 |
30-12-2013, 08:40
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,326
|
|
40 שנה אחרי: איך נראה ליל מבצע "אביב נעורים" בעיניו של לוחם?\ מאת בן כספית
http://www.thepost.co.il/news/new.a...q=EE&0r9VQ=IKFG
רפי איל (שסטל), שקיבל את עיטור המופת על חלקו במבצע שהפך שם נרדף למה שמכונה "ידו הארוכה" של צה"ל, משחזר את המאורעות בביירות, על משתיקי הקול והמרצדסים עמוסי חומרי הנפץ. ובינתיים, הגזרה האיראנית מבטיחה קיץ מתוח בירושלים ובוושינגטון
1. למה להרוג?
הערב נרכין כולנו ראש ביום הזיכרון לחללי צה"ל. מקץ יממת אבל, במעבר חד, נחגוג עצמאות 65. ביום רביעי מלאו 40 שנה למבצע "אביב נעורים", מבצע שהפך שם נרדף למה שמכונה "ידו הארוכה" של צה"ל ולתעוזת לוחמיו. למי שלא בקי, מדובר במבצע שבו התחפש אהוד ברק לאשה ברונטית, ולידו עמירם לוין, מחופש לאשה ערמונית. המבצע התקיים בלילה שבין 9 ל-10 באפריל 1973. כוחות מסיירת מטכ"ל, חטיבת הצנחנים ושייטת 13 הגיעו לחופי ביירות בסטי"לים של חיל הים, ופשטו על חמישה יעדי מחבלים בבירה הלבנונית. המבצע היווה תגובה לפיגועים רבים של פת"ח והחזית העממית באותה תקופה נגד יעדים ישראליים. במבצע חיסל צה"ל כמאה מחבלים, בהם בכירים שחוסלו בבתיהם ובמיטותיהם, מטווח קצר, פוצצו בנייני מטה, משרדים, בתי מלאכה לרקטות ולמוקשים ואתרי טרור נוספים. אחד מחמשת היעדים של המבצע, ששם הקוד שלו "יעד גילה", היה בניין בן שבע קומות ברחוב חרטום שברובע פקהני בביירות. על פי המודיעין, הבניין שימש למגורים של אנשי החזית העממית. הכוח שתקף את היעד הורכב מקציני גדוד 50 של הצנחנים, בתוספת שני לוחמים מסיירת צנחנים, סגן מפקד הסיירת סגן אבידע שור, וסמל חגי מעין. הם צורפו לכוח בזכות מומחיותם בשימוש באקדח ולוחמה בטרור. הם היו אמורים להרוג במשתיקי קול את שומרי הבניין ולפנות את הגישה לכוח הפורץ. שניהם נהרגו בפעולה - ההרוגים היחידים של צה"ל ב"אביב נעורים". מאז, בכל שנה, מתקיים בקיבוץ שובל, הקיבוץ שבו נולד וגדל אבידע שור ז"ל, אירוע זיכרון לשני החללים. אמנון ליפקין-שחק, הרמטכ"ל לשעבר, הוא הדובר הקבוע באירוע. ליפקין-שחק היה סגן אלוף, מפקד גדוד 50 של הצנחנים, ועמד בראש הכוח שפרץ ל"יעד גילה", היעד היחיד ב"אביב נעורים" שהסתבך והפך לקרב קשה. השנה, ליפקין כבר לא איתנו, אך אירוע הזיכרון הקבוע בשובל התקיים. לבקשת שולמית שור, אמו של אבידע ז"ל, דיבר רס"ן רפי איל (שסטל בצעירותו, אביו של העיתונאי נדב איל), שקיבל את עיטור המופת על חלקו ב"יעד גילה". שולמית ביקשה ממנו לדבר על הפעולה עצמה. הנה, בהשמטות וקיצורים, מה שסיפר בקיבוץ שובל:
"אני נרגש לעמוד במעמד הזה, במיוחד בשנת ה-40 ל'אביב נעורים'. זו השנה הראשונה ללא אמנון מפקדנו וחברנו, שהלך לעולמו. אמנון היה עבורי, עבור כולנו, דוגמה. הייתה בו אצילות טבעית ונינוחות מסוימת, ריחוק של נסיך. אבל מאחוריו הסתתרה אנושיות וחיבה. ההחלטות קרות הרוח שקיבל במהלך 'אביב נעורים' היו ההוכחה העליונה לכישורי הפיקוד שלו, ובנוף של החברה הישראלית הוא חסר מאוד. התבקשתי לדבר על הפעולה עצמה. דבר