אז אם קראתם בפורום,השתמשתם בעצות שאחרים נתנו ובמאמרים שהם כתבו,ויש לכם מה לתרום,בואו לכתוב מאמרים!

אפשר לכתוב על כל דבר שקשור לצבא שעברתם (גיבושים,ימי מיון,טירונות,קורסים וכו') ואל תדאגו לגבי רמת הכתיבה או הסגנון-יבינו אותכם כך או כך,וזה יעזור להרבה מלש"בים וחיילים לעתיד.

אז קדימה,אנחנו מחכים לכם.

מידע צרכני חשוב-לחצו כאן!

ניווטים

ניווטים הם משהו בלתי נפרד משירות קרבי בצה"ל, אמנם לא מנווטים במסלול בגדודי החי"ר(באיסוף קרבי יש שבוע ניווטים באימון המתקדם), אבל בקורס מכ"ים וקצינים(כולל נחשון) מנווטים.

יחידות מיוחדות, פלס"רים וכו', מנווטים(תלוי כמובן ביחידה, יש כאלו שמנווטות חודש-חודשיים, ויש יחידות שיש במסלול שלהן 7 חודשי ניווט)..

החלטתי להכין את הקטע הזה, לא כי אני חושב שעכשיו מלש"בים צריכים לקחת מפה ולהתחיל לנווט כדי להתכונן לגיבוש מטכ"ל הקרוב, אלא כדי שיכירו וידעו מה הולך בערך מבחינת ניווטים, בתכלס למידה אמיתית של איך לנווט היא רק דרך הרגליים.


כדי ללמוד לנווט מתחילים בישיבה בכיתה, הלמידה מתחילה ממש מהבסיס של מושגים כמו מפה, סוגי מפות, מצפן, טופוגרפיה וכו'.








האמצעי הראשון שאני אשתמש בו, לצורך תכנון ציר הניווט הוא המפה.
המפה היא האמצעי החשוב ביותר שלי, היא מראה לי למעשה את השטח בו אני הולך ללכת, אם הוא הררי, מישורי וכו'. המפה הטופוגרפית(בה נשתמש כדי לנווט), מראה לנו למעשה איך השטח נראה, באמצעות חלוקה לשני סוגים:

1.תבליט-זוהי התמונה החשובה ביותר, היא מצויירת בקוים החומים שעל המפה הנקראים "קוי גובה". כל קו חום מציין הפרש של 10 מטרים מהקו שלידו. כל הקוים, ארוכים ומפותלים ככל שיהיו סוגרים בסוף מעגל, ואוסף המעגלים הזה נותן לי תמונה ברורה של השטח. חשוב ללמוד ולהבין קודם כל את ה"שפה" שבה אני קורא את השטח. אין יותר "הר" ו"גבעה"- הכול נקרא "כיפה" - המצויירת כמעגלים אחד בתוך השני, כאשר המעגל הפנימי ביותר הוא שיא הגובה {נש"ג- נקודת שיא גובה} או לחילופין הנקודה הנמוכה ביותר: ביקעה או מכתש. אם המספרים יורדים אז מדובר בירידה תלולה וקשה, ואם עולים אז עלייה קשה. ככל שהקווים קרובים וצפופים יותר, מדובר בעלייה(או ירידה) תלולה יותר.

צורות תבליט בסיסיות

• הר או גבעה - אזור שכל כיווניו הכלליים הם כלפי מטה. יופיע במפה לרוב כקו סגור בעל צורה שקרובה לאליפסה או עיגול.
• כיפה או פסגה - המקום העליון של ההר. יופיע במפה כעיגול סגור.
• שלוחה - צלע ההר או הגבעה, (שטח שבו שלושה כיוונים יורדים וכיוון עולה אחד). מיוצג במפה כרצף של קווים גליים.
• מכתש - בקע, ההפך מכיפה, (תוואי שבו כל הכיוונים עולים). יופיע במפה כעיגול או אליפסה.
• גיא או ואדי - ההיפך משלוחה, (שטח שבו שלושה כיוונים עולים וכיוון יורד אחד). מיוצג במפה בדומה לשלוחה, כרצף של קווים גליים, אך בכיוון הפוך לשלוחה.
• אוכף - חיבור בין שני הרים או גבעות, (שטח שבו שני כיוונים עולים ושני כיוונים יורדים).

