 |
28-06-2011, 20:25
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,326
|
|
הם ירו שם כמו משוגעים. המ"מ אמר: 'אתה מוכן לבוא למות אִתי?'\ מאת נעמי גידם
"לכל מלחמה יש את הקרב האחד שלה- זה שיזכרו גם אחרי שאבק השריפה ישקע. ממבצע 'עופרת יצוקה', אומרים מפקדים בכירים ראוי להיצרב בתודעה הקרב בתל אל- הווא. חיילי גבעתי הנאבקים במחבלים בוערים, מכות אש בלתי פוסקות ורימון שרק במזל לא התפוצץ- זה סיפורו של הקרב שהפך למור"ק. מור"קים, כך נדמה, נבנים מרגעים קטנים, כל לחימה מזמנת אליה לא מעט רגעים גדולים וסיפורי גבורה, אבל מור"ק שיסופר בעיניים נוצצות בחטיבה צריך שיהיה בו איזשהו קסם נוסף, רגע דרמטי שיהפוך אותו לאלמותי, המשפט שאמר המפקד רגע לפני, הלוחם שקם להסתער, או אינסטינקט של רגע- עשויים לבקנות לסיפור הקרב חיי נצח. 'רחד מהמ"כים שלף נצרה של רימון כדי לזרוק אותו פנימה', משחזר סמ"ר (מיל') יוסף לוין, משוחרר טרי מגבעתי, את הקרב בתל אל- הווא, שכונה בדרום מערב העיר עזה. 'באותו הרגע בדיוק גם המחבל זרק רימון חזרה. רצנו חזרה למגנן, והמ"כ נשאר עם הרימון והנצרה פתוחה- כל מה שנשאר לנו זה רק לזרוק אותו פנימה. כולם ירו שם כמו משוגעים. המ"מ שאל אותי: 'אתה מוכן למות אִתי ביחד? אנחנו הולכים עכשיו להכניס להם את הרימון.' וזה באמת היה האחד שגמר אותם.
הם חיכו לנו
כבר כמה ימים שמסתובב בין לוחמי גבעתי השם 'תל אל- הווא'. מאנשי הצוות הבודדים שנכחו בהיתקלות הוא עשה דרכו ללוחמי גדוד שקד ומשם- לפיהם של לוחמי החטיבה כולה. כמו 'בינת' ג'בּל', 'המתלה' או 'החווה הסינית', גם הוא נושא עימו ניחוח זר, רחוק, מסתורין ששייך בדרך- כלל לקרבות היסטוריים. מפקד הפלוגה המבצעית של גדוד שקד, סרן דוד סלובוצקי, זוכר את הקרב לפרטי פרטים. 'היינו אמורים לכבוש איזה בניין', הוא משחזר. 'בדרך למשימה שינו לנו פתאום את היעד, ואמרו לנו לכבוש בניין אחר שהיה ידוע כמתקן לייצור אמל"ח של חמאס. הגענו לבניין בעל שמונה קומות. סרקנו את הקומה הראשונה. היא הייתה שקטה לחלוטין. עלינו אל הקומה השנייה, סרקנו את הדירה הראשונה. פוצצנו את הדלת ונכנסנו., אבל גם שם לא מצאנו שום דבר חריג.' הסריקה האִטית התנהלה באווירה מתוחה. 'כמפקד שמוביל אנשים, אין לך את הפריווילגיה לפחד', אומר סג"מ בניה שראל, מ"מ חוד בפלוגה. 'אתה לא מרשה לעצמך- אפילו אם אתה משקשק מפחד. הקפדתי תמיד להיות ראשון- להיות זה שסורק את הדירות לפניהם. שאם מישהו ימות- זה יהיה אני.' חדות עין של אחד הלוחמים הובילה לפתיחה באש. 'הקשר שלי, סמ"ר אדם מזרחי, זיהה פתאום שמישהו רץ בתוך הבית מחדר לחדר', מתאר סלובוצקי. 'צעקנו לו שיצא החוצה, אבל אף אחד לא ענה. ירינו צרור אל תוך הדירה- אבל לא הייתה תגובה. רק אחרי שזרקנו רימון פנימה, התחילה פתאום מכת אש לכיווננו. ככה בעצם הכול התחיל. סג"מ שראל מספר שהתעוררה בו תחושה לא טובה מהרגע שניצב מול הבניין. 'הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות', הוא משחזר. 'עמדנו מול הבניין הענקי הזה, רב קומות ממש. מרחוק הוא נראה עצום, בניין מפואר, כמו אלו בצפון תל אביב. מיד הבנתי שמחכה לנו שמה לחימה עם המון סיכונים'. מרגע שנפתחה מכת האש היא רק הלכה וגברה. מה שהתחיל מצרור יחיד של קלצ'ניקוב, המשיך לירי בלתי פוסק. 'התחלנו לירות על הדלת. זרקנו איזה עשרה רימונים, תוך כדי שהמחבלים לא מפסיקים להחזיר אש', מתאר סלובוצקי. 'באיזשהו שלב הם זרקו לנו רימונים למסדרון. כולם היו צריכים לזוז אחורה, ונשארנו שם רק הכלבן, המ"כ והקשר שלי ואני, מול הדלת והמשכנו לירות. לא משנה כמה תחמושת ירינו וכמה רימונים זרקנו, זה לא עזר. הם הכינו מראש מסתור, והיו ערוכים לזה שניכנס. הם פשוט חיכו לנו.'
