוע ממנו כל מה שקשור לבריחים, נעילות וחניקות. הוא יהודי חם ופתוח.

צ`יו הי איל - 8 פעמים אלוף קוריאה בטאקוונדו ותלמיד בכיר של אבי הטאקוונדו המודרני. הוא קנה את הבית ספר של צ`אק נוריס. למדתי אצלו טאקוונדו ובגיל 16 היה לי דאן 3.

ג`י האן גֵ`יי – מקבוצת המאסטרים הראשונה שלמדו עם ג`יי יונג סול (קוריאני שחי מקטנות ביפן ולמד אי-קי-ג`יוג`יטסו כתלמיד בכיר מבית סאקאקו טקדה סאן והמציא את ההאפקידו). למדתי איתו בסדנאות וסמינרים. הוא מופיע בסרט שנקרא `האפקידו` בשנות ה- 70 בסין ועושה שם דברים מדהימים בתחילת הסרט. כאן אפשר לציין שאף נפגשתי עם ג`קי צ`אן מספר פעמים וזכיתי להתאמן איתו בהאפקידו ולהכיר אותו במסגרת ההיכרות עם גי` האן ג`יי. התרשמתי ממנו כבן אדם עניו ומתוק.

סא אין סאן – גראנד מאסטר של קוק סול וון. פיתח ביחד עם אחיו את השיטה והאיגוד הנקראים קוק סול וון. היה מ- 1986 ועד לפני שנתיים נשיא של האיגוד הכי גדול בקוריאה לפיקוח על אמנויות לחימה מסורתיות מטעם ממשלת קוריאה. משנת 1973 הוא המורה ומפקח על הקריירה שלי בקוק סול וון. אני בקשר הדוק איתו עד עצם היום הזה.

בק סם קונג – הראשון שהוציא מסין את הקונג פו הנקרא הונג גה (שיטתו של האגדה וונג פה הון שעליו הייתה סדרה של סרטים `היו זמנים בסין` שכיכב בה ג`ט לי).

ריימונד וונג – הוציא לעולם את הקונג פו של אגרוף הגמל שלמה מסין הקומוניסטית.

בונג סו האן – הביא את ההאפקידו לארה"ב ב- 1969. אני התחלתי ללמוד אצלו כשהייתי בן 11. יצרתי קשר איתו בזכות הידע שהיה לי כבר אז בשפה הקוריאנית.

פרופ` דן לי – 5 פעמים אלוף איגרוף בהונג קונג. איש קונג פו חזק מאוד שעבר לטאי צ`י ושרביטים סינים וידוע כחבר ותלמיד של ברוס לי.

יצא לי אף לראות את האגדה ברוס לי. אחת לשבוע הייתי יושב בדשא שברוס לי היה מלמד ומתרגל בו עם תלמידו טד וונג ולו אל סינבור (כארים עבדול ג`אבר). המקום היה במרחק של 100 מטר מהיכן שאימי לימדה חוגי נשים של אריגה וצורפות. ברוס לי הסביר לי שהוא מרשה לי להסתכל כי הוא יודע שלמדתי אצל חברו צ`אק נוריס.

בנוסף לבני אורקידז הייתי שותף לזירה לצורך אימון גם של גרג וילקינסון, אלוף עולם במשקל כבד קל ולוחם בחסותו של אלוף העולם בקרטה ג`ו לואיס. בתור טיפש עשרה עשיתי סטאנטים (פעלולן) בסרטים של ג`ו לואיס וצ`אק נוריס ובגיל 14 עשיתי הדגמה של אמנות לחימה ונשק קר לסיירת מטכ"ל בכפר הנוער מאיר שפייה. אני אהוב מאוד בקרב המורים שלי וכיבדתי את כולם. עד היום אני המאסטר הראשון והיחיד שנמצא באיגוד הקוריאני המקורי של קוק סול וון, עד שהכנסתי את פרנק דוקס למעמד של מאסטר בעל חגורה שחורה דאן 5.

כאן אפשר אולי להרחיב על הקשר שלי עם פרנק דוקס שהוא חבר טוב שלי עד עצם היום הזה. אחיו של פרנק הוא חסיד ברסלב שחי בארץ ואני מלמד היום את אחיינו של פרנק, תלמיד אביר בעל פוטנציאל שכנראה נמצא אצלם בגנים. התחברתי אל פרנק כאשר למדתי קוקסול עם אס בי מון שניצח בקומיטה (שהקדים את כל סוגי הפרי-פייט) שנים ספורות לפני שפרנק התחיל עם זה. נשיא קוריאה נתן את מון "כמתנה" לשאה הפרסי אחרי שמון ניצח בקומיטה מול 600 מגדולי לוחמי המזרח. פרנק ביקר שם והתחברנו מיד. מאוחר יותר הייתי עם פרנק בשנים שבהן היה אלוף הקומיטה, במשך 5 שנים ברציפות, עם שיאי עולם שעומדים 25 שנה ברציפות.

ש: האם האמונה התחזקה אצלך כתוצאה וכחלק מעיסוק ארוך באימון גופני? האם יש קשר? האם נראה לך שאתה אישית היית מוצא את הדרך אל הדת דרך העיסוק באמנות לחימה?

ת: הקשר בין אמנות לחימה ובין חזרה בתשובה הוא בכך שאדם יהודי מחפש מטבעו את האמת הרוחנית. חילוני לא יגיע בקלות לחפש את האמת ביהדות כי שמע וקיבל מסר ברור ששם אין לו מה לחפש. זה יכול להיות בכל תחום לדעתי ולא בהכרח באמנויות לחימה, שמי שמחפש אמת יגיע בסופו של דבר לאמונה בה` ולשמירת מצוות. כל קירבה לקצוות מביאה את האדם להבנה שהוא אין ואפס ושהכל מתנהל על ידי בורא עולם ואז באה אצלו השתוקקות ורצון להתקרב אליו יתברך.

אני לא יכול להתעסק בספקולציה ולהגיד מה היה קורה אילו לא הייתי מלכתחילה אדם דתי. אולם יש לי היכרות עם מספר אנשים שעברו את התהליך של מעבר מאמנות לחימה לשמירת מצוות. חבר שלי, חסיד ברסלב בהווה התעסק בשיטת הדרקון (קונג פו שאוליני) בסין במשך 12 שנה ברמה שכמעט ולא מגיעים אליה זרים. הוא חזר בתשובה ונטש לגמרי את אמנות הלחימה בגלל שהיא ביצוע פיזי של עבודה זרה. היום הוא עוסק בתורה ובתפילה יום ולילה. על אף שהוא לא עוסק באמנות לחימה יש לו הרבה דברים טובים לומר על אביר. בין התלמידים שלי יש דוגמא נוספת של הרב משה ארמוני שלמד ביפן 10 שנים גו ג`ו ריו. אמנות הלחימה הביאה אותו לחזור בתשובה והיום הוא עוסק בפנימיות התורה (קבלה) והוא גם תלמיד מורעל של שיטת אביר.

החשיבות של אביר, לטעמי, היא שהיא מחזירה לדת משהו שהיה קיים בה פעם - כאשר אמנות הלחימה הייתה חלק בלתי נפרד מהאמונה של עם ישראל. המורשת הקרבית היא חלק אינטגראלי של הנשמה, הנפש והגוף היהודי. לכן יש אחוז גבוה מאוד של ישראלים שעוסקים באמנויות לחימה. אביר גורמת לאנשים להעריך יותר את היהדות כדת שגם דואגת לבריאות ולהגנה העצמית שלהם. אפשר לומר שיש בזה משום חיזוק של האמונה בו יתברך בכך שהדת גם מכילה יסוד של עיסוק בדבר שתורם לכושר ולבריאות (אין זה מקרה של`אביר` אותן אותיות כמו ל- `בריא`).

חשוב לציין שאנחנו לא באים ושואלים את התלמידים `מתי תתחילו לשמור מצוות`, זה בכלל לא העניין. אבל בכל זאת יש תלמידים חילונים שמקבלים בעקבות לימוד אביר מודעות לדברים שלא הכירו קודם לכן. למשל במישור הפשוט של לאחל לחברה שבת שלום כשנפרדים ממנה ביום חמישי. יסוד אמוני נוסף שמתחזק אצל המתרגל הוא שבשלב מתקדם של האימון, הוא אמור להגיע למצב של נטרול עצמתו האישית ואיפוסה, כדי להתמלא בעצמתו יתברך.

ש: האם ההכשרה הפיזית חשובה יותר או שההכשרה המנטאלית חשובה יותר?

ת: בואו ניקח גוף כמו שייטת 13 - הרבה יותר קל למי שעושה מיון לשייטת לקחת מישהו שמתאים מבחינת האופי והשכל שלו ולא בהכרח מתאים מבחינה גופנית מאשר להפוך מישהו בעל יכולת פיזית מעולה שלא מתאים ברוחו או באופי שלו. קל להפוך אדם למוכשר גופנית באמצעות אימונים של 13 חודשים. כך גם באביר. כאשר המשימה היא להכשיר אנשים שיהיו מדריכים של השיטה כדי להתמודד עם ביקוש גובר לה בארץ ובתפוצות (אני מקבל פניות ובקשות ממוסדות בארץ ובחו"ל), הסלקציה שאני עושה לא מסתמכת קודם כל על נתונים פיזיים. צריך לדעתי לשאוף שיהיה איזון בין הרמה הפיזית, הנפשית והשכלית של התלמיד. וזה דבר שמושג על ידי התייחסות אינדיבידואלית לכל תלמיד ותלמיד. יש מי שצריך לחזק את הרמה הגופנית שלו ויש מי שאת הרמה הרוחנית שלו.

אם ניקח בן אדם שלא עלינו הוא מוגבל פיזית זה לא אומר שהוא מוגבל מנטאלית. לעומתו יש סוג של הגבלה מנטאלית שמשפיע על ההבעה הפיזית שלו.

במישור של אימוני אביר עבור הציבור הרחב (אזרחי) אנו בוחנים את התלמידים החדשים בתקופה של שלושה חודשים. בסוף התקופה אנחנו מכירים אותם לפי היחס שלהם לשיטה, למורה ולשאר התלמידים. אין כלי מדידה טוב יותר מהתמדה. וגם חשוב לי שאדם ייתן משלו לאחרים. לתלמיד שהתקבל לקהילת אביר יש משימה ברורה לדאוג להמשכיות השיטה לדורות. אנחנו נוהגים להצמיד לתלמידים מתחילים תלמידים ברמה אחת מעליהם לעזור להם ליישם את מה שנדרש. כמעט מההתחלה תלמיד מקבל סמכות מוגבלת ללמד את חבריו מה שהוא לא מזמן למד. כל זה תחת הפיקוח שלנו במסגרת השיעורים. אני בדעה שהשיטה היעילה ביותר ללמוד דבר הינה ללמדו לאחרים. תוך כדי כך נופלים הרבה אסימונים. בשנה הראשונה של התלמיד הקטע הפיזי לא משחק תפקיד ראשי. לימוד של הרגלים נכונים, גישה וחשיבה הם קריטיים לבניית רצון ומשמעת. בלי רצון ומשמעת תלמיד לא ימשיך ואז אין לדיון על חשיבות הפיזי או המנטאלי כל משמעות.

