 |
16-08-2008, 22:03
|
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
|
"מאמר בורקס"
קריאת מאמרים של "בעלי דעה" לאחרונה מזכירה לי מאוד את ההתייחסות שלי לקולנוע הישראלי: באופן כללי די המשחק, הבימוי, הצילום והעלילה הקלושים אינם מותירים לי שום סיכוי להתייחס אליו ברצינות. עצם העובדה שהוא "דובר, עוסק ומיוצר ע"י" דוברי עברית/ישראלים זו לא סיבה מספיקה, פוסט ציוני שכמוני (כמובן שאני "פוסט" שונה לגמרי מה"פוסטים" המפורסמים אבל לא כאן המקום לעסוק בנושא) , בשבילי לתת לו קרדיט על משהו. הפוזאיות המאולצת, הקלישאות הפוליטיות המזכירות סרטי תעמולה סוביטיים אנטי קפיטליסטים, בוודאי מוחקים לגמרי כל סיכוי להערכה של קולנוע כזה. והנה, לפעמים, נוחתת איזו יצירה חפה מרוב המחלות מן הסוג השני: היא בעיקר "סתם לא מבריקה" ונועדה להיות בידור סביר לאלה (זכותם) שרוצים את הבידור הבינוני שלהם בשפת האם ולא באמריקאית. עם כזה מבול של פמפלטים גרוטסקו-פוליטיים, כשאתה מגלה "סתם" סרט בורקס, אתה מברך. נו... אז בירכנו על המאמר הזה כ"אמיץ ומאוזן" – חבל רק שכיום חושבים עוד שלהגיד "אבא שלי לא הרשה לי ללמוד את תורת דארווין והוא טעה" נחשב לאומץ. אבא שלי, לדוגמא, כן הרשה ואני לא מחשיב אותו לפורץ דרך בשל כך.
ולמה אנו זוכים ליותר ויותר מאמרים פרווה כאלה? אולי משום שגאות "הודי הדעות בוגרי YNET" יצרה מנגנון חיסול סדרתי של האייקונים השונים בקצב שלא היה מבייש אורך קריירה של כוכבנית פורנו. התותחים הכבדים, ובוודאי הוגי הדעות והאייטולות של השמאל הקיצוני, התאבדו הגותית מאחר וכלים פשוטים הקשורים בעולם האינטרנט הציגו אותם במערומיהם: נביאי זעם מקצוענים שפעם ב 18 טורים מצליחים חלקית לקלוע לאיזו מטרה. פעם זה היה מספיק בשביל שאחד, "ב מיכאל" לצורך העניין, יחשב למוביל כלשהו, אבל לא כיום: בלוגר וחצי שנונים מכים אותו בנוק אאוט ושמים אותו לחוכה ואיטלולה שלפני 15 שנה היה יכול רק לחלום עליהם. כמובן שכמה וכמה אייטולות אחרים נגררו, שלא בטובתם, לכיכר העיר עם תיק מביך של עבירות מין, מוסר וממון – גם מהם פתאום לא שומעים.
בהיעדר התותחים הכבדים, או יותר נכון מאחר ונשארנו רק על שולמית אלוני ושות' – מין רב הזוי שגם עמיתיו הדתיים נמנעים מלקרוא לו "משוגע" רק מחשש קלוש ללשון הרע ומאחר והוא מדי פעם מחזיר בתשובה איזה אוכל טריפות – נשארנו רק עם שני תחליפים: "הדוקטורנט למדעי הדשא" וכותבי מאמרי הבורקס.