תכסית- התכסית היא כל העצמים המכסים את פני השטח ומשתנים-עמודי חשמל, כבישים, מסילות רכבת, בתים, יישובים,עצים.

כשמנווטים, מומלץ להסתמך על התבליט ופחות על התכסית, משום שהיא נוטה להשתנות. לא פעם יצא לי לתכנן ציר שעובר סמוך ליישוב בדואי, ומסתבר שמה שתכננתי עבר בין בתים בגלל שהם בנו והתרחבו. או ההפך, כשמסומן במפה שיש בכיפה מסויימת שאליה אתה צריך להגיע עץ בודד, והעץ כבר לא שם.





לכל מפה יש גם קנה מידה (קנ"מ). לרוב אנחנו מנווטים במפות של 1:50,000 או 1:100,00. הקנ"מ עוזר לי לחשב המרחקים והגדלים של תוואי השטח במציאות.

כשאני משתמש במד קורדינטות בנוסף, כדי לחשב את אורך הציר(במד יש אופציה גם למפה של 1:50000, וגם 1:100000).



אמצעי נוסף שאי אפשר בלעדיו-המצפן.

המצפן מגלה לך תמיד איפה אתה נמצא ביחס לעולם (צפון דרום מזרח מערב). המצפן מחלק את האופק ל 360 מעלות ומצביע תמיד על הצפון (המעלה ה-360 או לחילופין המעלה ה-0) למצפן יש מעין "כוונת" בצורת סיכה, שאיתה אני יכול להביט במדויק על פרטי השטח ולקבוע את האזימוט שלהם ("אזימוט"= כיוון במעלות).

דוגמא: כשאני מתכנן את הציר לפני היציאה לשטח, אני מחשב באמצעות מד הקורדינטות את הזוית של כל פנייה שלי-נניח בהסתעפות השלישית שיוצאת מתוך הנחל צפונה, אני אפנה לאזימוט 170, אז כשאני מגיע לנקודה, ומזהה אותה(באמצעות לקיחת אזימוטים לנקודות אימות), אני אסתכל במצפן על השטח, אמצע את המעלה ה170 בדיוק, ואלך לשם, ומדי פעם אוודא שאני ממשיך בזווית הזאתי.



אמצעים לאימות הדרך-כלומר שאתה הולך בציר שתכננת:

• נקודות אימות-בזמן תכנון הציר, אני אחפש נקודות בולטות בשטח שקרובות ליעדים שלי, כלומר לנקודות שאני צריך להגיע אליהן, אחשב את האזימוט מהנקודה שאני אהיה בה לנקודות האימות, אשנן את נקודות האימות, וכשאני אגיע לכל נצ שלי בזמן הניווט, אני אוכל לקחת נקודות אימות ולוודא שאני באמת בנקודה. נשמע מסובך?

דוגמא: אני מכין ציר ניווט, אני מגיע לנקודה הראשונה שלי, מדובר בכיפה, אני אבדוק אם יש כיפות בולטות, פיצולי נחלים שיהיה לי קל לראות משם, ודברים כאלו, אחשב את האזימוט מראש, ואז כשאני אגיע לנקודה בניווט אני ארים את המצפן, ואוודא שאני באמת בנקודה שלי באמצעות בדיקה פשוטה-אם האזימוטים נכונים, כלומר אני רואה שבאמת יש לי פיצול נחלים ב155, ועוד כיפה יחסית קרובה בדיוק ב170, כנראה שאני באמת בנקודה. אם יש עוד איזה משהו בתכסית שגם תורם לזה, נניח אמור להיות שם בור לפי המפה ובאמת יש בור, אז בכלל זה טוב-עוד נקודה לאימות.

