חבר שלי סיים זה עתה קורס צמ"פ בחטיבה 401 ונכנס לפעילות מבצעית.
נכון לעכשיו הוא תופס קו, ועושה מה שכולם עושים, רק בלי הכשרת החי"ר.
שדיברתי איתו הוא העלה נקודה חשובה וזו העובדה המחסור בהכשרת החיילות השונים שאינם חי"ר, בהכשרת חי"ר כגון פק"לים שונים למניהם או לחימה בשטח בנוי וכו'.

אז נכון, יש הכשרה של לירות ברובה והגנה בסיסית, אבל לא הכשרה לפעילות מדוקדקת.

האין זה מעין מחדל של צה"ל, ששולח אנשים למשימות ללא הכשרה מסויימת?
האם לא כדאי, לפני ששולחים אנשי תותחנים ושיריון לבצע פעולות להעביר להם הכשרה נוספת, אולי אפילו יותר מקוצר אבל שתכלול את מה שהם הולכים לעבור.

הרי לא ייתכן שייתנו לחי"רניק לנהוג בטנק או לירות בתותח כי אין לו את ההכשרה הנדרשת.

זה לא כל כך מדיוק. שריונרים אומנם עושים קווי חי"ר אבל הם לא בדיוק מסתובבים בקסבה של שכם. מדובר בקווים "שקטים" יחסית. וכן' עוברים הכשרה נוספת בגדודים ואל"לים למינהם. בתור שריונר יצאה לי לעשות כמה מעצרים (בעיקר פלילים אגב) בשטחים.

סתם שאלה- מאיפה הניק? יש לי בדיוק כזה במקום אחר

ה-K זה בגלל השם משפחה.
מה התירוץ שלך?

כפי שריבולבר אמר, קווי שריון הם "פשוטים" יותר. יש פחות לש"ב ופחות לחימה. יותר משימות של שטח פתוח, סיורים ומחסומים.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

וכמו שזה שמתחתיך רשם, כן יוצא להיכנס לערים לביצוע פעולות שונות.
אז אומנם שריונר לא צריך לדעת איך להסתער על כיפה עפ פלוגת חי"ר, אבל לא רצוי שידע על לחימה בשטח בנוי?

לא מדובר באותה עצימות כלל. יש עיר X בשטחים שהיא קו שריון בלבד. הסיבה לכך היא פשוט בגלל שרמת הסיכון היא נמוכה יותר. גדוד חי"ר צריך לדעת לעבוד גדודית, בעצימות גבוהה. גדוד תותחנים צריך לעבוד ברמת הצוות, וההכשרה מספקת.
הוא לא צריך לדעת לש"ב. הוא צריך להכיר עבודה בשטח אורבני במסגרות מצומצמות, ואת זה רוכשים באל"ל. קצת קשה לי להסביר בלי יכולת להמחיש את ההבדלים בין הגזרות, הערים ובעיקר תקופות הלחימה.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

א. השאלה הזאת מתאימה יותר למתגייסים וסדירים
ב. אני יכול לענות על תותחנים - טירונות תותחנים מתחלקת בערך לחודשיים תותחנות חודשיים חי"ר, הסיבה לכך היא לא כדי להפוך את התותחנים לחי"רניקים לכל דבר, תותחן לא מסוגל להסתער עם כל הפלוגה על איזה כיפה או משהו, כי זה לא הייעוד שלו, הוא כן מסוגל לבצע פעולות לחימה סדירות בשטחים כמו מחסומים, סיורים, מארבים ומעצרים. בקשר ל"קווים פחות טובים" - אז נכון, מעצר בכסבה של שכם אולי לא. אבל יצא לי להיכנס לכסבה של חברון ביחד עם כוח של נח"ל, ויצא לי להחליף קו עם גולני ועם גבעתי.

אז לא, אין פה שום מחדל.

א. אקח לתשומת ליבי. דווקא חשבתי שפה יותר מתאים אבל אני אעביר את זה גם לשם
ב. זה מה שאמרתי לחבר שלי. שבעקרון ההבדל הוא שחי"ר גם לומד לעבוד בפלוגת חי"ר והסתערות על גבעות. אבל בכל זאת לא רצוי שהם יעברו עוד הכשרה קצרה שתעזור להם למלא את התפקיד בצורה בטוחה יותר? חבר שלי קיבל פק"ל שבחיים לא התנסה ולמד עליו.
נשמע קצת מגוחך לא?

עד עכשיו לא היו מקרים מיוחדים(לא כאלה ששמעו עליהם בכל אופן), אבל לא כדאי לעורר מעט את הנושא לפני שישפך דם, דרגות יתלשו ותהיה מהומה?

אני בהחלט רואה כאן יותר מבעיה

"משתדלים" לתת קויים יותר נוחים, אבל בין ההשתדלות לבין המציאות יש מרחק, בנוסף הצד שמנגד לא תמיד מתנהג לפי התחזית, אז אימון חיר משופר בהחלט רצוי גם בלי קשר לשטחים. כל טנקיסט חייב לדעת לתפקד גם כחייל חיר לפחות במסגרת קטנה.
יש כאן מאידך בעיה לא פחות חמורה והיא חוסר התפקוד של הטנקיסיטים בכלי הלחימה שלהם רוב השנה או רוב הסדיר. זו בעיה אמיתית שיוצרת כבר עכשו טנקיסיטים שאינם מוכשרים כראוי לתפקידם. לאורך שנים היה לשריון של צהל יתרון משמעותי על שריון האויב אבל בשנים האחרונות בהעדר אימונים כמעט לגמרי, זו בעיה אמיתית.
משום מה הצבא לא רואה כלגיטימית שימוש באנשי סטלים או צוללות או טייסים ללחימת חיר בשטחים ומשאיר אותם תקופות ממושכות בצמוד לכלי הלחימה שאליהם הם מיועדים. לעומת זאת השריון שגם הוא חייל הנלחם מכלי לחימה המחייב מיומניות רבות ותרגול רב השתלב לחלוטין בלחימה בשטחים. ברור שהשריון צריך להיות חלק מהלחימה אבל הניתוק הכמעט מוחלט שלו מטנקים עלול להיות בעוכרנו בעתיד. לאחרונה "התבשרנו" שמרוב שלא עושים בטנקים שימוש שוקלים לאחסן אותם בימחים - ובאמת מישהו מאמין שביום פקודה אנשים יתפקדו במיומנות ?

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

לגבי הכשרת או אי הכשרת הטנקיסטים,אני מסכים.
רק לגבי נקודה מסוימת בדברים שהעלית,כדוגמא לגבי צוללנים ולוחמי צוות ים,הם מבצעים פעילות בט"ש או פעילות מיוחדת על הכלים שלהם באופן קבע,זאת בניגוד לשריונרים,שהכלים שלהם לא תמיד נצרכים,ולכן,כלוחמי יבשה,משתמשים בהם למשימות חי"ר קלות.,ולכן אין השוואה בין הדברים.

מידע צרכני חשוב-לחצו כאן!

אם חייל מקבל פק"ל שהוא לא מוכשר עליו אז זה תקלה, זה לא קשור אם הוא משריון או מחי"ר (אני חושב שהדוגמא הכי טובה היא המעבר בתותחנים מגלילונים לM16, המעבר בוצע בצורה נוראית ונוצר מצב שאנשים היו עם נשק שהם לא יודעים לתפעל (היום כבר אין כאלו כי ההסבה עברה בצורה מלאה)) היום גם שיריון וגם תותחנים לומדים בטירונות על הפק"לים ויש קורסי הכשרה לכל הפק"לים ה"מיוחדים" (קורס קלעים, קורס נגב ועוד).

טעות נפוצה לחשוב שתותחנים ושיריון מסוגלים לבצע מחסומים וסיורים אבל ברגע שתהיה היתקלות הם לא מוכשרים מספיק בשביל להגיב (הכרתי מח"ט שהיה אומר לנו את זה כל הזמן, חברי הפורום מכירים אותו כ"מג"ד ההר") מדובר בחשיבה ישנה שלא מחוברת למציאות היומית. מי שרגיל לכך ששריונרים יושבים כל היום בטנק ותותחנים יושבים כל היום בתומ"ת מתקשה להבין שהמציאות היום שונה ורוב החיילים והמפקדים החדשים התגייסו בתקופת השטחים, והמסו"לים לא היו בלבנון אלא בחומת מגן והם לחמו שם כמו כל צה"ל בתקופה הזאת, בתור תותחן אני יכול להעיד שכל קו חדש שהיינו מגיעים אליו והיינו מחליפים חי"רניקים היינו צריכים להוכיח את עצמנו ולהראות שאנחנו שווים משהו, אם חי"רניקים היו מתחילים לעשות מעצרים שבוע אחרי שהם נכנסו לקו אז לנו לקח חודש וחצי עד שאירו לנו, לא בגלל שלא היינו טובים אלא בגלל שהיינו צריכים להוכיח שאנחנו טובים (ותמיד הוכחנו)

עוד נקודה חשובה - גם שיריון וגם תותחנים ידועים במשמעת הנוקשה שלהם, יש לזה חשיבות גדולה מאוד בשחיקה שנובעת מהשיגרה בשטחים, שאתה עולה כל שמונה שעות לאותה משימה אתה נשחק, בפעם הראשונה אתה דרוך לכל דבר שקורה, בפעם השנייה אתה נרגע מעט וככל שהזמן עובר אתה נכנס לאדישות - זה גורם לתופעות של זריקה על חלק מהנהלים ועל שאננות יתר - עם המשמעת של תותחנים ושיריון אתה גם מתחיל להיכנס לשאננות אבל רמת המבצעיות לא תרד בגלל זה כמו במקומות אחרים.

אני מסכים מאד עם דבריך. בקו החי"ר היחיד שיצא לי לבצע בסדיר, ובקווי החי"ר במילואים עשינו את כל משימות החי"ר ועל הצד הטוב ביותר. תמיד, אחרי שהוכחנו את עצמנו קיבלנו משימות מעבר לגל"בים, ליווים ועמידה במחסום (ביצענו מארבי בטן, תוו"סים, מעצרים, הצבעות אמל"ח וכו').

ראוי לציין שפלוגות השריון וסוללות התותחנים והנ"מ (לא לשככוח, גם הנ"מ באותו סירה) קטנות משמעותית ביחס לפלוגת חי"ר. וכך קורה שגדוד שיריון מחליף גדוד חי"ר אך מסוגל לבצע פחות משימות כי יש לו פחות אנשים ולא בגלל שהוא פחות מוכשר.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

עיקר דברי לא היו לגבי איכות השריון בלחימת חיר, הדגשתי שבמסגרות קטנות אני לא חושב שיש בעיות, עיקר דברי התייחסו לכך שהם אינם מתאמנים כמעט לחלוטין על הטנקים וכאשר צהל יזדקק לטנקיסטים ולא ללוחמי חיר במחסומים תהיה לכולנו בעיה.
בעיה דומה בהיקף קטן יותר צפויה לנו לדעתי גם בחיר. גם החיר בקושי מתאמן ולחימה בשטח מבוצר כמעט ולא מוכרת. הכל שטחים, הכל "אורבני" בקיצור חד מימדיות בסיכוני העתיד

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

אין ספק שיש שחיקה במקצועיות, אבל לא ברמה כל כך כבדה.

