לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 04-04-2016, 12:11
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...04/58954796.pdf

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
בניגוד לאווירת הנכאים הציבורית

התחושה האותנטית במוצב עישייה בדרום לבנון היא של הצלחה וגאווה. לא מדובר כאן במסע יח"צנות: החיילים באמת לא מבינים למה מרחמים עליהם. ביקור בגיזרה המרכזית
  • אביחי בקר
  • 13.03.1998
בשער פטמה, ביציאה ממטולה, לפני שהצטרף לשיירה שתטפס אחר כך למוצב עישייה, הציג צוות נובמבר 96' מיחידת "עורב" של הצנחנים פארודיה לעגנית על כתבה עיתונאית טיפוסית: ...לילה. רצועת הביטחון. מתח באוויר. מרחוק מנצנצים אורותיה של מטולה. אריאל, מאלקנה שבשומרון, ירון בינור מהרצליה פיתוח, צורי מקיבוץ עלומים, רקע שונה. אבל פה ההבדלים נעלמים. עולים חדשים וילידי הארץ, חילוניים ודתיים, הכומתה האדומה עושה את כולם אחים.
בבית מתלהט הוויכוח הציבורי, ההורים מודאגים, הילדים לא. אתמול בערב הם עדיין בילו בפאבים, הלילה יצאו נחושים לפגוש את החיזבאללה. הם חדורי ביטחון, צעירים, ובלבם תפילה לצאת בשלום מהבוץ הלבנוני".
"אותנו זה מצחיק, הקלישאות האלה", מסביר יונתן זמל את מקור המסכת. "מבחוץ הכל נראה לגמרי אחרת מאשר מבפנים. אנחנו קוראים בעיתונים מה כותבים עלינו ולא ממש תופסים שמדובר בעצם בנו. בשבילנו זה שטויות. אנחנו באים למשל לארץ ורואים את הפרסומת הזאת של 'לאמץ לוחם', באמת נוגע ללב, רק שלנו קשה לחשוב שזה אנחנו האומללים. אני למשל החלטתי ללכת לקרבי לא מתוך איזו אהבה מי-יודע-מה למדינה אלא הרבה בגלל החבר'ה מהסוג שיש כאן והרצון להגשמה עצמית".
המשפט האחרון מעורר סערה קטנה. דני פרישמן, עד כה ציניקן להפליא, מבקש להבהיר: "מי שבא רק בגלל ה'וואסה' (דאווין) של הכנפיים והכומתה האדומה לא יצליח להישאר. מי שלא מאמין במטרה לא יצליח בדרך".
מתל אביב, לבנון נדמית לפעמים כשדה קטל. בפנים זה נראה ונשמע אחרת. בניסוחו של סא"ל הראל, מג"ד צנחנים שהחזית הנוכחית שלו כוללת מקומות שהפכו למושגים בחדשות, "לבנון זה לא מה שחשבת".
באיזה מובן לא?
"לא נהרגים פה כל כך בקלות".
פעולות איכותיות
השיירה גולשת בפיתולים אל הליטני, סא"ל הראל מדבר: "אני מכיר לא מעט תופעות של גרילה בעולם. "בשום מקום אחר מלבדנו הצד השולט לא משיג תוצאות טובות כאלה בהיתקלויות. ניקח את וייטנאם, את מה שקרה באפגניסטן, אפילו את הבריטים בזמן שהיו בארץ, או בבלפסט. יש הבדל עצום ביחס המספרי, כמה נהרגו לנו וכמה להם". הראל מוסיף ומסביר שבמאבקי גרילה מול כובש ההיסטוריה מלמדת על יחס של 1:3 לטובת הגרילה. "בלבנון התוצאה הפוכה, 4:1 לרעתה, אבל משום מה הציבור לא יודע את זה".
אז אתה חושב שמצבנו בסדר.
"עם כל הצער על מי שמת, סך הכל מצבנו טוב. זה בטח לא פופולרי להגיד את זה, אבל אם נעזוב בצד, רק לרגע, את כתבות ההלל היפות על ההרוגים אני מודיע לך חד-משמעית שבניתוח צבאי קר - חיזבאללה הוא ארגון גרילה כושל. יש להם כמובן הצלחות, חלק אפילו יפות מאוד, אבל השורה התחתונה היא שהם בפירוש לא מספקים את הסחורה. איפה הם כן מנצחים בגדול? במלחמה הפסיכולוגית והתעמולתית".
איך הם עושים את זה?
"בעזרתנו. כי בזה אנחנו, מדינת ישראל, ממש גרועים. אנחנו יורים לעצמנו ברגל. היתקלות מוצלחת נדחקת אצלנו בעיתון לשתי שורות בעמוד שתים עשרה, אבל אם מישהו נפגע זה ישר תופס כותרת. היו לנו כאן מספיק פעולות איכותיות שבתקשורת אפשר היה להפוך אותן למטעמים ממש, זה לא קרה. מה שהכי מדאיג אותי זה לא מוראל העם, גם לאמא שלי הרבה פחות אכפת שהרגתי מחבל מזה שאני חלילה אשרט, אני רק שואל את עצמי איך מרגיש החיזבאללה בביירות כשהוא פותח את העיתונים שלנו וקורא בהם תמיד רק את יללות שלנו ואף פעם לא איך תקענו אותם. הוא מיד מתרגם את זה לחולשה. הם לעומתנו, עובדים בקיצוניות הפוכה שגם אליה לא הייתי רוצה שנגיע. תוצאה של שלושה הרוגים להם וארבעה פצועים קל ביותר מרסיסים לנו, מדווחת אצלם כניצחון מזהיר".
ביום שישי לפני שבועיים תקף החיזבאללה את רזלאן, מוצב צד"ל, שבשבועות האחרונים תיגברה אותו מחלקה מגדוד הצנחנים של הראל. בעיתונות נכתב ש-60 לוחמי חיזבאללה השתתפו בפעולה, מספר מבהיל. בפועל רק ארבעה חיזבאללאים יצאו לשלב ההסתערות ממש, שניים מהם ניסו לשווא להניף על הסוללה את דגלי הארגון והזוג האחר עסק בעיקר בתיעוד המבצע במצלמת וידיאו. כל שאר אנשי
החיזבאללה היו בכוח הרתק ופתחו בירי מקדים של טילים, מרגמות ונשק קל.
מהמסתערים, רק אחד נחלץ חי. בהודעה שהוציא מטה החיזבאללה בבירות ושלוותה בקלטת וידיאו של המבצע נטען כי לוחמי הארגון חדרו למוצב, הרסו בו עמדות והציבו בתוכו את דגלי ההתנגדות האיסלאמית. שישה ימים קודם לכן נערכה התקפה דומה על מוצב סוג'וד הסמוך, ונהדפה אף היא. באוקטובר 94', להבדיל, במוצב דלעת, הצליח החיזבאללה לתקוע את הדגל.
צנחני המוצב התפקעו מצחוק כשלמחרת ההתקפה הגיעו אליהם עיתונים שבישרו כי עשרות מחבלים עלו על רזלאן. "עשרות? שישים? איזה שישים? מספר כזה אם היה להם היינו דופקים להם לפחות שלושים. הנטייה הזאת, להגזים בכוחם, לקשור להם הילה ואותנו לצייר כחסרי ישע מול החיזבאללה היא עיוות מוחלט", אומר רס"ן גיא. הוא מפקד "עורב", אחת משלוש יחידות האיכות של החטיבה. "אני לא מזלזל, אין בי יוהרה, אבל זו תופעה מוכרת במאבקים של צבאות סדירים נגד גרילה, להאדיר את כוחו של האויב, להפוך אותו למין דנידין כזה".
עישייה מוצב קודר למדי, מוקף נוף ירוק מרהיב. מעל עישייה, תזכורת לזמנים קשים יותר, נישא רכס שמיס. היום הוא מוחזק על ידי צה"ל 24 שעות ביממה, בעבר היה זירת התחככות מתמדת עם החיזבאללה ובסיס להתקפות על המוצב. כי שמיס, המכוסה סלעי ענק וצמחייה עבותה, הוא העיניים של עיישיה. בחדר התדריכים, בחוברת על ההיסטוריה של הגזרה, מסופר בין שאר התקריות על היתקלות שהיתה שם באוגוסט 94'. כוח גבעתי עלה לפנות בוקר למארב ברכס שמיס ולפתע, ממטרים ספורים, נפתחה עליו אש. סרן אבשלום אורן המ"פ וסמל יבגני ברצלבסקי נהרגו. בסריקה שלאחר מעשה התגלו במקום המרבץ של חיילי החיזבאללה כלי נשק וגם 22 שקי שינה, חמים עדיין.
כדורגל או כדורסל
מוצב עישייה ומוצב רייחן, שמצפון לו, הם שער יציאה לפעילות צה"ל באזור - המאחזים הכי צפוניים של צה"ל באזור הביטחון. עוד אנו עומדים בעישייה ומולנו החלו מטוסי חיל הוויאר לתקוף את ג'בל סוג'וד ואת הגבעות שמעל העיירה א-לואיזה. הצנחנים צוחקים, תוך כדי צפייה בפטריות העשן המיתמרות 4.5 ק"מ מהם, ומעירים שמעולם לא קרה שטייסים דיווחו על פגיעות "לא טובות" במטרה.
אבל כשהתקרית מתפתחת וטנק מרכבה עולה לעמדה בשמיס, החיילים בעישייה חרדים קצת שמא יעוף אליו מהצד טיל 'פגוט'. כך היה בספטמבר בקסרא, הרכס שמעל רייחן. קצין השריון סגן אייל שמעוני נהרג אז. בכלל, כמעט כל גבעה פה היא אלבום זיכרון. "מה שאתה רואה עכשיו זה הדברים שעליהם מדווחים בערב 'חילופי אש בדרום לבנון אין נפגעים לכוחותינו', מסכם רס"ן גיא את האירועים שמנגד.
בטבלה הלא-רשמית של מבצעי צה"ל בלבנון, יחידת עורב של הצנחנים צועדת במקום השני, אחרי סיירת אגוז. גיא, 27, חתונה בקרוב, גמר השבוע את תפקידו בעורב ויעבור להיות סמג"ד ביחידה מובחרת אחרת. עמדנו בצד הצפון מערבי של עישייה וגיא אמר שלפעמים הוא שוכח שהוא בעצם בלבנון. "זה לא אומר שהשקט היחסי ששורר פה לא יכול כל רגע להיהפך לדם ואש ותמרות עשן אבל בעיקרון נגמרו הזמנים שנסעו פה בגזרה חשופים כמו ברווזים. המוצבים שלנו חזקים, הצירים בטוחים, בעישייה ובריחן כבר לא צריך להסתובב כל היום עם שכפ"צ וקסדה על הראש. הגענו למצב שההתלבטות היחידה של החיילים פה היא מה לשחק, כדורגל או כדורסל".
אתה לא מגזים?
"לא. ההצלחה הגדולה שלנו היא שהרחקנו את החיזבאללה החוצה, לשטחים הפתוחים, אל הרי האופל והחושך. שם, אחרי שהתמקצענו, נוח לנו יותר להתכתש איתם. ההשוואה למלחמת ההתשה שהיתה בתעלה לכן לא רצינית, וייטנאם זה בטח לא. אני מסיים עכשיו קו שלישי רצוף בעישייה, ולמרות שאיבדתי כאן חברים שהיו מאוד יקרים לי, לבנון בשבילי היא ההיפך הגמור מתסכול אחד מתמשך. בלי שום קשר לדעתי בנושא 'כן נסיגה לא נסיגה', כשאני אפתח פעם אלבומים אני בטוח שגם אז אני אזכור את לבנון כחוויה שתגרום לי לחייך בתחושת סיפוק".
רס"ן גיא גדל ביבנה אבל את ביצועי צה"ל בלבנון הוא משווה להישגי בית"ר ירושלים. "אפילו אם מובילים עליהם בהפסקה 0:2, כמו שקרה במשחק נגד הפועל באר שבע, הם לא תפסו את הראש וקוננו, לא נכנסו למרה שחורה. אלא מחצית שנייה הם עלו, דפקו חמש חתיכות וניצחו 2:5."
לשיטתו, התוצאה היתה 0:2 בחודשים אוגוסט וספטמבר, שבהם ספג צה"ל 23 הרוגים. "למרות שאי אפשר לשמור כל הזמן על שער נקי, אין לי ספק מה תהיה תוצאת הסיום. ההבדל הקיצוני הוא ששם זה גולים, ופה זה בחורים צעירים שעולמן של משפחותיהם חרב. אבל המקצוע הצבאי, את זה נוטים משום מה לשכוח, הוא מטבעו מסוכן. הוא יישאר כזה בין אם ניסוג מלבנון ובין אם לא. כל עוד אין הסדר, לשמור על הגבולות בצורה סטרילית פשוט אי אפשר. גם בית חולים הוא לא סטרילי. נגד גרילה ההכרעה היא בנקודות, לא בנוק-אאוט. בינתיים לא יכול להיות שבכל שיחה בבית, אם זה משפחה או ידידים, אני משתיק לאנשים את הפה ואומר - 'חבר'ה, אין לכם מושג על מה אתם מדברים. לא רק שאנחנו עושים את העבודה כמו שצריך, הצד השני חוטף על ימין ועל שמאל'".
ואתה מצליח לשכנע?
"הם עונים לי בסיסמאות. 'אין לצה"ל תשובות, תראה מה קרה לשייטת'. אז נכון, יש גם פאשלות אבל עדיין, עם כל הפנצ'רים, אני מתחייב לך שבית"ר ירושלים בסוף העונה הזאת תזכה באליפות. להפועל תל אביב, מצטער מאוד, כלום לא יעזור".
בפברואר לפני שנתיים, גיא היה עדיין במסע בברזיל. זה היה אחרי שחרורו, והוא לא העלה בתחילה על דעתו שיחזור למדים. ההחלטה גמלה בלבו, הוא אומר, תוך כדי הכיופים. "הייתי חופשי ומאושר בחופי סלוודור, מפזז ליד כל הברזילאיות. הטיול בדרום אמריקה, אקוודור, בוליביה, פרו, צ'ילי ארגנטינה ולסיום חופי באהיה היה בשבילי חוויה מהמאושרות בחיי. אבל הרגשתי שאם במצב כזה, כשכל כך טוב לי, אני עדיין מתגעגע ומתרפק על זיכרונות מהצבא, זה סימן שאני חייב לעצמי לחזור לצבא".
שבוע לפני הקרנבל, כשהתקשר הביתה, שמע כי חבר, מ"פ שהיה בתפקיד מקביל לשלו, חיסל חוליית חיזבאללה ליד עישייה. "שכבתי בערסל ופתאום קינאתי בו, הרגשתי שאני רוצה להתחלף אתו. כשאמרתי את זה לחברים שהיו אתי בטיול הם היו בטוחים שנפלתי על הראש. אני יודע שלאנשים מבחוץ זה נשמע טירוף. היה פה בעישייה סגן הרמטכ"ל, בביקור, הוא שאל אותי מה עשיתי לפני זה וסיפרתי לו על התענוגות בדרום אמריקה, לפי המבט שלו הבנתי שאפילו הוא לא באמת קולט איפה נדפק לי השכל".
מאז, מדי פברואר, הלב של גיא נצבט כשהוא נזכר בקרנבל. הוא נשאר פריק אמיתי של דרום אמריקה, הוא אומר, וכשחיילים שלו שעומדים להשתחרר מתלבטים לאן לנסוע, התשובה שלו חד-משמעית. "במבט לאחור, חצי שנה של חיים בלי מדים בחבל ארץ שבאופיו הוא לחלוטין שונה מזה שלנו, עזר לי להיות קצין הרבה יותר טוב מבחינה של בגרות והשקפת עולם. מדי פעם צריכים לקחת אוויר, לא רק כדי ללכת ללמוד באוניברסיטה, יש גם את האקדמיה של החיים. מה ששם ספגתי, שום תפקיד יוקרתי בצה"ל או קורס נחשב ככל שיהיה, לא היה מעשיר אותי באותו אופן".
חלף הכסת"ח