• ספירת צעדים- לפני הניווט הראשון, לוקחים את כל הצוות ומודדים ביחד כמה צעדים שלך שווים ל100 מטר. למה? מסיבה פשוטה, בשטח תוכל לדעת שכל 60 צעדים שלך שווים 100 מטר, ואם אתה יודע שאתה צריך לעבור 700 מטר בין הנקודה הראשונה לשנייה, תוכל פשוט לקחת 7 אבנים ליד(יש כאלו שמעדיפים שיטות אחרות ויש המון דברים ששמעתי עליהם), לכל 60 צעדים לזרוק אבן-וככה אתה יודע שהגעת לנקודה בערך.

מה הבעיה? שאתה לא תמיד הולך במישור נוח וסופר צעדים בקלות, ואתה צריך במקביל להאזין לקשר ברקע, לחשב את הזוית ולוודא שאתה לא סוטה מהדרך באזימוט, כלומר זה יכול לגרום להמון בלבול והמון בעיות.

יש כאלו שמעדיפים לספור פיצולי נחלים, לספור אגנים(בניווטים ארוכים יותר), לספור כיפות-כלומר להשתמש יותר בשטח. אישית-תלוי בציר, לפעמים העדפתי במקטעים מסויימים לספור צעדים, ולפעמים להשתמש בתוואי השטח.



אחרי שלומדים את הבסיס ואת הצורות הבסיסיות כמו אוכף, כיפה וכו', צריך להכיר צורות קצת יותר מורכבות:

צורות תבליט מורכבות

• כיפה סמויה - כיפה שלא מופיעה במפה, מכיוון שהיא חוסה בצילה של כיפה גבוהה ממנה, והפרש הגבהים ביניהן פחות מקו גובה, (במפה של 1:50,000 פחות מ־10 מטרים), מה שלא מייחד לה קו גובה משל עצמה.
• קו רכס - קו דמיוני המחבר את ההרים ביחד.
• קו פרשת המים - קו רכס הגבוה ביותר באזור, שבו המים היורדים באזור מתפצלים לשני צדדיו, וזורמים לכיוונים מנוגדים.
• אגן ניקוז - תחום המנקז לתוכו את כל הגאיות שבאזור.
• קודקוד אגנים - כיפה ממנה ניתן לרדת לשלושה אגנים או יותר.
• מזלג ואדיות - חיבור בין כמה ואדיות, בירידה מהם מגיעים לאותו מקום, אבל בעליה אפשר לטעות, ולהיכנס לואדי הלא נכון ולהגיע למקום אחר מהמתוכנן.

שוב, עד השלב הזה כל הלמידה מתנהלת בכיתה, מדובר בבסיס של איך ומה זה בכלל לנווט.

השלב הבא יהיה לצאת לניווט מודרך עם המפקדים, כשלכל אחד מפה ומצפן, ולהתחיל לנסות לזהות צורות בשטח ובמפה.

זט"ר- זיהוי טווח רחוק, מונח בסיסי שכשאומרים אותו מתכוונים בעיקר למציאת הנקודה. כלומר, אם אני עושה תצפית מכיפה מסוימת, אני צריך להזדטר על איזו כיפה אני, למצוא אותה במפה, ולמצוא את הכיפות הסמוכות-ולהתאים בינן לבין הכיפות במפה.

ניווט ראשון:

השלב הבא אחרי הניווט המודרך יהיה לשבת בכיתה, עם מפה ומד קורדינטות, ולהתחיל לתכנן את ציר הניווט הראשון. כל זוג מקבל 3 נ"צ בנוסף לנ"ה-נקודת התחלה והנ"ס-נקודת סיום שהן משותפות לכולם-כלומר כל הצוות מתחיל באותו מקום ומגיע בסוף לאותו המקום. הזוג צריך להגיע לנקודות המדוברות, לרשום "מקושקשות", שזה למעשה כל מיני דברים שרשומים בשטח על אבנים, ולהביא אותן. למה עושים את זה? כדי להוכיח שהיית בנקודה.