אם פעם תותחן הכיר כל בורג בתומ"ת שלו, והוא היה מדקלם לך בעל פה כל פרט הכי לא חשוב כמו השמות הפקל"ציונים של כל כלי עבודה (גם אם לא הבנת מה אמרתי זה לא ממש חשוב), אז היום אתה כבר בקושי יכול למצוא אנשים כאלו (מכונים בדרך כלל "מפלצות").

אבל, עדיין יש אימונים ורמת האימונים היא גבוהה, ותורת הלחימה כל הזמן נבחנת ומשתפרת וגם האמצעים - כתוצאה מכך החיילות כן עולים ברמת התוצאות שלהם על אף הפגיעה במקצועיות.

בסופו של דבר המאמץ העיקרי שלנו כצבא כרגע הוא השטחים, הצבא לא יכול להפיל את כל המשימות על קבוצה קטנה, במיוחד שיש לו כוח איכותי שגם יכול לבצע את המשימות והכי חשוב צריך לזכור שעדיין יש קווי שיריון וקווי תותחנים וקווי נ"מ, אין מצב שתותחן לא יגע בתותח יותר משנה (אני דווקא מכיר מקרה הפוך - גדוד שלא ראה שטחים יותר משנה)

סברוג משושה
משאבת דוהן סדנא יד לחץ גבוה
קת עץ סגלגלה
תקיע
ידית זחיחה
אני זוכר גם את האסוך אבל לא סגור על השם המלא.

לעולם אשא דגלך בגאווה

לא פיספוס, פשוט לא התייחסתי לדברים הלוו כי אני מסכים איתם.
אני בהחלט בעד יותר אימונים לטנקיסטים בטנקאות.
בשבוע האחרון הייתי במילואים עם פלוגה שיקבלה המון כוח אדם חדש שהשתחררו בשנה האחרונה. רובם המוחלט חיילים טובים, אולם בכל מה שקשור לטנקים יש לחבר'ה הותיקים, שחלקם השתחרר לפני שני עשורים(!) ידע מקצועי רב יותר.
אחד הדברים שבלטו יותר לעיני ותיקים דור לבנון של שנות התשעים הי זמן עמידה בעמדה. גם הותיקים יותר, שהיו רוב השרות שלהם שקועים באינטיפאדה הראשונה, וגם הצעירים יותר שהיו רוב השרות באינטיפאדה השניה לא מודעים לכך שיותר מX זמן בעמדה מבטיח היפגעות מטיל נ"ט.

ניסינו להסביר להם "ברגע שנחשפת בעמדת אש הטיל כבר יצא. אתה לא רואה אותו, ויש לך רק את זמן המעוף שלו כדי לשרוד ולטוס אחורה..."

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

אני אשתדל להגיד את זה בצורה הכי בוטה שאני מסוגל ע"מ להבטיח שהעברתי את המסר.

משנת 2000 צה"ל שיעבד את מירב כוחותיו הלוחמים ללחימה במסגרת העימות המוגבל.
חי"ר לא יודע להילחם כחי"ר.
שריון לא יודע להילחם כשריון.
תותחנים לא יודעים להילחם כתותחנים,
וכן הלאה.

כולם, ועוד רבים אחרים, שועבדו ללחימה בשטחים ברמת עצימות כזו או אחרת.
הלחימה במסגרת העימות המוגבל אמנם שיפרה את רמת הפרט בלש"ב, אבל הרגה כל כשירות אחרת מלוחמת שריון דרך צליפה ועד לכיבוש שטח מבוצר.

ישנן חטיבת חי"ר וחטיבת שריון סדירות שמגיעות כמעט כל שנה לבית יחידות לוחמות בתחרות של "פרס סגן הרמטכ"ל" ליחידות מצטינות. ב 2005 ו- 2006 יצא לי במקרה להיות נוכח בביקורות שנערכו להן.
במהלך השנתיים הללו שתיהן שירתו באותה גזרת לחימה עירונית צרה במשך 9-11 חודשים מהשנה.
כשהם לא היו בקו הזה, הם לרוב היו בקו בט"ש אחר. על אימונים כמעט ולא היה מה לדבר וכשהם התבצעו הדגש היה על לש"ביה כמובן.

את המחיר של חוסר המקצועיות הזה שילמנו בעימות האחרון בצפון.

לי יצא לשרת מספר שנים בנישה מאוד מקצועית ויחודית בצבא (אין מה לקפוץ, זו לא יחידה סודית במיוחד). אחד הדברים ששמעתי שוב ושוב, שנה אחר שנה, מעל לשש שנים ברצף מסוף 2000 היה התלונה של המ"פ, בסיום כל תרפ"ל, שהם לא הספיקו לתרגל מספיק תכני חי"ר, בעוד הרמה המקצועית בתחום היעודי שלהם הייתה סבירה עד מזוויעה. למה? כי מישהו עשה טעות מרה וחשב שזה ייתן להם מוטיבציה לתת להם לתפוס קווים בשטחים.
בדיוק כמו עם התותחנים והשיריונאים, בדיוק כמו החי"ר לפניהם, גם הם התדרדרו במהרה במורד החלקלק של סיפוקים מיידיים בקו בט"ש באיו"ש על חשבון רמתם המבצעית בתחומם הייעודי.

אז אני לא מזלזל באף חייל שעשה את שיעדו לו מפקדיו ושרף 3 שנים מחייו בהגנה על המולדת בקסבה של שכם או מחנות הפליטים של רפיח. כנראה בזכותם אחי ואחותי הקטנים זכו לחיות מספיק כדי להתגייס ולהטות שכם במאמץ.
אבל אני בהחלט אומר, מצהיר, צועק מעל כל גבעה ותחת כל עץ רענן שחוסר המקצועיות הזה יעלה לנו ביוקר.

קל להיות הנביא המוכיח בשער ולשחרר נבואות תוכחה, אבל אם לא נזכור שמעבר לבט"ש יש גם מלחמה אמיתית ושאי אפשר לנצח אותה מבלי להיות מוכנים אליה, אנחנו נשלם על חוסר המקצועיות הזה בעוד הרבה דם. הרבה מאוד.

A nation is a society united by delusions about its ancestry and by common hatred of its neighbors - William Ralph

מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכייה האנושיים - בן-גוריון

Give a man fire, and he will be warm for a day. Set a man on fire, and he will be worm for the rest of his life...

אני מאמין שהם מסוגלים לבצע את המשימות של הבט"ש על הצד הטוב ביותר כמו כל גדוד חי"ר רגיל. העניין התעורר כשדיברתי עם חבר שלי שעכשיו סיים קורס צמ"פ והתחיל לעשות קווים כולל הכול. סיורים, מעצרים. ושידברנו הוא העלה את הנקודה שקודם כל הוא קיבל פק"ל שאין לו שמץ של מושג איך לתפעל אותו. דבר שני, הביע חשש שמא לא קיבל את כל ההכשרה שהיה צריך בשביל לפעול בצורה הטובה ביותר.

בעיקרון יש לו הכשרה בסיסית של חיל חי"ר, וללא כל טיפה של הכשרה לא היו שולחים אותו לעשות קווים. השאלה היא האם אין עוד נקדות ודברים נוספים שרצוי היה להעביר לשיריונרים ותותחנים הכשרה בהם בשביל להוריד את רמת הסיכון.
לא מצפה שיכשירו אותם להתסער על כיפה, אבל פה ושם נקודות נוספות שלא יזיקו אם יחזקו.

שירתתי בחטיבה 7. לפני 7 חודשים שבאתי למילואים עשו לי הסבה לחי"ר. בחיי ח'ברה לשיריונר זה מוות... חס-וחלילה, אני לא בא בתלונות לצבא אבל מה שאני שואל: האם זה "מוסרי" להעביר משהו הסבה לחי"ר בגיל 30 שכל הח'ברה מסביבו כמעט בני 19-21?

Your signature did not follow Fresh's signatures policy, therefore it was automatically erased. Please see the E-Mail which has been sent to you, to learn how to fix this.

אני מכיר חטיבות שלמות שעברו הסבה לחי"ר...

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

הרבה מאד חיילי שיריון במיל' עברו הסבה לחי"ר, כך גם חיילים עם הכרשת רובאי 03 מחילות אחרים (כן, גם חיל הים והאוויר). גם חיילים עם הכשרת רובאי 02 מועברים אימון קצר במילואים והופכים לחייל חי"ר.
אבל, יש לשים לב שיחידות החי"ר החדשות הללו הן יחידות חי"ר קל, ללא נגמ"שים וללא הכשרות אחרות. זאת בשונה מהחיר"ם (חי"ר מעולה) שאליו מועברים חיילי חטיבות החי"ר המשוחררים והחרמ"ש שאליו מועברים חיילי החי"ר היעודי (ללוחמה בשטח בנוי), שמשום מה נקרא היום חירמ"כ, אך נשאר חי"ר יעודי.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

חירמ"כ ראשי תיבות שנשארו הסיטורית. בכל מסמכים הרשמיים כבר מספר שנים זה "חיר ייעודי" (ייעודי ללחימה בשטח בנוי)