דרום אמריקה, מתברר, היא גם חוויה מעצבת של סא"ל הראל. הוא מג"ד 890, גדוד היסטורי שממנו צמחה חטיבת הצנחנים. באוקטובר 73' לחמו אנשי הגדוד בחווה הסינית על גדות תעלת סואץ, הראל עוד היה אז ילד.
הוא בן 33, נשוי ואב לשתיים, ילדותו עברה במצפה רמון. "במכתש הגדול למדתי מה זאת שדאות אמיתית. מגיל צעיר יצאתי למסעות מדבריים, התעסקתי הרבה עם נחשים ועקרבים, אספתי מאובנים, היתרון הגדול של מצפה רמון היה המון פנאי ומרחבים".
בית הוריו של הראל דתי, וללימודי תיכון נשלח לירושלים, לישיבה התיכונית-מקצועית "קרית נוער", שילוב לימודי קודש והכשרה באלקטרוניקה. את תקופת הישיבה הוא מסכם כ"חיובית" אף כי בעיצומה, בהיותו בשביעית, נקלע למשבר אמונה. בירושלים נשאר הראל דתי כלפי חוץ, אבל בעצם הפסיק להקפיד אפילו בענייני שבת ובתום הכיתה השמינית נפרד מהכיפה לעולמים. כיום לא ניכרים בו גינונים כלשהם מתקופת דתיותו, גם לא 'בעזרת השם' אחד קטן. "מה שכן, יש הרבה קווי דמיון בין חיי ישיבה לצבא. בקטעים מסוימים בטירונות למשל, שנפשית היה לי קשה במיוחד, אפילו אז, הרגשתי שעדיין הריצה על הגבעות פחות מפרכת מהמאמץ האדיר שנדרש ממני בישיבה".
לאחר ששירת כמ"פ מסלול נסע לבלות חופשה ללא תשלום בחוץ לארץ. זה היה מיד אחרי נישואיו, וגם הוא בחר בדרום אמריקה. החופשה ארכה שנה ובסיומה חזר לקריירה הצבאית. כל שירותו הוא למעשה בלבנון, מאחוריו 12 "קווים", מחייל עד מג"ד. בהיתקלויות עם חיזבאללה חווה כבר הכל, בעיקר מטענים, וכשהיה מפקד פלוגת ההנדסה החטיבתית נפצע קל בהיתקלות. מזה שנה וחצי הוא מג"ד.
"בהשוואה לכמה שנים לאחור עשינו התקדמות עצומה. אז לא קיבלו טעויות, ממ"מים ומ"פים הרגישו מאוד מכווצים, הכסת"ח חגג, היום הפיקוד העליון הרבה יותר מפרגן, יש חופש פעולה גדול ליוזמות. אני כמג"ד מרגיש הרבה יותר משוחרר ממה שהיה קודם".
בשתי התקופות שלו כמג"ד בגזרה זו ספגו הצנחנים 4 פצועים קל והרוג אחד, רס"ן נדב מילוא. "הוא היה אדם נהדר", אומר הראל במבוכה. "היה אצלי בפלחה"נ, גם חייל וגם מפקד צוות. שאקל רציני". את מילוא ז"ל החליף איציק, שבשבוע שעבר קיבל רס"ן.
חיים יבין הדביק סטיגמה
עד כמה דק ההבדל בין הצלחה לכישלון, כחוט השערה ממש, מעיד מקרה המארב של צוות סמלים בפלוגת ההנדסה שהתמקם בג'בל סוג'וד מיד בתחילת הקו. הכוח התכונן לעבור מעמדות לילה לעמדות יום כאשר מטווח 4 מ' בלבד נורתה אש אל הזוג שקם ראשון. הצרור, ורימון שהושלך מיד אחריו, החטיאו בנס. במכת האש שבאה בתגובה נהרגו שני אנשי חיזבאללה. למרות התוצאה החלקה התגלו תקלות רבות, בניתוח האירוע. הפרט המדהים היה שאיש החיזבאללה שהתעשת ושלף ראשון גמר שניות קודם לעשות את צרכיו. בתנועתו חזרה לשוב למרבץ הוא פגש בסמלים.
במעילו נמצא נייר טואלט. התברר כי שני הכוחות היריבים שכבו בשכנות זה לזה בלי אפילו לדעת.
חיים יבין הגדיר את ריחן "מוצב המוות", בכתבת טלוויזיה ששידר, ועל האמירה הזאת רס"ן איציק לעולם לא יסלח לו. "אני לא נתקלתי עם הבן-אדם הזה, פרט לזה שהוא תפס את החדר שלי והתאפר. איך שבאתי להיכנס הוא אומר לי - 'אל תפריע לי'. זה מילא, אני מאוד מכבד את האיש הזה יבין, אבל לא יכול
להיות שבמגרש הביתי שלי הוא מתחיל ומסיים כתבה במשפט 'כאן חיים יבין, מוצב המוות'. בכך הוא הדביק לנו סטיגמה שלא היתה ולא נבראה. רייחן זה מוצב שכמה שהוא יחטוף הוא יעמוד. אבל מה מבינה מזה אמא שלי? בשבילה חיים יבין זה אלוהים ואם הוא אמר - זה קדוש".
ניר, אחיו הצעיר של איציק, הוא מ"פ בחטיבה, בן-דודו עדי לוחם בגדוד של סא"ל הראל, באירוע שהיה ברזלאן הוריד איש חיזבאללה. מדובר איפוא במשפחה לוחמת, שושלת ממש. על הפלוגה של איציק בהיותו עדיין מ"פ בגדוד "פתן" עשה הבמאי ראובן הקר סרט תעודה, "פיונים" שמו, שיוקרן בקרוב בערוץ 2. מרגעי השיא בסרט: תיאור היתקלות שעברה על איציק בוואדי סלוקי. "עמדה אחת שלי נתקלה, המ"מ דיווח לי שמחבל אחד נהרג ולדעתו יש עוד אחד שמנסה לברוח.
אמרתי לעצמי - אם הוא בא עד כאן, אני לא נותן לו לצאת. ירדנו לוואדי בחיפויים, התקדמנו בין השיחים תוך כדי ירי מונע, ופתאום נחשפתי למערה מצד ימין שלי, לא הספקתי לראות מה קורה אני שומע מתוכה נקירה, הכתובת של הכדור הזה אם היה נורה הייתי אני. נחלצתי לאחור, צעקתי חדל, מי שלא הפסיק היה המחבל שירה צרורות בטירוף. אני זוחל לכיוון המערה, מלמעלה מגלגלים אליה רימונים, המטו"ליסט יורה פנימה, אני אז נכנס למצב ירי ופתאום מעצור אצלי. איך שאני מנסה להתגבר על התקלה המחבל פרץ מתוך המערה בצעקות אימים,
תוך כדי ריצה הנשק נתקע בקיר ועף לו. הייתי בטוח שעכשיו אנחנו מתחילים להאבק בידיים. כבר דהרנו זה לקראת זה, מה שעצר את הסיפור מלהתפתח היה חייל שלי שהבין מה קורה. הוא הצטרף אלי, אני בדיוק תיפעלתי את הנשק בחזרה. בסריקה שעשינו אחרי זה במערה גילינו את התרמיל המעוך שהיה מיועד לי".
כשהיה מ"פ בבה"ד 1 לא סיפר איציק לצוערים על ההיתקלות הפרטית שלו, אפילו לא כשהירצה להם על מורשת לבנון. "עד הרגע הזה חשבתי שאתה סמרטוט", צוחק רונן, מ"פ הטנקים של רייחן. גם הוא לא ידע. שנקר, מחטיבת השריון "ברק", עבר את טבילת האש שלו ממש ביום שבו נכנס לקו. אפילו 24 שעות לא נתנו לו להתארגן, והחיבאללה פתח בהתקפה על סוג'וד. "תוך כדי שהיינו בתרגיל כוננות קבלנו דיווח על סוג'וד. בן רגע התרגיל הפך לאירוע אמת. אחר כך כתבו בעיתון שהיתה תגובה מהירה. רק אני יודע איך קרה שהגבנו מיידית".
"תכתבו מה שקורה פה באמת ולא מה שאנשים מחפשים לשמוע", מבקש מ"פ מסייעת 890, סרן ג'קי ברקאי. הוא מנצרת עלית, בוגר הפנימייה הצבאית בחיפה, המחזור שלו, קיץ 91', שכל מאז את הנווט ירון ויוונטה בתאונה אווירית, ואת ירמי כהן מהשריון באסון המסוקים. לפני שנתיים, כשהיה עוד מ"מ, היה אתו
בעישייה גם אחיו הבוגר ששירת אז כחובש גדודי. "הלוחמים שלנו מרגישים בטוחים, לצייר אותנו כבשר תותחים זה נזק. חייל שהוא עצמו מרוצה חוזר מחופשה ומספר שאמא שלו פוחדת, שהחברה בכתה בלי הפסקה. הסתירה הזאת פוגעת
בריכוז שלו. במקום להתכונן למשימות בראש נקי הוא עסוק בלהרגיע את הבית. אלה דברים שבגללם הפסדתי לוחמים מצוינים. בקו הזה אחד עזב אותנו לתפקיד עורפי, בפלוגה הקודמת שהייתי בה איבדנו שניים כאלה, המספרים נשמעים אולי זניחים אבל בשבילנו כל אחד שנגרע זה המון".
וברקע נשמעים פצמ"רים
בעוד התקרית שהחלה בבוקר מתפתחת, וברקע נשמעים הפצ"מרים (פצצות מרגמה), בחצר המוצב בעישייה חוגגים לוחמי המסייעת את הצטרפותם של חיילים צעירים לפלוגה. השמש האירה פנים, החיילים ישבו בחוץ סביב שולחנות מקושטים, ערוכים שמונה מיני סלטים לפתיחה ובמוקד בשרים "על האש". לפני המנגל נשאג בהתלהבות רפרטואר הלהיטים המזרחיים של הפלוגה.
ביום שבו יצא צה"ל בלבנון - הם יהיו השמחים העיקריים. עד אז הם פה. את השירה הם מלווים בתקיעת חצוצרה, הקשות סכו"ם, תופים. האקסטזה הגיעה לשיא בריקוד הגשם, עומרי לוי עלה על השולחן, בידו מטה עץ מגולף בדמות נחש אפעה, סמל הגדוד, לוי מתפתל בקריאות תחנונים לעבר השמים. במשכן לאמנויות בתל אביב קראו לזה הדרוישים המחוללים, בעישייה זה פולחן מסורתי ששורשיו בפלוגה קדמוניים ונועד להביא עצירת גשמים בלילות מארבים. בחורף האחרון התפילה לא נענתה, רבים מהאורבים נידונו לממטרים עזים, עד לשד העצמות.
צוות ממחלקת הסיור, בפלוגה של ג'קי, חזר בלילה שלפני כן מיומיים וחצי בשטח. לדאבונם, יצאו למארב בדיוק כשבטלוויזיה שידרו את "סטריפטיז", עם דמי מור. כדי לא להפסיד את הקטע תיכנתו את הווידיאו וכשחזרו המתינה להם הקלטת. עוד קידמה אותם ארוחת-חצות מפוארת שגם מי שמורגל בגורמה של 70 שקל למנה לא היה יכול שלא להתפעל ממנה. אחר כך הלכו לישון עד הצהריים, ובערב יצאו למארב נוסף באותה מתכונת. בין לבין, כשהקודקודים (המפקדים) הגדולים אינם, הם מספרים מה מטריד אותם באמת.
עומרי לוי: "אתה שוכב על פיסטין (ראש הר), לילה אחרי לילה, שום דבר לא קורה, אתה מתצפת, לא מזהה אף מחבל, אחרי זה, כשאתה קורא בעיתון שבלבנון מתרחשת מלחמת עולם ושהחיים כאן זה רולטה אתה שואל את עצמך על מה הם בעצם מדברים?"
אלדד נחום: "לפני הקו הראשון שלי בעישייה ממש פחדתי, נורא לא רציתי לעלות. הרושם שהיה לי שכל יום שני מטען, כל יום חמישי היתקלות. הגעתי לכאן, התברר לי שהשד לא כל כך נורא. אחרי שמונה חודשים פה, לא רצוף, בינתיים אין כלום. אפילו מחבל אחד לא ראיתי. כמה שאנחנו מחפשים אותם, אפילו על העצים, הם אינם".
אמיר דוד, המ"מ: "לפעמים, כשאני מתקשר להורים הם מעדכנים אותי מהרדיו מה קורה בלבנון. אמא שלי מדווחת לי פרטים שאני לא ידעתי".
יריב רייש: "זה שהם לא מתקרבים אלינו זה אומר שאנחנו עושים את העבודה שלנו הכי טוב שאפשר. מצד שני זה שלא הורדנו מחבל זה מאכזב. אם יש משהו שאני מאחל לעצמי זה שיהיה זיהוי טוב, שהדמויות ייכנסו למשפך, ספירה לאחור, מכת אש, לזה אני מחכה. אבל בהיגיון אני יודע שאני יכול גם לגמור שלוש שנים ביחידה הכי קרבית וזה לא יקרה".
דני שמידט: אני יכול להעלות משאלה? הייתי שמח אם היה פה מקום בילוי, לדפוק בו את הראש אחרי מארב. פאב עישייה כזה, עם מוסיקה לעניין, עם בירות. כשכל החיים שלך זה מארב אחרי מארב, אם היה איפה להתפרק, לאסוף כוח ללילה הבא, זה היה מצוין".
רוני זליצוניק: "אנחנו שומעים על ציוד חורף חדיש שמשום מה אלינו לא מגיע. התוצאה של זה היא שבמארבים יורד עלינו גשם שחודר לנו את התלבושת. אנחנו קופאים למוות. ליחידות מיוחדות, אנחנו בטוחים, יש את הציוד הכי משוכלל ואנחנו יעני החי"רניקים מהגדודים. לא בני אדם. לנו מותר לקפוא מקור, לאגוז לא".
אמיר המ"מ: "אנחנו כל כך מנותקים שאפילו הסיפור עם העיראקים לא הגיע אלינו. כשחיילים צילצלו הביתה המשפחות שאלו אותם אם חילקו להם כבר ניילונים. לא היה לנו חצי מושג על מה הם מדברים".
לוי: "כותרות בעיתון על בחירת נשיא, על ראש למוסד, נושאים של מדיניות ופוליטיקה, אפילו הוויכוחים בכנסת על לבנון, זה רחוק מאיתנו. לא שאנחנו לא יודעים מה קורה בארץ, כן אכפת לנו. העניין הוא שזה לא מחלחל פנימה".
רייש: "לנו יש את הריבוע הקטן שלנו, זה מה שמעניין אותנו. בשעות המתות מקסימום אנחנו מתעסקים בתכנון הטיול לגואה, אחרי שנשתחרר, ומדברים גם הרבה על בנות. חייל קרבי כבר אין לו אצל בחורות את הכבוד שהיה פעם. כשאתה בא לחופשה פעם בשלושה שבועות אתה כל כך חם שאתה ישר מתנפל. זה לא הולך כי בנות היום מחפשות שתהיה קצת יותר עדין".
לוי: "אם כבר הזכרנו את הנושא אז היינו רוצים שיפסיקו לרדת לנו לחיים. מצלצלת אלינו למוצב כרמלה מנשה ושואלת אם זה נכון שהמ"פ רואה איתנו סרטים כחולים בזמן שחיילים צעירים שומרים. מה הולך פה? אני עושה את העבודה ואני מצפה שיתנו לי שקט ולא ייכנסו לי לנשמה בקטנות. אותו דבר העניין הזה עם החלב. אתה תקוע בלבנון אבל בגלל שזה עלול בטעות להישפך על קערה בשרית, חס וחלילה, כלומר בהפגזה יעוף הבשר על החלב, אז אין הספקת חלב למוצבים.
קורנפלקס כן, חלב לא. קפה איך תעשה? במילא אנחנו מבריחים חלב מהבית שאותו אנחנו קונים מהכסף שלנו. הקטעים האלה הם אבסורד עולמי".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 04-04-2016 בשעה 12:20.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #2  
ישן 16-05-2016, 14:30
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ארבעה ממפקדי העבר של סיירת גולני בראיון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