האלמנט הרוחני לא פחות חשוב ואם תלמיד ממשיך ומגלה תכונות של קנאה, צרות עין, מידת הניצחון ורדיפת בצע, עדיף שלא ימשיך כבר וניתן לו אבנים קטנות בשקית שיוכל לזרוק עלינו כשנפנה את הגב. תלמידים כאלה קיימים ועושים לאמנות לחימה נזקים בלתי הפיכים. עדיף לוותר לפעמים על אנשים עם רוח רעה מפני הקלקול שמסוגלים לגרום לענף שלם ולא חשוב כמה שיהיה האדם מוכשר פיזי או חכם. פה אנו יכולים לראות חשיבות של רוח האדם מעל הפאן הפיזי והגופני ביחד. עיקרון חשוב בקהילת אביר הוא על כן שהתלמיד יראה את ההצלחות של אחרים בענף שלנו כחלק מההצלחה שלו וכמו כן את הכישלונות כחלק ממנו וידאג לתקן תמיד את זה. קל וחומר הגישה נכונה למדריכי אביר.

שו``ת עם יהושע סופר - חלק ב`
07/07/2005 יהושע סופר ו

הדפס מאמר

סבב תשובות שני

אי הבנות בעיתונות בנושא אביר

אני התראיינתי למספר רב של כתבות בתקופות שונות. אז היו לי התלבטויות כמה בדיוק לגלות מעניין המשפחה שלי ובנושא העיסוק שלנו באמנות לחימה ובפרטים מסוימים. כיוון שההורים שלי בשנים האחרונות חלק מהזמן בארץ וחלק בחו"ל, לא הייתה לי הזדמנות לדבר עם אבי ולהתייעץ איתו לגבי שאלות שנשאלו בנושא אביר ולכן ההתייחסות לנושא הייתה חלקית ולא ממצה (אני מדבר עם אבא שלי ביראת כבוד ואינני עושה דבר נגד רצונו). עם כתב אחד, למשל, דיברתי כאשר לא היו בכלל אימונים באביר. אני עשיתי כמיטב יכולתי לדאוג לכבוד השיטה בצורה שהיא תיחשף בציבור הרחב מתוך ידיעה שכל "גיבור" אנונימי באינטרנט יכול להשמיץ אותה. העיסוק באביר הוא קידוש השם ואני מנסה מאוד להקפיד על כבוד השיטה.

יש לי הסתייגות מחלק מהדברים שכתבו עלי ועל השיטות שעסקתי בהן. מה שמאפיין את הכתב הישראלי והסגנון שלו היא הגישה הצינית בה הם מגישים דברים. להיות בעיניהם חרדי ברמה שלי של אמנות לחימה נראה להם כקוריוז וזה מחריף יותר כאשר הם מוצאים בי גם כישרונות אחרים כמו העיסוק במוסיקה. ואז אני מצטייר בעיניהם כ- 'עוף מוזר'. יש לכתבים גם נטייה לצבוע, ולהגזים או להתעלם מפרטים מסוימים, על מנת להיות יותר בידורי, פרובוקטיבי. וקשה להם לתפוס ולשקף תמונה מורכבת והם מחפשים הרבה פעמים את החד-מימדיות שתענה על הצרכים של העורך או של הקוראים. בנוסף, לא לכל אחד יש את טביעת העין על מנת להבדיל בין הרמה שלי לבין רמה של מדריך טרי ושרלטן כזה או אחר. כשבנינו את האתר של אביר העלינו את הכתבות על מנת להראות התעניינות תקשורתית בי או בשיטת אביר ולא כהסכמה עם מה שכתוב בהם. בסופו של דבר הסתירות בכתבות שונות היו עלולות ליצור אי הבנות וזלזול.

אני גם רוצה להתייחס לתגובות של האנשים בפורומים ביניהם כאלה שטוענים שיצרתי את אביר והם מתייחסים ליצירת אביר כרעיון שיווקי גאוני, ושאני דואג לטפח דמות של שרלטן או של גאון או של שניהם ביחד. ואין דבר יותר רחוק מזה. אני לא דאגתי לטפח לא את זה ולא את זה. אני בסה"כ רוצה שאנשים ייקחו את אביר כשיטה יעילה, מדהימה, תומכת בבריאות וקשורה להיסטוריה של עם ישראל ודת ישראל. אביר מאפשרת לבן אדם פאן ביהדות שלא היה זמין לו כאופציה במשך דורות רבים. אני מעולם לא קניתי כתבה ולא דחפתי את עצמי לתקשורת אלא להיפך - דחיתי פניות של גופים שונים שרצו לעשות סרט תעודה על חיי ועל אביר. יש כאן משהו שעלול להתפרש כסתירה - שמצד אחד אני רוצה לחלק את כשרונותי ברבים ולתת מהן לאחרים, מצד שני אני לא אוהב להופיע ולחשוף את עצמי בפומבי ולקבל תשבחות פומביות על מעשי.

יש גם אנשים שחושבים שאם גיליתי את שיטת אביר, פתחתי את דלתות בתי אביר בארץ ואני מגיע עם המוצר שלי במוסדות ביטחון וחינוך - אז צריכים היו בתי אביר להיות מפוצצים בחרדים ובחובשי כיפות. זה ממש לא נכון, כי מדובר בציבור ואוכלוסיה שהיא לא כל כך גמישה ופתוחה לשינויים. אתייחס לנושא זה יותר בהרחבה בהמשך.

אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי כאן לפזר מעט מאותו ערפל ואי הבנה שאופפים את אמנות הלחימה אביר. אם כי אין לי אשליות שאחרי כל מה שאכתוב לא יבואו בכל מיני ביקורות קטנוניות שרבע מהן לא אינו מופנה כלפי אמנויות הלחימה מהמזרח הרחוק. אני מעריך מאוד את אמנויות הלחימה הסיניות היפניות והקוריאניות ורואה אותן כקולאג' של ענפי "לחימה" יצירתיים, שיש בהן הרבה עושר ויופי. נראה לי טבעי ביותר שסיני שמאמין בדתות האלה ושיש לו קשר עם התרבות הסינית העשירה יתאמן באמנות לחימה סינית. גם אנשים שאינם סינים יכולים לקבל מזה המון. אבל אין ספק שהן מאוחרות יותר מהמורשת הקרבית של עם ישראל ויש בהן אלמנטים שמתנגשים לגמרי עם היהדות.

על טקטיקות לניטרול מהיר (RSD)

ללמוד אביר על מנת להשיג בה רמה גבוהה דורש מסירות נפש ושליחות או "דבקות במשימה", לאורך זמן. לשיטת אביר פנים רבות המאפשרים לכל אחד למצוא את מה שהוא מחפש ברמה של תחביב, שיטת לחימה והגנה יעילה, משמעת עצמית, ואפשרות למצוא את עצמו חלק מהדת, שפה, מולדת, היסטוריה של ישראל. תלמיד בחוג האזרחי יכול לבחור בתחום באביר שמושך אותו ולהקדיש זמן ומאמץ בכיוון זה לפי רצונו. RSD מתייחס לצרכי שירות בטחוני, צבא, ומוסדות האחראים על שמירת חוק וסדר במדינה. על מנת להסב אביר ל- RSD צריך לדלג על כל אספקט תרגולי ו- או אמנותי שלא לשם יישום על פי צרכיו של כל גוף, תוך זמן מוגדר מאוד. לצורך כך צריך קודם לכן לנתח את הצרכים של כל גוף בהתאם לפעילות הכללית שלו או למען יצור תשובות מענה למשימה ספציפית, אפילו חד פעמית. ל- RSD (אביר מצומצם לצרכי מוסדות ביטחון וחוק) כמה מסלולים המתואמים לכל גוף לפי הזמנה שמתייחסים לצרכים של כל גוף ברמה המבצעית ולו"ז תרגול.

היום בארץ קיים חוסר מודעות בתחום הקרבי ללא שימוש בנשק חם. זה נכון בתחום של הבטחת אישים ובכלל מוסדות הביטחון. קודם כל, לא קיים כל גוף או ועד בר סמכא שמכיר ומתמצא במה שהולך ונמצא בשוק הציבורי (חובבני, אזרחי) ולא בתחום של מוסדות חוק וביטחון. זה לא בדיוק דיון שראוי לנהל בפורום כזה אבל אגיד דבר כזה: מהיום שייצרו את האקדח ושאר חבריו, הצורך להשקיע בשיטות אמנות לחימה להשגת מטרות ביטחוניות ירד "לקאנטים". בניגוד להרבה מדינות בעולם, במדינת ישראל נוצר מונופול של שיטה אחת לכל צרכי מוסדות החוק והביטחון והיא מכילה את אותן התגובות והפתרונות לכל הגופים, ללא יחס לשוני בין הצרכים שבכל גוף וגוף. יש בשיטה זו גיוון מסוים של עיוות מפרקים ונעילות מול התקפות ידיים ורגלים, אבל, היא נותנת את אותם הכלים לגוף שזקוק בשיטות לחיסול מידי ולגופי משטרה שעוסקים בפיזור הפגנות והשלטת סדר אזרחי.

מה הבעיה בכך שהם מתרגלים את אותן הטכניקות? בזבוז של זמן יקר בשעת אמת. לקומנדו שפועל תחת לחץ של לו"ז, בסכנה, לבדו, או בצוות מצומצם שמפוזר בשטח של אויב אין זמן להתעסק בבריחים, נעילות, וכדומה. עליו לחסל את היריב צ'יק צ'ק עם טכניקת חיסול/ניטרול בצורה שקטה ומידית. מצד שני אוי ואבוי אם שוטרים יבצעו טכניקות חיסול בפיזור הפגנות או תוך כדי מעצר. מוסדות ביטחון בישראל לא מאמינים באמנות לחימה, ויעילות לא כל כך מדאיגה אותם. כי הם משתמשים בתרגול "השיטה" שלהם על מנת לייצר אגרסיביות ותו לא. וזה עצוב מאוד. הם מבלבלים בין נחישות לאגרסיביות (נשמע מוכר - לאור מקרים של אלימות שוטרים) ונשענים על אגרסיביות כתחליף לידע. זה בניגוד לאביר שדוגל בתרגול טכניקות ויישום עקרונות יעילים, וביצוע טכני, בקור רוח לגמרי. עם תוספת ערנות ומגוון תגובות על מנת ליצור איזושהי "תוכנית ב'" (אפילו מאולתרת) כדי שיהיה לתגובה הרבה יותר סיכויים להצליח.

איך יהודי דתי שבסיסו בישראל מגיע לדרגה כה גבוהה ב- טוק גונג מוסול (דרגה שישית)?

קודם כל כפי שראית בסבב הקודם של התשובות אני לא יליד הארץ. התגלגלתי לאמנות הלחימה הנ"ל תחילה בזכות העיסוק שלי אמנויות לחימה קוריאניות בתור נער בארה"ב ובזכות ההיכרות רבת השנים עם גראנדמאסטר סא אין סאן.

בגיל 16 הגעתי לדאן 3 בטאקוונדו אצל מאסטר צ'ו הי איל ובאותה תקופה גם לדאן 4 בהפקידו אצל מאסטר בונג סו האן. הידידות בין שני המאסטרים הביאה לכך שהם התחילו לחלק אותי ביניהם - מורה אחד היה עושה את עצמו כועס עלי ומעניש אותי כדי שאלך לעבוד יותר אינטנסיבי אצל המורה השני וכך הלאה.