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

אני לא בטוח מה קדם למה, החי"ר היעודי, החירמ"כ או החרמ"ש.
הסדר שאני מכיר הוא: יחנ"ט דוכיפת נדדה במשך שנים בין צנחנים לתותחנים. באינטיפאדה הראשונה היא הפכה לגדוד חי"ר שבפועל היה יעודי, אולם לא נקרא כך.
לאחר הפיכת דוכיפת לגדוד חי"ר ללחימה בשטחים הוקמו חמש פלוגות החרמ"ש: אלון, אשבל, אשחר, אשוח ואורן. בשונה מדוכיפת פלוגות אלו ישבו בנפה אחת בשטחים לתקופות ארוכות.
פלוגות אלו נקראו פלוגות חרמ"ש ולא חי"ר, חירמ"כ או חי"ר יעודי.
גם בלבוש היו להן סממנים יחודיים: חיילי דוכיפת הלכו עם נעליים אדומות, כומתה שחורה וסמל חת"ם עליה. חיילי החרמ"ש הלכו עם נעליים שחורות וכומתה שחורה ועליה סמל חש"ן (!) שהוחלף בתחילת שנות התשעים (כשנתיים לאחר הקמת הפלוגות) בסמל חי"ר.
חיילי פלוגות החרמ"ש זכו גם לעבור הכשרה של חרמ"ש השונה מהכשרת החי"ר, בגלל העבודה על הנגמ"שים הם כונו "לוחמי הברדלס". גם בפעילות בשטחים היו להם מאפיינים יחודיים: מעט הסתערבות, זיקיות (התחזות לאזרחים, כניסה לאזור מסוכן ותפיסה של זורקי אבנים/בקת"בים) ומולדת (נסיעה באוטובוס בעל דלתות לא שיגרתיות, זורקי האבנים ידעו לזרוק אותן על אוטובוסים מצד שמאל, כך שמי שירצה לפרוק מהאוטובוס ולרדוף אחריהם יתקשה לעשות זאת מצידו השני של הרכב, לאוטובוס מולדת היו דלתות גם בצד שמאל, בריצפה ובגג).
האחריות על פלוגות החרמ"ש עברה בין מפקדי הנפות, החטיבות המרחביות וחטיבות שיריון שונות. לפלוגות נוצרה תדמית רעה והן כונו "פלוגות השטחים".
בשנת 95, עם פרוץ השלום והיציאה ההדרגתית מהערים הפלסטיניות, הפכו שתי פלוגות חרמ"ש לגדוד חרוב (נדמה לי שעל בסיס פלוגת אלון, שפעלה עד אז ברמאללה ופלוגת אשוח שפעלה בבית-לחם). אז גם נולד השם חי"ר יעודי, למרות שאף אחד עוד לא החליט מהו היעוד של החי"ר היעודי, בכל מקרה זה נשמע טוב יותר מלומר "חי"ר יעודי שמיועד למשימות שאף אחד לא רוצה".
אחרי גדוד חרוב הוקם גדוד שמשון שפעל ברצועת עזה (נדמה לי שעל בסיס פלוגת אשבל ופלוגת אורן). גדוד חרוב החליף גזרות כמה פעמים וכיום הוא שייך לחטמ"ר שומרון.
אחרי הקמת גדוד שמשון דובר על הקמת חטיבה חדשה שתאגד תחתה את כל גדודי ופלוגות החי"ר היעודי (כולל דוכיפת), חטיבת "אלה". כנראה שהמהלך הזה מבשיל עכשיו, אחרי כמעט עשור, בהקמת אגד 900 שהופך, בימים אלו, לחטיבה.
בהקמת גדוד חרוב הוחלפו גם נעלי הלוחמים לנעליים שחורות וסמל החי"ר קובע על הכומתה.
על פלוגת החרמ"ש האחרונה שנותרה, (כנראה אשחר) הוקם גדוד חירמ"כ נחשון בשנת 97 (חטמ"ר אפרים).
לי לא ברור מהיכן הגיע השם חירמ"כ לגדודי החי"ר היעודי.
בפועל גדודי החירמ"כ הם גדודי חי"ר קל שכמעט ואין הבדל בהכשרתם לבין זו של חטיבות החיר"ם (חי"ר מעולה: צנחנים, גולני, נח"ל וגבעתי), ההבדל היחיד הוא בהיותם מוצבים בגיזרה קבועה אחת וסידור מעט שונה של המחלקות בתוך פלוגות הגדוד (כתבתי על כך בעבר, נדמה לי שבאשכול על הנעליים האדומות).
בשנת 97 הוקם גדוד חירמ"כ חדש- גדוד לביא (חטמ"ר יהודה) ואחריו גדוד נצ"ח יהודה (חטמ"ר הביקעה), גדוד הנח"ל החרדי. גדדוד לביא וגדוד הנח"ל החרדי נבדלים משאר גדודי החירמ"כ בכומתה הירוקה הבהירה (כמו של חטיבת הנח"ל).
בשנת 99 פוצלו תגי היחידה של החטיבות המרחביות בשטחים מתג המנהל האזרחי ולכל תג יחידה התווסף מאפיין משלו. גדוד החירמ"כ שהיו משוייכים כבר "סופית" לחטמ"רים, קיבלו בתחילה את תג החטמ"ר אליו שויכו (גדוד שמשון החליף תג ארבע או חמש פעמים!) ולבסוף נוצר תג לכל גדוד שלרוב מבוסס על תג החטמ"ר אליו הוא שייך בצרוף סממן של הגדוד (כמו כנפי היחידה בגדוד נחשון).

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

יחידות החי"רמכ היו מתוקננות בצורה שונה מעט מהגדודים חטיבות החי"ר הרגילות, וממה שידוע לי היו מצומדות לחטיבות שריון בתקופות אימונים.

הגדודים בהחלט נועדו ללחימה עם השריון, והשלת המשימה לידיעתי באה רק לפני כ-6 שנים.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יוסיפון בשנת 97 הוקם גדוד חירמ"כ חדש- גדוד לביא (חטמ"ר יהודה) ואחריו גדוד נצ"ח יהודה (חטמ"ר הביקעה), גדוד הנח"ל החרדי. גדדוד לביא וגדוד הנח"ל החרדי נבדלים משאר גדודי החירמ"כ בכומתה הירוקה הבהירה (כמו של חטיבת הנח"ל).

גדוד לביא הוקם בנובמבר 2001. זה היה מחזור הטירונות הראשון של הגדוד.
צבע הכומתה תמיד היה שחור.

לעולם אשא דגלך בגאווה

במוסף הארץ של סוף השבוע האחרון כתבה על חיילת ששרתה באחת מפלוגות החרמ"ש בעזה בשיא האינתיפאדה הראשונה בתחילת שנות ה-90. מוסיפה הרבה פרטים מעניינים על הלך הרוח בקרב שתי הפלוגות שפעלו בזמנו ברצועה כמו גם ההבדלים ביניהן.

טרם הספיקותי (נתקעתי בדנקנר) מבטיח לסרוק אם לא יקדימו אותי

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

המדובבת
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

מאת דליה קרפל | צילום: יובל טבול
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

מוסף
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://news.fresh.co.il/icons/haaretz.gif]
20.9.07
מגיל צעיר התעניינה נופר ישי-קרין בפשעי מלחמה. בימי האינתיפאדה הראשונה היתה לה הזדמנות ללמוד על כך מקרוב, כששירתה בפלוגת חרמ"ש ליד רפיח. אחרי השחרור למדה פסיכולוגיה וחזרה אל מכריה מהפלוגה כדי לחקור מה הוביל אותם להתנהגות האלימה. הם סיפרו לה על ההנאה שהפיקו מההתעללות, אבל היא עדיין חושבת שגם הם קורבנות
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]


היא היתה בכיתה ה' כשאביה לקח אותה לסיור ברמת הגולן והראה לה היכן איבד את מיטב חבריו בקרב על מוצב תל פאחר ב-9 ביוני 1967. "במשך שנים הקרב הזה היה אצלו תחום רגשי בלתי נגיש", אומרת נופר ישי-קרין, פסיכולוגית קלינית, שהשנים בצל טראומת הקרב של אביה עיצבו את תודעתה וניתבו אותה למקצועה.
"משנים מוקדמות בחיי המלחמה מעסיקה אותי", היא אומרת. כשלמדה בתיכון, קראה ספרים רבים על מלחמת העולם השנייה ודי מהר נמשכה גם אל מלחמת וייטנאם. היא בלעה לדבריה כל ספר ולא החמיצה אף סרט שעסק במלחמה הזאת, "עוד לא הבנתי אז שאני מתעניינת בפשעי מלחמה של חיילים".
אחרי השירות הצבאי שלה החלה ללמוד באוניברסיטה העברית, והשקיעה שבע שנים בחקר התהליכים שהובילו חיילים ישראלים למעשי עוול והתעללות בשנות האינתיפאדה הראשונה. המחקר שלה, שהיה עבודת התזה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, התמקד בעדויותיהם של חיילים על מעשי אלימות שבהם השתתפו. התזה שלה עובדה למאמר שראה אור החודש בכתב העת "אלפיים", שעליו היא חתומה יחד עם המנחה שלה באוניברסיטה, פרופ' יואל אליצור.
במאמר, שכותרתו "כיצד יכול לקרות מצב?" הוסוו שמות החיילים, הזמנים והמקומות כדי להגן על המרואיינים, שנבחרו כמדגם מתוך שתי פלוגות חרמ"ש (אשבל ואשחר) שעשו שירות צבאי ארוך ברפיח. אל המאמר נלווה מאמר תגובה מאת הסופר דויד גרוסמן, המעיר שזה בפירוש אינו סיפור של יחידים אלא של מאות ואלפים אחרים, "שביצעו מעין 'הפרטה' של איזה רוע גדול וכללי".

טיפולים על הדיונה
הסיפור החל, אם כן, בתלאות הקרב ההוא ב-67', שבו השתתף אביה, יאיר ישי, כיום בן 70. קרב קשה שנמשך יום שלם, ובו לחמו גם פנים אל פנים בסכינים ובידיים. 22 מחיילי גולני נהרגו בקרב ורבים נפצעו. "במשך שנים אבי היה שותק ונעצב כשדיברו על הפאשלה שהיתה שם, כשהם עלו למוצב מהכיוון הלא נכון ורבים נהרגו. כשהייתי בכיתה י' הגיע אלינו הביתה אחד ממקימי מוזיאון גולני, שראיין את אבי על שירותו הצבאי ועל הקרב. זה פתח את אבי. אחר כך הוא הדריך חיילי גולני וגם עשה עבודת מחקר על הקרב, מה שתרם רבות לבריאותו הנפשית".
כשהיא התגייסה לצה"ל באוקטובר 89', כמעט שנתיים אחרי שהחלה האינתיפאדה הראשונה, היה ברור לה שהיא הולכת לחיל קרבי כמו כל החבר'ה. היא גדלה במושב בית שערים, שבו היא מתגוררת גם היום עם בנה, בן שש, בבית רחב ידיים ששני חתולים מסתובבים בו ודגל ישראל גדול במיוחד מתנוסס בכניסה. היא למדה בבית הספר היסודי בנהלל, ואחר כך בתיכון בקיבוץ יפעת.
בשנה הראשונה שלה בצבא לא רוותה נחת. היא השלימה קורס ת"ש (תנאי שירות), שבו השתלמה בזכויות חיילים וגם השתתפה בסדנאות לפסיכולוגיה ולמדה לראיין, ואחר כך הוצבה בלשכת הגיוס בטבריה. "אז כהיום, אף אחד בבית שערים וסביבתה לא נהיה ג'ובניק, ולשבת בלשכת הגיוס הרס אותי". חלומה היה לפגוש בצה"ל אנשים ממקומות אחרים, "רציתי ללמוד מקרוב מה טיב המושג כור היתוך". היא ביקשה לשרת בגולני ולבסוף שיכנעו אותה לעבור לחרמ"ש אשבל.
"היו אז ארבע פלוגות", היא אומרת. "שתיים ביו"ש ושתיים בעזה. אני הגעתי לעזה בקיץ 90' והצטרפתי ליחידה שהתגייסה בפברואר אותה שנה. היו שם כ-55 חיילים, בהם המון אנשי סגל שנפלטו מיחידות קרביות. מש"קית ת"ש היא מעין עובדת סוציאלית. המשימה היתה לטפל בחיילים עם בעיות, שזה היה בעיקר להקשיב להם. הייתי עולה אליהם לשמירות בלילה, כי שם הם היו הכי תקשורתיים. עשיתי שם טיפולים נפשיים למחצה. אני זוכרת את עצמי יושבת על הדיונה ומדברת עם מישהו ואחריו חיכה עוד מישהו ונהיה תור של אנשים כמו בקופת חולים".
במשך כשנה ורבע היא חיתה בבסיס בדרום רצועת עזה, לא הרחק מההתנחלויות רפיח ים ופאת שדה. "כמו כל החיילים בבסיס גרתי באוהל, עם מש"קית חינוך ושתי מד"סיות. המקלחות היו משותפות לנו ולבנים ואחת היתה צריכה לשמור כשהשנייה התקלחה, כי היו חורים וגם הרצפה היתה מעץ מחורר. השירותים היו בור עם סיד. זו היתה תקופה של טרום טלפונים ניידים והיה מכשיר טלפון אחד לאוהל. אוטובוס הגיע פעמיים ביום".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P200907/m.0.2009.10.1.9.jpg]