אתה מוצא באמצעות מד הקורדינטות את הנקודות-התחלה, סיום והנ"צים שלך לאותו הניווט, ואז מתחיל לתכנן את הציר. זה לא סתם למתוח קו בין הנקודות, ולמה? כשאני בונה ציר ניווט, אני צריך להתחשב במימד הזמן(לכל ניווט יש זמן מוגבל שחייב לעמוד בו), אני צריך להתחשב בשטח-אם הוא עביר, אולי לא עדיף לי למתוח קו ישר בין נ"צ 1 לנ"צ 2, אולי עדיף לי לעשות קצת עיקוף וללכת בנחל, שזה אומר לזכור עוד קצת אזימוטים, אבל לעשות את זה במקום ללכת בדוך מנקודה לנקודה ולתפור כיפה מטורפת בדרך. בתחילת הדרך הניווטים הם ניווטים לימודיים, כלומר התנועה בשטח היא חופשית, ולא חייב לנוע מבלי שיזהו אותך, כשמתקדמים ומתרגלים ניווט מבצעי, צריך לבנות ציר שגם יתחשב בזה שאסור שאף אחד יזהה אותך.

כשמסיימים לבנות את הציר, מחשבים מה האורך שלו, באמצעות מד הקורדינטות, ומראים למפקדים לאישור.

מכינים שקף בטיחות- שקף שאני מניח על המפה, מעתיק צלב קטן בצד וכותב קווי אורך ורוחב עליו(כדי שידעו להניח את שקף הבטיחות על המפה במדויק), ואז מעתיק את הציק שלי, ואת החלוקה למקטעים. למה עושים את זה? כדי שאם יקרה לי משהו, ידעו באיזה ציר הלכתי וידעו לאן ללכת לחפש.



כשאני מקבל אישור לציר שלי, אני מכין סיפור דרך. סיפור דרך זה בעצם טבלה שכוללת את כל הפירוט על הציר שלי-בגדול זה נראה ככה- עמודות של נקודה, אזימוט, אורך, נקודות אימות, תוואי שטח, גבול ברבור.

מה הכוונה? אני רושם נניח בשורה הראשונה- נ.ה- , בעמודה של האזימוט אני ארשום את הזוית לנקודה הראשונה מהנ.ה, ובמרחק, את המרחק מהנ.ה לנקודה הראשונה. אין נקודות אימות כי אני מתחיל שם ואין גבול ברבור.

בנקודה הראשונה, אני ארשום את האזימוט מהראשונה לנקודה השנייה-נניח 170, את המרחק-נניח 1500 מטר, את הנקודות אימות שלי שם בקצרה-"כיפה ב120, כיפה ב185", וגבול ברבור-נניח "מגמת ירידה", ואז אני יודע שאם אני מרגיש תחילה של ירידה בהליכה שלי, עברתי את הנקודה.

בגדול, בהתחלה מכריחים את כולם לעשות סיפורי דרך, כדי ללמד את השיטה. אחר כך, כשכבר יש פחות זמן ללמוד את ציר הניווט-כי רמת הקושי עולה ורוצים לתרגל אותך להכין וללמוד ציר ניווט ב3 שעות, אין לך זמן להכין את סיפור הדרך, וזה גם עניין אישי. יש כאלו מסודרים שחייבים את סיפור הדרך ויותר קל להם ללמוד ככה את הציר,גם בדרך לשטח, ויש כאלה שיותר קל להם ללמוד משיטות אחרות בלי לשבת על כל הטבלה ולעשות את זה מסודר כל כך.



סוגי ניווט:

ניווט מודרך: הניווט הכי בסיסי, בחוליות, עם מפקד ומפה פתוחה, רק כדי להבין מה זה להחזיק מפה ולהזדט"ר.

ניווט יום מפה פתוחה: מכינים כבר ציר לבד, ומנווטים בזוגות, ביום, המפה עם הציר פתוחה, וזהו, אמור להיות יחסית פשוט. בד"כ, עושים בין שבוע לשבועיים(תלוי באיזו יחידה כמובן).

