18-07-2006, 22:42
|
|
|
|
חבר מתאריך: 19.03.06
הודעות: 2,752
|
|
|
מי אמר שאצלנו אין פאנאטים דתיים ?
פנחס הרג את זמרי בן סלוא מראשי שבט שמעון, ובזכותו עם ישראל ניצל מכליה ח"ו.
הגמרא מפרטת לנו את השתלשלות האירועים, כאשר הסדר דומה מאוד למחלוקת קרח ועדתו.
"אמר לו, בן עמרם זו אסורה או מותרת ? ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך ? נתעלמה ממנו הלכה געו כולם בבכיה והיינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד וכתיב וירא פנחס בן אלעזר מה ראה אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה אמר לו אחי אבי אבא לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני הבועל את כותית קנאין פוגעין בו אמר לו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא ושמואל אמר ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב" (סנהדרין דף פב/א)
לומדים מכאן שבמקום שיש חילול ה' לא חולקים כבוד לרב, אפילו אם מדובר במשה רבנו.
יש מצבים שלא ניתן לחכות לפסק של הרב, וחייבים לפעול ללא דיחוי.
אני שואל את עצמי האם יש חילול ה' גדול מזה, כאשר גויים שולטים במקום מקדשנו ומדינת ישראל אוסרת לנו להתפלל במקום הקדוש ביותר ליהדות ?
(עיין תמונה בראש המאמר)
חילול ה' גורר חילול ה', כאשר רבבות יהודים חיים בפחד מפני נפילת טילים וצה"ל חסר אונים.
חז"ל אומרים שפנחס הוא אליהו הנביא, שיבשר לנו את הגאולה בב"א; אולי הכוונה שהקנאות הצרופה של פנחס תדריך את מנהיגי עם ישראל בימות המשיח, כדי להתגבר על חילול ה' וכל פגיעה בבורא עולם.
פנחס עד למחזה מביש, כאשר זמרי ועשרים וארבע אלף בני שבט שמעון מבזים את משה רבנו בפני כולם, ובמקום לענות להם ולהוכיח אותם הוא בוכה ומתפלל ביחד עם הסנהדרין מול פתח האוהל מועד (במדבר כ"ה, ו').
פנחס מבין שזה לא הזמן לתפילות אלא למעשים.
הוא מתמלא בקנאה עבור הקב"ה, ומוכן להקריב את עצמו כדי להפסיק את החילול ה' הנורא. פנחס מסכן את חייו כאשר הוא הורג את זמרי, הרי כתוב בתרגום יונתן ששנים עשר נסים קרו לפנחס באותו רגע, אחד מהם היה שבני שבט שמעון לא יכלו להזיק לו.
פנחס פעל מתוך קדושה ללא כוונות זרות או אינטרס אישי כלשהו.
קנאתו של פנחס לא קיימת בכל אדם אלא ביחידי סגולה המוכנים למסור את נפשם כדי להגן על כבוד ה' בעולם.
ה"שם משמואל" אומר שפנחס היגיע לדרגה כל כך גבוהה שהמעשים החומריים שלו היו שווים למעשים רוחניים.
לכן מעשה רצח פסול לכאורה הופך למעשה של קדושה ומפסיק את המגפה.
פנחס איחד בתוכו את החומר ואת הרוח בצורה נפלאה כך שהמוות לא יכולה להתגבר עליו.
זו הסיבה שהוא זכה בברית שלום מהקב"ה וחיי נצח כמלאך בדמות של אליהו הנביא, כי הוא לא שייך לעולם החומרי שלנו.
האיחוד בין החומר והרוח מתבטא בהמשך הפרשה עם אזכור קורבנן התמיד וקורבנות הציבור של החגים.
קורבן התמיד המכפר מידי יום על חטאי עם ישראל חייב לבוא מכספי מחצית השקל הנאספים מכל עם ישראל.
קורבנות הימים הנוראים ושלושת הרגלים מסמלים את אחדות ישראל עם בורא העולם, כאשר בזמן עלייה לרגל כל העם נמצא בירושלים כדי לראות את פני השכינה ולהיראות בעזרה.