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
נופר ישי-קרין. אפילו אמא שלי אמרה לי אז שהיא לא מאמינה לי


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

מיד בבואה נתקלה במקרה שהשאיר אותה קצת המומה. כמה מהחיילים הגיעו כשבוע לפניה אל הקו ברפיח, "והספיקו לעשות שם קטע. הם עצרו מישהו ושכחו אותו במשך שלושה ימים במקלחת. הם סיפרו לי על כך, ולא ידעתי איך לאכול את זה".
בתזה שלה מופיעה עדות של אחד החיילים: "אחרי שבנו את המקלחות עם הגנרטור שיהיה לנו מים חמים כל הזמן... המקלחת עם הגייזר נשארה נטושה והחליטו ששמה זה יהיה כמו תא מעצר, והביאו לשם איזשהו מישהו, ואנחנו שכחנו אותו שם שלושה ימים... יש לו אזיקונים ויש לו פלנלית על הפה, הוא לא יכול לדבר, לא יכול לזוז, לא יכול שום דבר, אחרי שלושה ימים, אני לא זוכר מי, עבר שם במקרה, נזכר".
היום היא אומרת שהמפגש עם החיילים היה חיובי. את רוב הצדדים השליליים של השירות שלהם, הממלאים את עבודת המחקר שלה, לא ראתה אז. "החבר'ה היו נהדרים", היא אומרת "את רפיח ראיתי פעם אחת. היה קצין שהעיפו אותו מהפלוגה ולפני שהוא עזב הוא עשה לי סיור ברפיח, כדי שאראה את הסמטאות שעליהן דיברו החיילים. צריך להבין שבשלב הראשון של שירותי, החיילים לא עשו הרבה מעשי עוול. זה הלך והידרדר, ובמיוחד אחרי שעזבתי. זה על פי רוב פונקציה של זמן ושחיקה. רק פעמיים במשך שהותי שם ראיתי אסירים עם אזיקונים, ובמחסום ראיתי שהיתה נטייה לתת לאנשים לעמוד ולחכות. הייתי מבקשת מהחיילים שיתנו להם לעבור והם נתנו".
בכל זאת, גם היא חשה בשחיקה. "הגעתי הביתה לפעמים מזועזעת, אבל לא היה עם מי לדבר. אפילו אמא שלי אמרה לי אז שהיא לא מאמינה לי". היא עזבה את הרצועה "מזועזעת ממה שראיתי, אך בעיקר מודאגת מאוזלת היד של הצבא, מהעובדה שלוקחים יחידה ושוחקים אותה בצורה כזאת, שהאלימות הופכת לחלק מחיי החיילים. אחר כך השקעתי שבע שנים מחיי בניסיון לחקור ולהבין מה קרה".

יורים כמו מטורפים
באוקטובר 91' החלה ישי-קרין ללמוד במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. "כבר במשך השירות הצבאי היה לי ברור שזה המחקר שלי, ועניין אותי במיוחד לגלות מדוע יש בקבוצה כאלה שפועלים לשינוי לטובה, מה יש באישיות שלהם שהופך אותם לכאלה ומה מתרחש בסיטואציה כזאת".
אחד המורים שלה, פרופ' יואל אליצור, שירת אז במילואים במערך בריאות הנפש של צה"ל. אליצור אמר השבוע, שלמערך בריאות הנפש היה בשנות ה-90 ענף מחקר טוב, אך הוא לא הצליח לקבל אישור לערוך מחקר על אלימות של חיילים. "המגמה השלטת אז היתה להשתיק את העניין ולומר שהחיילים היו בדרך כלל בסדר", הוא אומר.
ישי-קרין, שידעה שיש לו ידע בתחום, פנתה אליו עם הרעיון שלה למחקר, ואליצור קפץ על המציאה. במסגרת המחקר שלה היא ראיינה 18 חיילים ושלושה קצינים ששירתו בשתי יחידות חרמ"ש, ואת רובם הכירה מתקופת שירותה הצבאי. היא איתרה אותם ונפגשה עם כל אחד מהם בביתו לכמה שעות. הראיונות הוקלטו והקלטות נמצאות ברשותה עד היום. ההיכרות המוקדמת עם החיילים העמיקה וביססה את אמונם בה עד כדי כך שנפתחו ונחשפו לפניה, והיו מוכנים לספר לה על פשעים שביצעו בעצמם: מקרי רצח והריגה, שבירת עצמות של ילדים, השפלות, הרס רכוש, שוד וגניבות.
מה מאפיין את 21 המרואיינים? יש ברשימה הכל. כמחציתם אשכנזים, והשאר מזרחים. רובם ילידי הארץ. רובם בנים להורים מהמעמד הבינוני. בני מושבים וקיבוצים, יוצאי ערים מעורבות כירושלים, עכו ורמלה, אך גם מהרצליה פיתוח, תל אביב ורמת השרון. ניתוח התהליכים הקבוצתיים מתמקד במאמר ב"אלפיים" באחת משתי הפלוגות, שממנה באו 14 מהמרואיינים.
המאמר מגולל את קורותיה של הפלוגה, שכמה מחייליה עברו תהליך של ברוטאליזציה, אחרים נשארו פסיוויים ומיעוט יצא למאבק נגד מעשי העוול. מקרב הראשונים אפשר להבחין, למשל, בטיפוס האימפולסיווי, ששיחרר בלמים פנימיים בקלות ולעתים בהתלהבות.
עדות: "יצאתי לסיור הראשון שלי... אנשים שהייתי איתם בסיור, פשוט היו יורים כמו מטורפים... גם אני התחלתי לירות כמו כולם... זה היה, תראי, אני לא אגיד לך שזה לא היה מגניב, כי פתאום פעם ראשונה שאתה בא, תופס את הנשק תכלס, ואתה לא מתאמן באיזה פזצט"א, או באיזה חושה בחולות, או אני לא יודע מה, או שיש לך מפקד על הראש שיושב לך על המוח במטווח. אתה פתאום אחראי למה שאתה עושה. אתה לוקח את הנשק. אתה יורה. אתה עושה מה שאתה רוצה".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P200907/m.0.2009.10.2.9.jpg]


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
נופר ישי-קרין בעת שירותה הצבאי, עם חיילים מהפלוגה. לפעמים היה תור כמו בקופת חולים כדי לדבר איתי

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

ישי-קרין מצאה שהחיילים נהנו משיכרון הכוח לא פחות מההנאה שהפיקו מהאלימות, וזה אחד הממצאים המזעזעים במחקר. "רוב המרואיינים נהנו מאלימות בנקודה זו או אחרת בשירות שלהם", כתבה בתזה. "הם נהנו מהאלימות כי היא שברה את השגרה והם נהנו מההרס ומהבלגן. הם נהנו גם מתחושת הכוח שבאלימות ומתחושת הסכנה".
עדות: "את האמת? כשיש בלגן וזה, אז אני מבסוט. אז אני נהנה. זה כמו סם. אם אני לא נכנס לרפיח ואין איזו התפרעות פעם באיזה שבוע, אני משתגע". ועוד עדות: "מה שהכי חשוב זה שזה מוריד ממך את העול של החוק. אתה מרגיש שאתה החוק. אתה החוק. אתה הקובע... כאילו מהרגע שאתה יורד מהמקום שנקרא ארץ ישראל ונכנס לתוך מחסום ארז לתוך רצועת עזה, אתה החוק. אתה אלוהים".

ילד קטן בן ארבע
הקשיחות הרגשית של כמה מהחיילים ביטאה אדישות קיצונית לסבלו של הזולת הערבי. "נסענו בנ"נ, סתם עבר ברחוב, בן 25 ככה, סתם, לא תגידי עם סיבה, לא זרק אבן, לא כלום, תק. כדור בבטן... ירה לו כדור בבטן וההוא גוסס על המדרכה ואנחנו נוסעים אדישים. אף אחד לא מסתכל עליו פעמיים..."
היו קשוחים שפיתחו אידיאולוגיה ולפיה יש להגיב בברוטאליות גם על אירועים מינוריים. "ילד בן שלוש, הוא לא יכול לזרוק, הוא לא יכול לפגוע בי, מה שהוא לא יעשה. ילד בן 19 כבר כן. בנשים אין לי בעיה. בנשים, אחת זרקה עלי כפכף, נתתי לה פה בעיטה (מצביע על המפשעה), שברתי לה פה את כל הזה. היא לא יכולה לעשות היום ילדים. בפעם הבאה היא לא תזרוק עלי כפכפים. כשאחת ירקה עלי היא חטפה את הקת בפנים. אין לה עם מה לירוק היום".
היו חיילים שאובחנו במחקר כ"מובלים", כלומר כמי שנסחפו אחרי המפקדים והחברים, והיו בהם כאלה שלא הרימו יד על איש לפני השירות הצבאי. "הקו האדום, ברגע שהוא נשבר אז הוא לא נשבר - הוא מתנפץ לרסיסים, מאותו רגע הכל מותר", העיד חייל.
החיילים האלה האמינו שהאינתיפאדה היא מלחמה ושעליהם להיות מקצועיים ולשמור על טוהר הנשק, אך המציאות ואחוות הלוחמים הובילו אחדים מהם למצב שבו חיפו על חבריהם גם כשאלה גנבו מבתים שאליהם נכנסו לערוך חיפוש, וגם כשהם הטרידו מינית צעירות ערביות או התגרו בהן.
אצל רוב החיילים שהתראיינו, המפגש הראשון עם הברוטאליות נחרת היטב בזיכרון. באחד המקרים, שהתרחש עוד כשהיו בטירונות, ליוו החיילים קבוצה של חשודים. "לקחו את הערבים, המפקדים, העלו אותם באוטובוס בין הדלת האחורית למושב הספסל האחרון ושמו אותם רק בין המושבים. על הברכיים. הם אומרים: תוך שתי דקות, זה טירונות בסך הכל, תוך שתי דקות כולם באוטובוס. אף אחד לא דורך על הספסלים... וכולם התחילו לרמוס אותם ולדרוך עליהם בריצה... זה היה חורף מה-זה קשה. מינוס ארבע מעלות וגשמים וברד... כל אחד יצא באמצע הלילה... לא נתנו להם זמן להתלבש. חלק עם כפכפים, עם חולצה קצרה... כולם פתחו את החלונות בכוונה. שפכו עליהם את המימיות שיקפאו מקור. וכל הדרך פוצצו אותם במכות. אבל כל הדרך".
בעדות אחרת תיאר חייל את אחת הכניסות הראשונות שלו לבית, כדי לעצור ערבי "ממש ענק, איזה בן שלושים. משתולל. צועקים לו תשכב, נותנים לו מכות והוא לא שוכב, רוצה לברוח... באים איזה ארבעה אנשים, זורקים עלינו אבנים מכל הצדדים ואנחנו נותנים לו מכות שכב! שכב! שכב! עד שלבסוף הוא נשכב... מגיעים לפלוגה, התברר הוא איבד את ההכרה... ואחרי כמה ימים הוא מת".
היו מפקדים זוטרים שעודדו את הברוטאליות ואף נתנו לה "דוגמה אישית". "אחרי חודשיים ברפיח הגיע מפקד... אז יוצאים אתו לסיור ראשון. שעה שש בבוקר. רפיח עוצר, אין כלב ברחובות. רק ילד קטן בן ארבע משחק בחול. הוא בונה מגדל כזה בחצר של הבית שלו. זה פתאום מתחיל לרוץ, כולנו רצים איתו. היה מהנדסה קרבית. כולנו רצים איתו. תפס את הילד. נופר, אני מניאק אם אני לא אומר אמת. שבר לו את היד כאן בפרק. שבר לו את היד במרפק. שבר לו את הרגל כאן. והתחיל לדרוך לו על הבטן שלוש פעמים והלך. אנחנו כולנו עם הפה פתוח, מסתכלים עליו בהלם... יום למחרת אני יוצא איתו לעוד סיור וכבר החיילים התחילו לעשות את זה".