הסוג הראשון – שלא שייך ישירות למר יערי – נפוץ עד כדי גיחוך לאחרונה: זו מין גירסאת "פייפרבק" של נבואות הזעם של התותחים הגדולים, אלא שנדון להשאר מחוץ לקאנון משום היותו פראפרזה וולגרית של היצירות הקלאסיות של גדולי התותחים. כל מי שישב יותר משישה סמסטרים באחת מפקולטות הדשא יודע מה זה "דוקטורנט ל%^%$#" – כמה מהם בוודאי עולים לגדולה אולם הם גם מעטים וגם לא... איך נאמר? מכנים עצמם "דוקטורנט ל%$^$$#". אותם קשקשים שמשגרים טורים הזויים הם אותם אלה שכולנו מכירים משיעורים "מבוא לביבליוגרפיה" או "מבוא לקריאה אקדמית" (כל שנה-שנתיים משנים את השם של השיעורים חסרי התועלת האלה, המתחילים תמיד ב 7 בבוקר או 8 בערב...). מין אצנים מותשים שהגיעו לקו הסיום של המאסטר בשאריות הנשימה והכישורים מה שנתן להם את הבטחון להתחיל להאמין שאשכרה יש להם מה להגיד ברמה הלאומית. מותו של התותח הכבד פתח את הסכר לעשרות גמדים ששבוע אבט"ש בסדיר, רישום חתונה בבית דניאל וסיור ורבע בין כרמל היהודית לערבית, מספיק עבורם כדי להחשיב עצמם כיותר מסתם מומחי ספריה.
הסוג השני – שבצד הלאומי קיים מזה שנים ומכונה "דתי/מתנחל/ימני מחמד" – הוא סוג המאמרים של מר יערי: לכאורה הוא רוצה שנאמין שמקורו באיזו הכאה על חטא מצידו, אבל השורה התחתונה די ברורה למי שלא רגיל לחבק כל חוזר בתשובה (ממילא חלקי במקרה הטוב, במקרה הנ"ל): "די ברור לי שבמבחן התוצאה משהו מאוד מאוד לא נכון קרה בדרך שלנו (תופעה די ידועה אצל שמאלנים קיצוניים מהדור המבוגר) אבל במקום להתפתל והשפיל עצמי בהודאה, נעשה משהו יותר פשוט: בואו כולנו נודה שאנחנו חרא, נבכה ביחד ונפגש באמצע". בסה"כ מי שמכיר כיום (ולמעשה מזה 8 שנים ובאופן מובהק מאוד) את הלך הרוח בציבור היהודי יודע שזו עיסקת המאה, מנקודת ראותו של השמאלן הקיצוני בעל החוש העיסקי – לסגור על "נפגש באמצע".
ואיך עושים את זה? די פשוט. למעשה מקיאוולי כבר הגדיר יפה, ובטוח כבר לפניו הגדירו גם כן: ממציאים דימוי של המציאות – כזו ש 90 אחוז ממנה נכון, גם אם מראש אין שום ויכוח לגביו - ואת ה 10% הנותרים מפברקים ומפזרים את עקבות הפיברוק טוב טוב בטכסט: שלא ישימו לב. הקורא הממוצע – נפעם כולו מטוב הלב של מי שבחביבות התחיל בלהגדיר עצמו כ"עוד עוכר ישראל" (אגב יש בפורום צו"ב אחד שיש לו פטנט על השיטה. אני בטוח שמי שקורא שם מכיר אותו) – לא יכול לעלות על אותו פברוק זניח כמותית וקונה לכן את התבשיל הטרף: "בטל בשישים" לכאורה.
אז מה יש לנו?
קודם תהיה נדיב ותכיר במיתוס השגור בפי פשוטי העם לגבי מוצאו של האיש הרע: יערי קונה את הקורא ע"י הסכמה אתו לגבי הגנים הפגומים שקיימים אצל עוכרי ישראל הממוצע (קיבוצניק, חילוני. מהאשכנזי הוא לא יכול להפטר אבל תסמכו עליו שלו הייתה לו סבתא סלוניקאית היינו שומעים על זה כבר בקטע זה).
עכשיו תראה מאיזה עץ גבוה נפלת כל כך נמוך: מסורתי (נו טוב.... כיום אפילו כמה קומיסרים במיל' של הצבא האדום ב 1942 מודים שהיו להם איקונות עמוק בטוניקה, כך שמסורתי זה לא פירמה), לא סרבן בכלל ועוד ביה"ס גורדון (לא יודע מה זה אומר, אבל מה שבטוח שהוספתי עוד לבנה להשכלתי בדרך לתואר "הידען של המסיבה" כמו שהיו אומרים פעם. ביה"ס גורדון, בבקשה תקנו אותי אם אני טועה (כי זה גם אומר שאני אטעה אחרים) זה מקום שממנו יוצאים אנשים שאינם שמאלנים).
