 |
10-04-2013, 16:43
|
|
|
|
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
|
|
|
"בין הכיפה לכומתה" - ביקורת ספרים
כיצד הופך צה"ל לצבא דתי יותר
הספר החדש "בין הכיפה לכומתה" בוחן אם ההדתה בצה"ל היא חלק מתהליך טבעי שעובר על החברה הישראלית או פרי של מהלך מתוכנן
בין הכיפה לכומתה:
דת, פוליטיקה וצבא בישראל
עורך: ראובן גל. הוצאת מודן, 626 עמ', 128 שקלים
פתחתי לראשונה את הספר "בין הכיפה לכומתה" בערב שבו התראיין יו"ר מפלגת "הבית היהודי" נפתלי בנט אצל נסים משעל בערוץ 2, כשהארץ סערה מהצהרתו שהוא, קצין בצה"ל, יסרב פקודה ולא ייקח חלק בפינוי יהודים מבתיהם. סיימתי לקרוא את מאות עמודיו העמוסים של הספר כשהמלים "שוויון בנטל" נזרקו לחלל הציבור בתדירות של אחת לארבע דקות במסגרת המשא ומתן הקואליציוני להקמת ממשלת נתניהו השלישית. בתחילה חשבתי כי זו מקריות ותו לא שדווקא בתקופה שנדמה שהכל מודדים את הרווח בין השטריימל לבין הכיפה ובין שניהם לבין הכומתה יצא לאור ספר המאגד 22 מאמרים בנוגע ליחסי דת, פוליטיקה וצבא בישראל. במחשבה שנייה הבנתי שטעיתי ואין זו יד המקרה.
המתח בין שלושת כיסויי הראש הללו (ובינם לבין שיערן הגלוי של הנשים, כפי שיובהר בהמשך) מלווה את החברה הישראלית מאז הקמת צה"ל, כשהתעורר ויכוח בנוגע למבנה הצבא, ובן גוריון, שהתנגד להמשך קיום יחידות כיתתיות, הוביל לשילוב של דתיים וחילונים יחד במסגרת כינון צה"ל כצבא העם. הדבר עמד בניגוד לפתרון שמצא לבעיה דומה הצבא ההודי: הוא פיתח יחידות הומוגניות מבחינה אתנית־דתית כמו החטיבות הסיקיות, שאנשיהן שומרים על אורח חייהם הדתי ומוצבים רק במקומות שלא ייאלצו לפעול נגד האינטרס של קהילתם, פתרון שמתארת בספר בהרחבה אלישבע רוסמן־סטולמן.
בן גוריון בחר אחרת מתוך התפישה שצה"ל הוא "כור היתוך" מרכזי לישראלי החדש. זאב דרורי מתאר במאמרו כיצד עמד בן גוריון מול דרישות הרבנים להקים מסגרות נפרדות לחיילים הדתיים ובתמורה הסכים להחיל את חוקי הדת הבסיסיים (שמירת כשרות, הקפדה על שבת וכו') על כלל צה"ל. הוא קבע אז ש"נאמנותו של צה"ל נתונה לממשלה ולפיקוד העליון בלבד, ללא כל זיקה למפלגות פוליטיות או סמכות דתית תורנית שמחוץ לשורות הצבא. פקודת המפקד הצבאי היא הקובעת ובידיו הסמכות העליונה, כאשר השיקול הצבאי עדיף על השיקול הדתי". ביומנו האישי כתב כי "צבאנו יהיה אחיד בלי זרמים. למען אחידותו נתחייב כולנו בכשרות, נשליט אווירה יהודית בשבת ונחנך לכבוד הדדי – שלא ילגלג חייל שאינו מתפלל בחייל מניח תפילין". רק לאחר תקופתו של בן גוריון חל שינוי; ב-1965 הוכרה ישיבת הסדר הראשונה (כרם ביבנה), וב-1998 כבר נמנו 30 ישיבות כאלו. אם כך, השיח הציבורי הסוער בראשית 2013 הוא בגדר שגרה המעידה על הכלל ותו לא.
הטריגר הרשמי לכתיבת הספר הזה הוא התחושה המתעצמת בכל מי שקרוב לצה"ל שהכיפה מתחילה להאפיל על הכומתה. בשפה המקצועית קוראים לתהליך הזה "הדתה", והכוונה היא להתחזקות היסודות הדתיים בתוך ארגון, ההפך מתהליך החילון. שאלת קיום תהליך ההדתה בצה"ל מחייבת מענה על שאלות רבות. מן ההיבט הדמוגרפי נשאלת השאלה אם באמת קיימת עלייה בשיעור הדתיים בצה"ל ובמיוחד בשורות הפיקוד; וחשוב יותר: האם עלייה זו עולה על ההדתה הכללית שעוברת החברה הישראלית, או שהיא בסך הכל משקפת את השינוי הכללי בחברה?
שאלות אחרות עוסקות בהיבט האידיאולוגי־פוליטי של התהליך. האם הדתת צה"ל נעשתה מתוך כוונת מכוון לקדם תפישות אידיאולוגיות פוליטיות (תפישת עמדות כוח על ידי דתיים; חיזוק האמונה הדתית היהודית; מניעת האפשרות לפנות שטחים נוספים על ידי צה"ל וכו') או שמא התהליך הזה נובע מנטישת העמדות הקדמיות על ידי האליטות הקודמות החילוניות?
סוג אחר של חקירות נוגע למובנים תרבותיים ריטואליים של התהליך. הדוגמאות לכך רבות: הוויכוח על נוסח התפילה "יזכור אלוהים" או "יזכור ישראל"; מקרים שבהם חולקו לחיילים ציציות כ"תחליף לאפוד" ותפילין כ"תחליף לקסדה"; שיעורי מורשת קרב שבהם הרצו מפקדים זוטרים כי "רחל אמנו הצילה חיילים במבצע עופרת יצוקה", ובכלל עליית כוחם של קציני הדת שהפכו מדריכים רוחניים בכפייה לכלל החיילים. כך, למשל, מביא תמיר ליבל במאמרו עדות של חייל דתי שהזדעזע מכך שלפני הכניסה ללחימה בעזה הגיע לבסיס צאלים רב בבגדים אזרחיים שהרצה לכל החיילים כי "הלחימה בעזה היא מלחמת בני האור בבני חושך... שהילה של קדושה תעטוף אותנו במלחמה כשליחי מצווה", וכי הופצה חוברת מטעם הרבנות הצבאית שבה נכתב כי "אסור לוותר על מילימטר מאדמת ארץ ישראל ונטען כי אכזריות כלפי האויב היא לעתים מידה טובה". אפשר להוסיף לכל אלה את ההיבט המיסיונרי של החזרה בתשובה. שלל שאלות הספר מנכיח, והן צריכות להטריד לא רק את מי שלובש מדים אלא כל מי שמגדיר עצמו ישראלי.
אם ביחס למופעי ההדתה עצמם אין הרבה מחלוקות (למה שיהיו? הרי כל מי שמשרת כקצין במילואים יותר מ-20 שנה, כמו הח"מ, יכול להעיד על השינוי העצום שעבר הצבא בתקופה זו, החל מ"פקודות" שהוא מקבל מרבנים חיצוניים בנוגע ל"שילוב הראוי" לדעתם של חיילות, וכלה בתמונות הרבנים שהחליפו את תמונות הנשים בארונות הרס"רים), בנוגע לפרשנות למופעים אלה רבות הדעות. בשֹום שכל ביקשו עורכי הספר ראובן גל ותמיר ליבל להימנע מקביעת עמדה שיפוטית אפריורית, שרואה את תהליך ההדתה של צה"ל באור חיובי או שלילי. לכן, הספר חולק לכמה חלקים, שהעיקריים שבהם הם "הרים" ו"צל הרים".
בחלק הראשון מוצגים מחקרים של אלה שסבורים שההדתה היא בעיה רצינית אשר חייבים לתת עליה את הדעת לפני שיהיה מאוחר מדי ונעמוד מול "הפיכה צבאית ומלחמת אזרחים מצד חוגים דתיים לאומיים אל מול החלטה של הדרג המדיני". בחלק השני מוצגים מחקרים של אלה שסבורים שהטענות האחרונות הן מוגזמות או מוטעות. בין שני החלקים האלה משתרעים שאר המחקרים.
זאב דרורי, הנמנה עם אלה הרואים בהדתה "הרים" של ממש, טוען כי מאז המהפך הפוליטי ב-1977 "החלו לעלות תפישות מתחרות לתפישה הביטחונית הוותיקה שכונתה 'דת הביטחון הלאומי'", והאחרונה פינתה את מקומה ל"דת הגאולה", שנאמניה רואים לעצמם מעין חובה דתית למרוד במוסדות השלטון והצבא כשאלה פועלים בניגוד ל"מצוות הדת וזכויות אבסולוטיות מתוקף הבטחה אלוהית". הדבר הוביל למתן לגיטימציה לחיילים דתיים לסרב לפקודות שמתנגשות עם מה שהם רואים כמצוות הדת, ובמקביל - לרצון של מנהיגיהם לשלוח את צעירי הכיפות הסרוגות לכבוש את לב הממסד הביטחוני.
המבחן הראשון לדת החדשה היה בימי ההתנתקות מגוש קטיף, כשרבנים מסוימים קראו לסרבנות בשורות צה"ל. יש חוקרים שרואים בכך "קריאת הרגעה" והוכחה שאין באמת תהליך הדתה בצה"ל, שהרי הקריאות לא השפיעו באמת ורק 63 חיילים סירבו פקודה. אבל את דרורי זה לא משכנע. לטענתו, "אותם חוקרים ממעיטים במשקל הפגיעה במשמעת הצה"לית לנוכח המאמצים הרבים שנקט צה"ל למנוע סרבנות בעת המבצע", ובהם הרחקת יחידות שבהן חיילים רבים חובשי כיפות מהמעגל הראשון שעסק באופן פיסי בפינוי. דרורי מעלה שאלה קשה בעקבות ההתנהלות הזאת: "כיצד עולים בקנה אחד צבא אחיד וממלכתי עם הטלת משימות סלקטיביות על יחידות שאופיין מגזרי ודתי? נכונות זו של צה"ל להגיע לפשרה עם המחנה הדתי לאומי מציבה בפני המפקדים בעיות עקרוניות".
נוסף לכך פורש דרורי מקרים רבים של התערבות רבנים בעניינים לא להם, כמו הפסקת אימונים בכל פעם שהם מגיעים לביקור ביחידות בהפתעה כמנהג בעלי בית, חיוב חילונים להשתתף בפעילות דתית המוסווית תחת גלימה חינוכית ציונית ועוד. מסקנתו מכל אלה היא ש"צה"ל איבד ממקצועיותו הצבאית ומעצמאותו הפיקודית... הפיקוד הבכיר אינו חזק דיו" ולכן הוא יצר יחד עם הרבנים ניהול משותף.
תו"ל פוסט־מודרני
המאמר המרתק ביותר באסופה הזו הוא פרי עטם של אודי לבל ושושנה לוביש־עומר. לטענתם יש לראות את תהליך ההדתה פחות כמעשה דתי ויותר כתגובת־נגד שמרנית למאפיינים הפוסט־מודרניים של צה"ל מאז שנות ה-90 ובהם: א. צבא שלום – כזה שמופעל גם למשימות בלתי מלחמתיות כמו שמירת שלום, מתן סיוע רפואי ושלל מטלות המכונות "הומניטריות צבאיות"; ב. הצבא ממתן את השימוש באלימות ומבחינה משפטית מפנים ערכי לחימה שיזכו להגנה בבתי הדין הבינלאומיים; ג. מבחינת השיח, הצבא מחשיב יותר מושגים כמו "עיצוב תודעה" ו"דימוי ניצחון" מהכרעה ממשית בשדה הקרב; ד. מבחינת הדוקטרינה, הצבא מעדיף להרחיק את החייל משדה הקרב ומבכר "לוחמה מרחוק" על "יצירת מגע", בגלל החרדה מחללים שמביאה גם לא לפעם לכך שמזעור האבדות חשוב לא פחות מהשגת יעדי המערכה; ה. מבחינת צבאית, "בשל חוסר הלגיטימציה מבית לסכן חיילים ומחוץ – לפגוע בבלתי מעורבים בשטח האויב, מעצבי הלוחמה נאלצים להסתפק בניהול עימותים בעצימות נמוכה ולא בהכרעתם".
לפי לבל ולוביש־עומר, ראשי הצבא החליטו לשוות לו מאפיינים כאלה מתוך רצון לשמר את תמיכת האליטות הישנות (שעברו בעצמן שינוי ערכי). לטענתם, תהליך ההדתה הוא למעשה חלק מתגובת נגד וחזרתה של קהילת ביטחון שמרנית, שדוגלת בערכים הישנים של "התרעה, הרתעה והכרעה". קהילה זו, עיקר ערכיה נסובו סביב העתקת הלוחמה לשטח האויב, נכונות להקרבת חיים, חתירה להכרעות מהירות וכו'. אף על פי ש"אין מדובר במגמה שבני הציונות הדתית הם היחידים לבטאה", הרי שהם החלוצים שלפני המחנה, והם מבקשים למחוק את הדיסקט שנכתב בעשורים האחרונים. לכן, קובעים החוקרים, תהליכים אלה הם שמרנות ולא הדתה, שכן "תפישת הציונות הדתית את צה"ל אינה שונה מתפישתם של האבות המייסדים שהניחו את הבסיס לאתוס המקורי כדי שהצבא יוכל לשוב לעצמו".
צבא העם. היהודי
תמיר ליבל מעניק פרשנות נוספת, מרתקת לא פחות, להדתה הנבחנת כאן. לשיטתו, תהליך זה הוא חלק מהמאבק בין שתי אסכולות בצה"ל: האחת ביקשה להפוך את צה"ל לצבא מקצועני כרוב צבאות המערב, והשנייה ביקשה לשמר ואף לחזק את מודל "צבא העם". לפי ליבל, תומכי גישת צבא העם ניצחו, "אולם האתוס של צבא העם עבר שינוי ובתהליך של המצאת מסורת שינה את מובנו... מובן ה'עם' בביטוי נהפך במוצהר ל'עם היהודי' תוך אימוץ תפישה לאומית אתנית המושפעת בחוזקה מהאידיאולוגיה הדתית לאומית, המדירה אוכלוסיות או קבוצות בעלת זהויות יהודיות חלופיות".
מי שהוביל את ביטול תהליך ההתמקצעות והחייאת תפקיד הצבא ב"בינוי האומה" היה הרמטכ"ל לשעבר משה בוגי יעלון. לפי ליבל, יעלון ראה את העימות עם הפלסטינים כהמשך למלחמת העצמאות, ולכן סבר שיש צורך בהתגייסות לאומית. בעיניו, תהליכי ההתמקצעות שעבר צה"ל בעשור לפני מינויו לרמטכ"ל החלישו אותו משום שהם ביטלו פעילויות רוחב חברתיות רבות שלו כחלק מהצמצום התפקודי שהוא עבר. יעלון סבר שיש קשר בין תהליך ההתמקצעות לבין היחלשות צה"ל בחברה הישראלית, ושם לו למטרה לחזק תפקידיו המסורתיים של צה"ל כצבא העם ובדרך זו לשקם את מעמדו הציבורי. יעלון גם שלל את הגישה המקצוענית, שמפקידה בידי מומחים את פיתוח הידע הצבאי וביקש להחזיר אותו למפקדים בשטח. לשיטתו, הצבא אינו מקצוע כי אם משלח יד שהידע לו נרכש מעשייה, ולפיכך מצוי בקרב אומנים ולא מומחים.
שילוב השניים חייב לדעת יעלון את חיזוק הזהות היהודית ולכן הקים תוכניות כמו "ייעוד וייחוד", שביקשה "לתת לכל חייל את הכלים להתמודד עם שלל המשימות והאתגרים של צה"ל" ולחזק את זהותו היהודית. במסגרת זו קבע אלעזר שטרן, אז מפקד בית הספר לקצינים, כי "קצין יהודי שלא ירצה להגיד אני גאה להיות יהודי ושלא יידע להסביר את סיבת גאוותו לפקודיו במשך עשרים דקות לפחות, לא ינצח במלחמה". המפקד שבא אחריו, גל הירש, כבר חייב בחינה על תולדות העם היהודי, שכישלון בה הביא להדחה מהקורס. לפי ליבל, "גישתו של הירש המתמקדת במחויבות הצוער לעם (בניגוד למדינה או לקהילה הפוליטית, כפי שמקובל בצבא מקצועי) קיבלה ממשות פיסית בבסיס כאשר הוחלף בית הכנסת הקטן שהיה בבה"ד 1 במרכז רוחני גדול ומפואר... כשדן חלוץ הרמטכ"ל נרתם למשימה וטס לארצות הברית, שם סייע לגייס את הכסף למימוש התוכנית. כך למעשה נרתם כל הפיקוד הבכיר של צה"ל - ולאו דווקא קצינים חובשי כיפות בתוכו - לתחילת תהליך ההדתה של הצבא".
כישלון צה"ל במלחמת לבנון השנייה עורר שוב את הוויכוח, כשהפיקוד הבכיר מאמץ בשנית את הגישה המקצוענית. לפי ליבל, אנו מתקרבים לנקודת הכרעה בין אלה שסבורים שמודל "צבא העם" עונה על צורכי הביטחון לבין אלה שסבורים שהשינויים באופי האיומים הביטחוניים מחייבים אימוץ גישה של צבא מקצועי; בין אלה שמבקשים להעמיק את אתוס צבא העם היהודי היוצא למלחמות מצווה נגד בני דת ולאום אחרים לבין אלה שמבקשים לזהותו עם גוף ידע מקצועי.
מה טוב בהדתה
כנגד אלה שרואים בתהליך ההדתה איום אמיתי, אשר כהן סבור שמדובר בצל הרים בלבד. אלה הן לטענתו אזהרות אפוקליפטיות הנובעות מבורות, דעות קדומות והפחדה מיותרת. לפי כהן, רבים מאלה שנטען לגביהם כי הם מוּנעים ממשיחיות קיצונית אינם כה משיחיים.
"זוהי משיחיות טקסית סמלית החסרה היבט פוליטי מעשי" ורובם "מחזיקים בתפישה של קדושת הממלכתיות שאיננה מותנית". השיח המכליל והסטריאוטיפי נמשך "כאילו לא הוכחה הממלכתיות הבלתי מותנית של רוב מניינה ובניינה של הציונות הדתית".
גם יועז הנדל סבור שמדובר בצל הרים ש"מאחוריו יש אולי גבעה קטנה ומעניינת". לטענתו, תהליך ההדתה נובע גם "מתופעת הסלידה מנושאי צבא ומלחמה בחברה המערבית חילונית וכלה בוואקום שהותירו קבוצות עלית מן העבר בישראל".
כמה מאמרים מוקדשים לתחרות שנוצרה בין הכיפה שמתחת לכומתה לבין שיערה הגלוי של האשה. שתי קבוצות מיעוט בצבא "אשר כניסתן לצבא משולבת בסוג של קריאת תיגר על ההגמוניה ההיסטורית – החילונית והגברית – מחוץ לצבא". יגיל לוי וזאב לרר מצביעים על כך שככל שההדתה מתחזקת, כך הדרת הנשים מתרחבת והעוצמה הרבה בידיהם של המנהיגים הדתיים בצה"ל מאפשרת להם לא להסתפק בטיעונים שנועדו לאפשר לחייל הדתי לשרת באופן שלא מסכן את אורח חייו, אלא ב"נימוקים אוניברסליים, המצדיקים הדרת נשים מהצבא – כל הנשים, לא רק הדתיות – בטענה שהן מחלישות את יכולת הלחימה והלכידות של הארגון הצבאי".
מנגד מצביעה יפעת סלע על גידול הדרגתי וקבוע במספר הבנות הדתיות שמתגייסות לצה"ל. היא מעריכה שההדתה הופכת את השירות בצה"ל פשוט יותר לבנות מבחינת ההתמודדויות האמוניות. גם רנית בודאי־היימן מגלה במחקרה שכרבע מבוגרות החינוך הממלכתי־דתי מתגייסות כיום לצה"ל. וכך, ההדתה מדירה נשים ביד האחת, וביד האחרת דווקא מקרבת אותן.
במאמר האחרון בספר מבקש עורכו ראובן גל להסיק מסקנות מכל העושר שטמון בו. העיקרית שבהן היא כי תהליך ההדתה שבו מצוי צה"ל "אינו מהווה בשלב זה סכנה ממשית לאתוס הממלכתי היסטורי של צבא ההגנה לישראל, אך הוא אינו נקי מהשפעות פוליטיות מתחזקות שבחלקן רחוקות מאוד מקונצנזוס לאומי".
אני מניח שגל ביקש להרגיע את הקורא, אבל אני לא מצאתי בכך כל נחמה. להפך. המלים "בשלב זה" לא הפסיקו להדהד בראשי ולהחריד את כיפתי השקופה.
ספרו האחרון של יובל אלבשן "תיק מצדה" ראה אור בהוצאת “ידיעות ספרים”
http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.1987593
_____________________________________
Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby
|
|
ראשי
צ'אט
(קרדיט למרשי)
מצב כלאיים