בשנים 73 - 74 הגיעו ללוס-אנג'לס האחים סא אין סאן וסא אין היאק. הם באו על מנת לרתום את כל אמני הלחימה הקוריאנים להצטרף לארגון הקוק סול. מאסטר צ'ו, אמנם החליט לא להצטרף אליהם אבל אמר שיעזור להם בתרומת תלמיד מסוגל להדליק אנשים והוא גם ישר ונאמן. אני אותו תלמיד.

לא ראיתי בארה"ב מגוון רחב כל כך של טכניקות כמו בקוקסול. המאסטרים הסינים משיטות השאולין עדיין לא היו כל כך פתוחים ללמד גואי לו (זרים). נסעתי לצפון קליפורניה ללמוד עם האחים סא וזכיתי ליחס ביקורתי מצד סא אין היאק שטען שאני יותר מידי יהודי ולא מספיק מורעל לקוקסול כדי לחיות בתנאי פנימייה, לאכול את מה שהם אכלו ולהתאמן בשבתות. לדבריו אם אני לא מוכן לוותר על הכשרות והשבת שלי אז כנראה שאני לא מתאים. ואז התפתח ויכוח חריף בין האחים, וסא אין סאן אמר שאני מתאים יותר מכולם אפילו שיש לי דת שונה משלהם. לבסוף חזר סא אין סאן לקוריאה בגלל שלא הסתדר כל כך עם אחיו ועם החיים באמריקה והחל לנהל את האיגוד המקורי בקוריאה והזמין אותי לבוא ולהמשיך איתו. הוא טען שאחיו ניהל את ארגון אמנויות הלחימה בארה"ב כמו כת. עד היום הם לא מדברים.

במשך הזמן הוא נבחר להיות האחראי והמפקח על אמנויות הלחימה במשטרת קוריאה, בצבא ובקהילת הביון C.I.C. עם כל האיומים והפיגועים שביצעה אז צפון קוריאה נגד הדרום, פנו הצבא וגורמי ביטחון אחרים לראשי ענפי שיטות האמנויות לחימה שהיו תחת הייעוץ והפיקוח של סא: היוּדו (ג'ודו קוריאני), בי סול, הפקידו, טאקוונדו, הושינסול וקוקסול וון. כל זה תוך כדי ניתוח של תנאי מציאות במצבים שונים והגבלת זמן התרגול של כל השיטות הללו והטכניקות שלהן. המפקדים הבכירים הגיעו למסקנה שצריכים להעלות את יעילות השיטות ולהוציא מהן אלמנטים בעלי סיכויים קלושים להצלחה בשטח. הם הבינו שלצורך פיזור הפגנות הם נזקקים לטכניקות עצירה וליווי על ידי נעילות, תפיסות ובריחים והם לא צריכים "מכות מוות" וניטרול מהיר כמו אנשי הקומנדו ומודיעין השדה.

בעיקר הם לקחו טכניקות מהקוקסול שהיא מלכתחילה שיטה שמכילה את כל מה שנמצא בשאר השיטות. וסא התאים טכניקות עם אנשי המארינס הקוריאני, המשטרה, משמר הגבול וה- C.I.C וזיקק את הקוקסול למבחר מצומצם של טכניקות לשליטה והרס, ללא ה-"אמנות", בתוספת גישה לעבודה עם או מול נשק חם. זה הוא הטוקגונג מוסול (Tukgong Mu Sool), או בעברית: הקוקסול המדולל. אני באתי לקוריאה מספר לא מבוטל של פעמים במשך השנים וזכיתי לעבוד עם גראנדמאסטר סא בהרכבת הקוקסול המדולל. בהתבסס על הניסיון שלי בהרכבתו אף הרכבתי דבר דומה בארץ על פי עקרונות אביר לצרכי בטחון מסוימים.

איך אתה בוחן את הפרקטיות של אביר?

אני בודק טכניקה על הבשר שלי פעם אחר פעם. ואני בעל מספיק ניסיון כדי לקבוע מה פרקטי ומה לא. או שזה עובד או שלא.

יש דרגות לאביר? מה הסדר שלהן?

באביר מתמקדים יותר בשלבי לימוד מאשר בהגדרת דרגות. אין חגורות כמו בשיטות היפניות אך יש חומר שתלמידי אביר צריכים ליישם ולבצע ברמה סבירה כדי לעבור שלב. באביר ההתקדמות הולכת לפי סדר קבוע אך אין איסור אוטומטי לתלמיד ללמוד ולתרגל טכניקות משלבים מעל הרמה שלו. חשוב לציין שהבניה של השלבים נעשתה בצורה שכל שלב מכין את התלמיד לשלבים הבאים ועיסוק בטכניקות גבוהות עלול להביא את התלמיד לתסכול כי אין לו כלים ותשתית להצליח ביישומן ללא מפתחות מהשלבים הקודמים.

אנחנו עושים סלקציה לכן כל תלמיד מתחיל בתקופת ניסיון של שלושה חדשים. אם הוא מתמיד וזורם עם רוח העניין בצורה חיובית אין כל סיבה לשלול את המשך השתתפותו והוא יכול לחתום על השלב השני – שנת טירונות. אחר כך קיימים השלב המכין – שלב בסיסי – שלב בינוני – שלב מתקדם – שלב זוטר – שלב עוזר מדריך – שלב מדריך זוטר – מדריך מוסמך – אביר זוטר – אביר – פלת – קרט - אביר חיצוני (אביר מקיף) – אביר פנימי (אביר נונים). הדרגות הבאות אינן לציבור הרחב: אביר נון – אביר רועים – אביר כוהנים – רב אביר – אביר נביאים – אלוף אביר.

קומיטה והופעות בזירה

השתתפתי בעוונותיי בתחרויות הקומיטה ויום אחד אגלה בפירוט מחוויותיי. אני יכול לומר שכיהודי אדוק התחרות הזאת לא הייתה לרוחי וגבלה בעבודת אלילים. המסדר של הקומיטה שמורכב מאנשים בעלי השפעה במזרח אסיה, שלטענתם המקור של הקומיטה נמצא אצל ג'ינגס חאן. במשך כמה דורות הם ארגנו קרבות עם הרבה פולחן סביב טקסים שביניהם גם כלול בהמון עבודה זרה וניצול חיי אדם ומארגנים סוגי קרב כמעט ללא הגבלות וחוקים, חלק עד המוות או שזה לא מחייב את היריב תמיד להרוג את יריבו אבל חלק כן. וזה גם לראווה ומזמינים עשירים מכל העולם שמשלמים הרבה מאוד כסף לראות ולהשתתף בהימורים. הקרבות אינם חוקיים והתנהלו בחשאיות ורק לפי הזמנה. בקומיטה הופיעו לפי הזמנה לפעמים מאות אמני לחימה ברמת על ושכל המשתתפים קיבלו חלק מהרווחים של ההימורים. אלופי הקומיטה קיבלו מעבר לסכומים, חרבות עתיקות, חרבות בעלות ערך אמנותי. פרנק דוקס קיבל הרבה כאלה והוא איבד את כולם כשמחר אותן לשלם עבור התביעות שלו נגד ואן דם.

אני כרגע עובד יחד עם פרנק להחזיר את הקומיטה לתמונה, עם הרבה חופש ואלמנטים שלא ידועים היום בניסיונות של אחרים לעשות מפגשים דומים כגון: Vale Tudo, האבקות הכנעה באבו-דאבי ועוד. כבר יש עכשיו באז גדול בין אמני לחימה ודמויות שהיו בין משתתפי הקומיטה בעבר שתומכים בנו ומעורבים בפרויקט. הפעם באופן חוקי, ללא הימורים וללא כל מחיר של חיי אדם.

דומני שהרושם שהיו בקומיטה לוחמים מאפריקה מקורו בסרט 'ספורט הדמים' ששם הלבישו בחור אפרו-אמריקאי שהתמחה בקונג פו הקוף באזור חלציים והפכו אותו ללוחם אפריקאי. אני לא פגשתי לוחמים מנמיביה ודברים מסוג זה. אני חושב שחלק מהערפל סביב הקומיטה נובע מהעובדה שמדובר בפעילות לא חוקית שמארגניה דאגו להדגיש היטב למי שלקח בה חלק שאם ידבר על הנושא יותר מידי הם ידאגו להשתיק אותו.

חוויה שאני מעוניין לדבר עליה היא בתחום האיגרוף החובבני. בכפפות זהב הייתי פנומן. קשרתי את הסימונים (פאות) שלי בקוקו וכולם חשבו שאני קובני, פורטו ריקני או דומיניקני. בקרבות חובבים יש למתאגרפים קסדה. פעם בזירה היריב שלי ידע איכשהו שאני יהודי ואמר משהו לא נחמד. הבאתי לו צרור כולל גב כף היד ואפילו מרפקים לפניו שהשופטים לא ראו מרוב המהירות. הוא קילל את הדת שלי ואת אמא שלי ואיבדתי את המעצורים. כשהוא נפל לברזנט ללא הכרה המשכתי לפמפם אותו עד שהשופט קפץ עלי ומשך את הקסדה מעל הראש שלי. הפאות שלי נפלו והתגלו וכל קהל המתאגרפים צעקו מפחד ומחרדה מאחר ועד אז לא ידעו שאני יהודי. מכל האולם שמעתי קריאות של: "איי איי איי, הוא יהודי. לא יאומן, הוא יהודי!!!".

השם אביר כשם כולל למורשת הקרבית של ישראל

השם אביר הוא כינוי של מגוון שיטות הלחימה של ישראל מקדמוני ישראל ועד עצם היום הזה. אני לא יכול להוכיח במאה אחוז, על אף שאני מאמין בזה, שיש תנועה מסוימת שקיימת היום שהייתה קיימת בתקופת המקרא. כשם שקיימת מסורת לכך שאדם מסוים הוא לוי או כהן או ישראל ואנחנו מאמינים למסורת הזו אף על פי שאין הוכחות להיותה נכונה. כי אנחנו מאמינים למה שאומרים ההורים שלנו. אותו הדבר גם לגבי אנשים שיודעים שהם צאצאים של הגאון מוילנה או של ר' נחמן מברסלב או של הבן איש חי – איך הם יודעים? כי זאת המסורת שהם מקבלים מהוריהם שקיבלו מהוריהם וכך הלאה. ואותו הדבר לגבי אביר – ישנה מורשת קרבית שהשתמרה עם הדורות. אם תביא לדוגמא חסיד אוקראיני לחתונה חבאנית (מדרום תימן) הוא יהיה בהלם – כיוון שריקודי הקרב של ישראל השתמרו בשתי המסורות, האוקראינית והתימנית.

כשאני אומר שאביר הוא שם כולל לכל תורות הלחימה של ישראל, אני מתכוון לכך שכל מה שהיה קיים כמורשת קרבית בעבר, נקרא אביר. ומה שיש בידינו היום זה מה שהצלחנו לשמר. אמנם קיימת אבולוציה טבעית אך היא פועלת על עקרונות שהיו קיימים אז וקיימים גם היום כמו: קשת, שוטנא, כרכור, פזיזה, קונפון (תרגול של לחימה עם כלים) ועוד.