אם אתה משוייך לגוף/רעיון/קבוצה מאוד, בלשון המעטה, מוטים, ספק מאוד בחלקיות ותמציתיות – יעני בכנות: טוב... אי אפשר לדלג על השיוך שכל גוגליזציה פשוטה תאתר: אז מספרים בקצרה מה אתה עושה, למה זה טוב ובציניות חביבה מעבירים ביקורת על כל מיני נודניקים שעשויים להתלות חו"ח על העץ הזה ולהציק לך ("אני אוהב אדם, או כמו שאומרים המטומטמים "אוהב ערבים"). אני, ורבים אחרים – ובמיוחד הליברלים ששמאלנות אינו בהכרח צרובה אצלם בחומרה – דווקא חושבים שישנה בעייתיות בגוף המגדיר עצמו כ"אוהב אדם" אבל ממוקד בבני אדם רק מסוג מאוד מסויים. מעבר לשחיתות המוסרית הברורה, במבחן התוצאה ובטווח הארוך לגישה כזאת יש רק נזקים, בעיקר משום הניטרול חסר הרחמים של כל התקדמות שאינה מאופיינת באלמנטים מהפכניים. אבל טוב... אני מניח שאני נסחף מאוד והאיש יודע להפריד בין אמונתו הדתית במסכנותו של כל ערבי, ובין העניין הנדון כאן.
אז מה יש לנו כאן? השמאלנים הקיצוניים הם רעים, רעים מאוד. אפשר להמשיך... ומה הבעיה? אולי בעצם ההתעלמות מהאחריות שישנה לשמאלנים לדורותיהם לבעיות והקרע בין היהודים לערבים? הקרן החדשה לישראל טובים לערבים, אבל המתנחלים לא? אני מרשה לעצמי לגחך. בניגוד לכותב המלהג כאן למעלה (שעוד ספוג בסטיגמות האייטיזיות אודות ה"ימנים") אני מרשה לעצמי להניח שאני מכיר לא רע דווקא את נושא הקשר בין יודאו-ליבראלים למיניהם והציבור הערבי והנהגתו. התנועה הרפורמית, נווה שלום, קיבוץ חנתון ושלל פילוסופים דו מסריים (יעני מדברים אחרת באנגלית ובעברית) הגובים 300-500$ לשעה וחצי של הזיות עם טמפל רפורמי באיזה אולם במלון ירושלמי – אני גם מכיר היטב. מתוקף עיסוקי מזה עשור לפחות במערכות מי נגר בנגב, או הגאוגרפיה ההיסטורית של מלחמת העולם הראשונה בנגב, גם את הפזורה הבדואית (שביקורים בה חביבים מאוד על אותם טמפלים שמאלניים שמר יערי, שלא ביושר, בוחר להכליל כמייצגי הגישה של היהדות הרפורמית: חיפוף הגדרתי שאני נתקל בו הרבה בכל מיני הקשרים) ועד לשנת 2000 – העידן בו הקלאשניקוב והאקדח שאמיר מבני ציון קנה כשנכנס לקבע נפוצו ביו"ש יותר מדי מכדי להמשיך בכך – גם ביקרתי אחת לשבוע באתרים רבים ביו"ש שהוזכרו בפעם האחרונה בתקשורת ההמונים אחרי מבט לחדשות עם קריינות ש לאורי דביר. מעולם – ושאלתי את עצמי את זה פעמים רבות – לא ראיתי ולו בדל של הוכחה כי ארגוני השמאל למיניהם הואילו במשהו שהיה יותר מאקראי ל"מטרה הערבית": ההתערבות השמאלנית הייתה במקרה הטוב זרה לחלוטין בתפישת עולמה למזרח התיכון, ובמקרים אחרים צינית לחלוטין. זו שאלה שמעט מאוד נשאלה אבל היא יסודית בחשיבותה: מדוע עדיין מתעקשים להקנות ולו שביב של חיוביות בפעילות בארגון שמאל קיצוני? בימים הטובים של השמאל – אי בימי יצחק שמיר – התגאו שמאלנים בכוח האידאולוגי שהם שאבו ממה שמכונה "מבחן התוצאה": למה אם כן הם מתעקשים להתחמק ממבחן זה כיום?
