|
25-04-2011, 08:40
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
את תאי המוח שאני אמור להקדיש ללימודי התואר אני מנצל (בטיפשותי) לתחביב הציטוטים. אני מסכים שאולי צה"ל של שנות החמישים (ואולי אף יותר מכך) התאמן וקיים תהלכים נכונים. אל"מ גבע ראפ סיפר פעם בהרצאה בה נכחתי בסדיר, כי חבר שלו ראה צנחני מיל' במלחמת יום הכיפורים שנהגו, כל פעם ששיירת הרכבים שלהם נעצרו במהלך התנועה בסיני, לרדת מן הרכבים ולרוץ ולהתחפר מחשש להפגזה. זאת בניגוד לשאר האנשים בשיירה. פעם אחת תפסה אותם אחת כזו וזה הציל אותם בניגוד למי שלא הקפיד על כך. רוצה לומר, כשירות בסיסית היא קריטית ומי שלא מקפיד עליה נופל. מצד שני אם תסתכל על גדוד 890 שבפיקוד שרון בשנות החמישים , הנה לך הסיפור הצה"לי הרגיל. נקים יחידה צה"לית שתתאמן יותר משתעשה קווים ובט"ש. נזרים לתוכה כוח אדם איכותי ובעל מוטיבציה ונפעיל אותה בעיקר למבצעי איכות (ממש כמו דובדבן בשטחים או אגוז בלבנון) והנה לך יחידה שמתאמנת ונלחמת. אז כן, שרון ולוחמיו באמת השפיעו וקבעו מדיניות (וכבוגר 890 גם אני גאה במורשת הנ"ל מאוד) אבל רוב הצבא לא היה שותף לכך. לא ברמת הכשירות ולא ברמת הביצוע. יכול להיות שזה מורכב יותר להכשיר כיאות את גבעתי וגולני של אז (ואולי צה"ל באמת היה זקוק לדם חדש וגם ליחידה גמישה ונועזת כמו 890 של הצנחנים) אבל עובדה שלקח הרבה מאוד זמן עד שגולני גבעתי והנח"ל הפכו לחטיבות חי"ר זהות בכשירותן שאינן נופלות ברמת הלוחם וביכולת ממאחותן האדומה. וגם אז זה דרש מפקדים מיוחדים (כמו אלי אמיתי וטל רוסו בנח"ל, מוטה גור ואורי שגיא וגם צ'יקו תמיר בגולני וגיורא איילנד יום טוב סמיה אייל שליין ועימאד פארס בחטיבה הסגולה) ותהליך ארוך מאוד של שנים.
חבל שפירקו את מה"ד (איוולת של ברק כרמטכ"ל ואחרים) וחבל שהמדיניות הנ"ל היא לא כמו שהיתה. עם זאת אחרי שבדקתי וגיליתי למה הופסקו אימונים בין השנים 2000-2005 (ימי מופז ויעלון) וזאת משום שהצבא היה עסוק במלחמה בלתי פוסקת בשטחים (מלחמה שלדידי הצלחנו בה מאוד) ולא קיבל תקציבים נאותים מהממשלה בכדי להתאמן ולהילחם במקביל וגם לא אישור לגייס מילואים שייקחו נתח רציני בבט"ש. ובכל זאת השטחים בערו ומלחמה היתה והצבא הפנה תקציבים התכונן והשיג הישגים נאים מאוד. אבל היה להם מחיר. כך למשל נחשב אימון של חודש שעשה גדוד הצנחנים בו שירתי, שכלל שבוע אחד רציני של אימון מוסק ומוצנח, לשמירת כשירות מספקת. אבל באמת שביחס הפוך לגדוד 202 שבו שירת עפר שלח, אנחנו עבדנו בשטחים יותר מיומיים ועסקנו בפעילות מבצעית כמו משוגעים. המצב כיום רגוע בהרבה (גם אם נפיץ לא פחות). גם הרמטכ"ל חלוץ וגם אשכנזי צריכים היו להתחיל לאמן את הצבא בצורה הראויה, כי גובה הלהבות דעך ואפשר היה. אצל אשכנזי התחיל תהליך ראוי (שכדאי שרא"ל גנץ ישפר וישמר) של אימון (גם של קיום כשירות נדרשת ובסיסית ולעיתים אף יותר מכך). אל"מ אהרון חליוה, כמפקד בה"ד 1, נואם לצועריו (בסדרה "בה"ד 1"