"אין דבר שלא מבצעים. זאת היחידה המיוחדת הכי שחורה בצבא"


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


"אין דבר שלא מבצעים. זאת היחידה המיוחדת הכי שחורה בצבא"
הם היו בבופור, בפיגוע במשגב עם, בחיסול חוליות מחבלים ובסיכולים ממוקדים, וגם הפעם, כשסיירת גולני קראה - הם התייצבו לקראת כנס לוחמי הסיירת הפגשנו ארבעה ממפקדיה המיתולוגיים: האלוף משה קפלינסקי, תא"ל גיורא ענבר, תא"ל צ'יקו תמיר, והסמפכ"ל זהר דביר שיחה על מבצעי גבורה, על מסורת קשוחה, על הרמטכ"ל איזנקוט, על הילדים שהתגייסו לחטיבה ועל הגעגועים לריח הזיעה
חן קוטס־בר | צילום: דנה קופל
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.yediot.co.il/images/kav.jpg]
· 13.05.16

לפני כמה שנים שאלו את משה ("קפלן") קפלינסקי על התפקיד הבא שהיה רוצה למלא. "התפקיד הכי טוב בצבא ושאליו תרצה לשאוף", אמרו לו. קפלינסקי, באותם ימים, ישב על כיסא סגן הרמטכ"ל. היה מתבקש שיגיד שהוא שואף לעלות למעלה, לעמוד בראש המטה הכללי. אלא שקפלינסקי הפתיע. לו זה היה משוחרר מחוקי הפיזיקה, אמר, הוא היה בוחר לחזור ולהיות מפקד סיירת גולני.

"פחות 20 קילו ו־30 שנה אני מוכן לעשות את זה גם היום", אמר השבוע. לפני תשע שנים בחר לעזוב את הצבא והיום הוא מנכ"ל "נשר". עברו יותר מ־30 שנה מאז פיקד על הסיירת. "אם היו אומרים לי 'קח את עצמך, תחזור לסיירת', בכיף הייתי חוזר".

ביום שני הקרוב (16 במאי) יתקיים בקיבוץ נען כנס של לוחמי סיירת גולני לדורותיהם ובני המשפחות השכולות של היחידה. לקראת הכנס הפגשנו ארבעה שפיקדו על הסיירת בשנות ה־80 וה־90 והפכו בעצמם לסמל: תא"ל מיל' גיורא ענבר, תא"ל מיל' משה ("צ'יקו") תמיר, ניצב זהר דביר, היום סגן מפכ"ל המשטרה וקפלינסקי, אלוף במילואים. הם הכירו כשמילאו תפקידים שונים בחטיבת גולני: ענבר היה מפקד של קפלינסקי. בהמשך קפלינסקי היה מפקד של ענבר. קפלינסקי פיקד גם על תמיר ועל דביר ותמיר היה מפקד של דביר. "הלכנו שנים יחד", אמר קפלינסקי.