"יורים ובוכים" שוב, בציניות, פותר אותנו יערי מהעול של העיסוק בביטוי הזה. האמת היא שהביטוי אמיתי ונכון מאוד - מחקר מעמיק שנעשה לאחרונה אודות הלכי רוח, עיתונות ועיתונות ילדים בשלושה קיבוצים במלחמת העצמאות, הוכיח – כמשיח על פי תומו (משום שלא לכך כוון) כי מכבסה של מילים הסתירה היטב מעשים ומחשבות "ראקציונריים" במופגן בקרב טובי בחורינו האידאולוגיים. צמיחת הכוח ההתקפי של הזרם המרכזי בתנועה הציונית התבססה על פעולות גמול פראיות (שהיו במקומן, אבל.... לפי השקפת עולמו של אדם כמוני!), התנהלות הקיבוצים בתש"ח בנושאים הקשורים לרכוש, מקרקעין ותושבות של ערבים הייתה רחוקה מאוד מהנארטיב ההומניסטי שהמציאו לעצמם (בעזרת אנשים כמו שמעון אבידן). האמת? גם בתחום של ההתייחסות ברמת המיקרו הבסיסית ביותר את ה"ערבי בשטחים" – ויש לי נסיון של 16 שנות סדיר ומילואים בנושא – מעולם לא ראיתי עדות מקובלת ברמה חסרת פניות לאותה הומניסטיות שמאלנית מפורסמת. כמי שירד לפני כ 30 שעות בקושי מהמשימה האחרונה בעוד קו שטחים אני אומר בוודאות שלערבי הממוצע העובר על תקנה זו או אחרת עדיף בהחלט ליפול לידיו של חובש כיפה ולא לידיו של קיבוצניק/קיבוצניק לשעבר – ואני מדבר על אנשים שדעותיהם הפוליטיות ב"מקרו" ידועות לי היטב.
שלב שלישי: עכשיו תודה בטעויות שממילא כתובות בשמיים באותיות בגודל קילומטר כל אחת: הקיבוץ נכשל ארגונית, הקיבוץ נכשל בהתנכרות והתנשאות לסביבתו, השמאל חטא בתמיכה בסטאלין... נו טופ... לא הכל ממש נכון, נשמע כמו הכללה של ימני מתלהם בבחירות 1981: אני שמח לראות את כוחות הריאקציה מכרסמים דווקא במחנה השמאלני. קצת נחת. אבל מה? כל זה היסטוריה עתיקה. האמת? יש כאלה, אפילו מכל מיני עדות ולאומים, שקצת מתגעגעים לקיבוץ וסטאלין: אפילו שהיו בהם הרבה דברים רעים.
שלב שלישי, חלק ב': לאיזון (בשביל שהקורא השמאלני לא יברח) תודה גם בטעויות הקשורות בנטישת הקנאות הדתית: "השמאלנים לא עשו מספיק בשביל הערבים". בטח... אדוארד סעיד קיבל זיקפה עכשיו בקברו. יש טונות של מאמרים על הנזקים שבתפיסה זאת. מי שרוצה – ימצא בקלות.
ועכשיו קצת ליבב על דברים שכולם מתחברים אליהם: מסתבר, אם כן, שהשמאל האידאולוגי אשם בדי הרבה דברים. למעשה קיבלנו צ'ק פתוח של נטילת אחריות. מוזר אבל אני מוכן להשבע שחצי מהנסיגות שיערי מבכה עליהן הן פרי תופעות טבעיות – שכמותן קיימות במדינות רבות, טובות ובעיקר "נטולות כיבוש", והחצי השני הוא פרי פוליטיקה מושחתת של חדלי אישים (כמה מהם מהשמאל) שקישורם לאידאולוגיה כלשהי היא עלבון לאינטיליגנציה.
ועכשיו לחלק המעניין: קודם חוזרים על המאנטרה ש"כולנו יהודים טובים שרוצים אותו הדבר". או קיי... את זה שרוב השמאלנים המבוגרים הם יהודים טובים אני כבר יודע.