העלייה לרגל מסמלת את החיבור בין החומר והרוח, כאשר החומר הוא עצם ההגעה לירושלים עם הקורבנות והרוח הוא ההליכה בעזרה כדי לראות את השכינה ולמלא את המצברים הרוחניים של האדם.
כמו שהזכרנו בפרשת בלק, העם מגלה מסירות נפש גדולה כאשר הוא עוזב את רכושו ועולה לבית ה', שלוש פעמים בשנה. (שם משמואל על הפרשה)
ההשלכות של מעשה פנחס עצומות עד כדי כך שהתורה אומרת שהציל את עם ישראל."ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כ"ה,יא)
פנחס קיבל כפרס עבור מעשיו את "ברית כהונת עולם".
מה הקשר בין הריגת זוג רשעים והכהונה ?
כדי לנסות להשיב לשאלה, נזכיר את מטרת עבודת המקדש והקרבת הקורבנות.
אנחנו מקריבים קורבנות כדי להתקרב להקב"ה ולגרום לו נחת רוח מריח הניחוח של הקורבנות.
זה בדיוק מה שעשה פנחס, כאשר הוא שפך את דמם של זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, כאילו הקריב קורבן לה'. כמו שכתוב בפסוק " וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמות " (שמות כ"א, יד) אדם שהרג במזיד אדם אחר, חייב מיתה ואם הוא כהן שעסוק בהקרבת קורבן, מפסיקים אותו לאלתר.
הקב"ה קיבל את מעשה הקנאה של פנחס כמו קורבן, כמו שכתוב בפסוק י"א "השיב את חמתי מעל בני ישראל" ובהמשך בפסוק י"ג "ויכפר על בני ישראל" .
סדר הפסוקים מתאר מציאות של ריח ניחוח לה' ולאחר מכן כפרת החטא של בעל פעור התואם את תהליך הקרבת קורבן.
(כך מפרש רבנו בחיי פרק כ"ה ,יג).
נראה לומר שזה אולי מסביר את הזכרת קורבנות התמיד והחגים בסוף פרשת פנחס.
פרשת פנחס חלה לרוב בימי בין המצרים.
נראה לי שרש"י רומז לתקופה הקשה הזאת לעם ישראל.
רש"י במדבר פרק כה פסוק יג
"לאלהיו - בשביל אלהיו. כמו (במדבר יא) המקנא אתה לי (זכריה ח,ב) וקנאתי לציון. בשביל ציון"
ספר זכריה פרק ח
(ב) כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת *קִנֵּאתִי* לְצִיּוֹן *קִנְאָה* גְדוֹלָה וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ:
(ג) כֹּה אָמַר ה’ שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה’ צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ:
רש"י מפרש את פשט הפסוק ומביא פסוק מהנביא זכריה המדבר על קנאת ציון לקראת בניית בית המקדש השני.
משלחת באה מבבל כדי לשאול את זכריה האם חייבים לצום לזכר חורבן בית ראשון כאשר אנחנו כרגע בונים את בית שני? הוא ענה להם בפשטות שהצום לא מיועד להקב"ה אלא לנו על מנת שנזכור את חטאינו ונחזור בתשובה, לכן אין צורך בלצום בזמן בניית בית המקדש השני.
רש"י היה יכול להביא לנו פסוק אחר כדי לפרש את הפסוק שבפרשת פנחס, הוא בחר דווקא בפסוק של זכריה כדי לרמוז לנו שקנאת פנחס רלוונטית גם לגבי ציון ובמיוחד בתקופת של "בין המצרים".
לסיכום ניתן ללמוד מפנחס 4 דברים:
1. מעשה של אדם יחיד יכול להציל את כל עם ישראל במקום שיש חילול ה'
2. קנאה לה' היא הדרך לקרב את הגאולה ולבטל את הגזרות הקשות, כמו שנאמר: "פנחס הוא אליהו"
3. קנאה לה' דומה לקנאה לציון המובילה לבניית עיר הקודש ובית המקדש בב"א.
4. "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו": כל מי רוצה בעלות על תרבות הגויים (ארם הייתה מעצמה באותה תקופה) ומתרחק מהתורה, קנאים פוגעים בו.
http://www.yeshanews.com/?ext=0&id=50164
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