"השיחה הזאת לא הייתה מתנהלת איתנו, אם היו מקימים את המתים", פתח תמיר. "אם היו מקימים את המתים, הזכות להיות סביב השולחן הזה לא הייתה שלנו. היו כמה לפנינו".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images1.ynet.co.il/PicServer4/2016/05/10/6997125/8055524_8054360_rumble.jpg]

דביר מקבל בקבוק שמפניה מאלוף הפיקוד איציק מרדכי אחרי עוד חיסול חוליית מחבלים


שישה ממפקדי הסיירת נהרגו בקרב. שניים מהם שעה שהובילו את הסיירת. בסך הכל היו ליחידה יותר מ־90 חללים, מספר עצום יחסית לגודלה הצנוע. "אני מסכים עם צ'יקו", אמר קפלינסקי. "הטובים לא איתנו. גם ארז גרשטיין (שנהרג ממטען צד בלבנון ב־99'), גם אמיר מי־טל (שנהרג ב־88' בפשיטת כוחות צה"ל על יעדי מחבלים). אין לי ספק שהם היו מתמודדים ראויים מאוד בשנים האחרונות על תפקיד הרמטכ"ל. אני חושב שלולא האובדן הזה המטה הכללי ב־15 השנים האחרונות היה נראה אחרת ולדעתי הרבה יותר טוב. ואלה, ארז ואמיר, רק שתי דוגמאות".

ביום ראשון האחרון, ארבעה ימים לפני יום הזיכרון הרשמי לחללי מערכות ישראל, נערך טקס זיכרון צנוע בחדר ההנצחה בבסיס הסיירת במחנה שרגא הסמוך לקיבוץ לוחמי הגטאות. זה טקס אינטימי, שנערך כל שנה. "אני מסתכל בעיניים של האנשים שעל הקיר", אמר ענבר, מכוון לתמונות המתים על קיר הזיכרון, אחרי שהיה בטקס. "אני כבר לא איש צבא. ואני שואל 'מה מצדיק שילד יהיה על קיר ולא יהיה עכשיו אצל הוריו?'

"תמיד אנחנו אומרים ש'במותם ציוו לנו את החיים'. כשאני עומד לבד עם עצמי אני אומר 'זה בולשיט'. כי הם, כולם, היו מעדיפים להישאר בחיים ואני בטח הייתי ישן יותר טוב וחי יותר טוב עם עצמי, אם הם היו בחיים. לא הצלחתי, עד היום, ב־60 שנותיי, לייצר את העור של פיל שייתן לי להרגיש בסדר בטקס יום הזיכרון. תמיד יש לי איזו הרגשה שהמשפחות השכולות מסתכלות עליי בעיניים ואומרות 'למה הוא עומד כאן, והבן שלנו בארון?'"

כולם כבר לא צעירים. בשנה שעברה מלאו לדביר, הצעיר שבחבורה, 50. שלושה מהם – קפלינסקי, תמיר ודביר – ממעטים להתראיין. בכל זאת, הקריאה לדגל בשם הסיירת גרמה לכולם להתייצב. ישבו בראיון כתף אל כתף. משלימים משפטים האחד של השני, צוחקים מאותן בדיחות. אמרו שיוכלו להישאר רק שעתיים, אבל הסיפורים זרמו ואפילו הזמן פתאום לא דחק. "לכל אחד מאיתנו יש פינה חמה בלב למקום הזה", אמר דביר על הסיירת. "זו הייתה אימפריה, סיירת מהוללת, מושא להערצה בחטיבה ומחוצה לה. לא היה מצב כזה לחזור בלי לבצע את המשימה".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images1.ynet.co.il/PicServer4/2016/05/10/6997126/8055524_8053689_rumble.jpg]


המפקד תמיר. "הסיירת משכה את החטיבה"


ענבר: "המיתוג של סיירת גולני היה לחימה. סיירת מטכ"ל היו אלופי המודיעין וה'שושו'. אנחנו היינו לוחמים. בכל מקום שרצו לחימה, אשכרה לקחת נשק ולהרוג אנשים רעים – זה היה סיירת גולני. סיירת זה לוחמים. מסתכלים לאויב בעיניים והורגים אותו".

על ארבעתם אומר קפלינסקי שהם "דור לבנון". ככה הוא גם מסביר את הקשר ההדוק ביניהם לאורך כל כך הרבה שנים.

"הסיירת הייתה יחידה שהובילה את הלחימה בלבנון", מסכים תמיר. "היא קבעה את הסטנדרטים של הלחימה. היא זו שכל פעם המציאה את תורות הלחימה החדשות, שכל פעם מתחה את גבול היכולת של צה"ל ואת המעטפת שלו קדימה. בתקופה שבה לבנון הייתה החזית העיקרית ושבה נלחמנו, סיירת גולני הייתה היחידה המובילה במשך הרבה מאוד שנים. זאת הייתה ה־יחידה שלקחה לקצה את הכל".



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images1.ynet.co.il/PicServer4/2016/05/10/6997127/8055524_8053690_rumble.jpg]

קפלינסקי (שני משמאל) בטקס על הבופור אחרי שחזר מהפציעה בקרב


מטכ"ל זה שו–שו. אנחנו לוחמים


כולם גדלו בגדודים של גולני, לסיירת הגיעו כבר כדי לפקד עליה. גיורא ענבר, 60, היה הראשון. בן קיבוץ גבע שנשר מקורס טיס והתגלגל לגולני. גם אבא שלו שירת בחטיבה. "כל מה שעניין אותי היה להיות מפקד הסיירת", הוא מודה.

הוא פיקד על הסיירת מ־79' עד 81'. אז התחיל להתבסס מעמדה של הסיירת ככוח משמעותי – גם בגלל המצב המתוח בגבול הצפון, וגם אולי בגלל החיבה המיוחדת שחש אלוף הפיקוד באותם ימים, יאנוש בן גל המנוח, ליחידה. בתקופתו של ענבר הגיעה הסיירת ליותר מ־300 לוחמים. הם עשו אינספור מבצעים.

בין השאר נקשר שמם במבצע ההשתלטות על המחבלים שחדרו לבית הילדים בקיבוץ משגב עם באפריל 1980. אירוע קשה שנצרב בזיכרון הציבורי. "סיירת גולני, עם צוות ההתערבות הקטן שלה שהיה שם, נכשלה בפריצה הראשונה למשגב", מתאר ענבר. במהלך הפריצה הזו נהרג חובש הסיירת, אלדד צפריר. "אני הגעתי אחרי הפריצה הזאת, והיה ברור לכולם ש'עכשיו מביאים את סיירת מטכ"ל'".

זה דיון היסטורי שמעורבים בו מועקה וכאב לב. בין השאר על הקרדיט שלקחה סיירת מטכ"ל על האירוע. "הפריצה השנייה התבצעה כשסיירת גולני נכנסה פנימה עם מטכ"ל", הדגיש השבוע ענבר. "אנחנו קיבלנו את החדר של התינוקות שלטעמי היה הכי מסובך. הרגנו שני מחבלים. ביצענו את הכל. מי פרץ עם סיירת מטכ"ל שהגיעה עם יסעורים יפים ומדוגמים, ועם נשק שלא ראינו בחיים? השאריות, מי שהיה רק חצי פצוע מהפריצה של הלילה, וחבר'ה מהקיבוצים בסביבה, לוחמי סיירת שלנו מכל מיני צוותים ששמעו שיש אירוע, והגיעו. לקחו חגורים מהפצועים ונכנסו פנימה עם מטכ"ל. זאת סיירת גולני".
משה קפלינסקי, 59, התגייס ישירות לגולני. "בבקו"ם כולם חשבו שאני מטורף", הוא נזכר. אלה היו ימים אחרים, שבהם רק מיעוט רצה לשרת בחטיבה. "בתור חייל אתה שומע על הסיירת", הוא אומר, "אתה רואה את האנשים של הסיירת מסתובבים. להיות מפקד הסיירת זה דבר שאתה שואף אליו".

שבועיים אחרי שהחליף את גוני הרניק בפיקוד על הסיירת, בקיץ 1982, פרצה מלחמת שלום הגליל. אז גם התחולל הקרב על הבופור, אחד מסמלי הסיירת שהפך סמלה של מלחמה שלמה.

קפלינסקי נפצע באורח קשה בשלב הראשון של הקרב, למרגלות הבופור. הוא פונה לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה. בהמשך התאושש וחזר למלחמה. הרניק שבא להחליף אותו בפיקוד על הסיירת, נהרג בכיבוש הבופור. יחד איתו נהרגו עוד חמישה מלוחמי הסיירת.

"הסיירת התאמנה על הבופור עוד בתקופת גיורא", סיפר השבוע קפלינסקי, "היה ברור שזה יהיה של סיירת גולני, לא הייתה שאלה. הקרב על הבופור הוא אירוע מכונן בהוויה הישראלית. הוא הפך סמל לאומי, לא בהכרח מסיבות טובות ושאנחנו התכוונו אליהן".

הרבה שנים טענו שהייתה שם פאשלה.
"אני לא חושב שזאת פאשלה. לא חשבתי ככה מהיום הראשון. זה היה קרב קשה מאוד, שילמנו שם מחיר כבד, אבל בסוף הסיירת ביצעה את המשימה. לדעתי גם בדיעבד, אם חושבים על המלחמה ההיא, היה מקום לכבוש את הבופור.

"הגדולה של הסיירת, כפי שהיא באה לידי ביטוי גם יחסית ליחידות אחרות שאנחנו מכירים, יחידות מיוחדות – זה לא הקרב על הבופור, אלא הבוקר שאחרי הקרב. וזה שהסיירת עם שישה הרוגים, עם מפקד נערץ שנהרג שם, עם עשרה פצועים, עם שדרת פיקוד חדשה לגמרי – עולה בבוקר על הנגמ"שים ונלחמת עד ביירות בלי לעצור לדקה. קיבלנו שם מכה קשה מאוד אבל החיילים המשיכו".

קפלינסקי מדבר על "צבר של דברים" שהשפיעו על המקום שרכשה לעצמה הסיירת: העובדה שמכורח הנסיבות פיקוד צפון היה באותן שנים במרכז העשייה, ההבנה של מפקדי חטיבת גולני לאורך השנים שהסיירת יכולה לגייס את המצוינים שבלוחמים וגם הרוח המיוחדת שאפיינה את אנשיה. "אחוזי ההתנדבות לחטיבת גולני הלכו ועלו עם השנים, וזה בעיקר לדעתי בזכות האבן השואבת של סיירת גולני", הוא מאבחן.

תמיר: "כשמסתכלים על הקפיצה שגולני עשתה בכמה עשורים, לסיירת היה תפקיד מאוד מרכזי בזה. סיירת גולני 'משכה' את חטיבת גולני".

תקראו לזה "ראש קשה"

כמו קפלינסקי, גם צ'יקו תמיר, 52, התגייס ישירות לגולני. הוא הגיע לפקד על הסיירת בשנת 89' ומצא "יחידה בשיא תפארתה. דחפתי ונדחפתי לשם, עד שקיבלתי את התפקיד", הוא מחייך.

שלוש שנים אחריו הגיע לשם זהר דביר, 51. "היית אומר 'סיירת גולני' בנשימה אחת עם שייטת ושלדג, למרות שהיא הייתה סיירת חטיבתית", הוא אומר להבדיל מיחידות מטכ"ליות, "והסיירת הגיעה לזה בזכות ולא בחסד".

