|
08-03-2008, 20:06
|
|
|
חבר מתאריך: 08.11.07
הודעות: 675
|
|
השיטה המדעית לפני גלילאו
באשכול המשעשע עד מאוד "לעולם אל תגידו לעולם", כתב סאם את ההודעה הבאה. האשכול ננעל, אבל שווה להעיר כמה דברים בקשר למה שסאם כתב. האשכול ההוא כבר ממילא לא היה המקום לנהל דיון רציני אודות הפילוסופיה של המדע ממילאף אז לא מדובר כאן בהפסד גדול. קודם כל, ההודעה של סאם:
ציטוט:
במקור נכתב על ידי Sam Weller
במשך אלפי שנים היה ה"מדע" בידיהם של פילוסופים ואנשים שפעלו באופן אינטואיטיבי ללא שיטה מדעית ברורה. הדבר לא השתנה בין לילה, אבל במידה רבה אפשר לייחס את המהפכה המדעית לאיש אחד: גלילאו גליליי. האיש הזה הוא אבי השיטה המדעית המודרנית, זאת שמשתמשת בניסויים כמותיים, ובמדידות מדוייקות כדי לבנות תאוריות ולהפריך אותן. המדע שאחרי גלילאו גליליי הוא המדע שאתה מייחס לו קבעון ואטימות לרעיונות חדשים, המדע שלפני גלילאו דווקא דומה יותר לשיטה שאתה מציע - משהו אמורפי שבנוי בעיקר על אינטואיציה ורצון. עכשיו תסתכל על מה עשו המדע והטכנולוגיה עד גלילאו (מימי קדם ועד לסוף המאה ה-16) ומה הם עשו מאז ותאמר לנו מה אתה מעדיף.
מדענים הם בני אדם, וככאלה תמיד נוח להם במחוזות המוכר והידוע, אבל הם גם אנשים שנבנים על חדשנות, יצירתיות, וחשיבה מקורית. הדיסציפלינה המדעית נותנת להם מסגרת לקידום הידע האנושי. כל העדויות הנסיוניות עד היום עולות בקנה אחד עם חוקי התרמודינמיקה שלפיהם לא ניתן לבנות פרפטום מובילה. מדובר בכמות אדירה של מידע נסיוני מתחומים שונים שנאסף באמצעים שונים, לא מדובר רק בכמה ניסויים אנקדוטליים. לכן, הקהילה המדעית מתייחסת לתרמודינמיקה כתאוריה אמינה מאד, והיא חשדנית לגבי כל מי שיש לו המצאה שעומדת בסתירה לידוע. אם מישהו ימציא פרפטום מובילה, זה לא יהיה רק מכשיר מיוחד ושימושי מאד, אלא מדובר במשהו שיהפוך את התאוריה הפיסיקלית על פיה וההשלכות של זה יראו בכל תחום מקוסמולוגיה, ועד ביולוגיה מולקולרית. האמן לי, שעם כל הקיבעון של מדענים, אין איש שלא ירצה שתגלית כזאת תהיה רשומה על שמו. למרות שהפיסיקה עברה מהפכה של ממש במאות ה-19 וה-20, חוקי התרמודינמיקה התגלו כעמידים מאד בכל התהפוכות הללו למרות שהם התקבעו, פחות או יותר, כבר באמצע המאה ה-19 עוד לפני המכניקה הקוונטית ותורת היחסות. לכן, אף אחד לא שולל באופן קטגורי אפשרות שיש טעות בתרמודינמיקה, משום שבמדע תמיד יש ספק, אבל אי אפשר להתקדם על בסיס ספקולציות, צריך עדות נסיונית קונקרטית שתעמוד בסתירה לידוע לנו. עד היום לא נמצאה עדות כזאת, אם כי iphoner טוען שיש בידיו עדויות כאלה לרב. הקהילה המדעית מחכה למוצא פיו בנשימה עצורה, ויש מי שגורס שרעידות האדמה הרבות שארעו לאחרונה נובעות למעשה מכסיסת ציפורניים של מדענים ברחבי העולם.