השם אביר לא הומצא על ידי, הוא מצוי בין היתר בספר בראשית: "אביר יעקב רועה אבן ישראל" (פרק מט' פס' כד), שם מכונה יעקב אבינו עה"ש אביר. על פי המסורת של משפחת סופר נכנס המלאך אבי"ר ביעקב מלשון עיבור לתוך הפצע שפצע אותו הסמך-מם במעבר יבוק, וטען אותו בעוצמה כל הלילה.

אביר הוא בין היתר כינוי לרועה (מנהיג/מנהל/שומר). חז"ל מזכירים גם את יוסף כאביר יעקב אשר רעה את ישראל והאכיל אותם בשנות הרעב במצרים. דואג האדומי היה אחראי על כל רועי המלך שאול על כן כונה אביר הרועים: "ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' ושמו דואג האדומי אביר הרועים אשר לשאול" (שמואל א' כא' ח'). לכן אביר הוא גם כינוי לה', שכן ה' הוא הרועה של עם ישראל: ישעיה א' כד' - כה' - "לכן נאם האדון ה' צבאות א ב י ר ישראל הוי (קריאת נביאים שנשארה במורשת אביר) אנחם מצוררי ואנקמה מאויבי ואשיבה ידי עליך ('אשיבה ידי עליך' - מצודת ציון: צרור של מכות שלא מאפשר תגובה)"; ישעיה מט' כו' - "וידעו כל-בשר כי אני ה' מושיעך וגאלך א ב י ר יעקב"; תהילים קלב' - "שיר המעלות זכור ה' לדוד את כל-ענותו: אשר-נשבע לה', נדר לא ב י ר יעקב"; תהילים פ', א' - "למנצח אל-שושנים עדות לאסף מזמור: ר ע ה ישראל האזינה נ ה ג כצאן יוסף ישב הכרובים הופיעה".

המן שקיבלו בני ישראל במדבר נקרא "לחם אבירים" (מדרש תנחומא, 11, 67), בזכות המלאכים שחילקו אותו הנקראים אבירים. ויש עניין שתוך כדי תרגול מתחברים אל עוצמתם של המלאכים השייכים לנו שמפעילים אותנו על ידי ביטול שלנו, וזה סוג של ענווה שמשיגים על ידי עבודה קשה מאוד ואז מתחברים לכוח עליון ככלים לביצוע רצונו יתברך ומשרתים אותו כמו מלאכים.

קדימותה של אמנות הלחימה העברית

מאוד תמוה בעיני שאנשים מתייחסים לשיטה העברית הקדומה כאילו זה דבר לא טבעי ומגלים בורות כלפי הלחימה היהודית בהיסטוריה, שכבר מוכרת לזרים, שהיא קדומה יותר מאמנויות הלחימה בסין. מה שמפליא אותי הוא שמתפעלים מאמנות לחימה שבמקרה הכי מוגזם התחילה בסין במאה ה- 6 לספירה ומתעלמים מאמנויות לחימה שהיו קיימות במזרח הקרוב בתקופתו של אברהם אבינו.

כיום העולם האקדמי והארכיאולוגיה הצליחו לפזר כמה מהאגדות שאפפו אמנויות לחימה מהמזרח. אם בן אדם יכנס לאינטרנט ויבדוק ויראה שאפילו היסטוריונים אומרים שמה שעושים היום באמנות לחימה זה לא מה שבודהידהרמה הביא לסין למנזר שאולין במאה ה- 6 לספירה. אין שום תיעוד היסטורי שתומך בכך שהשיטה השאולינית היא מלפני אלף שנה. האגדה מספרת שבודהידהרמה ההודי הוא זה שהביא את הקונג-פו למנזר שאולין מאחר וריחם על הנזירים שנמצאו במצב פיזי ירוד וגם סבלו מהתקפות של שודדים. היום מספר מצומצם של אנשים מחזיקים באגדה הזאת, לצערי 98% מהם בישראל. לטעמי, הקונג-פו כמו שהוא היום - הוא שיחזור ופיתוח ולא קיים יותר מ- 150 – 300 שנה. אפילו הטאי צ'י - אם היו רואים את הטאי צ'י כפי שפיתחו אותו בהתחלה לא היו מוצאים כל קשר בינו לבין מה שקיים היום. אני לא טוען שלא הייתה לסינים שיטה לפני אלף ואלפיים שנה אבל אין לדעתי כל קשר בין מה שהיה אז לבין מה שיש היום.

מה שכן מתועד מבחינה היסטורית מלפני שלושת אלפים שנה ויותר הוא אמנויות הלחימה שהיו קיימות במזרח הקרוב וזה נמצא במקורות שלנו ויש לזה תמיכה בהיסטוריה של היהודים על ידי היסטוריונים יהודים ולא יהודים. באתרי אינטרנט של טאנגסודו, טאיקאוונדו, שוטוקאי, קיושודו ועוד אתרים שמתעסקים שבכלל נושאי אמנויות לחימה - כולם מזכירים היום שמקור אמנות הלחימה הינה במזרח התיכון. חלקם מזכירים בצדק שעוד לפני שהציוויליזציה התפתחה במצרים כבר הייתה ציוויליזציה מורכבת מוסופטאמית בתקופת נמרוד/סרגון ושמהאזור שלנו הגיעו האמנויות לחימה להודו ולאחר מכן לסין. ענפי ספורט אולימפיים התקיימו במצרים ובמקביל בעמק המלך בישראל ובצידון והתיישבות של יהודים משבט דן בכרתים הביאו לאירופה את משחקי הקרבות האולימפיים שהגיעו מאוחר יותר ליוון.

ציטוטים המאשרים את קיומה של מורשת קרבית בישראל לאורך כל הדורות

אני חש צורך להגיב מעל במה זו לא רק באופן ישיר לשאלות שאתם מפנים אלי, כאורח הפורום, אלא גם לספקות ולביקורות שהופנו כלפי אביר במסגרת הדיונים הקודמים בפורום זה. חשוב לי להאיר את עיני המבקרים בלי שהם יודעים את העובדות נכוחה.

אני שומע ביקורת הן מדתיים והן מחילונים. הדתיים מכחישים את הצד הגופני של אבותינו וטוענים שהכל נעשה להם מידי שמים. הם מכחישים את הגדולה של השתדלותנו הלחימתית שהייתה חיונית על מנת שה' יבוא לעזרתנו. לעומתם יש חילונים שבעיניהם הצד הגופני הוא הכל. הם חושבים – כוחי ועצמי בידי, ומה הקשר בין אמנות לחימה לבין דת או מורשת ישראל? גם לאלה וגם לאלה יש אינטרס סמוי לבוא ולטעון שיהודים בימי התורה ומאוחר יותר היו חנונים שלא עסקו בלחימה. אבל מה לעשות שהם טועים בגדול והמקורות היהודיים מלאים בתיאורים של קרבות ושל לחימה מסוגים שונים.

אברהם אבינו

ראשית מתואר אברהם אבינו, בתקופת מלכי מסופוטמיה נמרוד וסרגון, כלוחם דגול. בבראשית פרק יד פס' יד' - טז' מתוארת יכולתו הקרבית של אברהם בהצילו את לוט בן אחיו: "וישמע אברם כי נשבע אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו (בלשון קודש מושג אח חל על בן אחיו) ורכושו השיב וגם את הנשים ואת העם". זה אבי אבותינו אברהם אבינו עליו השלום שבמקום לג'עג'ע ולהתפעל מעצמו בסגנון הישראלי של העידן הנוכחי הוא עניו וצנוע, בניגוד לכופר הקלאסי ביהדות, שמחזיק מעצמו נוסח "כוחי ועוצם ידי".

כך מתואר אברהם לאחר הניצחון במלחמה, בפרקי רבי אליעזר (רבי אליעזר הגדול שהוא אליעזר בן הורקנוס התנא), דף פח': "והיה אברהם מתפחד ואומר, אפשר שהרגתי כל אלו האוכלוסין ולא נמצא צדיק? (שחס ושלום הרג ביניהם חף מפשע וצדיק) אמר לו ה' אל תירא אברהם (שם ט"ו א'). יצא שם בן נח וראה את כל המעשה אשר עשה וכל הרכוש שהשיב, והיה תמה בלבו. התחיל מהלל ומשבח ומפאר לשם בוראו, ואומר, וברוך אל עליון אשר מגן צדיק בידך! עמד אברהם והיה מתפלל לפני ה' ואומר: 'ריבון כל העולמים, לא בכוח ידי עשיתי את כל אלה, אלא בכוח ימינך! שאתה מגן לי בעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר, ואתה מגן בעדי (תהלים ג-ד) בעולם הזה. כבודי ומרים ראשי לעולם הבא. וענו עליונים ואמרו, ברוך אתה ה' מגן אברהם!". על פי ר' אליעזר הגדול המקור של הברכה בתפילת השמונה עשרה הוא כוחו של ה' שלחם את מלחמתו של אברהם. וזהו בסיס מרכזי באמנות לחימה אביר – שאתה נהיה ענו וצנוע ומתרוקן מעצמיותך ומאפשר לעצמת ימינו של הקב"ה להלחם דרכך.

יעקב אבינו

יש אנשים שמתעקשים ואומרים על פי בראשית, כז' יט ("הקול קול יעקב והידיים ידי עשו") שיעקב אבינו הוא רק 'קול' תפילה ולימוד תורה ("הקול קול יעקב") ושלמטה ממנו להתעסק עם ידיו כאילו היה רגיל שלבת ולבקש ולא היה שופך דם והורג כשהיה צריך בניגוד לעשו ("הידיים ידי עשיו") שהוא הדמות של שופך דמים וממית ללא חשבון. אולם ר' אליעזר הגדול מביא לנו תמונה אחרת וברורה שיעקב אבינו היה בעל יכולת לחימה לא פחות מאשר עשו אחיו (דף קי"ב, בסוף פרק 32): "הקול קול יעקב בהיגיון תורה (שהוא פועל על פי תורה) והידיים ידי עשיו בכל שפיכות דמים ובכל מוות רע (כי בניגוד ליעקב ששופך דם וממית שצריך על פי דין תורה בצדיקות שהוא הפוך מאחיו עשיו שאינו שומע ואינו עושה כן). ולא עוד, אלא כשמכריזים בשמים הקול קול יעקב השמים רועשים. וכשמכריזים בארץ הקול קול יעקב, כל מי שהוא שומע ועושה, חלקו עם הקול קול יעקב וכל מי שאינו שומע ואינו עושה, חלקו עם הידיים ידי עשיו. ר' יהודה אומר: עשר ברכות ברך יצחק ליעקב על טללי שמים ועל דגן הארץ, כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שנאמר "ויתן לך ה' מטל השמים". וכשיצא יעקב מאת פני יצחק אביו, יצא מעוטר כחתן וככלה בקישוריה וירד עליו תחית טל מן השמים ונידשנו עצמותיו, ונעשה גם הוא גיבור חיל וכוח. לכך נאמר מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל". אביר בגבורה וחזק כאבן וזהו אבן ישראל (פירוש ה- ''באור'')

עוד ראיה להיותו של יעקב גיבור מלחמה אפשר למצוא בברכתו למנשה ולאפרים בבראשית, פרק מח' פס' כא-כב: "ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנוכי מת והיה ה' עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי".