'כשהם זרקו את הרימון הראשון, חשבתי לעצמי שהנה, זה מגיע', משחזר סג"מ שראל, 'כל כך הרבה זמן חיכיתי לראות איך המחלקה הזאת תתמודד בהיתקלות אמיתית, איך כל אחד מהחיילים יתנהל, והם באמת נלחמו כמו אריות. המחבל שזרק את הרימון צעק 'אללה אכבר'. אמרתי לחיילים שלי: 'בואו נחזיר לו', זרקנו גם אנחנו רימון וצעקנו להם: 'אללה אכבר' בחזרה. באחד הרגעים אמרתי להם: 'מי שרוצה למות שיבוא איתי עכשיו עכשיו'. כולם הלכו אחריי. אמרתי להם שזה כמו בטירונות, שלא יחשבו על החיים שבבית'. לאט לאט התבררו ללוחמים ממדי מצבור הנשק של החוליה. 'שמענו את הרסיסים שורקים לידנו ופוגעים בקיר מאחורינו. התכסינו באבק לבן מהטיח'. משחזר שראל. 'באותו הרגע הרגשנו ששום דבר לא יוכל לפגוע בנו. הייתה תחושה שאנחנו בלתי פגיעים.'
'הבנו שזו פעילות שתוכננה היטב', מוסיף סלובוצקי, 'הם נתנו לנו לסרוק את הדירה הראשונה ולא אמרו כלום. גם כשפוצצנו להם את הדלת הם לא אמרו כלום. הם אפילו נתנו לנו להיכנס אל תוך הדירה שלהם, ולא ירו על הדלת. לדעתי, הם רצו שניכנס פנימה, ושם הם יסגרו עלינו וירו מכמה כיוונים. ברור לי שהחוליה שחיכתה לנו הייתה מאוד רצינית. . יכולתי לזהות זאת לפי הציוד שלהם- הם היו מאוד מאובזרים ברימונים, במחסניות, בכלי נשק ובווסטים. זה שסמ"ר מזרחי קלט פתאום את הרגל של המחבל שרץ ברחבי הדירה, זה המקור למזל שלנו בסיפור הזה'. כמות האמל"ח הבלתי נגמרת של המחבלים העמידה את הלוחמים של גבעתי בבעיה. 'בהתחלה סגרנו חזק על הבית וירינו לתוכו מכל כיוון', מתאר סלובוצקי. 'אבל ברגע שהבנו שלא משנה כמה רימונים נזרוק וכמה תחמושת נירה הם ימשיכו להחזיר אש, התבהר לנו שצריך לגבש דרך פעולה אחרת'.