שוב תודה בטעויות שזועקות, ותמיד זעקו, לשמיים: מפא"י ההיסטרית והציונות האולטרה סוציאליסטית (האמריקאים קראו להם אז, לפני הרומנטיקה הקיבוצית של פוסט הסרט אקסודוס, "קומוניסטים" וגם די צדקו) ניסו להרוג את היהודי הישן ולהמציא יהודי חדש. הם נכשלו – עכשיו נהיה נועזים ונודה בדיעבד בכישלון זה: אפשר לקבל נקודות על זה – תוכנית ריאליטי במיטבה: הגבר הקשוח נשבר והSMSים זורמים. איזה מזל שנולדתי ב"צ'כונה" וראיתי כמה "גבר גבר" בוכים לאימא שלהם פה ושם. אני לא צריך שיערי יגלה לי שהכל היה בלוף. למבולבל העירוני מהמעמד הבינוני העליון, כך מסתבר לי, צריך אשכרה לספר שהיהודי החדש מהקיבוץ היה אפיזודה חולפת על גבול הבלוף: זה מוזר, אם ניקח בחשבון שברוב המקרים היו לו לפחות 2-3 מנכלי"ם, סמנכלי"ם או סתם קולגות כרישים שהיו יוצאי קיבוץ וחיו כחזירים קפיטליסטים לכל דבר. גן העדן הקיבוצי, בדיוק כמו ספרטה האידאלית, היו קיימים בעיקר בשירים (רצוי של הבלונדינית ההיא עם המבטא האמריקני הקל).
קצת תיקצור של ההיסטוריה "מטעם": אם כן ברור לנו שלזמן רב האמת הייתה עם הטובים – אפילו הדוסים האלה עם הכיפה הסרוגה (כבר לא הולכים עם עוזי, או בכלל נשק וגם התקדמו מהחולצה המשובצת...) היו בזרם המרכזי. זה חשוב כמובן, כי זה היה תור הזהב האבוד – ולכן הוכחה שיש דרך אחרת והיא, כמובן, לוותר לערבים על האדמה אבל לשאר אתה בליבנו (שמעתי את זה כבר, אני חושב שזה ביצוע 17 שערך של אותה מנגינה). אה... ואנו גם למדים שאותה קבוצה מעצבנת – רוויזיוניסטים – של לא דתיים, לא גלותיים, כן משרתים ואפילו שיודעים לכתוב – העיזה לכפור בהלכה הציונית ו"הובסה בוויכוח" אי שם באמצע שנות ה-30. מזל שהם סתם ככה נעלמו להם לעשירון הזניח ההוא, בטוח זה היה בגלל ברירה טבעית אידאולוגית. איזה מזל שעוד זכיתי לשמוע כמה אייקונים שמאלניים שחיו אותו זמן והיו גאים בחלקם באותה "תבוסה" ואפילו בכך שקנוניה עמדה מאחוריה. אני לא אספן של חומר תיעודי (אפילו בימים בהם קופסא כסופה עם כבל USB ו save as הם כל שצריך) אבל קטע כמעט יחיד שאני שומר הוא זה בו האייטולה הפוליטי יצחק בן אהרון מספר בגאווה, בפרץ מביך של כנות קיצונית, כי "לו ב 1933 לא היינו מטפלים בתופעה הזאת כפי שטיפלנו (בדרך של הכפשה ושלילת לגיטימציה ע"י קנוניה, כפי שמסתבר מהרצף הסיפורי בראיון המסויים) אזי מה שקרה ב 1977 היה קורה ב 1933" !!! כל מילה נוספת מיותרת.