כוחם הקרבי של בני יעקב

בברכותיו של יעקב לבניו ניתן למצוא את האופי הקרבי המיוחד של כל אחד מהבנים כמו המהירות של נפתלי (על המהירות של נפתלי – 'אילה שלוחה' במדרש במדבר רבה, הערה 217 על כרך א', עמ' 371). העוצמה של יהודה - בראשית, פרק מט' פס' ח'-י': "יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך ישתחוו לך בני אביך. גור אריה יהודה מטרף בני עלית, כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו". כל ברכה מציגה עיקרון קרבי מרכזי של אותו שבט. כך למשל הברכה של יעקב לבנו דן, בראשית מט' פס' טז': "יהי דן שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס וייפול רוכבו אחור". באביר עקרונות שבט דן באות לידי ביטוי בין היתר בנשימות מיוחדות ובשימוש בידיים המדומות לגוף הנחש בעוד כפות הידיים משמשות כראש הנחש המכה כמו בהכשה.

התייחסות לכוח הלחימתי האדיר של בני יעקב ולמאפיינים הייחודיים של כל שבט ניתן למצוא ב- "ילקוט מעם לועז" (אוצר האגדה הפירושים וההלכה). בחלק העוסק במלחמות בני יעקב בארץ כנען מתואר יהודה במלחמה על העיר געש, (פרשת וישלח לו', מ"ג, עמ' תרס): "ובכך עלתה חמתו של יהודה עד להשחית ושטח תפילה לפני ה', שנאמרה בכוונה, ואזר אומץ וקפץ מרחוק בכל כוחו וקפץ מלמטה על החומה, ואז נפלה חרבו מידו, בעומדו למעלה השמיע צעקה אחרת גדולה מהראשונה, ונחרדו הרבה אנשים ונפלו מהחומה למטה ומתו. ואחרים לחמו עם יהודה בראותם שאין חרב בידו. וכיתרוהו עשרים איש וחרבותיהם שלופות בידיהם, והיו צווחים כדי להפחידו, ויהודה השמיעה צעקה כדי שישמעו אחיו ויבואו לעזרתו. אז לקח יעקב אבינו את קשתו ומלמטה משך כלפי מעלה והרג שלושה מהם. והשאר ניצח יהודה בקול צעקתו שמרוב יראה השמיטו חרביהם וברחו מפחד, בדומה לנהמת הארי בשעת זעמו הגדול שכל שומעיו רועדים". כמו כן אפשר לראות את תיאור המהירות של נפתלי (עמ' תרסא): "והשלישי בראותו שמתו שנים מחבריו ולא היה בידו נשק, רץ לתוך העיר ומצא חרב וחזר כדי להלחם בשבטים. והרים ידו על יהודה להכותו, אז רץ נפתלי והגן במגינו וספג את המכה, וחרבו של ההוא נשברה לשנים. אז מיהרו שמעון ולוי ונתנו לו מכות חרב בראשו ושסעוהו לשנים לכל אורך גופו".

המפגש בין יוסף לאחיו במצרים מתאר אף הוא את עוצמתם הקרבית של השבטים (עמ' תשסח): "ויוסף נתן סימנים למנשה וקפץ קפיצה אחת בכל כוחו ורעד הארמון כאילו היה רעש אדמה. אמר יהודה: ודאי שאיש זה הוא מבית אבינו שבשום ארץ אין נמצא גיבור כזה, אז כעס יהודה ושאג כשאגת הארי וקולו היה חזק כל כך עד ששמעו חושים בן דן שהיה בארץ כנען וכהרף עין בא ליהודה, ושניהם שאגו בכעס גדול כאריות. עד שנפלו שיניהם של שלוש מאות מגדולי מצרים שהיו שם ונהפכו פניהם לאחוריהם מן הפחד שפחדו (...) ונחרבו בד ערים שהיו סמוך למצרים שנקראו פיתום ורעמסס. וכשראו השבטים כעסם של יהודה ושמעון, אף הם נתמלאו זעם על יוסף ורקעו ברגליהם על הקרקע עד שנעשו ערימות ערימות (...) ובאותה שעה נתן יוסף ברגלו מכה בעמוד שהיה שם ועשה אותו חתיכות כמו ערמה של חצץ, והיה יהודה תמה ואומר: זה נראה גיבור גדול ממני. ועם כל זה מסר נפשו למות להצלת בנימין".

מורשת קרבית של ישראל במצרים העתיקה

לפי חקרו של ד"ר דוד ענבר (ארכיאולוג, אגיפטולוג וחוקר מקרא) בוגר אוניברסיטת בר אילן, הייתה השושלת הראשונה שאיחדה את מצרים בסוף האלף החמישי לספירה שושלת עברית שמלכה הראשון היה יוסף. בספרו של ענבר, מסע אל העבר המקראי, הוא מסתמך על ממצאים ארכיאולוגיים כדי לתאר את שושלת המלכים העבריים ששלטו במצרים, למשל: "לוח שנהב זה, נשא כתובת בכתב הפיקטוגרפי כלהלן: "לזכר הניצחון הראשון על שוכני המערות" ומכאן שזהו מסמך היסטורי לכל דבר. על לוח השנהב, נחקק, בצורה עדינה ביותר, מדויקת ויפה , ה'מלך' יוספייס, אשר 'דיגמן' פוזה של מנצח אויביו, לראשונה בתולדות מצרים הארכאית, כשהוא ניצב מעל שבוי מזוקן, הכורע מולו בהכנעה ומוכן לקבל 'זבטה' על ראשו מאלתו של יוספייס/יוסף, המורמת אל על בידו הימנית, בעוד ידו השניה אוחזת את ציצית שער ראשו של 'שוכן המערות'. האלה הינה אלה, האופיינית והשימושית, בימי התקופות, המכונות 'פרה שושלתית מאוחרת' – 'שושלתית קדומה', שכן ראשה, עשוי מחומר קשה (אבן או יציקת נחושת) (מסע אל העבר המקראי, עמ' 52). הממצאים הארכיאולוגיים הרבים מדברים על כך שיוסף הרכיב צבא והעביר אוכלוסין לצורך ניהול קרקעות וגביית מסים. לראשונה בזמנו הולאמה אדמת מצרים ואוחדה תחת ממלכה אחת, עקב הרעב שהיה בארץ שהפך את כלל נתיני הממלכה לנזקקים לשולחנו של מי שיש בידיו אמצעים ומזון. המושל שירש את יוסף, היה בנו מנשה או בשמו הפרעוני – פרעה מנס, שהחל רצף של מלכים עבריים שנמשך ב- 350 השנים הראשונות של בני ישראל במצרים. על פי ענבר, הברכות אשר נתן יעקב לבניו הן עדות למחוזות במצרים העליונה בהם השתכן כל שבט ושבט.

עובדת קיומה של מלכות ישראלית במצרים היא משמעותית למי שמעוניין לחקור את המקור הקדום של אמנויות הלחימה. חוקרים רבים ואתרים המוקדשים לאמנויות לחימה באינטרנט ממקמים את ראשיתה של אמנות הלחימה ללא-נשק במצרים (בזמן שבני ישראל היו השליטים בה). ציורי קיר בקבר בבני חסאן במצרים המתוארכים לתקופת השושלת העברית במצרים מהווים העדות הקדומה ביותר לתרגול ספורטיבי של אמנות לחימה (מצ"ב תמונות).

כאן ראוי לציין את השוני בין בני חם (המצרים המקוריים) ובני שם (בני ישראל). בני חם היו שחומים ויותר נמוכים בעוד השמים הם גבוהים יותר בעלי תווי פנים עדינות. כפפות העור שמופיעות בחלק מציורי הקיר בבני חסאן הן עוד אינדיקציה לכך שמדובר בבני ישראל מאחר והמצרים בני חם היו צמחוניים ועבדו את החיות שלהם בתור אלים. לכן היו מנועים לגמרי משימוש בעור של חיות.

תיאורי לחימה בהמשך המקרא

בהמשך ההיסטוריה קרבית של ישראל מתוארים קרבות רבים ואף שימוש בטכניקות מלחמה מגוונות כמו בימי השופטים (שמגר בן ענת המכה במלמד הבקר את אויבי ישראל, אהוד בן גרא ההורג את עגלון מלך מואב בחרב פיפיות בתכסיס קרבי, שמשון המשתמש בבעיטה קטלנית – שוק על ירך). מאוחר יותר בתקופת המלכים מתוארים מערכות של קרבות גם בתקופה שבה אין לישראל כלי לחימה קונבנציונליים ובכל זאת הם יוצאים להלחם – שמואל א', פרק יג' פס' יט: "וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית". פס' כב': "והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן (מלבד שאול ויונתן)". ובכל זאת יצאו ישראל להילחם בפלישתים בידיעה שלפלישתים יש כלי ברזל מה שמעיד על כך שהיה להם גם כן מענה באמנות לחימה של אדם לא-חמוש מול חמוש.

באותו פרק מוזכר אומץ הלב והגבורה המאפיינים של ישראל, כאשר יונתן בנו של שאול המלך ביחד נערו ונושא כליו עולים על מחנה הפלישתים (יש כאן הוכחה לאומץ לב, ידע ויכולת ביצוע קרבית מדהימה). "אולי יעשה ה' לנו כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט" (שם פס' ו'). "ויעל יונתן על ידיו ועל רגליו ונושא כליו אחריו ויפלו לפני יונתן ונושא כליו ממותת אחריו. ותהי המכה הראשונה אשר היכה יונתן ונושא כליו כעשרים איש כבחצי מענה צמד שדה" (פס' יג-יד'). המילה "ויעל" מפורשת על ידי הפרשנים כתיאור של לוחם שמשתמש בגפיו ככלי השמדה (סרט קונג פו וחצי!). ואז מתואר איך הנער נושא הכלים מכה אותם מכות מוות - כלומר: עושה וידוא הריגה על ידי מכות. מההלם ומהחרדה, הפלישתים שהיו צמודים אחד אל השני כמו צאן לא הצליחו להלחם.

בספר שמואל ב' אפשר לראות כיצד איש שבט בנימין (אבנר בן נר) משתמש בעקרון לחימה של שבט יששכר (חמור). כאשר עשהאל, אחיו של יואב בן צרויה, רודף אחרי אבנר בן נר שר צבא שאול, משתמש אבנר ברומח שלו (רומח אותיות חמור) כדי להרגו בצורה מדויקת ונקיה בצלע החמישית (חומש) – שמואל ב', פרק ב' פס' כג': "ויכהו אבנר באחרי החנית אל החומש ותצא החנית מאחריו ויפול שם וימת תחתיו". הפרשן מצודת דוד מציין כי חניתו של אבנר פגעה במקום שבו היא משפדת את הכבד, המרה והלב גם יחד. אבנר בן נר הסתובב לאחור, ימינה ולמעלה ושיפד דרך הצלע החמישית את הכבד המרה והלב של עשהאל שמת במקום. זה מעיד על ניסיון, ידע באנטומיה ותרגול תוך התבססות על עקרון לחימה של שבט יששכר.