ניווט לילה מפה פתוחה: אותו הדבר, רק בלילה, הרבה יותר קשה, הקושי הוא כמובן בלזהות עצמים, הגודל מבלבל(גם ביום), להשוות בין המפה לשטח.

ניווט לילה מפה סגורה: מנווטים בזוגות, אותו הדבר, רק שעכשיו זה "הדבר האמיתי"-לומדים ציר מראש, והמפה סגורה, אתה עושה את הניווט וכמובן זוכר הכל-אזימוטים, מרחקים, נקודות אימות וכו'.. זה עיקר הניווטים כאשר מהניווט לילה השני כבר, עוברים לגולם.

ניווט גולם: ניווט בזוגות, רק שלא לומדים ציר ביחד,לכל אחד יש 3 נ"צים משלו-מקטעים משלו, לפעמים אתה זה שמתחיל ולפעמים אתה זה שמסיים, והבחור השני רק הולך לידך ומאזין לקשר, אתה זה שמנווט, חצי מהציר. יש נ.ב- "נקודת ביניים" שבה מתחלפים-אתה מסיים(או מתחיל) את המקטעים שלך, את החלק שלך.

ניווט בדד: בניווט בדד, כמו שקוראים לו, אתה מנווט לבד, אתה סוחב את כל המים, הקשר והציוד עלייך, אין לך עוד מישהו להתחלק איתו. אתה מתכנן את הציר שלך, ולמעשה מתמודד עם עצמך. בכל ניווט יש סכנות של נפילה, עיקום רגל, חיות, בדואים, התייבשות וכו'.. רק שבניווט בדד לא יהיה שם הזוג שלך לעזור לך או לדווח בקשר. לכן בניווט בדד נהלי הקשר יותר מחמירים, ועושים אותו רק מספר מאוד קטן של יחידות-רק היחידות המיוחדות.(למשל בקורס קצינים כבר אין יותר בדד).

ניווט אורבאני: ניווט בתוך עיר-הניווט יהיה בשימוש בתצ"א-תצלום אוויר של העיר\ כפר שמגיע לרמת פירוט יותר גבוהה ויותר נוחה ורלוונטית ממפה של היישוב(הרבה יותר קל בתצ"א לזהות עצמים ולהזדט"ר על נקודות במרחב-כיכרות, רכבים, משאיות, מסגדים, רמת הפירוט גבוהה כך שניתן להבדיל בין בתים וחצרות של בתים.), החיסרון הוא שתצ"א מספיקה רק ליישוב, או רק לכפר, רמת הפירוט גבוהה אך השטח שתצ"א מכסה ביחס למפה הוא קטנטן. חיסרון נוסף הוא קנה המידה שלא תמיד יש בתצ"א, ולכן ניקח עצם שאנו מכירים כמו נניח רכב, נעריך את האורך הממוצע שלו וככה נוכל לחשב אורך של דברים אחרים, סתם דוגמא- אני רוצה להאריך את האורך של רחוב, אני רואה רכב בתצ"א, אעריך שהוא 2 מטר, ואבדוק כמה פעמים הוא "נכנס" ברחוב.

נקודה אחרונה בנוגע לניווטים- הדרך היחידה ללמוד לנווט, היא דרך הרגליים, ובדרך כלל טועים, נופלים, מתברברים, מתבלבלים עם ציר הניווט של הלילה של אתמול, ובסוף מסיימים,החוויות שחווים בזמן ניווט בונות אותך ונותנות לך כלים להתמודד עם כל מיני מצבים, וגם דברים יותר פשוטים כמו לדעת לנווט ולהשתמש במפה ומצפן, שלדעתי גם היום שימושי.

ככל שהזמן עובר משתפרים, ואישית בשלב של הניווטים אצלנו במסלול,בניגוד להרבה מהחברים שלי,הלך לי הרבה יותר בסוף, בצירים הארוכים לעומת הניווטים הראשונים שהלך לי בהם זוועה(כולל ללכת לאיבוד ביער). עם הזמן לומדים איזה שיטות יותר נוחות לך ואיזה לא.

שקף בטיחות