שאלה שמציקה לי זמן מה ולמרות ששאלתי וחיפשתי לא מצאתי תשובה. אז פניתי לפורום.

אחרי תום מלחמת העצמאות נקבע הקו הירוק. בתוכו רוב הישובים הערבים נחרבו או התצמצמו דרסטית. יש חריגים בודדים לכך כמו גסר א זרקא שלא הרימו את נשקם.
מדוע הישובים של כפר קאסם, טירה, טייבה וגלגוליה עמדו על תילם ב49 למרות שקרבות ניטשו עליהם?
הרי הם לא נכבשו ללא קרב. וגם אם כן, הרי ישובים כמו בירעם, פונו מתושביהם תקופה מסויימת אחרי הקרבות. אז מה גרם לישובים להשאר במקומם?


התשובה הסבירה היחידה שמצאתי עד כה, מדברת על שהשטח לא שוחרר בהצלחה מעולם, הוא היה מוחזק ע"י הצבא העיראקי. העיראקים סירבו לחתום על הסכמי שביתת נשק וכדי להמנע מלחתום מול ישראל הם נטשו את השטח וזרקו אחריות לצבא הירדני. בהסכמי שביתת הנשק עם הירדים הם ויתרו על שטחים נכבדים, כמו אזור שוהם וראש העין.
ומכאן אני כבר מנחש שגם הישובים הללו נכללו בהסכם, ותחת ההסכם בהשגחת האו"ם אף אחד לא העיז לגעת בתושבים החדשים.
מישהו יכול לחזק או לתת סיבה אחרת?

יובל

גל כתב כאן בעבר על הנושא הזה ועל הסכמי שביתת הנשק מול עבדאללה. איני מצליח למצוא את האשכול.

עפ"י מסמכים בריטיים (בעיקר מכתבים ששלח קירקברייד, שפורמאלית היה שגריר בריטניה בעבר-הירדן, ובפועל היה אחד מהשלושה ששלטו במדינה, לצד המלך עבדאללה ומפקד הצבא גלאב), עולה שישראל הכתיבה לעבר-הירדן לפנות את המשלוש וואדי ערה בתוך 48 שעות, אחרת תתקוף צבאית ותכבוש את כל השטח שמערבית לנהר הירדן. מפקד הצבא גלאב דיווח שאין לו שום יכולת לבלום את ישראל, הן בגלל הסד"כ הזעיר והן בגלל מצוקת תחמושת איומה - ותמך בקבלת ההתנייה הישראלית.

למרבה הפלא, ההתנייה הישראלית לא כללה תביעה לקבל את השטח כשהוא ריק - ולכך באמת יכולים להיות אינספור סיבות, החל בחשש מתגובה בינ"ל, וכלה בחוסר תשומת לב בניסוח מצד מי שהעלו את התביעה מטעמנו.

כך או כך, אכן זכינו ברבבות מסלמים חינם אין כסף...

כבר לא שאפה למצב שבו תהיה נטישה מוחלטת של יישובים ערביים בכל מחיר. נוצרה תובנה לפיה לא כדאי להרחיב את בעיית הפליטים - אני מניח שגם משום חשש מלחץ בינלאומי (באופן נקודתי כבר היה כזה לחץ בנודע לאוכלוסיות מסויימות, כמו במקרה הכפר עילבון) וגם מאחר ופוליטית וצבאית האוכלוסיה הערבית עמדה באותו שלב מרחק מליוני מילים דמיוניים מזה בו עמדה אך שנה קודם לכן וללב היהודי הרחמן לא היה נראה שצפויה בעיה מצידם. בל נשכח כי התרוקנות א"י מתושביה הערביים אולי הייתה מאוד נוחה, אולם רבים מילידי הארץ חשו איזו צביטה בלב לנוכח מצב זה, גם אם ברוב הזמן ראו את הצד המבורך שבו. גם שישים שנה מאוחר יותר כמעט כל מי ששוחחתי אתו, בעיקר מחוגי האיכרים, גילה סוג של "רחמונס" כלפי השכנים שעזבו רכושם וביתם. אגיד את האמת ואתוודה שכאשר שוחחתי עם ערבים שהפכו בימי חייהם לפליטים (בין אם קשישים שפגשתי בירדן, כמו זקן יליד ב"ש שהיה שומר הלילה של הסיטדל בעמאן וביליתי אתו לילה של שיחות בצריף ספוג ריח הנפט שבו גר, ובין אם ערבים תושבי עכו ומערב הגליל שלא מעטים מהם בפועל היו פליטים) גם לי איפושהו היה חבל עליהם, גם אם אני מכיר בכך שפליטות (זמנית במקרה שלהם) היא נגזרת של עולם במהפכה וכי כקולקטיב הם עשו כל מאמץ להגיע למצב זה.

כאן

אז מה

המדינה ריכזה תושבי ח'ירבות קטנות והם הועברו לכפרים הגדולים. למשל ח'רבת חורייש (כיום קיבוץ חורשים), ח'רבת ג'למה (כיום חורבת גלום - בית הקברות של להבות חביבה, נושא שאף הגיע לבג"ץ בתחילת שנות ה- 50' בגלל הריסת הכפר והעברת אדמותיו לרשות הקיבוץ החדש), פרדיסיא (מסומן במפות "עזוב", עם השנים טייבה התפשטה ובלעה את השטח הזה). אולי גם הכפר שריע במעלה נחל שריה (ליד מי-עמי). לרוע המזל המדיניות הזו לא הייתה עקבית וכך נותרנו בוואדי ערה עם ריבוי ח'רבות קטנות שהפכו לכפרים עצמאיים (חלקם מוגדרים רשמית כשכונות של אום אל פאחם - למשל ח'רבת מלחם, סווסה, עקדה, ח'רבת רובזה, עין אל מועלקה, וחלקם יישובים עצמאיים - אל-עריאן, אום אל קוטוף, והיישוב הלא מוכר האחרון בוואדי ערה - דאר אל-חנון).

מקרה יוצא דופן היה בגלבוע. הכפר הקטן ח'רבת אום סירחאן פונה מתושביו בדרישת ישראל, והם הועברו לשטח הירדני ולא לכפרים בשטחי מדינת ישראל (כנראה כי לא היו כאלה בסביבה). המקום נקרא כיום חורבת נר (בדרום הגלבוע).

טבע ונופים בישראל - טיולים ושמורות טבע בארץ

http://www.inature.info

על התשובות האנטילגניות והמלמדות.

נהנתי מאוד. יש לכם פורום מצויין

יובל

ולא הירדני. לכן הם לא נכללו בהסכם עם הירדנים.