שלושה שהעזו להתנגד
במקרה שגרם למשבר התעלל מ"כ מקבוצת קשוחי הלב בשלושה נערים כפותים. חייל בעל מצפון הזעיק בקשר מ"כ, חובש במקצועו. בראיון סיפר לישי-קרין, שעד שהגיעה העזרה הנערים כבר היו "עם דם בכל הגוף, הבגדים כבר היו ספוגים בדם והם היו רועדים מפחד, הם היו קשורים בידיים ופחדו בכלל לזוז, היו על הברכיים".
החייל והמ"כ בעלי המצפון, שנזפו במ"כ המתעלל, לא קיבלו גיבוי ממפקד המחלקה. "תדעו לכם שזה חמור מאוד מה שעשיתם", אמר להם המ"מ. "פתחתם את הפה עליו ככה ובצורה כזאת! תדעו לכם שאתם צפויים לעונש". שני החיילים הנזופים סיפרו על כך לחייל נוסף, שהחליט לחשוף את הפרשה למחרת בפגישה עם מפקד האוגדה. המפקד הקשיב וביקש לשמוע את עדויותיהם של שני החיילים האחרים, ומשסיימו השלושה לדבר פנה האוגדונר אל המ"כ המתעלל וביקש את תגובתו. אבל המ"כ סירב להגיב לפני החיילים. האוגדונר החליט לסלק אותו מהגיזרה ולהעביר את המקרה לחקירת מצ"ח. המ"כ נשפט וישב שלושה חודשים בכלא.
נופר ישי-קרין נזכרה השבוע באירוע הזה, ששבר את קשר השתיקה בפלוגה. כל החיילים האחרים תמכו במ"כ האלים, היא אומרת, גם אלה מהם שחשבו שהוא אכן הגזים והיה ראוי לעונש. אך מול הערך המקודש של אחוות לוחמים והנאמנות לפלוגה, נחשבו דווקא בעלי המצפון לבוגדים מאחר ש"אף חייל לא שווה שיישב בכלא בגלל איזה ערבי".
איך את מסבירה את זה?
"פלוגת אשחר, שגויסה לפנינו, היתה פלוגה סוטה וקיצונית. ברמה האנושית. בלט שם חוסר פיקוח של הפיקוד, והמעשים שהם עשו לפני שהגענו היו קיצוניים. הסיפור עם הילד והבעיטה במפשעה, למשל.
"חיילי פלוגת אשבל היו גיוס איכותי יותר מאשחר. היו שם כל מיני שעפו מקורס טיס. נוצר בין שתי הפלוגות מאבק חזק, שהיה בעצם מאבק בין תרבויות ואפילו מאבק סוציו-אקונומי. יש קשר בין הרקע של האדם לאופן שבו הוא מתנהג. זה קצת כמו הפרודיה 'גבעת חלפון אינה עונה' של אסי דיין: ההשתקפות של הישראליות על גווניה השונים, כולל למשל העיראקי העדין עם המשקפיים, שלא מבין מה הוא עושה שם ושמתעתד להיות רואה חשבון.
"שני החיילים המצפוניים היו מבתים משקיעים. אחד מהם בן לפסיכולוגית ולמנהל מפעל והשני בן לסגן-אלוף בצבא. בשני המקרים האמהות היו מעורבות, שזה אומר חבילות גדולות כל שבוע. השניים היו חיילים מעולים. הם תיקתקו את הטירונות וכולי, והיה להם מספיק זמן לחשוב מה נכון ומה לא בפעולות הפלוגה ברפיח. המפקדים שפיקדו עליהם היו בעלי אופק הרבה יותר צר ומרקע שונה, ושם התרבויות הגיעו להתנגשויות. המ"כ שהלך לכלא חטף את ההלם של החיים שלו על כך שמכל הדברים שהוא עשה, הוא ישב בכלא על הכאת נערים כפותים. היום הוא בארצות הברית. רוב החיילים שראיינתי עזבו את הארץ, להוציא כחמישה-שישה".
איך הצלחת למנוע את פעולת הנקמה ב"בוגדים" שדיווחו?
"הם באו להתייעץ איתי, החייל המתואר כחובש וזה שקם ודיבר באוזני האוגדונר. האחרון היה במצב קשה ופחד פחד מוות. לאחר שהאוגדונר נסע, הלכתי לאזור הסמלים ופגשתי את המ"כ המכה כשכולם מנחמים אותו. התלבטתי לרגע ואז אמרתי שאם מישהו מהם יעז לעשות משהו, לא אשתוק. לא הייתי צריכה לשאול כלום. ידעתי שמתכננים את הנקמה. לא סיימתי את המשפט וכולם קפצו, מה אני מעיזה. היה לי ברור שעלי לסמן את הקו שלי. מעמדי היה כה טוב, שסלחו לי. מישהו אמר מיד, היא מש"קית ת"ש של כולם.
"בתזה שלי לקחתי את העניין הזה למקום של משפחה שיש בה ניצול מיני, או גילוי עריות, או אלימות, ושומרים על כך בסוד. כך היה בפלוגה. לא מסגירים בן משפחה. זה מנגנון בסיסי שקיים אצל כולנו והחיילים האלה מייצגים את כולנו".

אינסטינקטים של תקופת המערות
שני החיילים בעלי המצפון, עד הראייה להכאת הנערים הכפותים וחברו החובש, הוצאו מהפלוגה. הראשון נשלח לקורס צלפים והשני להשלמה לחובשים, ואחר כך נשלחו שניהם לקורס קצינים. החייל שחשף את הפרשה באוזני מפקד האוגדה היה קורבן לנידוי חברתי. כולם החרימו אותו והציקו לו ולבסוף הוא נפלט מהפלוגה ושובץ בתפקיד עורפי.
שני החיילים הראשונים חזרו לפלוגה כקצינים והובילו מהלך שמטרתו היתה "הנחלת תרבות מקצועית". לדעתם, הפלוגה עברה מטמורפוזה, והחיילים נמנעו בדרך כלל מהתנהגות ברוטאלית. במחקרה בדקה ישי-קרין כיצד השפיעו מעשי העוול על נפשם של החיילים ומצאה שדווקא שניים אלה "היו המרואיינים היחידים במדגם עם נרטיב של גדילה אישית, ניצחון מוסרי, ותחושת משמעות ביחס לשירות הצבאי. שניהם הרגישו כי תחושה זו קשורה להיותם שלמים עם עצמם".
ישי-קרין תופסת גם כיום את החיילים שראיינה כאנשים טובים. "מבחינת מבנה צבאי - היינו בפלוגת חי"ר ללא גדוד, שקשורה ישירות לחטיבת שריון שחלק גדול מהזמן ישבה ברמת הגולן. לא היה מג"ד שיפקח וגם המח"ט היה שריונר. אף אחד לא הבין מה באמת קורה בפלוגה ולא היה מי שיבדוק. מפקד פיקוד דרום, מתן וילנאי, הגיע הרבה לפלוגה ולקח גם חיילים פשוטים לשיחות חתך, אבל אז עבדו המנגנונים של הכחשה והסתרה והוא לא שמע שום דבר ממה שקורה, למרות שהשתדל. אחת ממסקנות המחקר היא שיש לקחת בחשבון את מנגנוני ההסתרה, משום שהם טבעיים ותמיד יופיעו. מלחמת לבנון הראתה עד כמה מנהיגות ופיקוד טוב מגינים מפגיעה נפשית".
את רואה בהם קורבנות ונפגעי פוסט טראומה, למרות פשעי המלחמה שביצעו?
"סוגים שונים של גיוסים הניבו סוגים שונים של יחידות חרמ"ש. היו הבדלים משמעותיים ברמת התפקוד של יחידות שונות בגלל אנשים שונים שגויסו אליהן. אשבל, הפלוגה שלי, תיפקדה באופן פחות אלים מאשר אשחר ואשוח. בהקשר של מיון מראש, לדוגמה, אחד החיילים שישבו בכלא על אלימות כלפי פלסטינים גויס ליחידה כזאת למרות שהיתה לו הרשעה על תקיפה באזרחות. אמרו לו שאם יהיה חייל טוב ימחקו לו את התיק על התקיפה, אבל בסופו של דבר הוא ישב גם בכלא הצבאי, והיו לו כך שתי הרשעות.
"חשוב להדגיש, שזאת לא היתה יחידה התנדבותית כמו דובדבן ושמשון. החיילים בחרמ"ש לא רצו להיות באינתיפאדה. זה היה ניצול נוראי של רוח ההתנדבות שלהם והמחויבות שלהם לצבא ולמדינה. לא מספיק הכירו בתרומה של זה שכן קם ואמר משהו. לא הגנו עליו בכלל. הפקירו אותו. הוא עזב את המדינה פוסט-טראומטי ומזועזע. הוא עשה משהו חשוב עבור כולנו ולא קיבל את ההכרה".
החיילים טוענים שזאת הלשנה ובגידה.
"הם אומרים מה שכל חי"רניק היה אומר. ערך הנאמנות הוא ערך בפני עצמו ובפלוגת חי"ר לומדים באמת את המשמעות שלו. אנשים אחרים רואים את זה בסרטים, אבל לא חווים את זה כפי שהם חוו. גם ערך הנאמנות הוא ערך חשוב. ההתלבטות שלהם היתה ערכית והם עשו בחירה מסוימת.
"הצבא לא איפשר אימונים סדירים ליחידה הזאת ולא הוציא אותה כמעט לרגילות. לא נתנו להם להתאושש עם קצת חופש. אימונים מבנים את היחידה לכיוון של צבא סדיר במקום מיליציה, אבל האימונים של היחידה עמדו על פחות משליש ממה שהיו אמורים להיות. הטענה של החיילים היתה, שככל שהיחידה נמצאת זמן רב יותר בשטח כך היא יותר אלימה ומשליטה יותר סדר. הם טענו שהצבא מודע לסחף לכיוון של אלימות ומעודד זאת משום שהוא יכול להקצות לכך פחות כוח אדם".
מה זה אומר עלייך?
"בתיכון הייתי פעילה בתנועת נוער שנקראה 'הנוער שר שיר אחר', תנועה ערבית-יהודית. הייתי גם ב'תנועת הקבוצות' של התק"ם וככה עשיתי שנת שירות. זו היתה תנועה מאוד סוציאליסטית שכיוונה לחיים בקומונות ושיתוף בין בני אדם.
"ישנם שני אמצעים שהצבא נוקט בהם כדי לכוון את האלימות שבמלחמה לכיוונים נאותים: מורשת קרב ואימונים. אמצעים אלו לא ננקטו באינתיפאדה. שני הקצינים המצפוניים חשבו על זה בעצמם והכניסו 'אימוני אינתיפאדה' לפני הכניסה לשטח עצמו. אם חייל מתאמן, הוא יודע מה מצופה ממנו ואז ההתנהגות שלו היא בהתאם לנורמות של הצבא ולא בהתאם לאינסטינקטים של תקופת המערות.
"בנוגע למורשת הקרב, אני הגעתי עם מורשת קרב מהבית. אבא שלי סיפר לי על מלחמת לבנון. הוא היה מפקד פלוגת סיור ופעם התקהלו הרבה שיעים כועסים בפתח הבסיס, והחיילים נלחצו. אבא שלי ועוד כמה חיילים העזו ונכנסו פנימה לתוך ההמון, דיברו עם האנשים והרגיעו אותם. אבא שלי אמר לי אז, שמי שלא מכיר ערבים ונלחץ מכל האירוע היה עלול לירות בהם. זה סיפור ששמעתי כילדה ב-83'. אחר כך, באינתיפאדה, ראיתי שוב ושוב כיצד לחץ גורם לתגובות קיצוניות ואלימות יותר. היה מפקד מחלקה שהיה נלחץ ומעורר מהומה גדולה בכל פעם. חסרה מורשת קרב כמו הסיפור של אבא שלי, שבו האומץ נבחן בכך שלא השתמשו בירי. מורשת קרב זה משהו מובנה שמעביר חיל החינוך, וזה חסר".
את יכולה לתמצת את המסר של המאמר לטובת קוראי העיתון?
"המסר של המחקר אולי מורכב מדי לכתבה בעיתון. פרויד מדבר על היצר התוקפני ההרסני. במכתב לאיינשטיין מ-1932 הוא כתב: 'לשמע מעשי הזוועה של ההיסטוריה עולה בנו פעמים הרושם, כי לא היו המניעים הרעיוניים אלא בחזקת אמתלאות לאיוויים ההרסניים'. זה קיים אצל כולם, בכל הלשונות, בכל הדתות ולאורך כל מאות ואלפי השנים של ההיסטוריה, ובוודאי גם לפניה. ישנן תרבויות אלימות יותר, זה נכון, אבל בכל תרבות האלימות הופיעה. ישנם מצבים שמגרים זאת ומציפים את האלימות אל פני השטח.
"אין שום הפתעה בתגובה של החיילים שנשלחו לשם. במצב של עזובה, ללא פיקוח של הפיקוד הבכיר, ללא מחקר פסיכולוגי ממשי, ללא שום בדיקה - הם פעלו מתוך האינסטינקטים והאמוציות. אך למרות כל מה שקרה שם, חיילים לא מעטים עמדו בזה בכבוד; בזכות ערכים, תמיכה מהבית, מקצועיות ויכולת איפוק. דעות פוליטיות לא השפיעו על ההתנהגות בכלל; הדעות הפוליטיות השתנו בהתאם להתנהגות ולא להיפך".