את המבצע הראשון שעליו פיקד, "איילת השחר", סיכול ממוקד בתוך לבנון, ייעד מפקד האוגדה גבי אופיר, איש גולני, לסיירת הצנחנים. "היה יום גשם מטורף. כל הארץ הייתה פקוקה", משחזר דביר. "שאלתי איפה גבי, אמרו לי שהוא ביום השתלמות בתעשייה האווירית, ליד נתב"ג. נסעתי אליו. לקח לי אולי שלוש שעות, בכל הפקקים. והגעתי אליו ואני נוטף מים. ואני אומר לו, 'איך יכול להיות שאנחנו, סיירת גולני, של פיקוד צפון, טוחנים, נמצאים בתוך לבנון, ואתה נותן מבצע כזה לסיירת צנחנים ואתה גם עם כומתה חומה?' המבצע חזר אלינו.

"היה שלב מסוים שהרגשתי שבגלל שאנחנו עושים הרבה מבצעים וביותר מ־50 אחוז מהם הגענו למגע – חיסול חוליות מחבלים, סיכולים ממוקדים, חטיפות – החדירות האלה הופכות למין חצי טיול שנתי. חששתי כבר משאננות יתר ועצרתי הכל לחודש וחצי. אמרתי 'לא נכנסים למבצעים', כדי לבנות מחדש את המתח".

המסלול של הסיירת באותה תקופה, לפני שהפכה להיות חלק מהגדס"ר, גדוד הסיור של החטיבה, נחשב לאחד הקשים גם מבין היחידות המיוחדות. חמלה לא הייתה שם. "אני לא יודע מה קורה היום", אומר קפלינסקי, "אבל אז הייתה מסורת שאין דבר כזה שחייל מקבל כנפי סיירת בלי לעשות שורה של תרגילים 'מסכמים'. המסכמים הם מאוד־מאוד קשים. ברמת הצוות ואחר כך ברמת הפרט הבודד. הם קשים מקצועית, פיזית, נפשית. כולל הרבה מאוד הליכות, ניווטים, משקלים, חוסר שינה.

"בהרבה מקומות מעגלים פינות. בסיירת גולני אני לא מכיר מקרה שבתקופה הזאת עיגלנו פינות. והגענו לשיא" - הוא עוצר רגע – "עם צוות שרק ירד מהמלחמה, מלחמת לבנון הראשונה. צוות של הבופור. צוות שנהרגו לו שני חיילים. עכשיו יש דיון, האם הוא הולך לתרגיל מסכם לפני שהוא מקבל את סיכת הלוחם, או שמה שעבר על החיילים בבופור ובלחימה שאחרי זה מספיק. בהרבה מקומות בצבא ההחלטה הייתה ברורה. היו אומרים 'עשיתם את שלכם, אתם כבר אחרי הזמן הכרונולוגי של סיום המסלול, המלחמה עיכבה אתכם, נלחמתם ואיבדתם חברים, מה יותר מזה? מגיע לכם'. אבל לא. הצוות הזה עשה מסכם מלא".

אתה זוכר איך הודעת להם?

"זאת הייתה שיחה טעונה מאוד. 'למה אנחנו צריכים לעשות מסכם? לא עשינו מספיק בשביל לקבל את הסיכה הזאת?' שלושה חודשים הם היו בלבנון ובשבוע הראשון שהם יוצאים החוצה – אני שולח אותם לעשות מסכם, 120 קילומטר. ואני הולך איתם בסוף המסע עם האלונקות – אני לא סוחב אבל אני הולך איתם – כדי שהם יוכלו לקלל אותי. והם עושים כמה פדיחות במסע, והם עושים מסכם חוזר.

"עכשיו, יש כאלה שיגידו 'ראש קשה', יש שיגידו חוסר אנושיות. אני חושב שזאת הרוח שהלכה לאורך כל השנים בסיירת. זה מה שעשה אותה למה שהיא. הרוח הזאת שאין דבר שלא מבצעים, או שבוחרים משימות. זאת היחידה המיוחדת הכי שחורה בצבא. אני לא זוכר שום תקופה שסיירת גולני אמרה 'לא, זה לא מתאים לנו'. נכון, אנחנו יחידה מיוחדת, אבל אנחנו לא בוחלים בשום משימה".

זאת אותה הגעה אל הקצה שאליה כיוון גם תמיר בתחילת השיחה. "התחלנו לעשות מבצעים באזור החרמון הסורי", הוא מספר, "בגבהים ובמזג אוויר קיצוני שלא היה לנו הרבה ניסיון בו באותו זמן. והתחלנו לעלות לחרמון לעשות 'ניסוי־וטעייה' ועשינו אימונים בתנאים מאוד־מאוד קשים, שאם אני מסתכל אחורה אז הם היו מסוכנים ולא אחראיים. כולל זה שאנשים נפגעו.

"זה חלק מהאווירה שהייתה אז ביחידה, שכל דבר אנחנו צריכים לעשות הכי טוב. זאת לא הייתה איזו מסכת התעללויות ללא היגיון. היה היגיון ביחידה הזאת שאמר שאנחנו, אין דבר שעומד בפנינו. הכל אפשרי. לכל אחד מאיתנו, בתקופה שלו בסיירת, יצא לפתח תחום שהפך אחר כך יותר ויותר נחלת כלל הצבא".

ענבר: "חשבנו שכדי שהחייל ייצא טוב צריך לקרוע לו את הנשמה. בימי שישי, לפני שהחיילים היו יוצאים הביתה, היינו נותנים להם לרוץ 14 קילומטר, עם סחיבת פצוע, עם ציוד. הסיירת הייתה מתאמנת ב'שטח אש 100'. בכניסה היה כתוב שם 'הרמטכ"ל לא יודע, אלוהים לא שומע, ברוך הבא לשטח מאה!' התפיסה הייתה שאם אתה רוצה להיות לוחם, אתה צריך להרוויח את זה".

בדיעבד, חלק מהדברים נראים להם היום קיצוניים מדי. למשל, כל הנושא של "שבוע רעב", שבו זוג לוחמים היה מקבל מנת קרב אחת לשבוע, כשמוציאים ממנה את כל הסוכרים, בין השאר חלבה, סוכריות וסוכר. "בתיק של ה'סדרה' היה כתוב שצריך ליצור 'ניגודים'", מתאר דביר. "הרעב לא מספיק כדי לשבור את הלוחמים נפשית, אז הסגל צריך לעשות לידם על האש, כשהם נלחמים על השמן של הסרדינים. זה מפתח חייל יותר עמיד? לא נראה לי".

כשדביר היה מפקד הסיירת החל השינוי ביחס לחיילים במסגרת ההכשרה, שינוי תפיסה שחל בכל צה"ל וגם בסיירת. דביר החליט לפרסם חוברת ובה רשימת כללים של מותר ואסור. בין השאר, הוא אומר, ביטל את שבוע הרעב במתכונתו הישנה. בתמורה גמל לו אחד הצוותים במרד. מפקד הצוות, שצמח בסיירת, חשב שהוא צריך לחנך את הלוחמים על ברכי אותה מסורת שעליה גדל.

"אני בעד ראש קשה ולעשות לוחמים קשוחים, אבל יש גבול", אומר דביר ממרחק הזמן. "באותה תקופה בטירונות של סיירת גולני אנשים ישנו שעה בלילה. היום צריך אישור אלוף כדי שחייל יישן פחות משש שעות. כשבדקתי סטטיסטית ראיתי ש־50 אחוז מאלה שהתחילו בסיירת נשרו בגלל פגיעות פיזיות. אלה ששרדו היו בעיקר כאלה שהצטרפו כבר אחרי הטירונות. בסוף טירונות אנשים היו מסתובבים כמו זומבים.

"בחוברת הודעתי שחייל לא יסחוב יותר מ־50 אחוז ממשקל גופו, שצריך להקפיד על שעות שינה מסודרות, על יחס ללוחמים. לא לתת להם מכות, לא לסטור להם. גם זה היה. פעולות פיזיות שמשפילות חיילים. וזה לא היה רק אצלנו".

לוחם עם פרוטזה

דביר השתחרר מהצבא מיד כשסיים לפקד על הסיירת. "קפלן היה היחיד שהיה יכול להשאיר אותי בצבא", הוא אומר. "זהר היה בהתלבטות שלו ואנחנו שיחררנו לו חבל", משיב קפלינסקי.

כל האחרים המשיכו בקריירה צבאית עוד שנים רבות ועבדו עם הסיירת גם בתפקידים הבאים שלהם. "כמח"ט אתה מסתכל על הסיירת כבר בעיניים אחרות", אומר תמיר על השנים שבהן היה מפקד חטיבת גולני. "אתה מפעיל אותה ואתה לומד עליה עוד הרבה דברים כשאתה מסתכל על היחידה מבחוץ".

"היינו בעזה", הוא מפרט. "הביא אותי דורון אלמוג ואמר, 'יש פה איזה חבורה בעומק סג'עיה, שמייצרת ועושה את כל הקסאמים. משפחה שלמה. 12 מחבלים'. רפי מילוא היה אז מפקד הסיירת. אנחנו מוציאים שיירה של ג'יפים, נוסעים בלילה, חשוך, צמוד־צמוד. לא שמנו לב שכיסו את הדרך בעפר. אני עוקב אחרי הכוח במזל"ט ופתאום אני רואה את הג'יפ הראשון נתקל בערימת העפר ואחריו כל הג'יפים, אחד אחרי השני. זה עף ימינה, זה שמאלה, מתגלגלים על הכביש. תוך ארבע דקות יש לי כבר שבעה פצועים. ואני רואה פתאום שמתוך הג'יפים מתחילים לפתוח דלת צדדית, עוד דלת, לוחמים הולכים, קצת מטושטשים, מתחילים לדבר בקשר, כולם עם סימנים כחולים. ראיתי אותם למחרת באור יום עם ידיים נפוחות מהתאונה. וכל הסיירת מסתדרת בטור.

"היה להם עוד איזה קילומטר לרוץ עד היעד. הם היו צריכים לטהר את הבניין וזה רחוב שיורים בו, מכל הכיוונים. רצה כל הסיירת. בטור. מגיעים עד המבנה. מוציא להם המחבל ילדה החוצה. העין שלה חצי שפוכה. אומר, 'זאת הבת שלי, פה יהיה ג'יהאד. כל הילדים ימותו'. ואנחנו מקבלים ידיעה שכל הילדים והנשים בקומה הראשונה. ולמעלה המבוקשים מתארגנים ללחימה.

"הגעתי למבנה ואני מתכונן לאפשרות לירות עליו נ"ט. אומר לי מפקד הסיירת, ואומרים לי מפקדי הצוותים ומפקד הגדס"ר, 'אנחנו לא מוכנים. יש ילדים בבית. אף אחד לא יירה פה לא פגזים של טנק ולא כלום. אנחנו נפרוץ סלקטיבית'. אמרתי להם, 'תשמעו, זאת החלטה קשה. זה סיכון אדיר של הכוח. אם ככה, בסדר, אני אהיה בכוח הפורץ, אבל אני מבקש שתדברו עם הלוחמים. וכל מי שלא רוצה לעשות את זה, הוא לא חייב'".

בסופו של דבר הכוח פרץ לבניין בירי סלקטיבי. "הלוחמים הוציאו החוצה את כל הנשים והילדים", ממשיך תמיר, "כדי שלא ייפגעו. במהלך הטיהור היו לנו ארבעה או חמישה פצועים בסיירת. את שואלת אותי מה אני לוקח כל פעם שאני נזכר בסיירת גולני? את זה. מעטות היחידות שהיו עובדות ככה. ואלה אנשים מנוסים שהבינו בדיוק מה מחכה להם בפנים".

ויש, כמובן, את הסיפור על יואב ירום. עוד אחד שמעיד על "רוח הסיירת". קפלינסקי היה אז מפקד חטיבת גולני, דביר היה מפקד הסיירת. ירום, היום אלוף משנה ואז קצין צעיר בסיירת, נפגע ממוקש ואיבד את רגלו. אחרי שהשתקם החזיר אותו דביר להיות קצין סיור בסיירת. אבל ירום היה לא מרוצה, בלשון המעטה.

"הוא בא אליי ואמר, 'מספיק, קפלן. קצין סיור זה לא בשבילי", תיאר השבוע קפלינסקי. "אמרתי לו, 'אם תרד מעשר דקות בריצת אלפיים, אני אאשר לך לחזור לפעילות מבצעית'. התייחסתי לזה בזלזול. מה, אני אתן למישהו בלי רגל להיות בפעילות מבצעית? עוברים חמישה חודשים. אני יושב ביום שישי במחנה שרגא. נפתחת הדלת, נכנס יואב ירום, כולו חול של וינגייט. הוא שם לי על השולחן נייר ואני מסתכל. אני אומר לו 'מה זה?' 'הנה התוצאה שלי. ירדתי משמונה דקות בבוחן בראור. עכשיו אתה מחזיר אותי לפעילות מבצעית'".

עמירם לוין היה אז אלוף פיקוד צפון. נסעו אליו. נדרש לעניין אישור מיוחד. "אני אומר לעמירם, 'הוא חוזר'", משחזר קפלינסקי. "עמירם אומר 'איך הוא יחזור?' יואב אומר לו, 'תקשיב טוב האלוף, אני החייל הכי בטוח שיש לך. אם קורה לי משהו, יש לי פרוטזה, אני מיד מחליף'. זה מה ששבר את עמירם. ויואב עשה מאז עשרות מבצעים".

לא הולכים לפוליטיקה

שלושה מהם המשיכו בקריירה צבאית מפוארת: ענבר היה בין השאר מפקד שלדג, מפקד חטיבת גבעתי ("סטיית תקן", אומר לו תמיר) ומפקד יחידת הקישור ללבנון. היום הוא איש עסקים ויזם חברתי. עוסק הרבה בפעילות התנדבותית. קפלינסקי הגיע עד כיסא סגן הרמטכ"ל ואז פרש. תמיר היה בין השאר מפקד אוגדת עזה. על הקריירה הצבאית שלו מעיבה פרשת הטרקטורון, בעקבותיה החליט לפרוש מהצבא. היום גם הוא איש עסקים.

דביר, אחרי שלוש שנים מחוץ למערכת הביטחון, החליט להתגייס למשטרת ישראל ולימ"מ. כשהיה מפקד הימ"מ, נפצע באורח אנוש בתאונת דרכים אחרי שעצר לעזור לפצוע בתאונה אחרת. משאית פגעה בו והרופאים נלחמו על חייו. "בהתחלה לא נתנו לי סיכוי לחיות", הוא אומר. "אני יודע שקפלן אמר לגדי איזנקוט, 'תדאג שיהיה לך משוריין בלו"ז חלון, כנראה נצטרך זמן ללוויה של זהר'".

בסופו של דבר השתקם והצליח לחזור לימ"מ. בהמשך היה מפקד מרחב עמקים ומפקד מחוז צפון של המשטרה. עכשיו הוא הסמפכ"ל. "אני עדיין לא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול", דביר מחייך. האם הוא יהיה המפכ"ל הבא? "או שכן או שלא, הכל בסדר. אני חושב שיש לנו מפכ"ל מצוין", הוא אומר על המפכ"ל רוני אלשיך ומתייחס להצנחתו מהשב"כ, "עם חשיבה אחראית ועם כושר למידה מדהים. בנקודת הזמן הנוכחית זה שהוא הגיע אל המשטרה מבחוץ זה יתרון. אני חושב שהוא מוביל את הארגון בצורה נכונה עם הדגשים הנכונים, עם ראייה חדשנית ובונה משטרה צופה פני עתיד".

ארבעתם בחרו שלא ללכת לפוליטיקה. "אם היינו הולכים לפוליטיקה היית צריכה לשאול למה", אומר תמיר, "לא ההפך. פוליטיקאים ואנשי צבא לא תמיד הולך ביחד. פעם זה היה טוב".

ענבר: "אני רוצה שאת הפוליטיקה יתחילו להוביל יותר נשים וצעירים ופחות גנרלים. אני לא עונה על אף אחד מהקריטריונים האלה. אני בן 60, אני לא אישה ואני גנרל לשעבר".

קפלינסקי: "איתגר אותי הצד הניהולי וזה מה שבחרתי, לפחות בעת הזאת".

זה אומר שאולי בעתיד תלך לפוליטיקה?

"אם את שואלת היום, התשובה היא לא. אבל למדנו כבר לעולם לא להגיד לא".

על גדי איזנקוט, הרמטכ"ל, ארבעתם מדברים באהבה ובהערכה גדולה. גם הוא שייך למשפחת גולני, למרות שהיה מפקד פלוגת הנ"ט ועל הסיירת לא פיקד אף פעם. כשמדובר בו הם מדגישים מיד ש"לא כולם חייבים לעבור דרך הסיירת". "הרטכ"ל מצוין", אומר ענבר. "לא יכולתי לחלום על רמטכ"ל יותר טוב. אני מרגיש גאווה גדולה שהייתה לנו פעם אותה כומתה. גדי אמיץ, חף מפוליטיקה, חף ממניירות של תקשורת ושל לרצות מישהו. הוא הולך בדרך שהוא חושב שהיא נכונה ולא נותן לאף אחד להפריע לו. בתקופה כזאת צריך לברך שגדי שם".

קפלינסקי: "כמה אנשים רצו לקבל את חוות דעתי על הבחירה בו. אני אמרתי ככה, 'אני שם את הראש שלי על גדי במקומות שאני לא שם את הראש שלי על עצמי'. הרמטכ"ל הנוכחי, כבר כשהוא היה מ"פ הוא הסתכל בעיניים של מח"ט וכשהוא היה מח"ט הוא הסתכל בעיניים של אוגדונר. אצל גדי מעולם הדברים הקטנוניים שאנחנו כל כך גאים בהם לא דיברו אליו. ואני מצטרף למה שאמר גיורא: התברכנו".

הם כמעט לא מעורבים במה שקורה היום בצבא. לפרשת החייל היורה, למשל, לא רצו להתייחס. "אנחנו סומכים על הצבא והעומד בראשו", הסתפק קפלינסקי.

תמיר: "הרמטכ"ל יטפל בזה".

דביר: "מתוך היכרות עמוקה עם הרמטכ"ל, אנחנו סומכים עליו".

כשנפגשנו געשה התקשורת סביב נאומו של סגן הרמטכ"ל, יאיר גולן. בהמשך התעוררה הסערה סביב דו"ח המבקר ומבצע צוק איתן. "מתחיל עליהום מאנשים שלא מגיעים לקרסוליים שלו ולפטריות שיש לו בין האצבעות של הרגליים", אמר ענבר על אלה שתקפו את האלוף גולן. "אורן חזן? סמוטריץ'? זה איום ונורא. אני סומך על יאיר שהוא מספיק חזק שזה יעבור לו ככה מאחורי הגב. הגענו למצב שבו הצבא הוא המבוגר האחראי".

לגבי דו"ח המבקר על מבצע "צוק איתן" וחילופי הדברים בין אלוף פיקוד הדרום לשעבר, סמי תורג'מן, לבין סגנו במהלך המבצע, האלוף במיל' יום טוב סמיה, סביב מה שכינה "פסטיבל הצל"שים" אמר ענבר: "צנחן ושריונר רבים ביניהם, ניתן להם להפגין את חוסר הטקט שלהם אחד עם השני. למה גולנצ'יק צריך להתערב?" כל השאר סירבו להתייחס.

הם עדיין חושבים שגם בעידן הנוכחי יש מקום ליחידה כמו סיירת גולני. "השטאנץ של לוחמי הסיירת הוא שטאנץ מנצח, לא יעזור כלום", אמר דביר. "לוחם עמיד, מקצוען, חותר למגע. זה משהו שלא איפיין רק את הסיירת אלא את גולני כחטיבה".

קפלינסקי: "לצערי במציאות של מדינת ישראל תמיד צריכים יחידות שיודעות להילחם ולקבוע סטנדרטים ולהרחיב את מעטפת הביצועים ולמשוך אחריהן יחידות אחרות, שיידמו להן. זה התפקיד של סיירת גולני לאורך הרבה שנים".

להשלים את הסרייה

הבן של קפלינסקי שירת בסיירת גולני. הוא עוד עשה את המסלול הקשה והמייסר שעליו סיפרו. יש לו בן נוסף שהתחיל את השירות בגולני ועבר למודיעין, בגלל בעיות בריאות. "כאבא", מודה קפלינסקי, "זה מאוד קשה. בכלל אני חושב שהצבא מתחלק לשניים: עד שהבן שלי התגייס ואחר כך. עד שהוא התגייס זה היה יותר כיף. אחר כך זה כבר היה יותר דאגות".

לתמיר יש בן שהוא קצין באגוז. לענבר בן אחד ששירת בשלדג. הבת ושני הבנים הנוספים שירתו גם הם באגוז של גולני. הבת הבכורה של דביר הייתה מדריכת קליעה בבסיס האימונים החטיבתי של גולני. יש לו בן שהוא קצין באגוז ועוד בת צעירה שהוא מקווה שתתגייס לחטיבה ו"תשלים את הסרייה".

לעובדה שלתמיר, לדביר ולענבר יש עכשיו ילדים באגוז, ולא בסיירת, הם מתייחסים בחיוך. עם העובדה שבאגוז נועלים נעליים אדומות, כמו בצנחנים דווקא, וחובשים כומתה חומה, של גולני, כבר יותר קשה להם להתמודד. "אנחנו אמרנו לילד 'תשמע, אנחנו נתייחס לנעליים האדומות כמו לנעליים עם בוץ'", אומר דביר.

ענבר: "אנחנו אמרנו לו, 'תחלוץ, תחלוץ ותשאיר בחוץ'".

בכל פעם שדביר מסיע את הבן שלו לצבא, הוא עובר בכוונה דרך המבנים של הסיירת. יש להם, הם אומרים, לכולם, איזו צביטה בלב כשהם רואים את השער של הבסיס בשרגא. מן "קוועץ'" כזה. "געגועים", אומר קפלינסקי, על מה שהוא מרגיש ברגעים האלה. "געגועים לאנשים, לתקופה אחרת, לציונות נקייה. ולריח של הזיעה"


(חן קוטס־בר, "אין דבר שלא מבצעים. זאת היחידה המיוחדת הכי שחורה בצבא", ידיעות אחרונות, ‏ 13.05.2016)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 16-05-2016 בשעה 14:34.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #3  
ישן 29-07-2016, 17:56
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון ישן עם אלעזר שטרן כקצין חינוך ראשי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...29/79998868.pdf