המעניין הוא שבתחילת הפרק מתוארת הסיטואציה שהביאה למותו של עשהאל שהיא משחקי מלחמה בין נערי אבנר לנערי יואב בן צרויה, פס' יד'- יז': "ויאמר אבנר אל יואב יקומו הנערים וישחקו לפנינו ויאמר יואב יקומו. ויקומו ויעברו במספר שנים עשר לבנימין ולאיש בושת בן שאול ושנים עשר מעבדי דוד. ויחזיקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדיו". במשנה יש התייחסות למשחקי קרב מסוג זה הנקראים קונפון (האם יש קשר למלה קונג פו?). משנה מסכת כלים, פרק כד', משנה א': "שלושה תריסים (מגנים) הם: תריס הכפוף טמא מדרס; שמשחקין בו בקונפון". ומפרש את זה ר' עובדיה מברטנורא - שמשחקין בו בקונפון - "בשדה של עמק המלך (בקרבת סדום) באים שניים כל אחד חרבו בידו ותריס קטן עגול שהינו כפוף בידו השמאלית ולמדין להגן כל אחד במגינו שלא יכהו חברו וקורין לו אשגרימ"ר בלעז". השם 'אשגרימר' מזכיר את השם 'אסקרימה' שניתן לאמנויות הלחימה הפיליפיניות (FMA). השם 'קאלי' המתאר את החלק החמוש קרוב מאוד למילה העברית 'כלי' (כלי לחימה), וקיים דמיון רב בין מקלות הבמבוק בהם משתמשים באמנות לחימה זו לבין קני הסוף שאיתם מתרגלים קונפון באביר. יתכן מאוד והיהודים הם אלו שהביאו לפיליפינים את משחקי הקונפון דרך הכיבוש הספרדי, מה שנקרא בפי הפיליפינים 'קאלי'.

בתלמוד הבבלי קיימים מקורות נוספיםהעוסקים בטכניקות לחימה למשל במסכת עבודה זרה כ"ה, עמוד ב: "תנו רבנן (שנו תנאים) - ישראל שנזדמן לו עובד כוכבים בדרך, טופלו לימינו. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: בסייף טופלו לימינו במקל טופלו לשמאלו". רש"י: 'טופלו לימינו' מחברו לעובד כוכבים לימינו של ישראל שאם ירצה העובד כוכבים להורגו ישלח יד ימינו ויאחז בו. 'בסיף' ואם היה העובד כוכבים חגור בסיף טופלו ישראל לימינו כדי שיהא יד שמאל של עובד כוכבים שהסיף חגור בו לצד ימינו של ישראל ומזומנת לימין ישראל לאחוז בה. 'במקל' אם ביד עובד כוכבים מקל 'טופלו ישראל לשמאלו' כדי שתהה יד ימין עובד כוכבים שהמקל בה - סמוכה לישראל ואם ירים יד ימינו אחזו שמאלו של ישראל במקל הסמוך לה דאי טופלו לימינו יהא המקל רחוק מידו של ישראל".

בתקופות מקראיות מאוחרות יותר ניתן למצוא אזכורים רבים נוספים ליכולות הלחימה של ישראל, למשל במגילת אסתר שמתארת את בני ישראל בגולה בפרס, הרגו היהודים 75 אלף מאויביהם (פרק ט' פס' טז'); בספר נחמיה מתוארת בניית בית המקדש לצד הגנה ומודעות קרבית: "ואעמיד את העם למשפחות עם חרבותיהם רמחיהם וקשתותיהם. ואקום ואומר אל החורים ואל הסגנים ואל יתר העם אל תיראו מפניהם את אדני הגדול והנורא, זכורו והילחמו על אחיכם בניכם ובנתיכם נשיכם ובתיכם" (נחמיה, פרק ד', פס' ח'); "ויהי מן היום ההוא חצי נערי עושים במלאכה וחציים מחזיקים והרמחים המגינים והקשתות והשיריונים והשרים אחרי כל בית יהודה" (שם, י'). פה מדובר בעיסוק לחימה של כל העם מהנץ החמה עד צאת הכוכבים ושאר תחומי החיים, למשל: לימודי קודש שמובנים מאליו, לא מוזכרים. שחור על גבי לבן כתוב שעסקו באמנות לחימה ועשו את זה במשמרות, ואדרבא, כמה פסוקים קדימה כתוב שגם מי שעסק במלאכת הבניה של בית המקדש ביד אחת היה לו כלי עבודה וביד שנייה 'שולח' (נשק). פסוקים אלה מוזכרים בתלמוד הבבלי במסכת ברכות, דף ב' עמ' ב', בהקשר של ספירת שלושת משמרות המאבטחים של הבית המקדש, כדי לקבוע את זמן קריאת שמע.

מפאת קוצר היריעה והזמן העומד לרשותי אסתפק בינתיים בתיאורים אלה. המורשת הקרבית של ישראל לא פסקה עם סיומה של תקופת המקרא ואפשר למצוא אותה בתיאור של מלחמות המכבים והיוונים, המרד הגדול ומרד בר-כוכבא. הכמות הרבה של האזכורים וההתייחסויות למורשת הקרבית צריכים לחזק אצלנו את הגאווה שלנו בהיותנו המחזיקים במורשת העתיקה והענפה ביותר של אמנות הלחימה, שקדומה ונרחבת הרבה יותר ממורשתם של הסינים והיפנים.

לוחמי זירה מול לוחמי אמנות לחימה מסורתית

ביחס לטענתם של לוחמי הזירה ראוי לזכור מספר כללים. מי שמתאמן קשה, בתנאים של מגע מלא בזירה, יהיה תמיד בעל יתרון גדול על מי שלא מתרגל לבצע קרב באותם תנאים. חלק מחיי לוחם במגע מלא הוא תרגול של חישול בזירה. מי שלא מחושל ואין לו ספיגה למכות ולבעיטות נופל בפגיעה הראשונה. עוד יתרון ללוחם בזירה הוא התנאים והחוקים וההגבלות שהוא מאומן לפיהם ולוחם מסורתי לא. לעומת זאת - לוחם זירה לא מאומן להצליח בקרב קראטה על נקודות (ללא מגע) שם פגיעה נחשבת עבירה ומענישים את המתחרה. בשורה התחתונה - הכל תלוי בתנאים של הקרב. וכאשר לא קיימים תנאים כלל - כל קרב הוא לגופו. באביר אנחנו לומדים שאין לנו שליטה על תנאי הקרב ועלינו להשתדל במה שאפשר, וזה כולל נכונות להיות בכושר הכי טוב, לעסוק בחישולים ולהיות בעל ארסנל רחב של טכניקות, לחבל, לנטרל, ולשבש את היריב(ים) ולהימלט או לשרוד עד תום האירוע.

יש כמה מסלולים באמנויות לחימה: ישנן אמנויות הלחימה שהזכרתי שהן שיטות שמבוססות על אמנויות לחימה ומיועדות לתחרויות בזירה, כמו: איגרוף תאילנדי, ג'ודו, סמבו, היאבקות, ויש להן כללים מסוימים. למשל: אסור לתקוף מאחורי הגב או מתחת לחגורה. סוג שני הוא אמנויות הלחימה המסורתיות שפועלות לפי תיאוריות ועקרונות מסוימים ועוסקות בחלק הקרבי על פי כללים מסוימים. יש להן קושי רב לדעת ולבדוק את יעילות השיטה כנגד מי שעובד בשיטה אחרת. אנשים מתרגלים אמנות לחימה כשלכאורה הם סמוראים והם חושבים שהם יסתובבו בת"א עם חרב סמוראי וישלפו אותה מהנדן במקרה של סכסוך. איקידו וקרטה של היום, למשל, מבוססים על אמנויות לחימה שהיו פעילות ואפקטיביות בעבר. האיקידו היא עבודה מאוד מוגדרת שלא אמורה לדמות מציאות אלא אמורה להיות עבודה רוחנית. היום, באיקידו, כשבן אדם עובר מאחורי הגב של היריב זה לא מדאיג אותו כי יש הסכמה שבן אדם לא יחפש את חברו מאחורי הגב כי זה לא מנומס. לכן השיטה המסורתית פועלת לפי כללי נימוס שהם כמו חוקים בזירה.

אמנויות לחימה מסורתיות מסוימות היו מיועדות לשדה קרב בעידן של שנים קדומות ויש כאלה שבלאו הכי לא משנה להן אם הן אפקטיביות לעידן הנוכחי, כי מטרתן יותר לפתח בריאות וביטחון עצמי וריכוז. לפעמים האלמנט החברתי חשוב לאנשים, אבל, לפעמים נוצר מצב שאנשים שצריכים גישת מציאות ומחפשים הגנה עצמית הולכים ועושים ספורט קרבי או משהו מסורתי שלא נותן מענה למטרות שלשמן הלכו מלכתחילה. והמורים אשמים בכך לפעמים כי הם לא תמיד מכירים בעובדות שהם בקטגוריה כזו או אחרת. עבודה בקטגוריה אחת לא תמיד נותנת מענה מול איומים של קטגוריה אחרת.

סוג שלישי של אמנויות לחימה הוא של שיטות שמבוססות על מציאות (הגנה עצמית) שבתוכן יש שני מחנות: אלה שמכנים אותן קרב רחוב ואלה שהן שיטות צבאיות. כאן ניתן למצוא את ה- MMA (ערבוביה של אמנויות לחימה שונות), NHB (אין תפיסות אסורות), VALE TUDO (הכל הולך). כל אלה טוענים להיות מבוססים על קרב מציאותי בלי חוקי הגבלה. נכון שהן יותר מגוונות ואולי מסוכנות מענפי הספורט הקרביים אבל הן בעצמן מלאות חוקים ותנאים. שלא יהיו פה טעויות. והן לא תמיד יעילות כשמגיעים לרחוב או כל אתר שבו אין את אותם כללי משחק.

אחד הדברים היפים באביר הוא שהוא כמו מים הוא תופס צורה שמתאימה לשיטה שמולו אבל אינו מאבד את מהותו וטבעו. אדם שלומד אביר יכול להיות בטוח שכל המגוון של אמנויות לחימה שקיימות בעולם לא יהיה מוזר לו. אביר מפעילה את כל הגוף והיא מרגישה בבית בכל תחום, בפתרונות להיאבקויות, בבריחים, נעילות והטלות, פתרונות נגד חניקות ועוד. קטנה עליה כל הדילמה מה יותר טוב: אמנויות לחימה מאונכות או אלה שחותרות למצב מאוזן. מי שמתאבק הוא בבעיה נגד זה שבועט ומכה אותו וכן מי שבועט ומכה בבעיה אם מביאים אותו לקרקע, והוא חסר אונים.

באביר אין עם זה בעיה. ברחוב, מי שבקיא בעבודה על הקרקע יכול ליזום התקפה ויכול גם להיות זה שנופל ראשון... על המרפק שלו, על הראש שלו, והוא גמור. זה לא קורה באביר כי אביר מתייחסת לתנועה ולכל התנאים, לא משנה אם בעמידה, ישיבה או שכיבה. האפליקציות נכונות ושייכות בכל מצב.