שנמנעתי מלעשות, לבד ממורשת קרב לחניכי קורס קצינים, וגם אז זה לא היה פשוט. במרץ 73' אמנון שחק גיבש קבוצת קצינים מגדוד 50, סיירת צנחנים והשייטת. בסך הכל 14 לוחמים, למבצע שלימים ייקרא 'אביב נעורים'. החלק שלנו, בלשון הצבאית 'יעד גילה', היה לפוצץ את מפקדת החזית העממית בביירות. עברנו הכשרות שונות שהחלו לייצר מארג שרימז שזו פעולה שקטה. עם אקדחים, משתיקי קול, כמות גדולה של חומרי נפץ, בגדי אזרחיים, אימונים ברמת אביב ובחוף הים. מתבוננים ולומדים אחד מהשני, מתפעלים מהיזמות והיצירתיות של אבידע (שור) וחגי (מעין). ברור שהם מנוסים יותר, הם מאוד עצמאים, מאוד ביחד ונדיבים בעצות טובות. אבידע שנון וחד, חגי לוחם מעולה שגם דובר צרפתית. אמנון מפרט את יעדי הפעולה. אנחנו עולים לסטי"לים כשברור שאנו עומדים לבצע פעולה שקטה באזרחית. אבידע וחגי, יגאל (פרסלר) ואני נהיה בחוליית הטיהור, כאשר אבידע וחגי מובילים ויגאל ואני מעט מאחוריהם. הם ראו בבוקר את תמונות השומרים של הבניין שסופקו על ידי אנשי המוסד... לפי התוכנית, מאחור, במרחק של כ-50 מטר, אמנון המפקד עם גלעד, ומאחוריהם מנחם (זטורסקי) האחראי לפיצוץ הבניין יחד עם החבלנים ומאבטחי החבלנים. מאחוריהם אנשי השייטת, הרופא יהונתן חסין, אנשי המוסד והמרצדסים העמוסים בחומרי החבלה. את אנשי המוסד והמכוניות נפגוש בחוף הנחיתה שאליו נגיע בסירות גומי. הרשו לי להוסיף ממד אישי. אני עולה לסטי"לים עם אנחת רווחה, שסודי הכמוס לא התגלה. אבי עלה מפולין בשנות ה-30 ומשפחתו כולה נספתה בשואה. אמי הבריחה את הגבול היישר מביירות ובמקום להגיע לאחד מקיבוצי השומר הצעיר, מגידו, היא באה בתחילת שנות ה-40 לרעננה, שם פגשה את אבי. אביה של אמי היה חזן הקהילה היהודית בביירות ורק באמצע שנות ה-50 עלו ארצה. ב-1973, חלק נוסף של משפחתה מתגורר במרחק של 800 מטר בקו אווירי מרחוב חרטום, שבו ממוקמת מפקדת החזית העממית, היעד שלנו, שממנו יצאו ההוראות לאינספור פיגועים. בכל מהלך האימונים אני חושש שייוודע שבעצם יש לי משפחה לא רחוק מהיעד ואני אקורקע".
"עלינו לסטי"לים מוכנים, מנטלית ופיזית", המשיך איל, "היינו מוכנים בידיעה שיש לנו את אמנון, ומאחורי אמנון יש גם את אבנר חרמוני, מפקדם של אבידע וחגי, ויש את מנו שקד (מפקד "אביב נעורים" כולו, שניהל את המבצע מסטי"ל - ב"כ), ועוזי יאירי, ודדו הרמטכ"ל, וכאשר אתה עולה למספר שעות של הפלגה בלב ים, עולים איתך חבריך, מוריך, הוריך וקיבוץ מגן, ושובל, וירושלים, ומגדל, וחיפה, ורעננה, ישראל איתך, ועמך איתך. ומעבר לשינון ובדיקת הציוד והידיעה שיש איתנו רופא נפלא, נוכח החשש והפחד. עוד בארץ, העלה אבידע את סוגיית חומר הנפץ העודף שקרוב לוודאי יפגע בחפים מפשע, ודעתו התקבלה. במקום 200 ק"ג, שבטח היו ממוטטים גם בניינים סמוכים, העלינו 120 ק"ג, שהספיקו. והייתה דילמה מבצעית נוספת בארץ. מחוף הנחיתה עד ליעד הובילו אותנו אנשי המוסד במרצדסים שכורים ונשאלה השאלה מה עושים אם המשטרה הלבנונית תעצור אותנו בדרך ליעדים או בנסיגה. התשובה הכמעט מתבקשת הייתה חיסול במשתיקי קול. בשלב הזה נאמרו שתי מילים: למה להרוג? ולאחר דיון סוכם שתרסיס גז, אזיקונים ואיזולירבנד בפה, יספיקו. ולכן שינינו גם את סדר הישיבה במושבים האחוריים, כולל תרגולות. בבוקר ראינו בתמונות את פניהם של השומרים שקרוב לוודאי נפגוש עם משתיקי הקול, ועלינו לסטי"לים עם המשפט 'למה להרוג?' בראשנו. הרי אפשר גם עם אזיקונים. הדיסוננס הזה הוא מהותנו. הוא נשקנו האמיתי. הוא ברגבי אדמת קיבוץ שובל. הוא בהיסטוריה של העם היהודי. הוא המעלה והוא המוריד בסולם המוסר הפרטי והצבאי. אני רוצה להיות בטוח שהמילים האלה, 'למה להרוג?', ממשיכות להישאל בתדרוך מבצעי ערב פעולות עלומות שעוד מתבצעות. עלינו לסטי"ל בתודעה ברורה, צלולה ונקייה, 'הבא להורגך השכם להורגו'. לאחר שעות של הפלגה אנו מול חופי ביירות, מתארגנים עם הציוד הצבאי על הלבוש האזרחי, זה בערך כמו להורות לשחקן טניס לעלות למגרש במגפיים. בסירות הגומי אנו מגוננים על עצמנו בשקיות ניילון, לבל נרטיב את הנעליים. חשנו מוגנים בהובלת אנשי השייטת לחוף. נגענו בחוף וחברנו לאנשים האמיצים מהמוסד שחיכו לנו. אנו כבדים וקלים בו זמנית. מתוזמנים, שקטים, ממוקדים, 14 במספר ל'יעד גילה'. לאחר נסיעה של חצי שעה בארץ אויב, אנו במגרש החניה המוכר לנו מהצילומים, בתחתית רחוב חרטום, כ-300 מטרים מהיעד. המרצדסים עמוסים בצ'ימידנים עם חומר נפץ. אמנון ואבידע מקדימה, חגי, יגאל ואני במושב האחורי. כל שלושת המרצדסים חונים. אנו ערים שמרגע זה, כל טעות היא קריטית. כל אירוע, עלול לחשוף אותנו. הפעולה מתחילה."
"אבידע וחגי, יגאל ואני מתחילים להוביל לכיוון משימתנו, נטרול המחבלים השומרים על פתחי הבניין", משחזר איל בפני הנוכחים, "אבידע קל בתנועתו, כמעט מרחף. חגי חזק, גדול ורך, הם במעלה הרחוב בצד שמאל. יגאל ואני מספר מטרים מאחוריהם, בצד ימין. מאחורינו מתארגן אמנון ומתחיל בתנועה עם גלעד, המשמש גם כקשר. כ-50 מטר מאחורינו מנחם, זכי וסבאג. הרחוב מואר בפנסי רחוב אבל ברובו חשוך. אנו נעים אזרחית, ומולנו מדי פעם נעים אזרחים. כעשר דקות לאחר מכן, אנו כבר אמורים להתפצל. הבניין המוכר לנו מתמונות נמצא בסוף הרחוב. אבידע וחגי ינועו לכיוון דרום-מערב של הבניין, ויגאל ואני לדרום-מזרח. אלה רגעים של ריכוז טוטאלי. אנו מרוחקים, ומחוברים כל כך. ברור שאבידע וחגי יהיו שם ראשונים, הידיים בכיסי המעיל שרכשנו בדיזנגוף, בתוכם האקדחים עם משתיקי הקול ועל גבנו עוזי ותת מקלע אינגרם. יגאל ואני אמורים לפתוח צעד ולקצר טווח לשומרים שלנו ברגע שאבידע וחגי ישלפו. לפתע נשמע רעש האקדח עם משתיק הקול, צעקה בערבית מכיוון לא צפוי, אנו מופתעים ומרוססים בצרורות של מקלע המוצב על ג'יפ. יגאל יורה, אני אחריו. יגאל סופג צרור המכוון אלינו, ובכך ככל הנראה מציל את חיי. לאחר האקדח, אני שולף את העוזי וממשיך לירות. יגאל פצוע, חגי צועק - קר רוח - שגם הוא פצוע. את אבידע לא שומעים. מהקומות העליונות בבניין יורים כלפי מטה. תופת של ירי. אני סוחב את יגאל קצת מחוץ לקו האש תוך כדי ירי. אחר כך ינסה מחבל לחטוף אותו במהלך הפינוי לרופא הממתין במגרש החניה. אמנון וגלעד מגיעים בריצה. הוא שומע את