'היה צריך לעשות שם משהו אחר', הוא ממשיך. 'בשלב הזה כבר הייתי בתיאום עם המג"ד, שהורה לסגור על הדירה ולא לאפשר להם לצאת. את המחלקה השנייה הורדתי למטה כדי שיסגרו על השטח ולא ייתנו להם לברוח. הם ניסו לפגוע במחבלים וירו על החלונות, וכתגובה נזרקו עליהם רימונים מלמעלה. אחד הרימונים נפל לחייל בין הרגלים ובמזל לא התפוצץ. בשלב הזה הוצאתי כוח עם טיל המטאדור. הם ירו על הבית ופוצצו חצי ממנו'. בשלב זה חבר המג"ד, סא"ל דדו בר- כליפא, אל הכוח שלא הפסיק לחטוף אש לרגע. 'הוא הכווין טנקים אל הבית והם סגרו עליו', מתאר סלובוצקי. 'התרכזנו כולנו בקומה הראשונה, והטנקים התחילו לחורר את הקומה השנייה בפגזים, תוך כדי שהמחבלים לא מפסיקים לירות עלינו מכל הכיוונים של הבניין. אני והמג"ד החלטנו להקפיץ עוד טנקים לנקודה, לסגור על הבניין ולחלץ את הכוח אחורה כדי לאפשר לטנקים לירות בחופשיות, לתת אש יותר מסיבית. התחלתי לקל לאט לאט את הכוחות, תוך כדי שהטנקים ממשיכים לירות על הקומה מעלינו'.
זה לא נגמר
ממעלה הקומה העליונה, החלו ליפול על הכוח מחבלים בוערים. 'הם נדלקו מאש הפגזים ופשוט קפצו למעלה', אומר סלובוצקי. 'הם פשוט עלו באש, עם הווסטים והנשק עליהם, אחד מהם נפל על האכזרית והתחיל להתגלגל בחול כדי לכבות את עצמו. הסמ"פ שלי יצא מהאכזרית, ירה בו והרג אותו, והשני יצא משם מקרטע, זוחל, ואכשהו הצליח לעמוד על הרגליים ולברוח'. בהמשך נתפס המחבל על- ידי הכוח. גם אחרי נפילתם של שני המחבלים הבוערים, לא נפסק הירי מהבניין. 'בסופו של דבר יצאנו משם, והטנקים פוצצו את הבניין', הוא ממשיך, 'כל הקומה נדלקה, מ"מ אחד חטף חמישה רסיסים בצד שמאל, והוא פצוע קל. אני הייתי בטוח שנצא משם עם כמה חיילים הרוגים. ההרגשה הייתה שאנחנו נמצאים בתוך סרט אקשן'. שלוש שעות נערך הקרב בתוך תל אל- הווא. 'זה היה קרב ארוך וקשה מנטאלית ופיזית', מסביר המ"פ. 'צריך הרבה תעצומות נפש כדי להילחם ולהיות דרוך במשך כל- כך הרבה זמן. בדרך כלל ההיתקלויות הן מאוד קצרות, אבל זו הייתה מורכבת במיוחד. יורים עליך מימין, יורים עליך משמאל, מלמעלה, מלמטה, מכל כיוון. היה קשה להבין מה באמת קורה שם, מה תמונת המצב'.
'אחרי שסיימנו את הקרב ויצאנו מהבניין קלטנו מה קרה שם', ממשיך סלובוצקי, 'היה חשוב למג"ד וגם לי להכניס את החיילים לעוד בניין. ממש בצורה אוטומטית. ארגנו את הכוח מהר, ולמרות שהחיילים היו טיפה בהלם המשכנו הלאה לכיבוש בניין של תשע קומות. כדי שהחיילים יהיו מפוקסים. היה חשוב לנו לא לעצור'.
'כמעט נשברתי כשיצאנו משם מותשים והבנתי שזה לא נגמר בבניין הזה', מוסיף שראל, 'חשבתי לעצמי שעכשיו בטח נוכל להירגע, לעשן סיגריות ביחד. עוד לא הספקתי אפילו לשתות, והמ"פ הודיע לי שעוברים לבית הבא. לא האמנתי שבאמת הולכים לעשות את זה. הייתי גמור מעייפות, כולנו היינו שפוכים לגמרי. זה הקטע הקשה באמת- להיכנס לבית הבא- אחרי שראית עכשיו את הגופות השרופות האלה קופצות לך מול העיניים'." ("במחנה" 23.01.2009)
בסדרה "בה"ד 1" מספר רוני דניאל על בניה שראל בסיום הפרק החמישי והאחרון- "את בניה שראל אנחנו מוצאים מתאמץ מאוד במכון וינגייט. אחרי שבועות ארוכים במוצב בגבול הצפון בא שבוע של כושר קרבי. הוא מועמד לצל"ש על חלקו ב'עופרת יצוקה', שם הוביל היתקלות עם חמושים פלסטינים ופגע באחדים מהם, בתוך בניין בן שמונה קומות."
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