לגבי השיטה של משפחת גרייסי

ה- BJJ הוא הקריזה החדשה שקיימת מספר שנים באמריקה ועכשיו נשאר לאנשיה רק לבוא ולעשות קופה בספר הנידח ששמו ישראל. ב- BJJ יש יותר חוקים ואיסורים מאשר במס הכנסה. האשליה הגדולה מתחילה במזרון פוך רך בעובי של כמעט חצי מטר בזירה של ה-Ultimate Fighting Championship. משפחת גרייסי קבעה את החוקים ויש לה שליטה על התנאים והם מונעים ממי שלא למד ג'יוג'יטסו ברזילאי לבצע פתרונות נגד השיטה. בלתי אפשרי לבן אדם שמתמחה בבעיטות חזקות לעשות את זה על כרית שהוא שוקע בה. זה מאפשר למי שמומחה בג'יוג'יטסו ברזילאי לקפוץ על הברכיים של אלה שמייצגים את השיטות האחרות. ולראיה שאף אחד מגדולי השיטות האחרות לא מיוצגים שם. למה הגדולים לא משתתפים? כי אנשים שמומחים בלחימה בעמידה בדקו את התנאים וראו שהתנאים שם הם נגדם לגמרי. בן אדם שמתמחה באמנויות לחימה בעמידה (בשליחת גפיים) זקוק לשטח מישורי ואם יש מזרון הוא חייב להיות קשיח ולא עבה, אחרת נוצר מצב של לחימה בתוך מים. ואז הוא אמור שלא להשתמש במכות ובבעיטות כי הוא לא יכול לאסוף עוצמה ומנוף 'בתוך מים'. מי שמוכן מול "הגראפלר" (זה שמתעסק בקרבות של האבקות, נעילות, בריחים וכד'), היה מכה את היריב בעורפו, בגב, על עמוד השדרה ובגב הראש... רק שהוריון גרייסי ידע שזה פיתרון והוא אסר את כל הפתרונות נגד הגרפלר מראש.

באביר יש התייחסות לקרקע כי יש נכונות להרגיש נוח בכל מצב (בעמידה, בקרקע, על הבטן או גב, בישיבה, מול יריב או שהוא מאחור). אבל אין העדפה של הקרקע על פני אופציות אחרות. אדם צריך לדעת מה לעשות כשאין ברירה!!! אבל בחיים אין מזרון פוך ויש אבנים וקוצים ומדרכה קשה מאוד, שאם אני רץ להפיל את יריבי והוא נע בפיתול קטן, אני עלול למצוא את עצמי הראשון שנוגע בקרקע-קודם על הראש, כתף, מרפקים, מפרקים, מותניים או ברכיים. וכל אחד מהם שביר. אבל מי שמחפש מראש את הקרקע הוא מטומטם לא קטן, כי שם כל הערסים באים לעזור לחבר שלהם, והחברה שלו מקללת אותך ובועטת בך עם נעלי שפיץ בסבבה, בעידוד הקהל עד שהמשטרה יגיעו לגרוף ולגרור אותך משם.

כשאנשים שיווקו את ה- BJJ בארה"ב הם אמרו שלפי מחקר של המשטרה רוב העימותים ברחוב מגיעים לקרקע. בעצם, הם עבדו על אנשים בעיניים, כי האמת היא שמה שהתכוונו במחקר ההוא של ה- F.B.I הוא שפושעים חמושים שביצעו שודים וכו", שמו את קורבנותיהם על הרצפה עם פנים למטה. ואין כל קשר בין זה לבין קרבות רחוב. נקודה.

בתנאים נורמאליים בחיים, לפחות בעיר, אין שום היגיון בהעדפה של שיטות קרקע. אתה לא תתלה את עצמך בצורה הפוכה מבלי לצפות שהיריב יתפוס אותך 'בפעמונים'; אתה לא תקפוץ על הברכיים לתפוס את רגליו כדי להוריד אותו, כי ההתנקשות של הברכיים באספלט לא תסתיים כל כך בטוב, וכשתתכופף, תהיה בטוח שהיריב ייתן לך מרפקים ואגרופים בעורף ובעמוד השדרה ואז תיפול על הפנים. נחמד? לא כל כך. בקיצור - באביר אנחנו עושים קרקע כי צריכים לדעת... ולהימנע מלהיות שם בקרב 'על אמת'.

על הלוחמה עם אותיות הא-ב

תנועות בצורה של האותיות יש בכל שיטה כי ה' יתברך ברא את העולם עם האותיות. כשיהודי לוחם והוא בצלמו יתברך, אין טבעי יותר משהוא ילחם אף הוא באותיות התורה, בפאן הרוחני ובפאן הגופני. האותיות קיימות באופן חלקי גם באמנויות לחימה אחרות אבל כשסיני עושה תנועה עם האות ב' הוא לא יודע שהוא משתמש באות ב'. בכל העבודה בשיטות אחרות הדברים קיימים אבל שם זה בדרך כלל ממוספר – בקוקסול יש הרבה צורות של האותיות אבל אצלם הסדרות ממוספרות. יהודי שלומד את הטכניקות דרך הא-ב הרבה יותר קל לו לזכור את הטכניקות וליישם אותן. בזכות הידיעה שלו את כל הא-ב הוא מצליח ללמוד ולזכור מגוון רחב של טכניקות בצורה פשוטה. אנחנו לא מתעלמים באביר מנקודות תורפה ומבנה גוף האדם ואפשר למצוא את זה בשבע הבחינות (שימושים) שיש לכל אות: יוזמתי, תגובתי, חניקה, נעילה, הורדה, הטלה, וערבוביה. כדי להבין באמת איך אנחנו לוחמים עם האותיות צריך לבוא ולראות את זה ולחוות את זה על הבשר.

מורה ותלמיד ותפיסה אמונית

לא חסרו לי תלמידים שאמרו לי בעבר שאני לא עובד נכון (מבחינה מסחרית) כי אני לא מלא ב-'ג'אחה', לא דורש כבוד ולא נמצא בדיסטנס מהתלמידים שלי מה שצריך היה להיות עם הרמה הגבוהה שלי באמנויות לחימה. זה בהשוואה למורים אחרים שהם ברמה פחותה משלי וכן שומרים על דיסטנס וכבוד מהתלמידים שלהם. מה לעשות שאני חונכתי על ידי אבא שלי כחסיד ברסלב שלא לרדוף אחרי כבוד. אני יודע שכמה שאני נראה לא פשוט, אני יהודי פשוט וגם אם אני לא - אז הייתי רוצה להיות. אני לא מדבר על פוליטיקה ואני לא נכנס לעסקים של התלמידים. אני אלווה כסף אבל לא אקח הלוואה מתלמיד, אני דואג שהתלמידים החילוניים ירגישו נוח עם הדתיים ולהיפך. יש גם אנשים שיש להם בעיות נגד צבעים ועדות - ואני לוחם נגד זה עם בדיחות.

אין צורך להפרדה בין הדת לאביר כי אביר זה דת, ודת זה אביר. ואדם כמוני כאמן וכמורה לא רואה סיבה להפריד או להסתיר משהו. כל אחד חי כפי שהוא רוצה לחיות ואני מלמד חילונים שרוצים ללמוד אביר. גם להם זה נותן קטע רוחני וסוג של קשר עם היהדות ברמה שנחמד להם איתה.

יש דת ואמונה מאחורי כל שיטת לחימה. מצטער, אבל זה נכון. באמנות הלחימה הבודהיסטית אותו מורה (סיני למשל) מאמין בקשר בין אמונתו לבין השיטה שלו. הם בדרך כלל מאמינים שהרוח הינה עוצמת השיטה. לכן תלמיד שהוא לא בקטע, ורק מבצע תנועות, הוא כמו גוף ללא כל רוח חיים. אדם ללא רוח ואמונה יהודית מבצע, לדעתי, אביר ללא כל האור והכוח שמאחוריה. לוחם חולם חלום (אותן אותיות). אם הוא לא מאמין בכל כוחו שהצדק אצלו - אז הוא לוחם בלי חלום... בלי למען מה להילחם.

האם יש סיכוי ללמוד בארץ את השיטה של הכוחות המיוחדים הקוריאנים?

לא כל כך. רק אני מכיר אותה בארץ ואוחז באביר כשיטה יחידה שאני מלמד. אבל לא צריך כי אביר, והשיטה הצבאית של אביר הרבה יותר טובים ויעילים. תוך כדי לימוד אביר יש לי עניין לנתח טכניקות אחרות ולכן אני מדגים אותן במהלך הלימוד. כמו כן יש לי כמה תלמידים שלומדים אצלי גרסה מצומצמת של האפקידו. מי שעושה את זה מאוד מעריך את אביר לאור ההשוואה מול ההפקידו.

על אף שאני פה בארץ עוסק רק באביר אני עדיין בקשר עם גראנדמאסטר סא אין סאן ומייצג עבורו את ארגון הקוקסול הקוריאני וההאן מין ג'וק האפקידו במסגרת התאחדות הקידו העולמית במספר מדינות בעולם.

על שיטות לחימה ועבודה זרה

אני יודע שיש אנשים שלא יסכימו איתי. יש לי חברים דתיים שעוסקים בטאי-צ'י ולדעתי הם טועים ויש לי רק להתפלל עליהם. מצד שני זה לא מונע ממני להמשיך לאהוב אותם. בכמעט כל שיטות הלחימה מהמזרח יש מספיק עבודה זרה, סביב השיטה ובתוכה שאין אפשרות כל כך להתעסק בהן מבלי שידבוק במתרגל שמץ מעבודה זרה, רחמנא ליצלן. כל היחס שקיים באמנויות לחימה מזרחיות לכישופים, והאמונה בחמישה אלמנטים לעומת ארבעה אצלנו מהווה בעיה ואיסור. כל שיטה של גויים יש בה גם יסוד של - "כוחי ועוצם ידי", מה שמושך את המתרגל לכפירה בעיקר על פי הזוהר הקדוש (פרשת יתרו). אפילו שרק מרים את ידיו להגן על עצמו. אין אף שיטה חוץ מאביר שלא מאמינה שהטכניקות וביצוע המבצע הינו מה ששומר על הלוחם. להתפעל מחכמות חיצוניות מביא גם חרון אף ושפיכות דמים על ישראל.

החלק הרוחני של כל שיטה הוא המהות שלה וכל מי שמבצע שיטה משתייך אליה ואל עמדותיה. אין מי שמבין באמנויות לחימה באמת שיגיד שאין דתיות ורוחניות בשיטות הלחימה השונות. בנינג'יטסו, למשל, יש אלמנט חזק מאוד של כישוף ומי שחזר משם והצטלם, יראה לכם תמונות עם כל הנרות שהם מדליקים. אלו לא נרות להזכרת נשמות אלא זה קשור לכישופים, עבודת אלילים, רוחות ועוד. ה' ישמור שלא נדע. בשיטות של חיות בקונג פו המאסטרים, כגון בשיטת הדרקון לדוגמא, עושים כישופים ושותים דם ושאר נוזלים של הנחשים כדי שנפש הנחש תכנס בהם. הם מתבטלים לבודהה ולתוהו. אנשים שחזרו מיפן כמומחים באמנויות לחימה ואמרו שאין רוחניות באמנות לחימה, ישבו והתפללו שעות לפסלי בודהה.

יש הלכות בשולחן ערוך שמחייבות יהודי להתלבש כיהודי ולהזדהות עם היהדות שזאת אומרת שיש איסור להתלבש בבגד של גויים. בחלק מהתנועות בסדרות התבניות של שיטות קונג פו, וקרטה, ואייקי-ג'יוג'יטסו ישנן צורות של סימני אמונותיהן של הדתות שהן מייצגות. הטאי-צ'י הוא חזק מאוד בכישוף ואנשים נופלים לתוך הרשת בתנועות התבנית ולא יכולים לצאת בקלות. אדם יכול להיות עם זקן עד הברכיים שלו ופאות ארוכות עם כיפה גדולה בבגדים של פינגווין אבל הוא חוטא וסוחב אחרים איתו כשהוא אומר שזה בסדר, זה מותר. אוי ואבוי להם. הצורה שבה התלמיד סופג בתת-מודע את כללי האמונה ופילוסופיה בתרגילי מדיטציה שקשורות, שוב, לתנועות ספציפיות שלא תמיד ידוע לו. מסוכן ביותר מבחינה רוחנית.