ועכשיו כשאנו שולטים בטרמינלוגיה אפשר לחזור לתעמולה הישנה והטובה: "גוש אמונים הדתי משיחי" (בגלל שהוא מיישב יהודים בשטחים...), "החילונים הרוויזיוניסטים" (מי ירוץ לוויקיפדיה בשביל לגלות שמשה שמיר לא היה, רמנא ליצלן, רוויזיוניסט? אותו אחד שלא ירוץ לבדוק, ולגלות, שמנחם בגין שלל את הממשל הצבאי (לא בשטחים הכבושים...) כאשר זה נתמך ע"י לא אחר מאשר השמאל). וזה כמובן בלי להכנס לדיון אודות הקביעה (הללא ספק דתית מבחינת הדבקות בה למרות שהיא מחוסרת יסוד של הגיון) כי יישוב יהודים בשטחים ה"כבושים", בין הערבים וללא נישולם מאדמתם, הנה "משיחיות דתית", בעוד הרחבת אדמות משמר העמק ב 1948, לא בין וכן ע"י נישול, באה מתוך מניעים נעלים יותר (סתם תאוות בצע מגובה באדישות הסטואית לגורל האחר האפיינית לחברות קוואזי סובייטיות). גם אם הכותב אכן ישר כסרגל (ציבורית ועם עצמו) אין לי שום ספק שלא יכנס לעניין זה. שהרי כאן תקועקע ה"זכות" של השמאל על נארטיב האמת, בעיקר משום ולא תעצר אפילו ב"זיקה" – פשוט תתפורר לחלוטין.
כמובן שיש לציין שהמשך המאמר, מן הקטע "הוויתור למתנחלים..." בהיר ותקף אכן באופן אמיץ, ואולי יכול אפילו להיות מנותק, לצורך התרגיל, מן הקטע כולו ולעמוד בפני עצמו. שקיעת הלאומיות הישראלית (ובעצם החילונית) אצל בני הדור של לאחר בן גוריון, ובעקבותיה אבדן הדרך, העייפות, הנרגנות וההיסטריה אצל מצביעי המרכז, השמאל וגוונים מסויימים מן הימין בני ימינו, היא אכן תופעה ברורה. ההדגשה של הזיקה בין דעיכת הזהות היהודית המתמשכת (כבר עמוק בתוך דורו של בן גוריון, ואף במזיד ולא רק כתהליך טבעי) לדעיכת השהות הלאומית נכונה גם היא. המסקנות, כך נראה לי, מאוד מעומעמות, ולא במקרה.
מי שחשב שיבעט ביהודי ההיסטורי וימציא מתוכו יהודי קטן, זריז, ממזר ואהוב שיטול עליו רק הטוב שביהודי הישן (בעצם מהות התנועה הרפורמית עוד בימים שהייתה אידאולוגית ולא מתנ"ס עצום מימדים המאגד את כל היהודים שנהנתנים מכדי להיות באמת אנשי מסורת עקביים, אולם בו זמנית מאוד רוצים להשאר, כל סוג של, יהודים) מגלה עכשיו כי בדיוק כמו רוב היצורים תוצרי המעבדה, ולא האבולוציה, גם היהודי החדש מאופיין בנעורים של חוג הסילון ואחריהם זיקנה מתמשכת ומביכה מאוד. מי שהעדיף השרדות שלטון מפלגתו והזרם האידאולוגי שלו לאורך זמן, ע"י בריתות פוליטיות בלתי מוסריות, גילה כי גם אכל את הדגים הסרוחים וגם גורש מן העיר.
הסיפור האמיתי הוא לא על שקיעת הישראליות בשל היבריס של אנשי השמאל החביבים (ומלאי הכוונות הטובות), הסיפור האמיתי הוא על קריסת הישראליות הראשונה בשל התנייתה בזיקה מתמדת למפלגה וזרם פוליטי מסויים. השמאל לא "נואש מן המדינה" בשל ההשתוללות (האמיתית או הלא אמיתית) של אותם מתנחלים עתירי כוחות אה-לה-פרוטוקולים של זקני ציון (בקבעון מחשבתי של מי שמכיר בוודאי את מנגנון אנ"ש השמאלני, יערי מניח כי גם בגוש אמונים תכננו להשתלט על צמתי מפתח באותו אופן...) אלא משום שבמשך כשישים שנה הוא הורגל לא להרגיש שהוא בעל "זיקה" לשלטון, אלא שהוא בעל "זכות" עליו! ואם נגנבה לו המדינה (וכאן שוב בא לנו המר"ן ע. יוסף של השמאל, בן אהרון, ובגילוי לב מביך סיפר לנו בשידור חי באותו לילה מה התחושה האמיתית של דמוקרט שמאלני), והאבידה אינה מוחזרת בתוך זמן סביר, הרי שהיא אינה שלו עוד. מאחר ואינה "שלנו" הרי שכל מה שהנה מייצגת שלילי: בת דור תש"ח – יפה ירקוני – שוודאי יצא לה לשיר באיזה קיבוץ שבית העם שלו עוטר בפסנתר של בית השיח מהכפר השכן – פתאום נזכרה שחטיבות צה"ל הן "קלגסים נאציים". הישראליות השמאלנית הייתה על תנאי כך הזמן ועכשיו משברור כי דינה לעולם לא עוד להיות שייכת בלעדית לו (משיחי השקר כמו אהוד ברק ניפצו אפשרות זאת לנצח) הרי שרבים גילו פרצופם האמיתי ואומרים, בעצם, את האמת: זה לא שלנו, עדיף שיקחו את זה הפאשיסטים הערביים ורק שלא יהיה של אלה שגנבו לנו.
