מחשבה שקשה להימלט ממנה - ושלא עלתה באופן חד בפורום - שנים על גבי שנים "פומפמה" לציבור הישראלי ולחיילי צה"ל עוצמתו הכבירה של הצבא הסורי. האיום הסורי היה נוכח בכל, למן ימי טנקי T-72 "הבלתי חדירים", המשך דרך טילי הנ"ט האימתניים וכלה במערכות טק"א, טק"ק וחל"כ.

ובכן, הרהור "כפירה" - אנו עדים להפעלה כה עלובה של הצבא הסורי, כה בלתי יעילה, כנגד איום שהוא מטרד, לא יותר. שוו בנפשיכם הפעלה של צבא סוריה מול צה"ל של 2013, בתרחיש דמיוני של מלחמה כוללת.

נכון, בתוך ים הגרוטאות עתיקות היומין שמהוות את ליבו וחלבו של הצבא הסורי יש איים של מערכות מודרניות יותר (באופן יחסי כמובן) שמתוחזקות ככל הנראה באופן סביר. (למותר לציין שלגבי חלק ניכר מאמל"ח מתקדם יותר שברשות סוריה יש מענים טובים או מצוינים).אבל השאלה הפשוטה נותרת - האם מערך המודיעין המפואר של מדינת ישראל לא ידע אל נכון מהי רמתו הנמוכה של צבא סוריה? מה הניע את הערכת היתר של הצבא הסורי? רק הרצון לתקציב נוסף? מי הרוויח מכך?

מה זה יכול - אם בכלל - ללמד על "האיום האיראני"?

זה מתקשר חזק מאוד לשאלת העיתוי של הופעת האיומים הצבאיים
לא אני שמתי לב לכך , ואני לא זוכר איפה קראתי את זה
אבל תמיד לקראת דיוני התקציב , מופיע האיום של קיצוץ בתקציב הבטחון , ומיד אח"כ מופיעים איומים בטחוניים שונים וחזקים בעיתנות
ואותו כותב מצא מיתאם מרשים למדיי בין עומק הקיצוץ לבין עוצמת האיום על מדינת ישראל

When i think back
On all the crap i learned in high school
it's a wonder
I can think at all
( Kodachrome - paul Simon)

הגלריה שלי

קשה להשוות מלחמה נגד ה"אוייב הציוני" למלחמת אחים. הסורים ביוה"כ ובשל"ג נלחמו היטב, איכות האמל"ח היא משנית לרוח הלחימה. במלחמות נגדנו הם נלחמו בגבורה, אני מציע לא להסיק מרוח הלחימה של הצבא הסורי נגד המורדים כיצד הם ילחמו נגדנו. נראה לי שבלחימה כזאת הם יהיו דומים יותר למורדים ברוח הלחימה תוך שימוש בטקטיקה ובכלי נשק של צבא סדיר.

דרך אגב, כיצד מצטייר צה"ל המפואר לאור תפקודו בלבנון 2.0 ? האם נראינו יותר טוב מהסורים?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי דוד שמואל דרך אגב, כיצד מצטייר צה"ל המפואר לאור תפקודו בלבנון 2.0 ? האם נראינו יותר טוב מהסורים?

בהחלט.

מה המסקנה? לדבריך האופן שבו נבנה צה"ל כדי להתמודד עם האיום הסורי הוא מיטבי שכן הגענו למצב שבו צה"ל עדיף על הצבא הסורי ויכול לו בקרב. נניח שמסקנותיך נכונות - סימן שפעלנו נכון בהערכת האיום ובמתן הפתרון.

"!we must go on the ass but put our eyes to the sky"

[איש דגול אחד]

ב 1982 למרות עליונות אווירית מוחלטת ובעדיפות מספרית ואיכותית הן על הקרקע, הן באוויר, הן במודיעין והן ביוזמה ועדיין לא הצליח צה"ל (בסד"כ של 3 אוגדות מתוגברות) להבקיע את רצועת ההגנה הסורית העיקרית, לא בבקעה הלבנונית ולא בכביש ביירות דמשק. מילא זה, ב 2006 צה"ל משודרג בסדר גודל מזה של 1982 מבחינת טכנ' לא הצליח (בסד"כ של 4 אוגדות מתוגברות) להבקיע אפילו קו הגנה שניצב במרחק 5-10 ק"מ מגבול הצפון ואויש בארגון טרור שסבל מנחיתות מספרית של בערך 1-10 ונטול שריון, ארטילריה, חה"א ונ"מ. שב לרגע על כסא ר. אמ"ן האירני, מה בדיוק הופך אותנו ל "נמר אמיתי" - זה שכתשנו בגבורה את העזתים מהאוויר פעמיים ב 4 שנים, בנינו בי"ח שדה בהאיטי ותפסנו 500 מבוקשים באיו"ש? אולי ההתנהלות המופתית שלנו במשט המרמרה או במסמך הרפז? בקיצר, נראה שיש נמרים של נייר משני צידי הגבול ואולי בגלל זה ממשיכים להחזיק צבא עצום כאילו הסורים עדיין על הגדרות (ויש לי הרגשה שאוטוטו אנחנו נתגעגע לזה שהם יהיו על הגדרות). שמע הכל יכול להיות אבל בסופו של דבר מי שאחראים להערכת האיום ותרגומו לתכנית עבודה, דרישות תקציב וכו' הם אגפי המודיעין והתכנון בצה"ל בהתאמה, לצד המועצה לבטחון לאומי שמיישרת איתם קו לגמרי. יושבים שם אנשים רציניים מאוד, כולל יוצא אנשי חה"א לא מעטים, אני מתקשה להאמין שהם לא לוקחים את הדברים הללו בחשבון.

המורדים\מחבלים לא פראיירים, הרבה מהם מורעלים שמוכנים למות בקרב..
יש להם ציוד יחסית טוב, כמויות גדולות של RPG שגדלה משלל, וטילי נ"ט\נ"מ מתקדמים.. הם כובשים, לא כמו המחבלים שלנו שרק יורים על אזרחים ומגנים על העמדות שלהם..
הרבה מהם היו בצבא הסורי.

אם מסתכלים על רחובות חאלב ושאר ערי סוריה (או מה שנשאר מהן) קצת קשה לערער על עוצמתו של הצבא הסורי שנראה שלא השאיר אבן על אבן בכל רחבי סוריה, וידו עוד נטויה. אני מניח שהצבא הסורי לא ניצל וחשף את כל יכולתיו, בין היתר בגלל שכנגד אויב לא מתוחכם כמו המורדים אין הרבה מה לעשות עם אמל"ח מתקדם. כמו כן אני משוכנע שמלחמה בין סוריה לישראל לא הייתה נמשכת שנתיים ושכל השחיקה הזאת שמתבטאת בעריקות ומשמעת וחיילות ירודה לא הייתה באה לידי ביטוי כמו שרואים אותה עכשיו.

עם זאת קשה שלא להסכים עם התחושה שלך וההשלכה של זה על האיום האיראני. הרי לנופף באיום קיומי זה טוב לכולם: טוב לשר הביטחון שלא רוצה לקצץ בתקציב משרדו, טוב לתעשיות הביטחוניות, טוב לתקשורת שיש לה על מה לקשקש, טוב לפוליטיקאים שיש להם עם מה להסיח את דעת הציבור מהסוגיות הבוערות. למה להשבית שמחות?

לחלקים בציבור הישראלי היה נוח להציג זאת כך, בעיקר מטעמים פוליטיים, כדי לשנות קיבעון בדפוסי חשיבה ופעולה. אל זה מצטרפת חוסר היכולת והמוכנות של החברה הישראלית לספוג אבידות רבות במלחמה - ולכן יש בכל מחיר למנוע אותה, כי אנו עלולים להקלע למלחמה קשה ומיותרת - ע"י הצגת האיום הסורי כאיום קשה.

מנגד, אני מניח - בצה"ל הציגו את עוצמת הצבא הסורי, בתוד"א - כלקח נלמד מעיקשותו ויכולותיו במלחמות כיפור (ההבקעה בגולן) ושל"ג (קרב סולטן יעקוב ועוד כהנה היתקלויות).

לגבי האיום האיראני - אני זוכר כתבה (מאוד ישנה שנת 92-3) בביטאון חה"א - על הרכישות (המאוד מסודרות, בניגוד לצבא עיראק דאז שרכש מכל הבא ליד) של הצבא האיראני והשוואתו בסדרי גודל לאלו הסורי. אני מניח שבמובנים רבים כך זה גם היום. למעט היכולת הטילית של איראן, לא נראה לי שהם מסולים להוות עלינו איום כלשהוא, בטח שלא לשבש (אולי במקצת) תקיפה כזו או אחרת.

דעתי הצנועה..

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

א. פתחתי בזמנו אשכול בעקבות כתבה ברוח זו ב-"הארץ". מאז שנות ה-80' צה"ל התייחס לצבא סוריה כשווה לו בערך, בעוד שברור היה (לפני כן ואח"כ) שברמה האסטרטגית, הם מטרד ולא איום קיומי.
ב. בלי להתייחס לכוחה האמיתי של סוריה בלחימה מול צה"ל ב-2010
(פשוט כי איני מבין בכך יותר מהבחור הממוצע ברחוב)
יש כאן בעיה אובייקטיבית אמיתית: איך אפשר למדוד כוח אמיתי של האויב?
זה נושא שנחקר רבות, ולהבנתי אין מודל שהתקבל בקהילת היחב"ל.

- הדרך הפשוטה ביותר כניראה היא להקשיב להערכות שלו. התפרסם בזמנו שמובארק טען שפערי הכוחות בין ישראל ומצרים מונעים אפשרות לעימות מזוין. אני מניח שאסד האב והבן התבטאו בסגנון דומה, לפחות בדלתיים סגורות. הרי המדיניות שלהם העידה על כך.
הבעיה היא כמובן שהאויב יכול לטעות- היו מקרים מפורסמים של הערכת חסר, בה מדינה פתחה במלחמה והפסידה בה.
- דרך מורכבת יותר היא לנסות לשקלל את כמויות ואיכות הסד"כ שלו, במתאר לחימה כללי שישקף את הדוקטרינה המשוערת של היריב, בנתוני זירה סבירה, ולנסות להעריך את התוצאה האפשרית. הבעיות ברורות: מי יכול לשער את מצב הפתיחה? ואת הדוקטרינה שתיבחר?

אם נשתמש במתודות האלו על אירן:
א. הם מרבים לאיים ולהתגרות- אך לא ברור אם זה נובע מכוח או דווקא מחולשה
ב. ברור שגם באירן יש "איים של איכות" (גרילה, טק"ק, טילי חוף-ים) בים של בינוניות. מה אפשר לומר יותר? מישהו יכול להעריך האם אחרי חודש של חילופי טילים, עם (נניח) 200 הרוגים ישראלים ו-5000 הרוגים איראנים הם ייטו להמשיך או להסכים בחשאי על הפסקת אש?

אכן היה פימפום של יכולות סוריה לאורך השנים אבל אנחנו יכולים לבחון את זה :

1. יכולות הטנקים - עד 82 אכן היתה אמונה שקשה מאוד לחדור את ה T72 , האמונה הזאת לא היתה אמונה ישראלית בלבד אלה אמונה מערבית כוללת .עד מלחמת לבנון השניה לא ידעו אפילו אם טיל הטאו חודר את הטנק או לא.
בנוסף צה"ל הצטייד במערכות שנועדו לחדור את הטנקים הסוריים , מערכות שנועדו להתגבר על ה T72 , מערכי טילי הנ"ט השונים ופגזים בעלי יכולות טובות יותר.
לא זכור לי ב 10 שנים האחרונות משהוא שטוען שה T72 לא חדיר.
2. יכולות הט"קק - יכולות אלה לא נבחנו במלחמה זאת , למעט שיגור שני טילי סקאד. אני לא רואה שוב יתרון להשתמש בטילי קרקע קרקע במלחמת אזרחים.
3. יכולות צבאיות כמיות - שוב , לא בא לידי מבחן במלחמה זאת.
4. חיל אוויר - כבר למעלה מ 20 שנה אף אחד לא טוען שחיל האוויר הסורי מהווה איזה שהוא איום על חיל האוויר הישראל.
5. הדבר היחידי אולי שכן פומפם ונכשל לדעתי במערכה הנוכחית היא כוחות הקומנדו הסורים - גם בשנים האחרונות פומפם בצה"ל ובמקומות אחרים על יכולות גדודי וחטיבות הקומנדו המיוחדים הסורים על איך הם מאומנים להשתלט על מקומות כמו רמת הגולן תוך שעות מעטות. דווקא כוחות אלו שהייתי מצפה לראות את יכולתם במתאר לחימה כזה לא הוכיחו את עצמם.

אתה שוכח שבסוריה קיים גיוס חובה וחלק גדול מאוד מהמורדים הם יוצאי אותו צבא שהם נלחמים נגדו.

כולל על ידי, ובטוח על ידי גדולים ממני: מעבר לביקורות "מבצעיות" רוב הביקורות כנגד דיבורים כאלה באו ממי שחש נעלב (שלא בצדק) בשם גיבורי 1973 (ו 1967) שכביכול המעטה ביכולתו של צבא סוריה הפכה אותם ל"פחות גיבורים"... סוג של דינאמיקת דיון שמאוד מזכירה דיונים שבהם נטען כי הבריטים לא סתם "ניצחו באל עלמיין" אלא "הואילו בטובם סוף סוף לנצח באל עלמיין" - ויכוח ללא הכרעה בין המינימליסטים (המודדים צבא במספרים, סד"כ, חימוש ובהתאם לנסיון העבר) ובין מקסימליסטים (המערבים המון פטריוטיות, רגש, רומנטיקה ומשאלות לב באותם מספרים וסד"כים).

עובדתית צבא סוריה מתנהל בצורה שבאופן כללי די חופפת הערכות מפוקחות ששמעתי לפני זמן רב לעניין טיבו של האיום הסורי (במידה ומדובר על חזית אחת):

צבא עיקש ובעלת יכולת לגבות מחיר כבד במגננה

חלק קטן מן הצבא שהוא נאמן, מאומן, מיומן וחמוש היטב ומסוגל להוציא אל הפועל משימות בצורה טובה

רוב הצבא שהיו מיושן, לא נאמן, לא מאומן.

במלחמת השחרור הצבא הסורי היוו מטרד מבחינה התקפית ואת שארית המלחמה בילה במגננות עיקשות שגרמו אבידות וכמה טראומות מקומיות לצה"ל הלא מיומן.

במלחמת ששת הימים כוח סורי יצא למתקפה לא נחושה, אפילו הזויה יגידו כמה, נגד קיבוץ דן והתקפל. כוחות נקודתיים אחרים punished (אם לשאול ביטוי יפה מספרות צבאית בריטית) כוחות צה"ליים מיומנים שטעו בניווט, או שהיו בחודה של התקפה, אבל רוב רובו נסוג מרמה"ג בצורה שהפכה למנוסה מבוהלת. בבוקר הפסקת האש כוחות צה"ל שהביטו מזרחה ראו בעיקר צבא מפורר ומוכה. גבולה המזרחי של מדינת ישראל לא נקבע בהתאם למידת ההתנגדות של צבא סוריה אלא בהתאם למהירות הנסיעה של כלי רכב, או מד הדלק של מסוקי צה"ל. חיילי גולני נוטשים את המוצב שלהם ברכבל העליון, ולא בנ.ג 2814 תודות לחי"א - לא תודות לצבא סוריה.

במלחמת יום כיפור דיוויזיה סורית מיומנת מצליחה להפתיע את צה"ל המדולדל ולהגיע להישגים שבמבט לא ישראלי (שכן הישראלי מושפע מאוד מההיבט הכואב של האבידות של טובי בנינו) הם זמניים להכאיב ואפילו שוליים, ובתוך כשלושה ימים הצבא הזה מצוי בנסיגה ואבדן שליטה חלקי, עד שחיל משלוח עיראקי שכמעט נכפה עליו (דקירה כואבת בעצב הכבוד של הבעת' הסורי מאת אחיו השנוא בעיראק) מייצב את החזית. כמעט כמו בימי המלחמה הפונית הראשונה, או מבצע ברברוסה, מפקדים בכירים מאבדים את ראשם תרתי משמע.

במלחמת של"ג הצבא הסורי עומד מול צה"ל בעמדה שבה הוא תמיד היה המוצלח ביותר: בקרב השהיה ונסיגה. וזה צה"ל שאינו נלחם מלחמת מגן אגרסיבית, אלא מנהל מבצע שמיומו הראשון ברור לגביו שהוא מסורבל ופוליטי ברמה ארצית ועולמית. כמגן ארצו איש לא המעיט בחשיבות הצבא הסורי אף פעם.

אי אפשר לצפות ממי שתפקידו להכין או לאמן את צה"ל שיתן תמונה קרת רוח של האוייב הסורי - שיגיד "הם יכולים לכבוש שליש מהרמה לשליש שבוע אבל אז במחיר של 400 הרוגים אנחנו מוציאים מהם שקט לעשרים שנה, כך שהם בעצם במבט על לא ממש מסוכנים. מה עוד שגם הם יודעים את מה שאני אומר אז בטח בכלל לא יתקפו". התפקיד של צבא אינו להיות הצד שאחראי על מימוש והפעלת פוליסת ביטוח (שרוצה מן הסתם להפחית בהערכת הנזקים ולנסות ולהתחמק ממימוש סעיפים) אלא להיות זה אשר מוכר את הפוליסה (שמנסה לשכנע לקנות כמה שיותר כיסויים, גם נגד התסריטים הנדירים ביותר).

מן הצד האזרחי בריא יותר לנסות ולתת הערכות ריאליות לגבי הכיסוי הנדרש. וכאלה היו יותר מאשר פה ושם. כולל פה בפורום כאשר לפני כשנה וחצי עלו הערכות כי אסד עשוי לפתוח במלחמה כנגד ישראל במטרה להשתחרר מלחצי פנים. כמה וכמה כתבו כי זהו תסריט לא מעשי מאחר ועצם האפשרות של חימוש והכנת חלקים נרחבים בצבא שהוא לא נאמן, בשילוב עם אפשרות נחילת תבוסה, הופכים את התסריט לבלתי מעשי וכזה הנגזר מבפחדים (הטבעיים) של הישראל וממש לא מאלה של הסורי.

לסיכום: דווקא שנה מלאה של מלחמה של ממש בסוריה (מאירוע טיהור חימץ' ועד היום) הצבא הסורי נותן תצוגה שיש לה המשכיות של ממש עם זו של 1973: חלק קטן ממנו נותן פייט עיקש ומאוד מרשים. רובו די חסר תועלת, מעבר לעצם קיומו על הנייר. זו תמצית המציאות שהביאה לכך שמזה כמעט 40 שנה יש שקט ביננו ובין הסורים: הם יודעים שהם יכולים להכאיב לנו מספיק כדי שלא נתקוף, אבל לא מספיק בשביל שהם יצליחו.

.

גם עלינו שכנינו כותבים שאנו כבר לא כפי שהיינו ואנו כקורי עכביש...
רק לך ותסביר להם שקורי עכביש זהו חוט החזק ביותר בטבע
(האם הם קצת לא צודקים....????)

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

ככה זה שמשאבי מדינה מופנים לאמל"ח רקטי / טילים ... האוייב הציוני ייכנס למקלטים
אבל אם בני העם יתקוממו - יטפלו בהם באמצעות הטלת משגרים ....

טוב שמזכירים את כוחו של הצבא סורי במלחמת כיפור, אבל מאז שברה``מ התפרקה והכלכלה הסורית התרסקה ( וזה היה עוד הרבה לפני מלחמת האזרחים).
הצבא הסורי נראה מיושן ומוזנח כי הוא מיושן ומוזנח. הספונסרים האירנים העדיפו להחמש את הסורים ברקטות לטווח ארוך כי זאת הדרך הכי זולה ליצור הרתעה מול ישראל.

נ.ב.
זה עדיין משעשע שישראל היא המדינה היחידה בעולם שחושבת שהחיזבאללה ניצח בלבנון 2. אפילו נסראללה (ששומר שהגבול יהיה שקט מאז) אמר שזאת הייתה טעות ליתקוף את ישראל, אבל לנו יש עשרות כתבים שהיו הופכים גם את הימים הראשונים של ששת הימים לתבוסה איומה.

זכור לי דימוי שמרצה שלי באוני' העברית (פרופ' ניסן אורן) נתן לי בשיחה שקיימנו ביחס לתום המלחמה הקרה זמן קצר לאחר התמוטטות ברה"מ:
הוא דימה את ברית וארשה ונאט"ו לשני אבירים על סוסים שניצבו זה מול זה מוכנים להסתערות במשך עשרות שנים, מלאי חששות מהצד השני.
ואז אביר אחד ירד מסוסו, ניגש לאביר האחר, הרים את מגן הפנים של קסדת האביר השני וגילה להפתעתו שהיריב מת מזמן ויש שם שלד...

הדברים נכונים גם ביחס למקומותינו. דוגמה לכך הם דברים שאמר יוסי גינוסר ז"ל מס' חודשים לפני פטירתו בראיון עיתנואי בנוגע להתיחסות של
החברה הישראלית ביחס לסכסוך עם הפלשתינאים ותפקידה של מערכת הבטחון בטיפוח הדימויים הללו.

העצמת היריב היתה, הווה וכנראה שתמשיך להתקיים מסיבות שונות: חוסר יכולת/נכונות לבחון דברים כהוויתם, רצון לשמר את המערכת מתוך אינטרסים פרטיקולריים, חששות משינויים ועוד.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

להתמודדות של ישראל עם הארגונים הפלשתיניים (וגם החיזבאללה, במידה מסויימת) יש אמנם אופי שונה ממלחמת האזרחים בסוריה, אבל מבחינה צבאית ישראל נכשלה בהשגת הכרעה, ובפרספקטיבה של שני עשורים, ברור שישראל ספגה מפלה מבחינה מדינית (נסיגה משטחים, ויתור על קווים אדומים, וקבלת ויתורים מרחיקי לכת כעמדת פתיחה במו"מ עתידי). ארגוני טרור שמורכבים מכמה אלפי לוחמים חמושים בנשק פרימיטיבי למדי, מצליחים להרתיע את הצבא "החזק במזרח התיכון", או לפחות למנוע את הפעלתו האפקטיבית.

האם זה אומר שצה"ל הוא צבא חלש? זה בעיקר אומר שצה"ל מוגבל ביכולתו לפעול בסוג העימות שהאוייב כופה עליו. הצבא הסורי אמנם מפעיל יותר כח מול ארגוני הג'יהאד ויתר המורדים, אבל הוא גם סובל מערעור המבנה ההיררכי שלו בגלל עריקות של בודדים ומסגרות שלמות. לו היו הסורים נלחמים בישראל, סביר שהתפקוד הצבאי היה שונה. זה לא אומר שהקומנדו הסורי היה משתלט תוך שעות על המרחב שבין הגולן לקניון רמת אביב, אבל סביר שהוא היה מצליח להסב אבדות משמעותיות לישראל. ברור שהיתה וכנראה עדיין יש מידה של האדרה מוגזמת של האיום הסורי בעיניים הצה"ליות, אבל אפשר להניח שהצבא הסורי לוקה באותה מחלה בהביטו על צה"ל. אני מניח שגם אנחנו נותנים קרדיט קצת מוגזם לעוצמה הצה"לית.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Sam Weller שראל נכשלה בהשגת הכרעה

אז למה החאמס והחיזבללה שומרים לנו על הגבול במקום להשמיד את הישות הציונית?
אם ישראל הייתה פולשת לעירק ומרכבות היו חונות בארמון של סאדאם, עדיין התקשורת הישראלית הייתה מסכימה עם בגדד בוב שהציונים הובסו.

נ.ב.
אני בטוח שקו ההגנה הראשון של הסורים בגולן שמורכב מסונים היה נלחם כמו אריות בשביל אסאד.
חבל שלא יצא לך ליראות אותם בשל``ג, גרביים לא היו להם אז, ולא פעם הם קפאו למוות במוצבים.

תחושת הרתעה זה משהו ש"בין אדם לבוראו" כמו שאדם חכם אמר לי פעם.

הרתעה ניתן למדוד רק בדיעבד, וגם אז לא בטוח בכלל שהסיבה לשקט היא ההרתעה או שאולי בכלל משהו אחר (בעיות פנימיות, לחץ חיצוני, התעסקות בדברים חשובים יותר וכו'...).

גם אם ישראל באמת הצליחה להשיג הרתעה, והסיבה להרתעה היא אכן כוחה הצבאי והמכות שהיא הפליאה על חמאס וחיזבאללה, מי יכול באמת לדעת את זה? ההתיימרות להשיג הרתעה או לנתח אם הצלחנו להרתיע או לא מגוחכת לטעמי.

כל המעורבים יודעים שהעימות בין ישראל לערבים מנוהל בסך הכל באופן מבוקר, וכולם יודעים שהוא יכול להפוך למרחץ דמים ענק שממנו אף אחד לא יצא טוב במיוחד. גבולות הגזרה של העימות המזויין מאפשרים לבנות הרתעה הדדית ולהביא הישגים מדיניים תוך מניעת הדרדרות למלחמה כוללת שתראה יותר כמו מלחמת האזרחים בסוריה מאשר מלחמת יום כיפור (בעיקר מול הפלשתינים, כמובן).

אם נחזור למסר שניסיתי להעביר. לשפוט את יכולות הצבא הסורי לפי התנהלותו במלחמת אזרחים זה לא רציני. באנלוגיה חלקית זה כמו להגיד שצבאות בריה"מ וארה"ב היו נמרים של נייר בתקופת המלחמה הקרה על פי תפקודם באפגניסטן וויאטנם.

זו אנאלוגיה לא מוצלחת. גם במלחמות אזרחים יש משקל דומה למצביאות כבמלחמה קונבנציונאלית. (ראה מלחמת האזרחים האמריקנית, מלחמת האזרחים ברוסיה בתום מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים בספרד ובסין). בהחלט ניתן להסיק מסקנות על תפקודו האפשרי של הצבא הסורי מן המלחמה הנוכחית בעימות קונבנציונאלי. הסיבה היחידה שאנו (האזרחים הרגילים) איננו יכולים להסיק מסקנות כרגע הוא העדר מידע על קבלת החלטות והמהלכים בפועל.
ומן המלחמה בוויטנאם אפשר בהחלט להסיק שצבא ארה"ב אינו נמר של נייר. האמריקנים ניצחו בכל קרב שבו התעמתו עם הצבא הרגולרי של צפון-וייטנאם, או מול כוח וייטקונג גדול. מתקפת הטט היתה תבוסה מוחלטת של צבא צפון-וייטנאם והוויטקונג. הבעיה הייתה שוולטר קרונקייט החליט שזו תבוסה אמריקנית ועקב כך חלקים גדולים מן הציבור האמריקני.
בוויטנאם האמריקנים הטילו על עצמם מגבלות טקטיות ואסטרטגיות (למשל ווטו על פלישה לצפון וייטנאם) שמנעו מהם לבחור באסטרטגיה שהיה לה סיכוי לנצח את היריב. לא היה כל סיכוי לתרגם הצלחות טקטיות להכרעה אסטרטגית. משקיף רוסי יכול היה להסיק מתוצאות מתקפת הטט שהאמריקנים הינם אגוז קשה גם בנסיבות של הפתעה אסטרגית שעליה היתה בנויה הדוקטרינה הסובייטית למלחמה באירופה.

דיין הסיע התפעלות רבה מיכולת הלחימה המודרנית של הצבא האמריקאי אבל הוא היה אדם חכם ומפוכח יותר מרוב בני דורו. הוא סיכם את התרשמותו, כבר אז, בכך ,שהאמריקאים מנצחים בכל פרט למלחמה. רוצה לומר, שלמרות יתרונם הטקטי המכריע אין להם סיכוי להגיע לניצחון אסטרטגי.

התשובה שנותן מחבר הספר היא שזה תמיד בדיעבד ואתה לא יכול לדעת את זה מראש.
מנהיגים מתכננים תכניות ואסטרטגיות לעתיד בהתאם לתמונת המצב של העבר, או במקרה הצבאי בהתאם למלחמה של אתמול- אבל זו בדיוק הבעיה: אי אפשר לחזות את הבלתי צפוי.
אדם תמיד מתכונן למה שהוא מצליח להעלות בדמיונו- וזה מבוסס על מה שכבר קרה או על פרדיגמות שהוא מכיר. הוא לעולם לא יתכונן למה שהוא לא מכיר- וזה בדיוק מה שקורה.
סוריה ואיראן מועצמות בנושאים שהמתכננים הישראלים מכירים, אף אחד לא יכול לחזות מראש אירועים כמו מלחמת האזרחים עכשיו בסוריה וההתמודדות של הצבא איתה, בדיוק כמו שאף אחד לא חזה את נפילת ברית המועצות.
תמיד יש מסקנות בדיעבד וניתוחים מאוד חכמים שמוצאים את הסיבות להתרחשות של אירוע מסוים אבל שים לב שהניתוחים הללו אף פעם לא מגיעים לפני התרחשות האירוע .
יותר מזה- אם ישראל היתה מקיימת אסטרטגיה אחרת, בה התפישה היא של צבא סורי חלש אז היה מתרחש ככל הנראה אירוע אחר ממה שקרה עכשיו. לכל תגובה יש תגובת נגד ואם ישראל היתה נערכת מול סוריה במבנה כוח צבאי אחר ככל הנראה גם סוריה היתה בונה את הצבא שלה בצורה אחרת, ואירועים אחרים היו מתרחשים.

מישהו חשב שהיא נמר?...נכון שהסורים ביום לחימה אחד יכולים לייצר אש שחיזבאללה מייצר בכמה ימים אם לא יותר,אבל זה עדיין לא אומר שהצבא הסורי חזק. לחסל אזרחים ו"מורדים" עם נשק קל לא אומר הרבה..

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

אם כבר אריה של נייר
לצערי לא זוכרים הצעירים בפורום את ימי אוקטובר 1973.
הסורים הכינו לנו הפתעה והצליחו להבקיע את קו ההגנה.
להגיע למפקדה בנפח ובמקומות מסוימים גם למורדות.
מי שהיה שם מספר על סורים שלחמו בגבורה.

והסייפא של אותה מלחמה (גם עם המצרים) שהמוכנות שלנו נפגעה מחטא הגאווה רוצה לומר אחרי מלחמת ששת הימים קצת עלה לנו השתן לראש.

בואו נביט על המארב שטמנו לנו ב 1982 בסולטן יעקב....

בואו נביט על ההערכות הסורית לאורך השנים.

הסורים האחרונים לשבת עמנו למו"מ על שביתת נשק ב 1949 זאת לאחר שהקרבות ברוב החזיתות תמו רוכזו כוחות מול הסורים והם חששו מעלייה שלנו לרמת הגולן.
(אנקדוטה מעניינת התוכניות שהוכנו בששת הימים לעליה לגולן מבלי להתייחס ל 49 היו כמעט אותן תוכניות זה מראה על תפיסת ניתוח הקרקע או על מאובנות מחשבתית ? )
הסורים לאחר 49 הראשונים להציע מו"מ (אדיב שישאקלי) לשלום שלא יצא לפועל.

הסורים כלקח אותה מערכה ועם פתיחת המערכה על המים (החולה ולאחר מכן המוביל) החלו לבצר את הרמה - קו המוצבים על הרכס. איתו התמודדנו בששת הימים.

לאחר ששת הימים שוב מתבצרים הסורים בקו תילים מולנו ובאוקטובר יוצאים למתקפה.

מתוך הבנה שכנראה תקיפת ישראל לא תועיל הם עוברים לשיטת מגננה קשיחה ופגיעה בעורף (הפרוגים הראשונים נפלו כאן כבר ב 73). את דוקטורינת המגננה חווינו בסולטן יעקב.

כל מי שעסק לאורך השנים בהבקעה בגזרה הסורית יודע שמצפה לנו שם כתישה גדולה (קצת מזכיר את קרבות החפירות זה מול זה של מלחמות העבר) זירה רוויית מכשולי נ"ט רוויית נשק נ"ט (לבנון 2). רווית נ"מ. ומערך רקטי לפגיעה בעורף.

הייתי ממליץ לכל מי שעוסק בזיאולגיה של הביטחון החל מנמרים וכלה בערפדים לא להתבלבל. אין דומה לוחם במלחמת אזרחים ללוחם שיוצא לג'יהאד נגד הישות הציונית ובו יש אויב מוגדר וברור. אנחנו. (אגב כך גם אנו התנהגנו בששת הימים מול חרב על הצוואר ואויב מוגדר. ואילו היום כשאנו מנהלים מערכה בעצימות נמוכה בשטחי איו"ש או עוסקים בפינוי ישובים, צבאנו נפגע ותוצאות הלחימה שלו רחוקות מלהיות משביעות רצון. אם זה באירועי המנהרה..(96) לקח זמן להחליף דיסקט ואם זה בלבנון 2 כשמישהו לא הבין שלחימה מעבר לגבול אינה תואמת לחימת איו"ש.

בסוריה מלחמת האזרחים תסתיים מתי שהוא. מי שיבוא תחת אסד לא יהיה בהכרח יותר ציוני ממנו (לדעתי ההפך) הוא ישקם את הצבא יאחד את העם ולנו תהיה בעיה. אני ממליץ מאד לא לזלזל באויב (שום אויב ) שכל העת לומד אותנו ומשתפר ולהתכונן היטב.

מצידי שילחמו בנו פילים ואריות או ג'וקים ועכברים אני רוצה הכרעה ולטובתנו תמיד.

הכי מפחיד אותי זה שחצאננות (שחצנות + שאננות)

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

אילן, אתה אפילו לא צריך אקדח כדי לקלוע בול. מסכים עם כל מילה.

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

הלבנונים היו, כהרגלם, חלשים מאוד והיה להם הרבה מה להפסיד מהמשך המלחמה. העירקים הבינו שמספיק והסתלקו בכלל בלי לשבת על הסכם. המצרים היו במצב נואש עם הכוחות שלהם הנצורים בכיס פלוג'ה ותלות מוחלטת במעצמות למנוע כיתור של שאר חיל המשלוח שלהם (זה שברצועת עזה) דרך סיני. הם היו לחוצים לשביתת נשק יותר מכולם. הירדנים תמיד היו מוכנים להסכם וכלל לא היו נלהבים למלחמה מלכתחילה. במלחמה הם הצליחו בקושי רב לשמר שליטה על רוב השטח בגדה המערבית שהיה מיועד למדינה הערבית. להערכתי הם רק חיכו שמישהו ישב ראשון עם היהודים על שביתת נשק על מנת שלא יהיו הם הראשונים. לעומת כל אלה, ולעומת ביצוע התקפי מחפיר, הסורים הם היו היחידים שכבשו שטחים שהיו בתחומי ארץ ישראל המנדטורית והיו מיועדים למדינה היהודית. נסיונות לזרוק אותם מהשטח שכבשו ("מבצע ברוש") כשלו עד סוף המלחמה. מצב בעייתי זה גרם לכך שישראל נאלצה לחתום על הסכם מאוד בעייתי מבחינת קו הגבול. מה שהוביל מהר מאוד לחיכוכים על שטחים מפורזים, על שימוש בכינרת וכו'.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי קגנס הלבנונים היו, כהרגלם, חלשים מאוד והיה להם הרבה מה להפסיד מהמשך המלחמה. העירקים הבינו שמספיק והסתלקו בכלל בלי לשבת על הסכם. המצרים היו במצב נואש עם הכוחות שלהם הנצורים בכיס פלוג'ה ותלות מוחלטת במעצמות למנוע כיתור של שאר חיל המשלוח שלהם (זה שברצועת עזה) דרך סיני. הם היו לחוצים לשביתת נשק יותר מכולם. הירדנים תמיד היו מוכנים להסכם וכלל לא היו נלהבים למלחמה מלכתחילה. במלחמה הם הצליחו בקושי רב לשמר שליטה על רוב השטח בגדה המערבית שהיה מיועד למדינה הערבית. להערכתי הם רק חיכו שמישהו ישב ראשון עם היהודים על שביתת נשק על מנת שלא יהיו הם הראשונים. לעומת כל אלה, ולעומת ביצוע התקפי מחפיר, הסורים הם היו היחידים שכבשו שטחים שהיו בתחומי ארץ ישראל המנדטורית והיו מיועדים למדינה היהודית. נסיונות לזרוק אותם מהשטח שכבשו ("מבצע ברוש") כשלו עד סוף המלחמה. מצב בעייתי זה גרם לכך שישראל נאלצה לחתום על הסכם מאוד בעייתי מבחינת קו הגבול. מה שהוביל מהר מאוד לחיכוכים על שטחים מפורזים, על שימוש בכינרת וכו'.

כל הנתונים שהבאת מקובלים עלי
מסקנה בטח אין לזלזל בהם. אסור לזלזל בשום אוייב כבר 120 שנה של סכסוך אנו מאמנים אותם והם משתפרים.
עוד - הטריגר שלהם לחתימה היה כשכל הגזרות חתמו והכוח רוכז מולם.

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

גם לגבי השורה האחרונה-הם הבינו שזו רק שאלה של זמן עד שישראל תהיה מסוגלת לזרוק אותם מעבר לגבול הבינלאומי והרבה מעבר לכך. לכן היו מוכנים לאותה פשרה שהייתה גרועה יותר לישראל. ואגב, אני מניח שישראל הסכימה לקו הגבול הבעייתי בגלל שחשבו שהסכם שלום יבוא מייד אחר כך.

.

אני קבלתי:

רצ"ב הודעת התגובה
***************
ולא נראה לי שהיא באה במטרה לתרום לדיון אלא יותר להגיד משהו כמו "הוי אתם הצעירים! לא למדים, לא מבינים ואין לחכם כבוד". לא יותר פשוט להגיד "ב 48 ספרנו יותר" כמו שייקה מהגשש?

טל ענבר העלה שאלה טובה - אני די בטוח שאתה יודע כי מדובר על אדם רציני שלא פתח בשיחה סטייל אוהל בטרום טירונות בין 6 "מורעלים" זבי חוטם.לתת לנו רשימת מצאי של כל האנקדוטות (חלקן, אגב: קלישאות) ההיסטוריות לא רק שלא תורמים לדיון, הם מחזירים אותנו לנקודת האפס.

סבא שלי, שהזכרתי כבר כמה פעמים ואשר ללא ספק לא היה "נמר של נייר" (בכ"ז... היה קצין ונלחם במלחמה שבה קרבות ארכו 20-30 ימים די רצופים בקו - לא 2-3 ימי לחימה רצופים מקסימום פר כוח) ישב פעם לידי (חייל באמצע הסדיר, חייל רגיל) בסלון אצלו בבית וצפה בחדשות. הדיווח היה על איזו הסתבכות צה"לית ברמת המיקרו שבמיקרו (אלא שבישראל, כמו בישראל, כל מארב שלא עלה יפה הוא סיבה למלחמת גנרלים כאילו שעוד רגע חניבעל עולה על ירושלים בגלל שחייל נתקף הלם ולא ירה על מחבל שעמד מולו). סבא שלי הרים את ה M16 המקוצר שהיה מונח על הברכיים שלי , ובזילזול מופגן אמר "צבא שהחיילים שלו נלחמים עם צעצוע שלא שוקל כלום - ברור שלא מסוגל להלחם". נו טופ... הוא גם היה מאותם קצינים בעברם שצה"ל זימן כמה פעמים להרצאות. אחרי שישב, אי שם באמצע שנות החמישים, מול פרחי קצונת חי"ר שהתפארו על הישגיהם באי אילו "קרבות", נאמר עליו שאמר להם בלי בושה "בערבים הם לא אוייב - הם בנדיטים עם רובים. וורמאכט! זה אוייב! ".

צה"ל לא זימן אותו יותר.

ולא.. הוא לא צדק ככל הנראה. בד"כ המביטים לאחור לא ממש צודקים אם הם נותנים יותר מאשר 2 משפטי ניתוח.

ועכשיו זה לא מופיע...??? מישהו כאן "משפר עמדות"...

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

אתה ככל הנראה אף פעם לא קורא את ההודעות של עצמך קריאה ביקורתית, ולכן לא מרגיש לפעמים צורך לערוך, או למחוק, דברים שאינם בטעם.

.

אתה ממש טועה יקירי. לפני שאני שולח כל דבר, אני משתדל לעשות הגהה.
אם פגעתי בך, אז מתנצל מעומק ליבי, כי זאת לא היית כוונתי. פשוט לא הבנתי מה קרה.
כאן בקפור הרב 15- כל משתבש ...

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

כתבתי הודעה ובקריאה שלה אחרי השליחה נראה היה לי שאינה תורמת לדיון ואינה לכן במקום. השתמשתי באפשרות העריכה לזמן מוגבל שהפורום מקנה לשולח ומחקתי אותה. משום מה אתה חושב שתפקידך הוא להשתמש בעותק שקיבלת למייל אחרי שנרשמת לאשכול, ולפרסם עבורי הודעה שמחקתי. מאחר ואין מדובר פה על עבירה, הוצאת דיבה או בעיה של זכויות יוצרים אין אני מודאג כלל. מדובר על סוג של אתיקה בדיון בקבוצת דיון וככל הנראה אתה מוצא את העניין כמשעשע. שיהיה לך לבריאות.

.

אני קיבלתי את הרושם, שהאזרח חשב שהודעתך נמחקה ע"י כשל טכני או ע"י מי מהמנהלים או משהו כזה, ולא הבין שאתה מחקת אותה.


***ותגובתך, על אף שאני משער שאני מבין למה מחקת אותה, בכל זאת, מעוררת מחשבה.

כך חשבתי, אך החבר קיבל את זה אחרת.... וחבל...

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

התפרקותו של צבא סוריה היא עוד מסמר בארונו של צה"ל הישן, המשוריין והכבד, שמתכונן עשרות שנים לעימות קרקעי שכבר לא יהיה כדוגמתו. פקודת היום, אומר אלון בן־דוד, היא צבא חדש לישראל

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4342307,00.html

א. לגבי המשמעויות לגבי ביניין הכוח ("צריך להצטמצם לשתי אוגדות משוריינות ועוד שתי אוגדות חי"ר מעולה")- YGH הביא תרחיש מצויין באשכול הנבואי "צבא העתיד עבר זמנו"

ב. אני תמה מהיכן אלו בן דוד מעריך כי צבא מצרים "חלול ולא מאומן":

ציטוט:

תגידו שיש צבא מצרי עם ציוד אמריקאי, ומי יודע מה מצרים תעשה בעוד כמה שנים. אז נכון שיש צבא מצרי ויש לו מטוסי F16 וטנקי אברמס, אבל הוא צבא חלול, לא מיומן ולא מאומן. אם הוא יעשה את השטות וייכנס בטנקים לסיני, בעידן החימוש המדויק של היום יש יכולות להתמודד עם זה ללא מהלך קרקעי.

מישהו מכיר עדויות וניתוחים גלויים בנושא?

אסור לשכוח שלאויב אולי אין כ"א איכותי, קווים פנימיים ותשתית מו"פ כפי שיש לנו- אבל יש לו שכל, ויכולת מעצבנת מאוד להילחם באופן שנוח לו ולא לנו.

שמעתי את הטיעונים הללו בעבר (בין היתר בספר "המגש והכסף " מאת עפר שלח). הטענות על היעדר חשיבות הצבא המתמרן נשמעו כבר בעבר (שלח עצמו סתר את שכתב בספרו הבא אודות לבנון השנייה). מאמרו של בן דוד טועה ומטעה. קודם כל כי רפורמה אמיתית בצבא תיקח הרבה זמן שאין נוכח האיומים והשתנות הזירה המהירים, ושנית כי המלחמה היא נחלת אי-הוודאות (כמאמר קלאוזוביץ) . אין לדעת מה יילד יום ובעיקר מה יהא המענה שצצה"ל יוכל להפנות לאיום מסוים. האם באמת נרצה לומר, כשכוח המרכבות של צה"ל עסוק ב-10 מ-160 הכפרים שבהם התבצר חזבאללה בלבנון, כי אין לנו כוח משוריין (מג"ח למשל) שיפעל ב-150 האחרים. לכמות יש משמעות. חוץ מזה "במסמך שחיבר ב-2005, כתב סא"ל אמיר ברעם , מפקד היחידה המובחרת מגלן: 'בתרגיל למדנו כי יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעיתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חיזבאללה. לא ניתן להכריע את חיזבאללה ללא מגע קרוב'." (הראל, עמוס ויששכרוף , אבי. "קורי עכביש", הוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב, 2008, עמוד 116). אגב, כבר ב-1981 הודה ח"א שאין לו תשובה טובה לרקטות דוגמת קטיושה. הוא אמר זאת שוב ב-2006 והאמת שגם נגד הקסאם. לכוח מתמרן יש. חוץ מזה לטעמי רמת הגולן הסורית תהפוך לעוד מרחב, דוגמת עזה ודרום לבנון, ממנו יורים עלינו טילים. הסד"כ הצה"לי יצטרך לא מעט כוח אדם בכדי להתמודד עם זה. בקשר לכותב המאמר. אף שנהניתי מאוד מן הכתבה הקודמת שלו בגיליון ינואר 2013 נבלייזר על האלוף גדי איזנקוט (כתבה כתובה היטב על קצין ואדם מצוין) המאמר הנוכחי פשוט לא טוב ומוטעה. יכןל להיות שהבחנתם שלא התייחסתי לאיום הסורי. פשוט כי כשזה מגיע למבנה הצבא זה לא ממש חשוב. צבא צריך להיות מוכן לתרחישי ייחוס והתלקחות עם איראן וחזבאללה היתה עשויה להניע את צבאו של אסד לפעולה. אני שואל שוב, האם היינו באמת רוצים להישאר ללא מענה לכך.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)