יכולים אנשים לשאול ובצדק - איך זה מתיישב עם החוויות מרובות השנים שלי באמנויות לחימה זרות? התשובה היא שהחוויות שיש לי מאמנויות לחימה זרות הן חוויות של לוחם ולא של מי שלומד לצורך התחביב או ההתפתחות הרוחנית. אותי חייבו במשפחה להיכנס לכל השיטות האלה כדי לדאוג שלאביר יהיה מענה מול כולן. עשיתי את זה מתוך מחויבות וכבוד כלפי הסבא שלי זכרונו לברכה ולמור אבי השם ישמור אותו. החוויות של הלוחם, לפחות מצידי, הן כמו של יחידה שמתעסקת בסיכול פיגועים שהצליחה להיכנס לשטח האויב ולהשמיד תחמושת שמכוונת לשימוש בפיגוע ('תחמושת של אויב'= טכניקות של שיטות לחימה זרות). כל ימי חיי התמקדתי בשליחות המיוחדת כלפי משפחתי וכלפי עם ישראל. אני הקרבתי את עצמי וסבלתי רבות מהאלמנטים של העבודה הזרה בשיטות השונות בהן תרגלתי. אבל זה היה חשוב כדי לדאוג שלאביר יהיה מענה לכל השיטות.

אני חשתי כמו חייל שנמצא מעבר לגבולות שלו וציער אותי מאוד להיות באולמות האימונים עם עבודה זרה. וזה שונה ממי שנכנס למקומות הללו ואין לו מושג לאן הוא נכנס והמורים רואים בו חומר גלם להלביש את האמונות והמנהגים שלהם. אם היה לי את אביר ולא הייתי מגלה אותה לציבור הרחב - לא היה לי כל לי עניין להגיד לאף אחד לא לעשות אמנות לחימה זרה, כי אני לא נותן כל תחליף. אבל היום, כאשר קיימת אלטרנטיבה יהודית הולמת, כשאפשר ברוך השם ללמוד אביר, אני מרגיש חובה להזהיר אנשים ולומר להם את האמת על השיטות האחרות.

האם יש לואו קיק באביר נוסח איגרוף תאילנדי/ קוקסול / הפקידו?

חיובי.

פאנקרטיון, אגרוף שאולין ואביר

הפאנקרטיון מושפע מאביר כיוון שכשהיוונים באו לארץ וראו כאלו משחקים בעמק המלך בדרום, ובמגרשים לתחרויות בלבנון של היום. אביר פירושו עוצמה, וגם הפאנקרטיון=עוצמה. מקור נוסף להשפעת אביר על פאנקרטיון בא מאנשי שבט דן שהגיעו ראשונים לאירופה והביאו את אביר לשם. זה החל בכרתים בהתיישבות של אנשי שבט דן. הבלשן הגדול של המאה ה- 20 הפרופסור סיירוס גורדון ז"ל, הצליח לפענח את השפה העתיקה שנמצאה בכרתים (ליניאר A) כווריאציה של עברית!

הפאנקרטיון נעלם ואף אחד לא יודע מה זה. אם אני צודק... תבואו לראות דבר מאוד דומה באביר. מתאבק אמריקאי בשם ג'ים ארבאנטיס לקח היאבקות וג'יו-ג'יטסו פלוס פה ושם שיטות וקרא לזה פאנקרטיון לכבוד המוצא האתני שלו (יווני). כרונולוגית, הפאנקרטיון בא אלפי שנים לפני הקונג- פו השאוליני, אבל למי שרוצה לדעת את האמת - הסינים שיחזרו את הקונג-פו 150 - 300 שנה לפני שמר ארבאנטיס שיחזר את הפאנקרטיון בסוף שנות ה- 60.

על קרובי התימנים ושימור ריקודי קרב אתניים

לפני 6 שנים הגיעו ארצה קרובים שלי מתימן ולפני חודשיים בא תימני בשליחות לבית אביר להגיד שבן דוד שעדיין לא ראה אותי פנים אל פנים רוצה לבוא ומתבייש. אמרתי לו שיביא אותו כמה שיותר מהר ואקבל אותו כאח שלי בסבר פנים יפות בע"ה.

הוא בא והיה שמח מאוד. אני ראיתי את זה כהזדמנות להראות לתלמידים את ק

התנועות שמקורם בריקודי קרב חבאנים. הדגמתי תנועות של ריקוד הוא ראה את כל התנועות שלי ושאלתי אותו האם הוא מכיר וישר הוא ביצע את התנועות שלי, מה שלוקח לתלמידים כמה שבועות ליישם. כששאלתי אותו מאיפה הוא יודע איך לעשות את זה הוא השיב שאלה ריקודי חתונה ושמחות של יהודים חבאנים (דרום מזרח תימן). אחר כך הדגמתי את התנועות ביישום קרבי והוא התרגש מאוד כי גם היו דברים שחידשתי לו. הוא נישק את היד שלי ואני חש שהוא רואה את זה לא מעט, אך הזקנים הלכו לעולמם והוא מאושר שאני שומר ומעביר את השיטה לדור חדש. הוא בישיבה סגורה בירושלים אבל בעתיד גם הוא יבוא ללמוד כדי להשלים את מה שחסר אצלו ובע"ה גם לעזור לי.

על הביקורת שאומרת שאביר לקוחה משיטות אחרות (או על דמותה כאילו לקוחה מתנועות מזרחיות)

אם אנשים רואים דמיון בין מה שהם רואים לבין אמנויות לחימה אחרות לבין אביר זה נובע מהתרשמות שלא מבוססת על הבנה מלאה של השיטה. דווקא צורת המנגנון של ההתקפות שלנו שונה בצורה מהותית משאר השיטות וזה דבר מהפכני וכל כך שונה ודורש טביעת עין לראות את זה. צריך גם להיות כנים ולומר שאם יש מישהו שלקח משהו אז זה הם שלקחו משהו ושתנועותיהם לקוחות משלנו.

מעצם היותה אמנות לחימה טוטאלית ומקיפה, יש באביר הכול. כשאני עושה תנועה טבעית של בני אנוש (ובסה"כ גוף האדם או אותו הדבר בין שהוא יפני או סקנדינבי או יהודי) אז קיימים גם דברים מסוימים שפשוט יש אך ורק דרך אחת לבצע אותם.

היחס של הקהילה החרדית לאמנות הלחימה אביר

אפשר לציין שבגדול יש הרבה עידוד ותמיכה אבל אין הנחיה רשמית של ראשי הישיבות לעסוק באביר. קיימות גם בעיות לוגיסטיות שקשורות לסיום הלימודים של ילדים במגזר החרדי. אין בעיה באימון של חרדים וחילוניים אבל יש בעיה לחשוף ילד לעולם החילוני. צריכים להכין להם מסגרת שמתאימה ללוח זמנים שלהם ששונה מלוח הזמנים של החילוני הממוצע. סיפרו לי על לא מעט בני נוער חרדים שמחזיקים תמונות שלי בארנקים - נדיר מאוד שאני עובר וצעירים חרדיים לא מצביעים עלי. הם לא יודעים עלי הרבה וגם לא על ההבדל בין אביר לקוקסול, רק שאני נחשב בעולם כגיבור וכדוגמא חיובית.

במשך שנים רבות אני או מור אבי נ"י קיבלנו הזמנות לרבנים גדולים, גדולי תורה בעולם החרדי. הם כמעט תמיד פתחו באיזה דבר גנאי נגד כל העיסוק בכוח וכו" ואיך שזה מנוגד לתורה. אחרי שיחות קצרות עימם שבהן נעזרנו בציטוטים שחלקם מונחים בפניכם היום, ועובדת נוכחותנו בא"י לאורך הדורות, הם ברכו אותנו בהצלחה ואמרו עד כמה העבודה שלנו והשליחות שלנו יקרה בעיניהם, שאנו גיבורים בישראל ושיבוא יום שישבחו אותנו כל גדולי עולם. כל זה נעשה בסתר ובעילום שם משום מה. לנו לא חשוב אלא להתעסק באביר ולהפיץ את השיטה לכל היהודים בארץ ובתפוצות באשר הם שם בע"ה. אני מאמין שלא רחוק היום שבע"ה ימצאו מאות בתי אביר ואלפי אבירים ילבשו חמש שכבות של בגד (כמו שהיה נהוג פעם בחליפות של אבירים).

אימונים של חילונים ודתיים יחד

יש חילונים ודתיים כאחד, שמאלנים וימנים כאחד, אשכנזיים ומזרחיים כאחד. אין אחדות בין פלגי ישראל בכזאת הרמוניה כמו בבית אביר.

תחילת האימונים באביר

אפשר ורצוי להתחיל ללמוד אביר מגיל 5 ובע"ה נתחיל בקבוצת ילדים לפי הביקוש (בטווח גילאים רחב בהתאם לביקוש). לפי מסורת אביר כאשר ההורים הם אלה שמלמדים את ילדיהם התרגול מתחיל מגיל 3 ותלמיד לומד 17 שנה ומכשיר עצמו להיות לוחם קרבי בגיל 20. לכל המעוניינות מתגבשת היום קבוצה של נשים / בנות בירושלים שיתאמנו בנפרד.

תהליך הלימוד הוא מובנה לפי שלבים מוגדרים שציינתי קודם. העבודה היא קבוצתית עם דגש על התקדמות לפי הקצב של היחיד.

על הקבוצה המתאמנת אצלי

אני שמח להודיע שהקבוצה שלנו בתל אביב קיימת כבר שנה וחודש. ישנם 18 תלמידים ומתווספים עוד - הכל מפה לאוזן. רוב התלמידים בת"א הם חילונים, ביניהם כמה מוזיקאים ידועים. יש גם כמה כיפות סרוגות וכמה כיפות שחורות (בעיקר בירושלים).יש אחווה בין כל המתאמנים אביר, התל-אביבים באים להתאמן עם הירושלמים וכולם מעוניינים לסייע לי בהפצת השיטה ובתמיכה בה. יש גם תגבורת של תימנים בשני בתי אביר אבל עוד לא גרמנו לריח של חילבה באולם האימונים.

עכשיו ברצינות, רצוננו לעשות כבוד גדול לישראל ועובדה היא שאנחנו פה איתכם. אני מקווה שנהניתם מהאירוח שלי בפורום ואני תקווה שתהיו האורחים שלי בקרוב בבית אביר. ושחלקכם יבוא להצטרף לאביר, אמנות לחימה עברית. אחרי ששמעתם וראיתם את הכתוב כאן, תדעו שבכוונתנו להעלות חומר נוסף על האתר, תמונות חדשות, קטעי וידאו ואף בתכנון ספר בנושא אביר. אנחנו תקווה שלאור המידע שיש ברשותכם עכשיו, תיקחו עוד צעד ותראו נכונות לבוא ולצפות בשיעורים שלנו ואף לעשות שיעור ניסיון בחינם. ניתן להיות איתנו בקשר לתיאום ביקורים ופגישות ב- admin@abirwarriorarts.com. יהי רצון שה' ישמור צאתכם ובואכם מעתה ועד עולם.

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.16 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה