לפי מקורות שונים הייתה התיישבות כושלת בתל ב 1867. אני מחפש אם היה קשר בינם לבין הטמפלרים בחיפה.

ובייחוד האם בוודאות ההתיישבות בתל, החלה לפני! שהחלה התיישבות כל שהיא של טמפלרים בחיפה.

ובנוסף, תמונות של המתיישבים ו \ או המבנים שלהם בתל, יתקבלו כאן בשמחה.



ולמעונינים, סקירה על המקום:

http://www.biblewalks.com/sites/Shimron.html

http://www.articles.co.il/article/1...%99%D7%A4%D7%94

נחשונים בעמק

בצידו הצפוני של בית הקברות בשולי חומת הבטון הקטנה עומדת מצבת אבן גדולה ובולטת, היוצאת דופן בבית הקברות, על המצבה כתובת בגרמנית המנציחה את הראשונים שהגיעו לארץ כחלוצים לפני המחנה. הכתובה מספרת כי ב 1867 התיישבו חלוצים, חברים מהאגודה הטמפלרית במג'דל, כניפס וסמוניה, ואבן זו היא מצבה לזכרם. החלוצים הם צעירי הקהילה בגרמניה שחששו מגיוסם לצבא החליטו לעשות מעשה, הם הקדימו ויצאו לארץ להתיישב בעמק יזרעאל על אדמות הכפר כניפס לימים הקיבוץ שריד, אדמות מ'גדל היא מגדל העמק וסמוניה היום תמרת, הקבוצה עברה תלאות וסבל, רכושם נשדד, השלטון המקומי התנכל להם, המיסים שנגבו מהם גמרו את רכושם והקדחת עשתה בהם שמות, מתוך 25 החלוצים האמיצים 15 מתו בתחילת המאבק, האחרים עזבו לגרמניה או התפזרו במושבות האחרות. האנדרטה בבית הקברות הוקמה והוצבה בבית לחם הגלילית, המושבה בית לחם הגלילית הייתה למעשה המשך עשייתה של הקבוצה וביקשה לשמר את זיכרונותיהם של הראשונים באנדרטת הבזלת המרשימה. האנדרטה נחנכה ברוב פאר בשנת 1933 על ידי חברי הקהילה הטמפלרית מכל הארץ, שאף העלו כאן את ההצגה 'סמוניה', שבה שיחקו ילדי בית לחם הגלילית את דמויותיהם של המתיישבים הצעירים, והבדואים המקומיים, עד לסופה הטראגי של ההתיישבות. הופמן ראש הקהילה כתב ביומנו: "גם הם מתו בשביל המקדש בירושלים, בזמן שרותם את הרעיון האלוהי של המקדש". הקבוצה בזמן שהותה בעמק הוצאה ממסגרת הקהילה הטמפלרית בכדי לא לקבל אחריות על גורלה, אבל לאחר כישלונם שלחה הקהילה בגרמניה תרומה קטנה למתיישבים אולי בכדי להצדיק את מצפונם. בשנת 1970 עם פירוק בית הקברות הטמפלרי בבית לחם הגלילית, נלקחה גם המצבה הזו והועברה לבית הקברות בחיפה, כזיכרון לנחשונים וראשונים בעמק.

חומר על ההתישבות בחניפס וסמוניה - בעמק ניתן למצוא בספריהם של אלכס כרמל - התיישבות הגרמנים בא"י בשלהי התוקופה העותומנית, הוצאה מחודשת של אוני' חיפה. יש בספריות, היה קשהלמצוא ביד שנייה תקופה מסוימת.
סמוניה - תל שמרון
חניפס - שריד
לפי אלכס עליו השלום התחילה התשיבותשלהם בשנת 1867 - לפני חיפה.
גם יוסי בן ארצי הזכיר אותם בספרו על המושבות הגרמניות (-בהקשר הגיאוגרפי התיישבותי) מגרמניה לארץ הקודש.
חיים גורן מתל חי
וזכור לי מאמר גדול, אולי מספר זאב ולנאי, שלצערי אני לא זוכרת מי כתב, שמנתח את חכירת האדמות , את הקשר לצלר ולשנלר מנצרת שהיו הפטרונים שלהם במידה מסוימת ואת הנטישה של המקום מסיבות מובנות וגם מסיבות פולטיות ןבעיקר בגלל התנכלות השלטונות לקבוצה.
אני לא בטוחה שיש בכלל שרידים שלהם בשטח, יהיה מענין למצוא משהו
אבל כמו שכתב קובי פלשימן - המצבות בחלקה הטמפלרית בבית הקברות בחיפה.

את כל הספרים הרלונטים שצינת, ויותר יש לי. את המאמר לא, ואשמח אם תעזרי לי להגיע אליו.
בלי נדר אוציא בעתיד סיכום הנושא כולל צילומי האנדרטה. מצבות אישיות בחיפה לא מצאתי, למרות שיש לי חלק מהשמות.
למה התכוונת ב "חיים גורן מתל חי "

ואת מתכוונת לספר : קתולים אמתיים וגרמנים טובים
אין לי את הספר. האם יכולה במשפט אחד לתאר מה הקשר הספציפי בין הספר לנושא שלנו

בספר וילנאי חלק 2.

אם כבר בטמפלרים עסקינן, והמומחיות שלכם כה מעוררת קנאה - הנה שאלה שכבר הרבה זמן אינני מוצא לה תשובה:

מי תכנן את בית הכנסת של זכרון?

אני יודע שהטמפלרים הם שבנו אותו, ושמעתי את כל המיתוסים על מסיבת חנוכתו, ועל השוחד לשליט האזור וכו', אבל בשום מקום לא הצלחתי למצוא את שם המתכנן.

באותן שנים הוקמו בתי כנסת גם בראשון וברחובות, שתוכננו ע"י ברוך פפירמייסטר, שתכנן גם את הסראיה של יפו (זו שהאצ"ל פוצץ, וחולדאי שיפץ). הם דומים למדי לביהכ"נ של זכרון, אך יש הבדל משמעותי - הקשתות המחודדות. אלה קיימות רק בזכרון.

קשתות מחודדות מעידות, בדרך כלל, על אחד משני הנושאים הללו:

מזרחי, או ערבי - וזה יכול להתאים לניחוש שביהכ"נ תוכנן ע"י טמפלרים גויים, שמבחינתם יהדות ומזרח היו היינו הך;

גותי, או "ירא השם" - סגנון בניה אופייני לבתי תפילה, באירופה. שוב, בהתייחס לכך שלטמפלרים עצמם לא היו בתי תפילה, הרי שניתן לנחש שהם העניקו חזות "גותית" לבית הכנסת.

ולפיכך אני מנחש שגם התכנון של ביהכ"נ היה טמפלרי. האם אני צודק?

גוטליב שומאכר בין פעולותיו הרבות עסק גם בתכנון בתים. משפחת ביילהרץ עסקו בבניה. מקווה למצוא זמן לחפש בספר תולדות משפחתם, אם גם עסקו בתכנון ואם יש קשר לזיכרון

אני מצאתי בספר
the story of the Beilharz family
שגוטליב שומאכר נ1887 מינה מטעם המינהל של רוטשילד, את כריסטיאן ביילהרץ לבנות מכלול מבנים חקלאיים בזיכרון , עזר לו האח פריץ. לאחר מכן משפחת ביילהרץ בנו את היקב בראשון
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ad.php?t=363460
, ומבנים ב אום אל ג'מאל. על תכנון לא מצאתי

לא רק שהם בנו אותו אלא בגלל בניתם התפתח סיפור מטורף ב"מסע הרבנים" שיזם הרב קוק
ברגע שהגיעו הרבנים למושבה ליוו אותם בני המושבה אל בית הכנסת המפואר העומד במרכז המושבה ,
הרב קוק והרב זוננפלד התכבדו להכנס ראשונים אל המבנה ובאותו רגע חשכו עיני התושבים
עשרת הרבנים ובראשם השניים המוזכרים לעיל פנו על עקביהם ויצאו מבית הכנסת אל האכסניה
ושם התפללו את תפילת הערבית ולמחרת (צריך לומר שיום הגעתם היה ערב שבת -שישי )
כמובן הרוחות סערו מדוע הרבנים מדירים את רגלם מהמקום
התשובה ניתנה ביום ראשון שהגיעו הפועלים והחלו להרוס את הבימה שהוקמה ע"י הטמפלרים ונראתה כמזבח בכנסיה !!!
ולאחר שנהרסה הבימה וניבנתה מחדש קיבל בית הכנסת את ההכשר והרבנים ממשיכים למושבה בת שלמה ....

אין, למיטב ידיעתי, קשר בין הויכוח סביב הבימה בבית הכנסת לבין העובדה שהטמפלרים היו מעורבים בבנייתו, ואולי אף בתכנונו.

הויכוח היה בעיקר סביב אופיה של היהדות במושבות: התהיה אורתודוקסית, כמו בארבע הערים הקדושות, או שתהיינה לה נטיות ליברליות/רפורמיות, כמו בהרבה בתי כנסת בצרפת, למשל. ויכוח דומה היה גם סביב שאלת השמיטה.
הברון ופקידיו הורגלו לבתי הכנסת הליברליים יותר, במערב אירופה, שם הבימה היתה ליד ארון הקודש. הרבנים, ובראשם הרב קוק, דרשו שהבימה תהיה כמקובל בא"י - במרכז האולם. כלומר הויכוח היה אם בית הכנסת כולו יפנה לכיוון אחד, ושם יהיו גם הבימה וגם ארון הקודש (התפישה הליברלית, שהושפעה מהכנסיות), או שכולם פונים למרכז, במבנה קהילתי (התפישה האורתודוקסית, הנשענת על בתי הכנסת העתיקים).

מי שהשתתפו בויכוח היו הרבנים, מהצד האורתודוקסי, ופקידי הברון מהצד הליברלי. הקהילה עצמה, של מתיישבי זכרון, מצאה את עצמה בין הפטיש לסדן. הטמפלרים לא היו בכלל בעסק.

אם אפשר כמה שיותר אינפו'

מה כל כך מטורף לפרק במה שלא מתאימה ליהדות ?

אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : זכרון יעקב ופולמוס בית הכנסת
מחבר: ד"ר אבינועם רוזנק


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://lib.cet.ac.il/images/right_down.gif]


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://lib.cet.ac.il/images/left_down.gif]








מחדרה נסעה משלחת הרבנים לזכרון יעקב. גם במפגש עם אנשי זכרון יעקב לא צפו הרבנים קשיים מיוחדים, שהרי התושבים היו אנשי העלייה הראשונה, שבאו מבתים מסורתיים. ואולם למשלחת נכונה הפתעה לא נעימה: הרבנים נכנסו למושבה ואיש לא חיכה להם כדי לקבל את פניהם. זה היה יום שישי, והרבנים נכנסו לאכסניה. ראש הוועד וחבריו ששמעו על בואה של המרכבה מיהרו להגיע אל האכסניה. לאחר חילופי ברכות סיפרו לרבנים כי המושבה כולה כבר התכנסה כדי לקבל את פניהם - אך שבוע קודם לכן! אנשי זכרון יעקב הזמינו את הרבנים להתפלל בבית הכנסת הגדול שבמושבה. המושבה הוקמה, כמו יתר מפעלי ההתיישבות של העליות הראשונות, במימונו של הברון רוטשילד, והוקם בה בין היתר את בית הכנסת הגדול. בנוסף על בית הכנסת הזה היה מניין קטן לתימנים שהתגוררו במושבה. בית הכנסת בית-יעקב (על-שם אבי הברון, כשם המושבה) נבנה בפיקוח אדריכל ששלח הברון רוטשילד מצרפת, ומכיוון שמקצת התושבים היו אנשי אלזס, שגישתם הייתה מודרנית, הוצבה הבימה, בשונה מבתי הכנסת במזרח-אירופה, ליד ארון הקודש ולא באמצע בית הכנסת.

כאשר הבחין הרב קוק במיקומה של הבימה כעס מאוד. שינוי המיקום לא היה מבחינתו עניין של מה בכך. הנושא היה טעון מכיוון שהמיקום היה סמל המאבק של הזרם האורתודוקסי בתנועה הרפורמית במערב-אירופה. אחד התיקונים שהנהיגה התנועה הרפורמית, בניסיון להתאים את הפולחן הדתי לרוח הזמן, היה העתקת הבימה ממרכז בית הכנסת לחזית האולם, כנהוג בכנסייה. בשונה ממאבקים אחרים של האורתודוקסיה, למשל, איסור הנגינה בבית הכנסת בשבת וקיום מחיצה בין הגברים לנשים בבית הכנסת, לא היה עניין הבימה איסור דאורייתא ולא איסור דרבנן. זו הייתה סוגיה אסתטית בלבד. ואולם, מיקומה היה מעין הצהרה על עמדתה של הקהילה בוויכוח שבין הרפורמים והאורתודוקסים. לכן, הזרם האורתודוקסי, ששלל בעיקרון כל שינוי של מנהג, אסר את התפילה בבתי הכנסת שבהם הבימה לא ניצבה במרכז.

הרבנים - מזועזעים ממראה עיניהם - דחו לפי שעה את הטיפול בנושא ועברו לתחומים אחרים הקשורים לחיי המושבה. הם דרשו להקפיד בענייני תרומות ומעשרות. במהלך אותו היום הגיעו ליקב ולבית הבד ומצאו פתרונות לבעיית העדר הפרשת מעשרות - כדי להכשיר את השמן שהוכן ללא הפרשה כדין. לעומת זאת, בעיית בית הכנסת נותרה ללא פתרון. הרבנים, בעקשנות חסרת פשרות, עמדו על כך שיש לשנות את מיקום הבימה. בקרב ועד המושבה והאיכרים הייתה מבוכה רבה: האם ייתכן שהרבנים לא יתפללו בערב שבת בבית הכנסת המרכזי? לרבנים נאמר כי הבימה הוזזה כך שתרצה את דעתם, אולם זה היה פתרון זמני - עד מוצאי שבת בלבד. הרבנים סירבו והודיעו כי כף רגלם לא תדרוך בבית הכנסת עד שהבימה לא תועבר באופן קבוע אל המקום הנהוג במסורת ישראל. ועד המושבה התכנס לדון בבקשה החריגה ושיגר לרבנים הצעת פשרה: הבימה תוזז ותישאר במקומה החדש במשך חודש. הצעת הפשרה נדחתה. נשלח מכתב נוסף: שמא חודשיים יספקו את דעתם? גם זה לא בא בחשבון, ענו הרבנים. בעניין הזה, טענו, אין פשרות ואין בכוונתם להגיע אל בית הכנסת ללא התחייבות של הוועד בעניין הזה.

ערב שבת התקרב ושליחים אצו רצו בין בית הוועד לאכסניה. כמה מן האיכרים הסכימו כי המיקום הנוכחי של הבימה מזכיר את מבנה הכנסייה. הרב בן-ציון ידלר - שהכיר את אנשי המושבה מביקוריו הקודמים בה בתוקף תפקידו - יצא מחדרו ונפגש עם כמה איכרים ברחוב וניסה להסביר את עמדת הרבנים. האיכרים שאלו כיצד ניתן לשנות את מיקום הבימה בניגוד לתכנון של האדריכל ששלח הברון. פקידי הברון - שלא היו בין המתפללים בבית הכנסת, אולם בלהט הוויכוח עורבו בדבר - לא היו מוכנים לדון בשינוי. הרב הורוויץ כתב לברון מכתב שבו הסביר את התנגדות הרבנים וביקש לשלוח אותו לפריז. ככל שנקפו השעות התגבשו במושבה שתי קבוצות: האיכרים שתמכו בעמדת הרבנים ואלה שתמכו בעמדת הברון. סמוך לכניסת השבת החליטו הרבנים כי לא ילכו לבית הכנסת, ומכיוון שלא היה להם מספיק זמן להגיע אל בית הכנסת השני בזכרון יעקב, זה של יוצאי תימן, החליטו להתפלל ביחידוּת באכסניה. קבוצת איכרים הגיעה אל האכסניה כדי להביע את תמיכתם ברבנים. התפילה נערכה באכסניה בנוכחות קהל גדול, ובית הכנסת במרכז המושבה נותר ריק.

למחרת, בשעות הבוקר המוקדמות, הגיעו אלברט כהן, פקיד הברון, וגבאי בית הכנסת אל הרבנים באכסניה וביקשו מהם לכבד את בית הכנסת בתפילתם; הם התחייבו בפניהם כי לאחר השבת תפורק הבימה ותועבר לצמיתות למרכז בית הכנסת. הרבנים התרצו ואנשי המושבה התכנסו לתפילת שחרית כשהבימה עדיין ניצבת על מקומה. הרב קוק עלה לבימה לפני קריאת התורה ונשא דרשה על טיבה של ההתבוללות, על חשיבות מיקומה של הבימה בבית הכנסת ועל ההרס הטמון בכל שינוי שאינו תואם את הרוח הלאומית-יהודית. דרשתו נסבה על הפסוק: "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם" (בראשית, לה: 2) במשך השבת קיימו הרבנים שיעורים נוספים. בטיולם ברחובות המושבה שוחחו עם תושביה ושמעו את בקשותיהם ואת תלונותיהם על פקידי הברון שאינם מבינים לרוחם.

במוצאי שבת התפללו הרבנים תפילת ערבית עם בני המושבה בבית הכנסת. הרב קוק עלה על הבימה לעשות הבדלה וניצל את הרגע הזה לומר דבר לבני המושבה:

מאחר שההבדלה בין המדרגות השונות, בין ישראל לעמים, בין קודש לחול, בין אור לחושך, צריכה להיות חזקה כיין הבלתי מזוג [על-פי ההלכה, צריך להיות יין בלתי מזוג - בלתי מהול]. אבל עתה שאנו עושים לטשטש את ההבדלים בין קודש [של עולם התורה] לקודש [של עובדי האדמה] ולהביא אחדות בישראל בינינו הרבנים לבין האיכרים עובדי האדמה, בכדי לעבוד בלב אחד את הבורא - נמזוג את היין [נערבב בו מעט מים, בניגוד להלכה] ונבדיל (הדרי, הגות והלכה, עמ' סא).

לאחר צאת השבת התכנסו הרבנים וחברי הוועד לדון בתיקונים הנדרשים. ענייני החינוך עלו על שולחן הדיונים. הרב קוק תבע לתת חינוך דתי הולם לילדי המושבה, ואולם ועד המושבה לא קיבל את הדברים בקלות. התנהלו ויכוחים סוערים, וראש הוועד טען כי חינוך דתי צריכים לקבל רק אלה שמעוניינים בחינוך הזה. הרב קוק הציע לחלק את החינוך לשניים: תלמוד-תורה בעבור אלה החפצים בחינוך דתי; ומסלול לימודים לאלה שאינם מעוניינים בחינוך תורני מובהק, על ידי מלמד דתי, שהרי "גם את הרחוקים לא ניתן להזניח". הוא דרש למצוא ללימודי הקודש מורה ירא שמים והזהיר מפני ההשפעה השלילית של המורים החילוניים. הרב קוק דיבר גם על הצורך לתקן את עניין התרומות והמעשרות מיבולי המושבה. כן עמד על הסוגיות הבאות: הקפדה על שמירת השבת במושבה; איסור על העמדת חופה בבית הכנסת; הפרדה בין בנים ובנות בבית-הספר; הסרת הכתובת בבית הכנסת שבה תורגם לצרפתית הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". בנוסף הזכיר את סוגיית מיקומה של הבימה בבית הכנסת. למרבה ההפתעה, הוועד גילה קשיחוּת ונסוג מן הסיכומים הקודמים: בענייני החינוך בבית-הספר - המורים במושבה צריכים לדון, ובעניין הבימה - התיקון היה לשבת אחת בלבד. הרבנים היו נבוכים, וציינו בפני אנשי הוועד כי התחייבו לכך שהבימה תועבר אל מרכז בית הכנסת. לאחר ויכוח ארוך פרשו הרבנים לאכסניה ואנשי הוועד נשארו לדון בשאלה באילו נושאים יש בכוונתם להתחייב בפני הרבנים. למחרת בבוקר קיבלו הרבנים מכתב שנוסח באופן דיפלומטי. אנשי הוועד ביקשו להגיע לפשרה ודחו את ההחלטות בסוגיות השונות לאסֵפת החברים ולאסֵפת ועד בית-הספר. תפילת השחרית בבית הכנסת הגדול הסתיימה בתרומה שתרמו הרבנים להזזת הבימה; גם אחד האיכרים תרם למטרה הזאת 200 פרנק.


מזכרון יעקב המשיכו הרבנים במסעם למושבות בת שלמה, שפיה ועתלית. בכולן התגלה מצב דומה: היו בהן בתי כנסת מרכזיים נאים אך מספר המתפללים היה מועט אם בכלל; היו בהן מקווי טהרה אך אלה היו סגורים מטעמים כאלה ואחרים; לא התקיימו בהן מסגרות של חינוך תורני; השבת לא נשמרה כדין; המצוות התלויות בארץ לא נשמרו כלל או נשמרו באופן חלקי.

בעתלית התחוללה סערה: כששמע המורה של המושבה בעת האסֵפה של הוועד עם הרבנים, שאליה נכנס בלי שהוזמן, את דרישתם לשפר את החינוך הדתי, קם על רגליו והתנגד: "הרבנים באו מאיזו פינה נידחה ואינם יודעים ומכירים את מהלך החיים במושבה. אם האבות אינם שומרים תורה ומצוות, תורה לבניהם למה?" ('אלה מסעי', עמ' לז). אנשי הוועד ביקשו מהרבנים לסייע להם בבחירת שם עברי למושבה במקום השם עתלית. המורה של המושבה העלה את השם מגדיאל שהציע ההיסטוריון פרופ' יוסף קלאוזנר. הרב קוק דחה את ההצעה. הוא טען כי השם מגדיאל מזכיר את שמה של מרים המגדלית שהיא דמות מהברית החדשה. הרב קוק הציע את השם תרומיה על שם התרומות והמעשרות שעתידים להעלות בני המקום. למשמע ההצעה קפץ המורה שנית על רגליו, ובקולו כעס והתמרמרות: כיצד מתנהל דיון כזה ללא כל בני המושבה? הרי הוא מכיר את אנשי המושבה, אמר, והם לא היו מסכימים לדברים הנאמרים באסֵפה. אחד התושבים השיב למורה ואמר שיפסיק לכפות על בני המושבה את דעתו כאילו היו כולם רכושו הפרטי. המורה לא נשאר חייב, והשיב בצעקות:

בני המושבה אינם שומרי דת ודין, מחללי שבתות, מעשנים בשבת, עובדים את עבודת השדה בשבת, לא מתפללים וכו', ומשא ומתן בכגון דא אינו אלא הבל וצחוק. הוא כשלעצמו אינו רואה בזה כל מגרעת אם מחללים את השבת, אבל צריך הוא להבליט את המציאות, ועל כן הוא מוחה בכל מה שדנים בזה (שם).

הרב קוק והרב הורוויץ ביקשו לפייסו בדברים רכים, אולם המורה המשיך לטעון בכעס שמפסיקים אותו באמצע דבריו, ומחה על כך שלא קראו לו לישיבת המועצה. לקראת חצות הסתיימו הדיונים תוך ניסיון של הוועד ללכת לקראת דרישות הרבנים. בשתיים בלילה התיישבו הרבנים לסעודה והאסֵפה הסתיימה בשירה ובריקודים.


למחרת בבוקר תוקנו עוד כמה ענייני הלכה הקשורים ליבול החקלאי של המושבה. הרב הורוויץ הבטיח לשלוח למושבה ספר תורה בעבור בית הכנסת, ובני המושבה נפרדו מן הרבנים לשלום ברוח טובה.

לפי מה שהבאת מדובר על אדריכל צרפתי.

אחד עד כמה שזיכרוני לא מטעה אוותי
ספר בשם "ואלו מסעי "
השני עוד פעם זכור במעומעם
של יעקב הדני שמו כמדומני
התישבות חילונית והרב קוק או ההיפך הרב וההתישבות החילונית
וכן ספר שהוציאה הציונות הדתית בשם "גנזי הראי"ה "

אני יודע/זוכר שיש עוד ספר אחד שנכתב על מסעותיו של הרב קוק ויש לי אותו איפשהו בספריתי אך אני לא מוצאו...