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
אני ואני נשנה את העולם

לפני פחות משנה הוא נכנס לתפקיד קצין חינוך ראשי ומאז הוא מחולל מהומות. הוא הוביללפרישת מפקד גלי צה"ל, רתם לפעילות את חברי העמותה הימנית עיר דוד ותקף בחריפות אתהחייל עופר שרון, את ארגון ארבע אמהות ואת החיילים שבוכים בלוויות חבריהם. תא"ל אלעזרשטרן לא מתרגש מהביקורת. "לא מינו אותי כדי שישרור שקט", הוא מסביר
  • אביחי בקר
  • 28.04.2000
בדרכו לחגוג את הסדר עבר קצין חינוך ראשי אלעזר שטרן בנתניה ונכנס לבקר את פנינה, אמו של סגן מאיר (מוקי) קנישבך שנפל באוגוסט 80' בכפר תבנית במהלך מבצע "מוביל". שטרן היה מ"פ מקביל לו בגדוד 890. הוא שומר מאז על קשר הדוק עם המשפחה. ביקורים תכופים, לפחות שיחת טלפון בשבוע. כשהוענקו לו דרגות תא"ל בלשכת הרמטכ"ל הוא הזמין את פנינה קנישבך להיות לצידו.
"המבצע התקיים אחרי שכבר סיימתי את התפקיד, הייתי אז מ"פ בבה"ד 1, נשוי טרי. במקום ירח דבש נסענו אשתי ואני לשלושה ימי נופש בחורשת טל, שם ישבה מפקדת הגדוד שלנו. כשהגענו הם היו עסוקים בתרגול על מודל. 'שטרן, הלילה יהיו פה הרוגים', זה המשפט שאיתו הוא נפרד ממני. הוא לקח בחשבון שזה עלול להיות הוא. אני חוזר אל המקרה של מוקי לאור הדעה שהפכה להיות רווחת בציבור שמשימה שעלולים להיות בה נפגעים אין טעם לצאת אליה. צורת החשיבה הזאת מקוממת אותי. היא גורמת לי תסכול בעיקר כשאני משווה את האמירה של מוקי לרוחות שמנשבות כעת בתקשורת. לחיים שלנו באזור הזה ישמחיר שחייבים להיות מוכנים לו, בזמנים ובמקומות אחרים כשלא היתה לנו מדינה שילמנו מחיר כבד פי כמה".
מה קרה לאהבת הארץ
שטרן קיבל את המינוי הנוכחי ביולי 99' לאחר שכיהן חודשים ספורים כמפקד עוצבת מילואים בפיקוד מרכז. התקופה שהוא מגדיר כפסגה הצבאית שלו היו השנים 93'-96' כשכיהן כמפקד בית הספר לקצינים. "מבה"ד 1 אין קידום",הוא אומר בכל הזדמנות. קצין ערכי, מעידים עליו רבים. "זו אמירה שגורמת לי ממש בחילה", הוא הודף את המחמאה. על פי קטעי העיתונות שהצטברו לאחרונה בארכיון הוא התא"ל הכי מסוקר, פעלתנות שהיא ניגוד משווע למעטה האנונימיות שאיפיינה את קודמו בלשכת קח"ר, רן גלינקא. שטרן הוא קצין נחרץ, לא מתלבט. "אני מופיע יותר מדי בתקשורת", הוא מהרהר בקול. על פי הגדרתו שלו הוא אימפריאליסט חינוכי. "אני מאמין שאני חייב להשפיע לא רק בתחומים שמצטיירים כצבא נטו".
בתפקידו הנוכחי הוא כבר יצר לא מעט גלים. מעורבותו בגלי צה"ל הביאה לא מכבר לפרישתו של מפקד התחנה זאב דרורי. לאחרונה יזם תוכנית סיורים רחבת היקף בירושלים, שעליה הפקיד את מדריכי מרכז המבקרים בעיר דוד,קבוצה השייכת לעמותת הימין אלע"ד. ביקורת חריפה מהקצה השני של הקשת הפוליטית הביאה לשינויים בתוכנית והאחריות עליה הועברה ליד בן-צבי ולמרכז ההנצחה בגבעת התחמושת. מעורבותם של אנשי עיר דוד צומצמה במקצת. "אני מכיר אותם, לתפיסתי הם ממיטב הנוער, אני בודק את התכנים. אז מה אם הם מזוהים? העמדות הפוליטיות שלהם הן זכותם. חברים בשלום עכשיו אני לא מביא להרצאות בצבא? עיר דוד שהיא ירושלים, רמת הגולן, חבל עזה, יהודה ושומרון, התפקיד שלי כקצין חינוך ראשי הוא להחדיר לאנשים את ההכרה שהם כולם ארץ ישראל ושאם אי פעם יוחלט לפנות איזשהו יישוב באזורים האלה נעשה את זה בכאב גדול אבל נדע לוותר. כתוצאה מההתבטאויות שלי יש קהלים מסוימים שחושבים שחבל על הזמן לדבר איתי, שכבר יודעים מה שמתי בקלפי למרות שגיליתי את זה לאשתי בלבד. אפילו להורים שלי לא סיפרתי. אותי אף אחד לא יכול לתפוס בגלל שגם עם עצמי אני לא מתעסק בלברר מהי העמדה הפוליטית שלי. הזהות שלי היא קצין בצבא ההגנה לישראל".
שטרן מורגל בהתקפות, משמאל ומימין. ניכר עליו שהוא נהנה מהסערות שהוא מחולל. ביולי 95', בהיותו מפקד בה"ד 1, הוא יצא נחרצות נגד פסיקת "איחוד הרבנים למען א"י" שאסרה על חיילים להשתתף בפינוי יישובים, סוגיה שטרם עמדה במבחן. לשיטתו, חיילים דתיים לא אמורים להיקרע בין רבניהם לבין מפקדיהם. הם חייבים לציית לפקודות הצבא. "אני מצפה מהרבנים שלא יגידו לנו לא למלא פקודה", הוא אמר בנחרצות.
בבית הכנסת 'גבורת מרדכי' ברמת גן, שבו מתפלל אביו של שטרן, לא ממש אהבו את גישתו התקיפה של הבן. "לצערי בציבור האורתודוקסי, שאליו אני שייך, יש עוד כאלה שחושבים באופן פשטני שכל הצדק נמצא בצד שלהם ושלעמדות מנוגדות אין מקום. גם על ההמלצה שלי בשנה שעברה להדיח את הקצין שהשווה בין הקונסרווטיווים לנאצים, דעה שבעיני היא חולנית, היו כמה השגות מצד פטמה,ביציאה כמה מתפללים".
כשהיה מפקד בית הספר לקצינים הוא צירף את המושג "אהבת הארץ" לערכי בה"ד 1, סעיף שמשום מה חסר בקוד האתי של צה"ל. "למה למרבה האבסורד זה לא בקוד האתי? דחפו לכך אנשים מגוון מאוד מסוים באוכלוסייה שמשום מה מפרשים את ערך אהבת הארץ עם הימין. זאת תפיסה שאני לא מסכים לה לחלוטין. בעיני זאת תקלה חינוכית". בצה"ל מסיימים לעדכן את הקוד האתי המקורי שחיבר פרופ' אסא כשר. שטרן מתכוון להתעקש על תיקון המעוות.
מרדף לאוזני המשפחה
הוא בן 44, נשוי ואב לחמישה, הוא נמנה על מייסדי היישוב הדתי-לאומי הושעיה שבגליל התחתון. נעוריו עברו עליו ביד אליהו בשיכון הפועל המזרחי שניצב מול שיכון של מפ"ם. הוא למד בישיבה האליטיסטית 'נתיב מאיר' בירושלים. במחזור שלו היו שני תלמידים נוספים המשרתים היום כתא"לים בשירות סדיר (יאיר נווה, מפקד אוגדת עזה ושוקי שחרור, ראש מטה פיקוד צפון) וכן תא"ל במילואים ד"ר ישי בר, מרצה למשפטים באוניברסיטה העברית המשמש כמפקד אוגדה במרחב אילת. זהו מקבץ מעורר השתאות, כשמביאים בחשבון שמדובר בכיתה אחת שהיו בה 60 תלמידים בלבד, שמחציתם פנו בהמשך למסלול תורני, כך שמראש ויתרו על קריירה במדים. הרבה מההצלחה זוקף שטרן למטען הרוחני שספגו מראש הישיבה אריה בינה זצ"ל, "חלוץ ורב שלמרות שבהרבה מובנים היה על גבול החרדיות ידע יפה לתת משקל גם לשובבות. ארבע פעמים הוא רצה לזרוק אותי מהישיבה בלי להתכוון לזה באמת. כשיצאנו בהפגנות בגלל האוכל הגרוע לא שאלו מי אחראי. הרב בינה הזמין מיד את אבא שלי והציע לו לקחת אותי איתו. הוא הבטיח לו שהוא יתן לי המלצות חמות, רק שאני כבר אעזוב".
שנה אחרי מלחמת יום כיפור הוא התגייס לצנחנים. בטירונות הוא נחרד בתחילה כשבמיטה לידו כיכבו בשבתות גיבורי "שירים ושערים". "היה לי ברור שזהו חלק מהמחיר הדתי שעלי לשלם". כשהיה מ"פ היה שטרן מעורב בהיתקלות בין שובא לכפר חמאם, שבמהלכה נהרגו שלושה מחבלים. זה קרה כששטרן ערך סיור בגזרה להוריה של דורית, הפקידה הפלוגתית שלימים תהיה אשתו. אחיה של דורית, אילן מנס, שהיה הקשר של שטרן, נהרג בתאונת אימונים במהלך תרגיל מסכם בקורס מ"כים. במכתב מרגש הביתה הוא תיאר להוריו מהי לגביו המשמעות של שירות בהר דב. לאחר מותו ביקשו ההורים לצפות בנופים שכה אהב וגם לראות היכן משרתת בתם, שביקשה ללכת בעקבות אחיה. אל תדאגו, הרגיע אותם שטרן כשנסעו במעלה גדעון. ארבע דקות בלבד אחרי שהגיעו למוצב התקבלה בקשר ידיעה על גילוי חוליה. מפקד האוגדה הורה למ"פ 'אל תזוז'. המג"ד מצידו אמר לו 'סגור את המכשיר אבל לך'. בזמן ששטרן ניהל את המרדף, משפחת מנס האזינה להתרחשויות בשידור חי כשהיא בחמ"ל.
מקרה עופר שרון
מלחמת לבנון תפסה אותו כסטודנט בבר-אילן. בתחילתה הוא הצטרף לחפ"ק שלעמוס ירון ואחר כך נקרא להיות סמג"ד 202. בהמשך הוא התמנה למפקד הגדוד,כשהמח"ט היה שאול מופז. בין לבין היה גם מפקד בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים. שטרן השתחרר בשנת 87', היה מחנך בפרויקט מחוננים במקיף 'שרת' בנצרת עילית וחזר לצה"ל אחרי שנתיים להיות סגן מפקד החטיבה המזרחית של עוצבת הגליל ומח"ט מילואים בצנחנים. אחרי בה"ד 1 הוא עבר השתלמות בוואשינגטון וחזר לשרת כסגן מפקד עוצבת הגולן. מקטרגיו מבקרים אותו שטיפס מעלה בלי שהזיע כמח"ט סדיר או לפחות כמח"ט גזרה, שמשום מה הוא נעדר מהמקומות שבהם יורים. "הרקורד שלי מדבר בעד עצמו, מי שמדביק לי תוית של איש חינוך עושה את זה לא מעודף חיבה אלי אלא למטרות ניגוח",משיב שטרן.