נתנו לנו אלות והיינו מרביצים
חייל אחד מהפלוגה הסכים להתראיין לכתבה זו בשמו המלא. אילן וילנדה, רווק בן 38, מתגורר כיום במושב בעמק יזרעאל. הוא נולד בקיבוץ מרחביה לשני עולים, היא מצרפת והוא מהולנד, שהכירו בעת שהיו מתנדבים בקיבוץ ב-1967. וילנדה התגייס ב-1988, ושירת בחטיבת גבעתי. בגלל עבירות משמעת נשלח ארבע פעמים לכלא, הועבר לפיקוד דרום והוצב בפלוגת החרמ"ש אשחר, זמן קצר אחרי שחייליה מרדו ונסעו לאילת. הוא עשה עם הפלוגה "קו" בדיר אל-בלח, נשלח לקורס מ"כים ואחר כך הועבר לבקשתו לפלוגת אשבל.
כשהוא הגיע לבסיס של אשבל ליד רפיח, ישי-קרין כבר היתה שם. הוא היה סמל מבצעים ונשאר באותו מקום עד סוף מלחמת המפרץ. "זה היה כמו 'גבעת חלפון אינה עונה'. אוהלים במדבר, ש"ג בשער עם תלתלים (גדר תיל) וראית את הים ואת תל סולטן, השכונה הצפונית של רפיח. עשינו עבודה של משטרה, סיירנו וניסינו להשליט סדר. אם זרקו אבנים היו לנו אמצעים כמו גז מדמיע, כדורי גומי ופלסטיק ונתנו לנו אלות עץ והיינו מרביצים. ראיתי דברים לא קלים ועל אחרים שמעתי.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P200907/m.0.2009.10.3.9.jpg]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]


אילן וילנדה: "ברפיח פוגעת בך אבן ועוד אבן ואתה צובר הרבה כעס שמתפרץ בצורה של אלימות. זו גם היתה אמורה להיות התגובה שלנו. היינו שם בשביל להחזיר להם"
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
צילום: יובל טבול

"התפקיד שלנו היה להכניס להם מכות. היתה מין לחימה בלא נשק חם. היו מארבים שלהם והיה משחק כמו של חתול ועכבר. אני באופן אישי כיפכפתי ילד פה, ילד שם, עם היד או עם אלה. ממש מכות היו חוטפים המבוגרים. היה אחד שהיתה לו טלוויזיה בבית והסיור הרגלי היה בא אליו לראות את המשחקים של המונדיאל, עד שהוא התעצבן ואמר לנו לקחת את המכשיר. היינו כמו שוטרים, אבל בלי חוק. לא שהיינו בקטע של שוחד, אבל היינו בקטע שאנחנו עושים מה שאנחנו רוצים כי אנחנו החוק ואנחנו שולטים ברחוב".
איך אתה מסביר את זה?
"העבודה בשטחים נוצרה מעצמה. לא היתה לאף אחד תורת לחימה בשטחים. רצינו להיות חיילים קרביים ונלחמנו כמו שהבנו שצריך להילחם. בהמשך הבנו שצריך לבצע פקודת עצירה ואי אפשר להרביץ סתם. זה היה לא מציאותי. הייתי יוצא הביתה ובאוטובוס יושב לצדך ערבי ורבע שעה עברה ולא ביקשת ממנו תעודת זהות ולא הכנסת לו צ'פחה. חייתי בשני עולמות נפרדים והמעבר נוצר כשעלית על מדי אל"ף ויצאת הביתה. ואז מצאת עולם אחר, שבו לא רוצים להרוג אותך ואתה לא רוצה להרביץ לאף אחד. בראשון היית חוזר לבסיס והכל היה מתחיל מחדש. נורא מוזר, אך לא התעסקנו ברגש ובדברים כאלה. עשינו את העבודה".
זה לא השפיע על ההתנהגות בחיים האזרחיים?
"ברור שההתנהגות שלי בקיבוץ אינה ההתנהגות שלי בעזה. אלו היו שני עולמות מקבילים. זו אותה אישיות שמגיבה אחרת לשני מקרים קיצוניים ואתה אותו אדם. טיפחנו אישיות אחרת כי היינו צריכים לעשות את העבודה הזאת. בתחילת הסדיר הייתי מזוהה עם מפ"ם ולא היה מצב שארביץ למישהו, אבל ברפיח פוגעת בך אבן ועוד אבן ואתה צובר הרבה כעס שמתפרץ בצורה של אלימות. זו גם היתה אמורה להיות התגובה שלנו. היינו שם בשביל להחזיר להם. אולי זה עשה אותי יותר מחוספס. דעותי הפוליטיות השתנו בצבא. נהייתי ימני ואני מצביע מפד"ל. השתחררתי ב-91', עבדתי כחצי שנה בקיבוץ ונסעתי להולנד, שם עבדתי כמה שנים בתיירות ועשיתי גבינות וקבקבי עץ. שם גם עישנתי סמים חופשי. ב-95' נסעתי להודו".
בתחילת 96' נעצר וילנדה עם חמישה ישראלים נוספים בגואה כשברשותם חשיש ואל-אס-די. לאחר שישבו שנה במעצר הם הורשעו ונידונו לעשר שנות מאסר. הם עירערו על גזר הדין וכעבור כשנה, בעזרת משרד החוץ והנשיא עזר ויצמן, שוחררו והוא חזר לישראל.
"לא מצאתי עדיין את מקומי", הוא אומר, "אבל הייתי מוזר גם לפני השירות הצבאי. כילד הייתי היפראקטיווי. רציתי לשרת את המדינה וזה היה התפקיד. כל הצבא היה פקודה בלתי חוקית בעליל. לא שאנחנו ברפיח היינו משהו יוצא דופן. המשימות בצבא לא הכניסו בי אף פעם ספקות. אתה משכנע את עצמך שזה מה שעליך לעשות ואתה מלא אדרנלין ויש בזה עניין. הרבה פעמים חשבתי, וואו, מה שאני עושה לא טוב, אבל חייל שהורג בחזית חייל אחר זה גרוע יותר".
אתה מאוכזב?
"עשינו שלוש שנים בצבא. לא קיבלנו עבודה מועדפת ולא תנאים ללמוד באוניברסיטה ולא חיכינו כאן בארץ לנס, ורבים שהיו בפלוגה עזבו את הארץ. אני חקלאי, וכשחזרתי מהודו היו פה מלא תאילנדים. העולם לא בדיוק חיכה שנחזור לקיבוץ. אני לא מרגיש שהשתמשו בנו; אני מקווה שזה מה שהם עשו. באתי לצבא מרצוני ולא הייתי משרת שום צבא אחר בעולם".
אמו אמרה השבוע: "הוא התבגר והשתנה בצבא. שלחתי קיבוצניק נחמד וקיבלתי שונא ערבים".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../09/12/1404.htm

חצי יובל למנומרים מגדוד "דוכיפת"
יום שני, כ"ז בכסלו התש"ע, 14 בדצמבר 2009, 12:43

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/377B1E4F-C293-4544-B1EA-0F3B12AD2BB3/0/MIC_0095Small.jpg]


''אתם הנר והאור של החברה הישראלית''. צילום: אורי שיפרין, דובר צה''ל

לאחר שהוקם בשנות ה-80' כיחידת נ"ט, והוסב במרוצת השנים ללחימה בטרור, ציין גדוד "דוכיפת", היום חלק מחטיבת כפיר, 25 שנה להקמתו. מח"ט כפיר ללוחמים: שימשתם כחוד החנית באינתיפאדה. היו גאים בפועלכם

רוני אפרת

מפקדי גדוד "דוכיפת" לדורותיהם התאספו אמש (א') לערב הווי ומורשת במלאת 25 שנה לגדוד החלוצי, שהפך במרוצת השנים לחלק מחטיבת כפיר הצעירה. מפקדי פלוגות, משפחות שכולות, נציגי האגודה למען החייל וכן חיילי הגדוד בהווה נטלו חלק באירוע, כולו פרי של עבודת מחקר מאומצת ונבירה קדחתנית ב-25 שנים רוויות מורשת קרב.