הישראליות הראשונה השוקעת, אינה הולכת מדחי את דחי משום "השחתת הכיבוש" או ההתחככות בערבי השורשי: למען האמת למי שבא במגע עם ערביי ארץ ישראל קשה שלא לשים לב למידת אי השורשיות אצל קבוצה זאת. הרומטיקן השמאלני רואה בשולי הכפרים כמה פלאחים המתחזקים גדרת אבן ושוקע לאנחות של אוריינטליזם מזוייף בעודו מטה מבט למגל הווילות של היישוב היהודי הסמוך. האמת הרבה יותר מורכבת: ההיכרות של הערבי הממוצע עם סביבתו מביכה ברמתה הנמוכה. הערבות ההדדית בין הערבים אפסית עד לרמה שמעוררת אפילו אצת אנטי ערביסט מובהק כמוני, רגשות מעורבים. אפילו המשורר ה"לאומי" של ערביי ארץ ישראל היה, בסופו של יום, נהנתן בורגני שעלה למדרגת "עמוס הנביא" על כתפי בורגנים יודאו נוצרים, וכמובן סתם רומטיקנים ישראליים.
לערבי אין "זיקה" חריגה לארצו: האמת היא כי זיקתו היא מבין החלשות שאי פעם נתקלתי בהן באיזושהי תרבות שבדקתי. מדד ברור, בעיני, לחוסר זיקה, הוא תדירות ועוצמת האירועים שיכולים לגבור על זיקתו ולגרום לו להעדיף משהו אחר על פניה. אצל הערבים ניכר כי כמעט כל דבר יכול לדכא את זיקתו לאדמה.
ומי הוא זה הממציא כל פעם מחדש את הזיקה האגדתית הזאת? כמובן שזהו זרם מסויים בשמאל הישראלי שמפחד, המעורב במבוכה ובושה, מפני סוג אחר של ישראלים, מוכן להעצים ולחזק את הלאומנות של הערבי. ואם לא יצליח לעשות זאת בפועל (יותר קל לשכנע ערבים לגנוב גדר של מאחז בדרום הר חברון, "מסיהות פליליות" מאשר לפרוץ בה פרצה "משום שאלה אדמות ערביות גזולות") הרי שלפחות ירומם את האגדה. חלק לא קטן מן השמאלנים המדוברים לא נטשו את הישראליות לטובת קוסמופוליטיות, או סתם "אנטי" – הם פשוט הפכו למאמיני דת ה "פלסטיניות" (כפי שהגדירה יפה הוגת דעות בריטית לאחרונה). הישראלי הישן ההוא לא ממש נעלם: הוא פשוט החליף דת! פעם האמינו במין כאילו מדינה שכונתה ישראל (ואופיינה בכך שהייתה צנומה על גבול האנורקסיה, נרדפת ורועדת עד כדי כך שאפילו האנטישמים אהבו אותה ונשלטה ע"י מפלגה אחת ולעולם) היום הם מאמינים ב"פלסטיניות". זו בעצם אותה דת רק בשם אחר – אמונה בכל דבר שאינו מדינה מסודרת ולאומית.
בוודאי שקיימים אחוזים ניכרים של כאלה המעדיפים, במרירות, לדבוק בכל זאת בישראליות. יערי, מסתבר, הוא כזה. נו טוב... אני שמח שהוא יצא מן הארון, לפחות חלקית.
_____________________________________
.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