ולדעתי גם כשלא מצלמים) כי : "בחדר הזה יושב האדם הכי חשוב עבורי בחיים, כי בחדר הזה, מבחינה סטטיסטית, יושב המג"ד של הבן שלי, הבן שלי הוא כזה גובה (מחווה בידו), הוא בן שש, ויש סיכוי טוב שעוד שתיים עשרה שנה, אם אני אצליח לשכנע אותו, שבגיל שמונה עשרה יגיע תורו לעשות מה שאתם עושים היום, הוא יהיה לוחם בצבא ההגנה לישראל. כל מה שאני רוצה לתת לו זה ביטחון עצמי! לחזק אצלו את היכולות. חברים אתם צריכים להיות מספיק בטוחים בעצמכם, מאמינים בעצמכם, ביכולת המקצועית, הפיקודית, המנהיגותית להוביל אנשים. אז ברוכים הבאים לבית ספר לקצינים, כי פה אתם צריכים לצאת בסופו של תהליך עם דבר אחד. אתם יודעים מהו? עם ארגז כלים, ושבארגז הכלים יהיו לכם כלים, שאותם תצליחו להביא לידי ביטוי במשימה. אתם צריכים לנצח במלחמה הבאה! " (האמירה אגב במקור היא לא שלו, אלא של רא"ל שאול מופז שקבע אחרי החדירה למוצב סוג'וד בלבנון כי: "בסופו של יום, אנחנו צריכים לנצח")
אבל מאחר וכל הנוכחים בפורום חושבים שניצחון זה הנר לאורו פועלים בו רגע ננתח את אותו ארגז כלם (קרי כשירויות) עליו דיבר חליוה. בראיון לפליקס פריש, עיתון "מעריב", 12 באוקטובר 2007, אמר חליוה כי:
"כשחליוה נשאל, כצנחן ותיק, על הכניסה של חטיבת הצנחנים בפעם השנייה לבינת'- ג'בל והנפת דגל ישראל על אחד הגגות כדי לביים תמונת ניצחון, יש לו תשובה מוחצת: 'המסר שלי לצוערים הוא שכאשר הם יישלחו לכבוש את בינת- ג'בל וייתקלו בהתנגדות שבה נתקלו חברינו במלחמה האחרונה, אי אפשר יהיה לתלות שם דגל על שום גג של מפקדת החטיבה לשעבר, ועל שום בניין צבאי אחר, כי כבר לא יישארו שם בניינים כאלה. אז כבר לא צריך לתקוע דגל בכדי לסמל ניצחון, הניצחון יהיה חד משמעי.'...חליוה מעיד שכשהוא עצמו היה חייל וצוער, הוא למד להכווין אש ארטילרית, לפוצץ מטענים ונפלים וטס הרבה במסוקים. בקורסי הקצינים בשנים האחרונות, הוא מודה, לא עשו את זה. 'היו צוערים שלא ניווטו בקורס קצינים, שלא טסו במסוק, שלא פוצצו מטען ולא פיקדו על תרגיל באש. כחייל ומ"מ (מפקד מחלקה) הכרתי כל אבן ברמת הגולן, ויש לי היום צוערים שחושבים שגשר בנות- יעקב זו להקה. עכשיו אנחנו חוזרים לדברים שזנחנו. בקורס קציני יבשה חזרנו לעשות ניווטי בדד (בשנים האחרונות הופסקו ניווטי הבדד במרבית היחידות מסיבות בטיחותיות ורוב הניווטים מתבצעים בזוגות- פ"פ). מ"מ לעתיד צועד שלושים קילומטר לבדו בלילה, צריך להתמודד עם ציר הניווט, עם הבדידות ועם הפחד, ואני משוכנע שמ"מ כזה יהיה טוב יותר בהובלת חייליו בקרב. כשאתה הולך עם חמישה עשר חיילים שנושפים לך בגב, אתה לא יכול להרשות לעצמך לטעות בניווט ולחזור מאתיים מטר אחורה, כי מאחוריך יש חמישה עשר איש שסומכים עליך, ועכשיו מקללים אותך.' את הדברים האלה הוא אומר לא זנחו סתם. 'תמיד עולה השאלה על מה לוותר, והיום מוותרים יותר על העימות המוגבל', מסביר חליוה. 'כשאני מכשיר קצין לפקד על מעצר בשטחים, ההצלחה שלו במשימה היא לבצע את המעצר במינימום נזק סביבתי. במלחמה הנזק הסביבתי פחות מעניין אותי. אני צריך לעמוד במשימה, בזמן, גם אם יש לזה מחיר. אנחנו מאמינים שצוער המוכשר לפעול בתרחישי קיצון, כמו כיבוש עזה, ילמד בקלות לבצע מעצר, אבל לא להפך. לאחרונה שלחנו צוערים למשימת תרומה לקהילה, כפי שנהוג בכל צה"ל, והם התייצבו אצל אישיות ציבורית בכדי לנקות ולצבוע בתים של קשישים. הוא אמר להם את מה שבוודאי כל אזרח חושב: התרומה שלכם לקהילה, מבחינתי, היא שתנצחו במלחמה."
רוצה לומר, הכשירויות נזנחו, אולי אפילו מסיבות מוצדקות במיוחד, ועכשיו לאט לאט (בהתחשב ביכולות ובתקציב) שבים אליהן ומחדשים אותן (גם בקורס קומנדו).
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|