את האירוע עטפו ארבעה סיפורים של חיילים ממחזורים שונים בגדוד, החל מהמחזור הראשון ועד לנובמבר 06', שכאילו הוזמנו לחגיגות חצי היובל. את הדמויות השונות גילמו, איך לא, חיילי הגדוד שזוהי הופעתם הראשונה על הבימות. סמל תומר אבגי גילם חייל בן המחזור הראשון. על חולצת המחזור הפיקטיבית שלו נכתב בגאון: "דוכיפת משפחה לוחמת, מרץ 84'". שני "חבריו" הנוספים משוחררים גם הם, בעוד הרביעי המשיך לקריירה צבאית והתקדם לדרגת אל"ם.

"יש לי ניסיון משחק בסרטי פרידה", תומר נבוך, "אבל לשחק? מה פתאום, רק בגדוד". המיקרופון האלחוטי המודבק לצווארו שווה ערך לדרגות קצונה מפאת החשיבות. רגע לפני שהוא עולה על הבמה הוא מתוודה: "אנחנו אחרי חודשיים חזרות, והסיבה היחידה שהתקבלתי היא כי אני החקיין של הגדוד, כולם יודעים את זה, כנראה שגם מש"קית החינוך. אבל אני לא ככה באזרחות, האמת היא שאני דיי ביישן".

"הגדוד הוא סוג של מכונת לחימה"

בשנת 84' הוקם גדוד "דוכיפת", כיחידה שמטרתה להתמחות בלחימה נגד טנקים. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה (87'), מפאת הקיצוץ באימוני הנ"ט, עברו חייליה לעסוק בביטחון השוטף באיו"ש, דבר אשר זיכה אותה בתהילה רבה ואף בצל"ש מפקד האוגדה על חלקה בתפיסת מבוקשים. מאוחר יותר, במבצע "חומת מגן" (2002) לחם הגדוד באזור רמאללה והביא ללכידתם של מרואן ברגותי ומבוקשים נוספים.

בשנת 2005 הפכה מיחידה לגדוד בחטיבת החי"ר החדשה כפיר, שלא איחר להתבלט וכבר בשנת 2008 זכה בפרס הרמטכ"ל ליחידות מבצעיות. היום נמצאים חיילי הגדוד תחת החטיבה המרחבית בנימין וחולשים על גזרת רמאללה. החטיבה ככללותה מבצעת את מרבית המעצרים בשטחי יהודה ושומרון במסגרת תפקידה כלוחמת בטרור.

חיילים, מפקדים ומש"קית החינוך של הגדוד התאגדו כולם כדי להעניק משמעות לאותן עובדות יבשות. הם שקדו על איתור הנפשות הפועלות מכל השנים, מציאת החומרים הרלוונטיים והמעניינים ביותר, והצליחו לאגד את כולם לכדי ערב מורשת אחד. "הצלחנו להוציא מן הכוח אל הפועל רעיון שהתגלגל זמן כה רב", השתאה המג"ד, סא"ל רז שריג, "וזו גאווה, גאווה, גאווה. כבוד, ובעיקר כיף".

לאחר סרט פתיחה מרשים שגולל את קורות חייהם של ארבעת אנשי המילואים, וקריאת שמות 13 הנופלים של הגדוד, עלו אל הבמה סא"ל שריג, תא"ל (מיל') ציון ספיר, המג"ד הראשון של הגדוד, ואלדד פדהצור, מנהל סניף רמת-גן של האגודה למען החייל, אשר זכה למחיאות כפיים סוערות.

"אתם המכבים שלנו", אמר, "אתם הנר והאור של החברה הישראלית". השלושה הדליקו נר שלישי של חנוכה. מאוחר יותר סיפר תא"ל (מיל') ספיר אודות בחירת מספר הגדוד וחלק סוד קטן לגבי סמלו. "את המספר בחרתי מתוך רשימת מספרים אשר הוצעו לי, זה היה המספר שמצא חן בעיני ביותר. דוכיפת היא, הרי, הציפור הלאומית, ואת הסמל רקמה חמותי".

בסרטון המג"דים לדורותיהם, סיפר כל אחד ואחד על החוויות הזכורות לו ביותר. אל"ם ארז וינר, המג"ד בתקופת אירועי אוקטובר 2000 ומי שמכהן כיום כעוזר הרמטכ"ל, סיפר על תורת הלחימה דאז אשר דרשה יצירתיות רבה כדי להתמודד עם המצבים המורכבים. המג"ד לשעבר תומר ציטר סיפר על חלקו בהקמת 'עמותת דוכיפת', שבימים אלה פועלת לראשונה עבור הלוחמים, ומגייסת תרומות. "ערבבתי את הגדוד בחיי האזרחיים, ואני מאמין שזו הדרך הנכונה", הסביר ציטר, "הגדוד הוא סוג של מכונת לחימה, ולשמחת כולנו גם צה"ל הבין את גודל הנכס".

שבים לבית אל

מפקד חטיבת כפיר הטרי, אל"ם אורן אבמן, הגיע בסערה לדוכן הנואמים, במדי ב' והיישר משבוע המלחמה של גדוד "נחשון". "אם מסתכלים על מורשת החטיבה", אמר בספונטניות, "השורשים העבים הם גדוד דוכיפת. היחידה שהפכה לגדוד, ושמשה כחוד החנית במציאות שבה נהרגו 1180 אזרחים בפיגועי טרור, במהלך חמש שנים של אינתיפאדה. כל האימונים הקשים מכינים אתכם למערכה בכל קרב ובכל זירה שצה"ל יצטרך בה את לוחמיו, בנוסף לבט"ש (ביטחון שוטף, ר"א) האיכותי שאתם מספקים, שמהווה את כרטיס הביקור שלכם כלוחמים מנומרים. תהיו גאים על מה שאנחנו עכשיו, ועוד על מה שהגדוד יעשה בעתיד".

ארבעת השחקנים עלו לבסוף לבמה. דיאלוגים משעשעים העוסקים בפערים תקופתיים גרפו שאגות צחוק מן הקהל. החייל ממחזור מרץ 84' מביט על כומתת רעיהו בפליאה. "כומתה? יש לכם כומתה? אנחנו התחננו שיהיה לנו אותו צבע נעליים".

המג"ד הנוכחי, סא"ל שריג, עלה אחרון וחתם את הברכות בתודה למג"דים שהגיעו לאירוע. "מורשתכם נותנת את פירותיה גם היום, וקוטפת איכות עמידה במשימות ומוכנות בכל גזרה ובכל קרב. היסודות הם אלה המאפשרים להביא את הגדוד להישגים". לנוכחים סיפר כי הגדוד שב, כתמיד, אל גזרתו האהובה בבית אל, ומקווה להמשיך ולפעול ללא לאות למניעת פעילויות חבלניות ולמתן ביטחון. בד בבד, ממשיכים החיילים להתאמן היטב. "כך מצופה מגדוד מבצעי, ובכך נצליח".

אכן כתבה מעניינת

ועיקרה שזורקים פלוגה לבד ללא פיקוד...
בניגוד לעבר שפלוגת החרמש בגדוד טנקים היתה חלק בלתי נפרד מהגדוד, הפלוגות האלו היו בעזה כאשר הגדוד שלהם היה ברמה והמגד ראה אותם בערך אחת לחודש...

ובלי קשר מומלץ לקרוא את האשכול ממרץ 2006 כמה חודשים לפני המלחמה
אני מביא ציטוט מדברי
"יש כאן מאידך בעיה לא פחות חמורה והיא חוסר התפקוד של הטנקיסיטים בכלי הלחימה שלהם רוב השנה או רוב הסדיר. זו בעיה אמיתית שיוצרת כבר עכשו טנקיסיטים שאינם מוכשרים כראוי לתפקידם. לאורך שנים היה לשריון של צהל יתרון משמעותי על שריון האויב אבל בשנים האחרונות בהעדר אימונים כמעט לגמרי, זו בעיה אמיתית.
משום מה הצבא לא רואה כלגיטימית שימוש באנשי סטלים או צוללות או טייסים ללחימת חיר בשטחים ומשאיר אותם תקופות ממושכות בצמוד לכלי הלחימה שאליהם הם מיועדים. לעומת זאת השריון שגם הוא חייל הנלחם מכלי לחימה המחייב מיומניות רבות ותרגול רב השתלב לחלוטין בלחימה בשטחים. ברור שהשריון צריך להיות חלק מהלחימה אבל הניתוק הכמעט מוחלט שלו מטנקים עלול להיות בעוכרנו בעתיד. לאחרונה "התבשרנו" שמרוב שלא עושים בטנקים שימוש שוקלים לאחסן אותם בימחים - ובאמת מישהו מאמין שביום פקודה אנשים יתפקדו במיומנות ?"

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

היו בעבר דיבורים במקשנ"ר להעביר טירוני שריון טירונות רובאי 05, בעקבות
המשימות הח"יריות של אנשי השריון באיו"ש ובאזח"ע.
אני לא יודע אם ההצעה באמת התקבלה.

A pat on the back is only a few centimeters from a kick in the ass

נכון לעכשיו לא.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

לא מדוייק

טירוני המחזור האחרון עושים "05"

קישורים:
לעפר דרורי / לאתר הגבורה
לפלוגה י'/79 / לגדוד 79

להצטרפות לרשימת התפוצה של עפר דרורי, שלח דוא"ל ל:
drori-post+subscribe@googlegroups.com

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר הגבורה, שלח דוא"ל:
gvura+subscribe@googlegroups.com

אני אבדוק

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

בטקס ההשבעה של "גולני" / מחזור נוב' 05 , עמדה במסדר גם פלוגהעם תג חטיבה 7 ...
(תזכורת : סיום החלק הראשון של הטירונות מסמיך ל- "רובאי 5" ...)

A friend in need - is a friend indeed

פלס"ר 7 עושים טירונות עם אגוז,ובבא"ח גולני,מה שמסביר את העניין.

מידע צרכני חשוב-לחצו כאן!