יגאל ושואל איפה אבידע. איפה חגי. תוך כדי מציאת מחסה ליגאל, גלעד מצטרף לירי על הקומות העליונות. אנחנו מול הבניין. אבידע וחגי ירו בשומרים ונפגעו ממקלע לא צפוי. יגאל ואני ירינו לכיוון הג'יפ, ויגאל נפגע. את המצב הזה פוגש אמנון שמדווח בקשר: 'יש הסתבכות, אנחנו לא בשקט, שלושה נפגעים, אין צורך בחילוץ'. מאחור מגיע מנחם ובשניות מבין את תמונת המצב ואומר לאמנון, אני רץ קדימה לבניין ומשנה לחלוטין את הדינמיקה. אמנון, מסונכרן לחלוטין עם מנחם, בקור רוח ממשיך בקרב. את יגאל מפנים לאחור אל יהונתן הרופא. אבידע וחגי נמצאים מתחת לעמודי הבניין, אני מצטרף למנחם ואמנון אומר לי, תמצא את אבידע וחגי. אנו רצים קדימה ומצטרפים חיים יעקוביץ ואהרן סבאג, שכמעט לבדו משתלט על חדר המדרגות של הבניין ויורה כלפי מעלה, פוגע בעוד שני מחבלים, זכי ואני מתחת לבניין ואמנון שולח את חומרי הנפץ עם המרצדס שמגיעה ברוורס. זכי ומנחם מתקינים את חומרי הנפץ לעמודי הבניין. הכל לפי התרגולת, אלא שכאן עפים כדורים ומדי פעם רץ מחבל מול הפנים. המחבלים מולנו בקרב פנים אל פנים, ואנחנו יורים וגם פוגעים. אנחנו כבר ממש מתחת לבניין ושם מצאתי את אבידע, ואת חגי שמעתי. לאחר השלמת התקנת חומרי הנפץ זכי מצטרף ויחד אנו מעלים את אבידע וחגי למרצדס שנסוגה כאשר מהקומות העליונות עדיין יורים כלפי מטה. מנחם מסיים את החיווטים, ואמנון ששוב מוודא שפינינו את אבידע וחגי, פוקד להפעיל את ההשהיה לפיצוץ הבניין. אנו חוברים למרצדסים בחנייה ומתחילים בנסיגה. יהונתן הרופא עובד במושב האחורי, לוחש שאיבדנו את אבידע, יגאל וחגי פצועים קשה. כ-20 שניות לאחר תחילת הנסיגה אל החוף, נשמע הפיצוץ שמוטט את הבניין עם כ-80 מחבלים בבסיס האם שלהם. הפינוי לסירות הגומי היה מורכב. יגאל פרסלר פונה במסוק מהסטי"ל עם כעשרה קליעים בגופו ומתחיל במאבק ארוך עד לחזרה מלאה לשירות. ואז נאמר, שגם את חגי איבדנו. על הסטי"ל אנו, קבוצה של לוחמים צעירים, ביחד ולחוד, לבד ובשקט, משייטים הביתה. אנו חוזרים חסרים. לתמיד."
"השנים חולפות. קשה להאמין שעברו 40 שנה. חגי ואבידע נשארו צעירים לנצח, לוחמים, אצילי נפש, שכל העולם עוד לפניהם. ממנחם זטורסקי, שקיבל את עיטור העוז על חלקו בפעולה, נפרדנו לפני כמה שנים, השנה גם אמנון ליפקין-שחק הלך מאיתנו. כולם רצו בחיים שלנו כאן, כולם לחמו ללא ספק בצדקתנו ומתוך הכרה עמוקה בצורך לשמר את האנושיות והמוסר שלנו. יהיה זכרם ברוך". עד כאן רפי איל, אתמול בקיבוץ שובל. במבצע נהרגו כמאה מחבלים ושני חיילי צה"ל. יגאל פרסלר נפצע קשה, השתקם, חזר לשירות בצה"ל והגיע לדרגת תת אלוף. ארבעה צל"שים הוענקו ללוחמי המבצע: סא"ל אמנון ליפקין-שחק קיבל את עיטור העוז על קור רוחו יוצא הדופן והעובדה שהשלים את המשימה המורכבת על אף הקשיים והנפגעים. עיטור העוז הוענק גם לסרן מנחם זטורסקי, עיטור המופת הוענק לסגן רפי איל ולסגן אהרן סבאג. (מתוך "סופהשבוע", 13.04.2013)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 30-12-2013 בשעה 08:43.
|
|
ראשי
צ'אט
A friend in need 
- is a friend indeed 
מצב כלאיים