|
חבל לי לנסות להגיד לבד דברים שכבר נאמרו, אז אביא שני ציטוטים מהתרגום העברי האחרון של "המבנה של מהפכות מדעיות" מאת תומאס סמואל קון. הראשון הוא מההקדמה למהדורה העברית:
לאחר עשרים שנה קון עצמו כבר דיבר על עלילות המבנה, על הפרדיגמות והמהפכות שחולל,
בסגנון של בעל-אגדה. וכשהוא חוזר שוב אל ההתחלה בשיחה עם שלושה היסטוריונים יוונים
באתונה, לאחר עוד עשרים וחמש שנים, במעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית גלויית-לב, הוא
כבר מתייחס לאגדה כאילו היא עניין שאפשר להזכירו כמשהו המובן מאליו: "אבל אני, בעצמותי
לא הייתי היסטוריון, לא היה לי עניין אמיתי בהיסטוריה, והיה לי עניין בפילוסופיה, אלא שאז
החוויה הזאת עם אריסטו הייתה נורא חשובה."
החוויה הזאת עם אריסטו? מעשה שהיה כך היה: בשנת 1947, קון עוד לא גמר את לימודי
הפיזיקה, והנה התבקש בהרוורד ללמד מדע ללא-מדענים - על התפתחות המכניקה. הוא קיווה
לענות על השאלה, כמה מכניקה ידע אריסטו, ועל כן כמה עוד נשאר לאנשים כמו גלילאו וניוטון
לגלות. הואיל וקרא ממרומי המאה העשרים, הוא נדהם לראות שאריסטו לא ידע כמעט כלום -
הכל עוד נשאר למאה השש-עשרה והשבע-עשרה לגלות. אריסטו לא רק לא ידע, הוא היה ממש
מדען גרוע - לא לוגיקה, לא תצפיות, ושגיאות איומות, במיוחד בתחום הבנת התנועה והשינוי.
איך זה יכול להיות? אריסטו היה לוגיקן ענק, ביולוג, מה לא. ואין פירוש הדבר שהוא לא יכול
לטעות - אבל לא עד כדי מפולת שכזאת. המחשבה הזאת הטרידה את קון: שמא המכשלה היא
לא אצל אריסטו, אלא בדרך שבה אני קורא את הטקסט? "ואולי למילים שלו לא הייתה תמיד
בדיוק אותה משמעות בשבילו ובשביל בני-זמנו כפי שיש להן בשבילי ובשביל בני-דורי." ועכשיו
היא באה, החוויה:ישבתי לשלוחן-העבודה שלי עם הטקסט של הפיזיקה של אריסטו פתוח לפני,
עם עיפרון צבעוני ביד. כשהיבטתי למעלה, בהיתי לי באופן לא-ממוקד מן החלון
אל מחוץ לחדר - הדימוי החזותי ההוא עדיין שמור אצלי. ופתאום החתיכות
המקוטעות שבתוך הראש התמיינו להן על-פי סדר חדש, והתארגנו לי כולן
במקומן, יחדיו. הלסת נשמטה לי מרוב הפתעה, מפני שבבת-אחת אריסטו
אכן נראה פיזיקאי טוב מאוד, אבל מסוג שעד אז לא חלמתי שהוא אפשרי.
עכשיו יכולתי להבין מדוע הוא אמר מה שאמר, ומדוע הייתה לו סמכות כזאת.
טענות שקודם-לכן נראו שגיאות איומות, עכשיו נראו לכל היותר החטאות קלות
בתוך המסגרת של מסורת שבכללותה הייתה מוצלחת.