בתקופתי פלס"רי שיריון עשו טירונות 04 במתקן אדם. האם הטירונות בגולני מסמיכה אותם ל05?

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

ואח"כ אימון מתקדם שמשלים ל-07.

האם אפשר לךהכריז על פטירתה של טירונות 04?
מה קורה בהנדסה ובשייטת?

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

מוד"ש עושים 04.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

ובפעם האחרונה שבדקתי הם אפילו עשו איתם גם את האימון מתקדם ורק אח"כ "עלו" ליחידה.

לאחר שהאשכול הזה הועלה מהאוב- זה מדהים לקרוא חלקים מ"ווינוגרד" לפני.
לדוג' נושא הטירונות-שלדאבוני אכן עלתה בשריון מרובאי 03 לרובאי 05- לא ברור לי למחזור או שתים, והנה התעוררנו- אחרי הסטירה.(הבנתי שזה כבר טופל...)
נותר רק ל"שמוח" שזו הייתה מלחמה "קטנה"- אולי ככה ניצלנו מהתעוררות הרבה יותר קשה.....

יוסיפון, תסלח לי, אתה עברת טירונות חי"ר ואימונים מאימונים שונים במסגרות אזרחיות...

רוב הטנקיסטים, מורעלים ולוחמים ככל שיהיו, לא עברו אימונים שכאלה. רמת הקליעה של הטקיסטים ירודה, היכולת שלהם לירות בלילה מוגבלת, אפילו פעולות אלמנטריות כמו דילוגים שלא בקו ישר או גלגולים אינן מלאכת חוקם, שלא נדבר על משמעת לילה, איתור עמדות, מחסות, הליכה שפופה או לש"ב.

נכון שבכל פלוגת טנקים תוכל ללקט 5 אנשים שהם מספיק חיילים כדי להשכיב מארב, אבל מבחינת אמצעים והכשרה... פשוט אין את מה שצריך. נכון שהמשמעת גבוהה יותר, נכון שיש יותר ניסיון בסגירות מעגלים... אבל זה לא הופך אותם ללוחמי חי"ר.

אני לא מסכים איתך לגמרי.

צה"ל הפנים ששריונרים צריכים להיות טובים גם בטנקאות וגם בבט"ש - חי"ר.
מבחינת הכשרה עברתי טירונות חי"ר מקצועית, מן הסתם לא עשינו תרגילים מתקדמים, אבל תרגילים בסיסים עשינו ברמה גבוהה.
לפני עליה לפלוגה מבצעית עשינו אל"ל שיותר התמקד בעבודה שלנו בפועל- מתרגולי פריקה מהאמר וסופה, פטרולים, מארבים והדרכת מעצרים ולש"ב שלוחמים מפלס"ר שיריון העבירו לנו.
כמובן שהתרגול לא היה מספק, אבל זה נתן הכשרה בסיסית.

מבחינת ציוד, שיריונרים מקבלים וסטים צה"ליים במצב מעולה, קרמיים חדשים, נעליים קלות (אוג' 07 המחזור הראשון שקיבלו) וגם חיילים עוברים הכשרות בהכשרה ובגדודים לקליעה בבא"חי חי"ר.
אני אישית מסתובב עם פלאטופ.

אין ספק שיש מקום לשיפור, אבל חל שינוי משמעותי.
בתקופה לא רחוקה כל כך הסתובבו שיריונרים בקוי חי"ר עם אפוד חש"ן ונעליים כבדות.

נעליים קלות, ווסט ופלאטופ לא עושים אותך לוחם חי"ר. רק אימון, אימון ואימון ואח"כ פעילות.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

לוחם חי"ר הוא אחד שמסתכל על רחוב ומאתר מיד את המחסות הפוטנציאליים, את הנקודות השולטות והחלונות המאיימים... הוא רואה את נתיב ההתקדמות והדילוגים... הוא אחד שמקפיד על להיות שפוף ונסתר לאויב, שעשה כבר הרבה רחובות\ואדיות\גבעות כאלה עד שזה הפך להיות חלק ממנו.
מקצועיות בלוחמה זה משהו שנרכש בהרבה אימונים שנכשלים בהם ולומדים מהם... לא בהכשרה שתפקידה לסמן V בסגנון "הוסמכת סרג'יו, עכשיו אתה גם חי"רניק".
מעבר לכך, אין לזלזל במסורת ובניסיון המצטבר בחי"ר שיש ליחידות החי"ר... מה שאין ללוחמי שיריון.

לצורך הענין צנחן מ-67 עם חגור ועוזי או גולנצ'יק מ-82 עם גליל סביר שהוא הרבה יותר חי"רניק מאשר טנקיסט מדוגם של היום עם נעלים קלות ווסט (ויכול להיות שגם יותר חי"רניק מחי"רניק).

ציטוט:

לצורך הענין צנחן מ-67 עם חגור ועוזי או גולנצ'יק מ-82 עם גליל סביר שהוא הרבה יותר חי"רניק מאשר טנקיסט מדוגם של היום עם נעלים קלות ווסט (ויכול להיות שגם יותר חי"רניק מחי"רניק).

בטוח שהוא חי"רניק יותר טוב ממה שיש היום. ראיתי את זה באימון הגדודי האחרון שבו השתתפו הרבה מאוד חבר'ה שהתגייסו באיזור 01-03.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

ציטוט:

במקור נכתב על ידי freedom_fighter לוחם חי"ר הוא אחד שמסתכל על רחוב ומאתר מיד את המחסות הפוטנציאליים, את הנקודות השולטות והחלונות המאיימים... הוא רואה את נתיב ההתקדמות והדילוגים... הוא אחד שמקפיד על להיות שפוף ונסתר לאויב, שעשה כבר הרבה רחובות\ואדיות\גבעות כאלה עד שזה הפך להיות חלק ממנו. מקצועיות בלוחמה זה משהו שנרכש בהרבה אימונים שנכשלים בהם ולומדים מהם... לא בהכשרה שתפקידה לסמן V בסגנון "הוסמכת סרג'יו, עכשיו אתה גם חי"רניק".

אני מסכים עם החלק השני, אבל החלק הראשון הוא רק חלק קטן מלוחמת חי"ר ומהווה אך ורק לוחמה בשטח בנוי.
אם היית אומר לי שזו הגדרה של לוחם גרילה עירונית, הייתי מסכים.
אם היית אומר לי שזו הגדרה של יחידת לוחמה ייעודית בטרור, הייתי מסכים.

איפה לחימה במסגרות גדודיות?
איפה כיבוש פיתה סורית?
איפה מוצב רק"מ משולב?
איך עוברים שד"מ? מה בכלל עושים כשנתקלים בו?
איך נלחמים עם חיפוי אש צמוד?
איך נלחמים ביחד עם כוחות שריון?
איך כובשים יעד מבוצר?
איך מטהרים עמדת מערך נ"ט קלאסי?
איך נעים בשטח סבוך?

איפה עוד הרבה דברים שאין לי את הזמן ואת הידע למנות את כולם?

A nation is a society united by delusions about its ancestry and by common hatred of its neighbors - William Ralph

מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכייה האנושיים - בן-גוריון

Give a man fire, and he will be warm for a day. Set a man on fire, and he will be worm for the rest of his life...

לא התכוונתי למצות מהו לוחם חי"ר... אבל על הדרך קבלנו הדגמה, ואני עוד טנקיסט שחושב שיש לו איזו שהיא מודעות לאיך חי"ר עובד...

פיתת רק"ם... שנים שלא עשיתי את זה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי cre666 אני מסכים עם החלק השני, אבל החלק הראשון הוא רק חלק קטן מלוחמת חי"ר ומהווה אך ורק לוחמה בשטח בנוי. אם היית אומר לי שזו הגדרה של לוחם גרילה עירונית, הייתי מסכים. אם היית אומר לי שזו הגדרה של יחידת לוחמה ייעודית בטרור, הייתי מסכים.

מסכים איתך לחלוטין, זו תפיסה מעוותת של הפעלת חי"ר בצה"ל. חי"ר צריך בעיקר לדעת להסתער רגלי או רכוב על יעדים צבאיים וגם לנהל לחימה בשטח עירוני, זה סדר החשיבות. מחסומים ומעצרים זה ג'וב למסגרות דמויות מג"ב.
אבל צריך לזכור שעבור שיריונר שכתוצאה מחוסר משאבים צה"ליים נשלח למשימות כאלו זוהי מהות החי"ר. אוי ואבוי אם צה"ל ישלח שיריונרים מיומנים להלחם כמסגרת חי"ר לכיבוש פיתה סורית או לכל משימת חי"ר מובהקת אחרת.
אם כבר מאילוצים אלו ואחרים של ביטחון שוטף לוחם בשריון נאלץ לבצע משימות רגליות של שיטור ולוחמה בגרילה עירונית, די לו שיהיה מיומן במשימות אלו.

יש מן הצדק בדבריך, ואף על פי כן יש דוגמאות סותרות:

• יוסי לפר (בעל עיטור הגבורה מששת הימים כטנקיסט) נתקל בשירות מילואים בחוליה של שלושה מחבלים וחיסל אותם.
• בקלעה בששת הימים, השריונאים מטנקים שנפגעו המשיכו להילחם כחי"רניקים, וכבשו את קלעה עם הטנק היחידי ששרד.

יש הבדל עקרוני בין לוחם לשאינו כזה. לוחם חושב על ההיתקלות, על מחסות אפשריים ועל פעולות ותגובות. טנקיסט (גם לא מפקדים), בדרך הטבע חושב על עמדות ותגובות של טנק, אבל אורח המחשבה (גם אם לא היישום) דומה. שמעתי ראיון עם אביו של הרוג מלבנון (לצערי איני זוכר את שמו)
גם הוא טנקיסט, שסיפר איך בשעת טיול ברומניה הוא וחברו חיפשו כל הזמן עמדות לטנקים בשטח.
זהו אינסטינקט שהוטמע בדור שלנו ולצערי פחות בדור הנוכחי.

כך יוצא שטנקיסטים שנתקלו רגלית, הגיבו בדרך כלל בצורה סבירה, בניגוד לחיילים עורפיים (למעט יוצאי דופן) שלא העלו בדעתם סיטואציה כזאת.

בנוסף למה שאמרו יוס וביטיס, הנעליים הקלות שקיבלת אינן קלות. עיין בדיונים בפורום.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

ציטוט:

חבר שלי סיים זה עתה קורס צמ"פ בחטיבה 401 ונכנס לפעילות מבצעית.

אגב בלי שום קשר-
באיזה גדוד הוא?

בחזרה לדהיישה
20 שנה אחרי שירותו הצבאי, ובמלאת 25 שנה לאינתיפאדה הראשונה, חוזר סגן שי פוגלמן למחנה הפליטים דהיישה בחיפוש אחרי הילדה שהציל אז. ברחובות הצפופים הוא שב ופוגש את האנשים שכינו אותו "קפטין דוקטור" ונתקל בזיכרונות המעצרים, החיפושים בבתים, ירי כדורי הגומי וההתעללות בעצירים. מסע אל טראומה שלא נגמרת

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1881135