קון נהג לתאר את "החוויה הזאת עם אריסטו" כרגע של התגלות. ו"מסורת מוצלחת" היא מה
שכמובן קיבל בסיפור המבנה את השם המפורסם "פרדיגמה". ומאז ועד היום, כל העולם כולו
פרדימות, שינויי פרדיגמות (paradigm changes), מעברי פרדיגמות (paradigm shifts),
שהם, בקיצור: מהפכות. קון מנסה להבין את אריסטו כשהוא חושב במונחים שלו, של אריסטו,
ולא במושגים שלו, של קון, של מי שחי אחרי ניוטון. הפיזיקאי הגדול בן-דורו, סטיבן ויינברג
(Wienberg), אולי החכם במבקריו מבין אנשי המדע, שאל אותו מה היה שם כל-כך חשוב
בעניין אריסטו. וקון משיב: כך הבנתי פתאום את טבעו של ההישג המדעי, ובאופן המיידי
ביותר, את ההישגים של גלילאו וניוטון. וכותב ויינברג: אכן, במעבר הזה כנראה ראה קון את
הפרדיגמה של מעברי הפרדיגמה ("אם כל מעברי הפרדיגמה"). "והנה זה באמת היה מעבר
פרדיגמה". אלא שמכאן הפליג קון אל מקומות שבהם ההשקפה על דבר שינויי ומעברי
הפרדיגמה הרבה יותר בעייתית, ועל-כן (וזוהי סיסמת מבקריו על הפרוגרמה הפילוסופית שלו
כולה), כפי שמנסח זאת ויינברג בכותרת מאמרו, זוהי "המהפכה שלא התרחשה" (The New
York Review of Books, October 8, 1998).
הציטוט השני הוא ממש מתחילת הפרק הראשון של הספר, בו קון מתאר את הבעיה:
אך בשנים האחרונות כמה היוסטוריונים של המדע מתקשים יותר ויותר למלא את התפקידים
שמועידה להם תפיסה זו של התפתחות-בדרך-של-הצטברות. בתור רושמי תולדותיו של תהליך
הצטברותי הם מגלים שמחקר נוסף מקשה, ולא מקל, על מתן תשובות לשאלות כמו: מתי
נתגלה החמצן? מי הגה ראשון של רעיון שימור האנרגיה? אצל אחדים מהם הולך וגובר החשד,
שמא הטעות היא פשוט בסוג השאלות הנשאלות. אולי אין המדע מתפתח בדרך של הצטברות
של תגליות והמצאות בודדות. בד בבד נתקלים אותם היסטוריונים בקשיים גדלים והולכים בבואם
בין המרכיב ה"מדעי" בתצפיות ובאמונות העבר, לבין מה שכינו קודמיהם בלא היסוס "טעות" או
"אמונה טפלה". ככל שהם מתעמקים, למשל, בתורת הדינמיקה של אריסטו, או בכימיה של
הפלוגיסטון, או ברתמודינמיקה קלורית, הם הולכים ומשתכנעים כי השקפות אלה על הטבע
שרווחו בזמנן היו בכללן לא פחות מדעיות ולא יותר פרי של מוזרות אנושית מאלה הרווחות היום.
אם אמונות מיושנות אלה ראויות להיקרא מיתוסים, הרי שמיתוסים עשויים להיווצר על-ידי אותם
סוגי שיטות עצמם המובילים אותנו היום אל הידיעה המדעית, ואפשר להחזיק בהם מאותן סיבות
עצמן שבגללן מחזיקים בידיעה המדעית. אם, לעומת זאת, הן ראויות להיקרא מדע, הרי שהמדע
כלל בתוכו חטיבות של דעות שלחלוטין אינן מתיישבות עם המקובלות עלינו היום. כשעומדות
לפניו אפשרויות אלה, על ההיסטוריון לבחור באחרונה. עקרונית, העובדה שנזנחו אינה עושה
תאאוריות שעבר זמנן לבלתי-מדעיות. מכל מקום, בחירה זו מקשה עלינו לראות התפתחות
מדעית כתהליך של צמיחה טבעית. אותו מחקר היסטורי עצמו, החושף את הקשיים בבידודן של
המצאות ותגליות מסוימות, יוצר גם בסיס לספקות עמוקים לגבי התהליך ההצטברותי אשר, כפי
שחשבו, במהלכו הצטרפו זו לזו תרומות מדעיות מסוימות אלה.
ואני אסכם במילותי שלי: גם אלה שלפני גלילאו לא היו כאלה גרועים.
_____________________________________
"Saying java is nice because it works on all platforms is like saying anal sex is nice because it works on all genders".
|
|