את מועמדותו לקצין חינוך ראשי דחף הרמטכ"ל מופז, שמכיר אותו היטב משירותם המשותף. ההצעה נתקלה בהתנגדות כשהגיעה לדיון סביב שולחן המטכ"ל. "כוחו של שטרן בפיו", טענו מתנגדיו, "הוא טווס, פוזה שאין לה כיסוי. קיים פער בין הערכים שלהם הוא מטיף להתנהגות שלו בפועל". על הישגיו בבה"ד 1 לעומת זאת אין חולק. הצוערים העריצו אותו על הקמפיין החינוכי שהוביל, לפיו על המפקד להיות דמות מופת בחברה. שטרן הגביה את הרף המקובל. חתירתו לקצונה המשולבת בג'נטלמניות דומה לזו של מאיר פעיל בשעתו. החובה לקום לזקנה באוטובוס היה הדגל שאותו הניף ברמה. הוא עמד על זוטות: קצינים לא נדחקים בתור לכספומט. דברים כאלה. פעם הדיח צוער שנרדם להכעיס בהרצאה של ניצולת שואה. כשהתברר לו לתדהמתו שמבין שבעה צוערים רק אחד ידע היכן הגלבוע, הוא הורה לכל צוות לכתוב ארבע שורות על כל יישוב שממנו הגיעו החניכים האחרים. בשיטה הזאת הם למדו לראשונה איפה בלפוריה ואיפה נחלים.
לשיטתו, זו לא היתה התעקשות גחמנית. הוא גזר גזרה שווה בין ידיעת ואהבת הארץ לאיכויות מבצעיות. המטה לעומת זאת התלהב פחות. האופן שבו חנך אותם נראה להם מרושל.בינואר הוא פירסם "דף לשטח" הנוגע למקרה עופר שרון והמארב בקלעת ג'בור, בו נהרגו שלושה מלוחמי סיירת הצנחנים. "סתם פחדן שעוטף את פחדנותו ומתרץ אותה בבניית מחילות שקירותיהן אידיאולוגיה של אי צדקת הדרך או מלחמה דבילית", כתב הקח"ר אודות שרון. בניסוחיו הוא היה חריף ובוטה, ונתן את האות לסערה ציבורית שהתחוללה. "מחילות עמוקות כל כך שגם כאשר חבר נופל וחבר אחר קורא לעזרה אתה במחילות שלך, מחילות שאולי בנו ארבע אמהות ואתה רק טייחת, אולי גם ניסית להרחיבן על מנת שלא תיכנס אליהן לבד. אמא אדמה, גם אם היא לא שלו אלא לבנונית, משכה אותו יותר מאשר הרעות,האחריות, הדבקות במשימה ואפילו יותר מהבושה". בעקבות האיגרת, שהכותרת שנתן לה היתה "על ההסתערות, על הדמוקרטיה ועל מה שביניהן", הוא התייצב לדיון בעניין בוועדת חוץ וביטחון. "אמרו לי מה יש לך נגד ארבע אמהות?עניתי שהבעיה שלי זה לא הארגון אלא המחיר שאנחנו נאלצים לשלם כתוצאה מהפעילות שלו, האשמה שהיא בעצם כלפינו".
אחרי חודש הוא זימן את נשוא האיגרת לבוא אליו הביתה להושעיה לארוחת ליל שבת. "חשוב לי לציין שההתיחסות שלי היתה לאמירות שלו בראיון שקיימתאיתו, ולא לדברים שהוא מסר בתחקיר. עופר שרון הוא בחור טוב, הוא מלח הארץ באמת. למרות שהוא כשל הזמנתי אותו, כי מהבחינה המבצעית הוא במידה מסוימת תיקן את המחדל שלו בכך שבסוף, אחרי כמה דקות קריטיות שבהן אסור היה לו לא לרדת למטה הוא בכל זאת התעשת והצטרף ללחימה. לכן חשבתי שלא צריך לשים עליו אות הקלון. לדעתי גם לבג"ץ שהוגש נגדו אנחנו בצה"ל צריכים להתנגד. זה לא יהיה נכון שהוא יעמוד לדין. כשהתייעצו איתי זה מה שהשבתי. סיבה נוספת לפגישה היתה שלא רציתי שהוא יזיק לעצמו. אני שמח שהוא היה אצלי, אפילו אם המעשה שלי עלול להתפרש כדו-משמעי אני שלם עם עצמי".
די לדמעות
בפברואר הוא פירסם איגרת שנייה שעיקריה - "לאור המציאות שבה אנחנו חיים אנחנו משלמים מחיר כבד ביותר על תרבות של החצנת רגשות. הדיבורים על פחד למשל. ההתבטאות 'אני לא רוצה להיות החלל האחרון בלבנון'. הסטריפטיז הזה נהיה אמנם מודרני, מקבלים עליו אפילו קרדיט, רק שלצבא כארגון לוחם הוא מזיק. אני מסכים עם 'הגברים בוכים בלילה לא נשמע קולם' של אבנר גדסי ואפילו עם אביב גפן 'כשעצובים הולכים לים לכן הים מלוח'. להזיל דמעה בעין תורנית זה בסדר, אבל התייפחות שהופכת למחול זה כבר בעייתי. מבחינת הקניית ביטחון לאזרחי מדינת ישראל, חיילים שמתפרקים בהלוויות בעיני זה חמור לא פחות מחיילים שמתפרקים מול ארטילריה של החיזבאללה. אני אגיד כאן עוד משהו ואני מתנסח בזהירות. לפעמים מפגני הכאב הפומביים האלה נותנים לחלק מאיתנו פטור מההשתתפות אמיתית ולאורך שנים באבל המשפחות השכולות".
במארס הוא פירסם איגרת שלישית, הפעם על גבורתו של סגן דוד גרנית שנהרג בקלעת ג'בור. "היו לי התלבטויות לא פשוטות לפני הפרסום, כי חשבתי שיהיו הורים שישאלו למה לא עשיתי את זה גם עם הבן שלהם. כשהוצאתי את הדפים האלה בא אלי אחד האלופים ואמר לי שבדיוק בשביל העשייה הזאת הוא תמך במועמדות שלי לקצין חינוך ראשי. הוא רק הוסיף שממש מאותה סיבה יש כאלה שהתנגדו לי. אני לא יודע ממה אני נהנה יותר. זה לא שאני מאושר מכך שאני מרגיז אנשים, אבל חשוב לי שיידעו שלשטרן יש אופי. לקצין בצה"ל אסור להסתתר. עם עופר שרון, למשל, היו שאמרו לי שלא אני צריך הייתי להגיב. חיכיתי מספיק זמן שאחרים יעשו את זה. זה לא קרה אז קמתי אני. לא מינו אותי כדי שישרור שקט".
אותה גישה הניעה אותו לאסור את השתתפותו של השחקן עומר ברנע בתוכניתהטלוויזיה "יחסים מסוכנים" עם דנה מודן. "כשאני מאשר לחייל להופיע בטלוויזיה אני צריך לשאול את עצמי מה המסרים שהוא יעביר. שיחות על היקף חזה ועל איך הם עשו את זה בפעם הראשונה... הרחובות שלנו אמנם שטופים בחומרים האלה אבל זה לא אומר שאני חייב לתרום להם. אין כאן שום ניצול לרעה שלסמכותי, מתפקידי למנוע את ההשפעה השלילית שתהיה להופעה על האווירה בתוך היחידה. כשאני מדבר על אקטיוויזם חינוכי לזה בדיוק אני מתכוון".
כשגיבש עם מטהו את יעדי חיל החינוך הוא ביקש בתום הדיון להוסיף למסמך סעיף משלו, תחת הכותרת שעשויה להיתפס כאנכרוניסטית "בוא שיר עברי אל תהיה ביישן". "שאלו אותי בשביל מה צריך את זה. עניתי שמלבד ההנאה שלשירה בחבורה, אם נחבר את החייל בעזרת המלים ולא רק המנגינות למקומות,לפרחים, לריחות, לאהבות, להיסטוריה ולשווקים, אז גם כלוחם הוא יעשהטוב יותר את המשימות שלו בגבול. בזה אני משוכנע. בשביל זה לא צריך שירים מיליטריסטיים. יש לנו את 'ארצנו הקטנטונת ארצנו עניה, מולדת בלי כותנת,מולדת יחפה', את 'קחי לך תפוחים ותמרים', את 'אין לי ארץ אחרת', חומר לא חסר".
גם בעידן של טראנס והמנוני רובאים המלחמה הזאת אינה אבודה לדעתו. כשפיקד על בה"ד 1 הוא הכניס לחדרים שירונים כספרות חובה. התגובה המסויגת לא עצרה אותו. בשיטת דונם אחר דונם הוא משוכנע שיכבוש את השממה. "אחרי ששמעתי את אמא של עוזי דיין אומרת על הדור שלה שהם העזו להגיד לילדים שלהם על מה לחלום אני אסתפק בלומר להם מה לרצות. הם לא אוהבים את זה? הם יאהבו".
כדי להעמיק בחקר נפש הנוער הוא ביקש פעם מהנהג שלו שיקח אותו למועדון.כשהגיעו השעה היתה מוקדמת מדי, המקום היה שומם. שטרן ביקש שכהדגמה יפעילו למענו את מערכת הסאונד ואת התאורה. בלי בליינים מסביב, הצגת התכלית היתה חסרת ערך לימודי. שטרן מתחייב שלא ירפה מהעניין. "יכול מאוד להיות שאת הסיור הלימודי שלי עדיף לי לעשות בגואה ולא בצבא צרפת או ארה"ב.אני מאמין שאם אני אטוס לשם אני אשים על הראש קסקט של החבר'ה, את הכיפה אני אסיר, כמובן שאני אלבש בגדים אזרחיים, העיקר שלא יזהו אותי, לא מחשש של מה יגידו אלא כדי למנוע את האפשרות שאם מישהו מהצד יראה בסביבה את קצין חינוך ראשי הוא עלול להסיק מכך בטעות שאהלן וסהלן, שזה מותר ושזה בסדר".
בשבוע שעבר הוא סייר בדרום לבנון עם מח"ט גולני. שטרן נסע לשם "כדי לקנא פחות במפקדים שנמצאים שם. כמי שצמח במסלולים האלה קשה לי להיגמל. מאוד נהניתי לשמוע מהחיילים את הטענה שאין מספיק פעילות ושצריך לעשות הרבה יותר. כלוחמים הם מרגישים שהם הצליחו, הם משדרים ביטחון. לא לגמרי ברור להם למה צה"ל נסוג. עלינו המפקדים מוטלת עכשיו אחריות כבדה והיא להסביר להם למה אנחנו יוצאים למרות הסכנות שבאי הוודאות. זה יהיה קשה הרבה יותר מההסבר שנתנו להם עד לפני תקופה קצרה, למה אנחנו נשארים שם. קל מאוד לפטור את העניין בכך שזאת החלטת הדרג המדיני, שזאת פקודה מגבוה. אני מעדיף למעט בסוג כזה של תשובות, כי בעיני נימוק בנוסח 'תשאל את המפקדים' זה גלגול עיניים. ההסבר שלנו להם חייב להיות עמוק הרבה יותר, הדגש שאני אתן זה שהנסיגה מעניקה לנו סיכוי למלא את המשימה הצבאית בפחות אבדות. אנחנו עוזבים כדי לתת צ'אנס לניהול מדיניות באמצעים אחרים".
בהרצאה שנשא לקראת החג במדרשה בהר גילה מול צוערים שהחלו שבוע של סדרת חינוך ניכר עליו שזה הקהל שהוא נהנה מאוד להופיע בפניו. המאזינים התמוגגו ממש. "אני יודע להעביר זמן טוב אבל זה לא המדד. תמיד אני שואל את עצמי מה מזה הם יקחו איתם מעבר למחר ולמחרתיים". לשטרן יש כישרון רטורי לא מבוטל. הוא שיבץ קצת יידישקייט, הזכיר את נעמי שמר ואורי צבי גרינברג, וסיפר לחיילים על תאונת אופנוע של מפקד צוות מבה"ד 1 שהיה בחופשה. "לכאורה תגידו", הוא פנה לנוכחים, "מה אכפת לנו, זה היה באזרחות, לא בקרב, אני אבל מצפה שכמפקדים בעתיד כן תחושו אחריות גם לדברים האלה, שתחשבו מה יכולנו לעשות כדי למנוע". כששאלו אותו איך הוא מתרגם את הנימוס וההליכות לפלוגות רובאיות, הוא השיב להם, שלשכנע לוחמים להסתער זה קשה הרבה יותר.כשצוער חובש כיפה מאלקנה העיר שיש משתמטים במחנה החילוני, שטרן מיהר להפנות את תשומת לבו שבין שומרי תורה ומצוות המצב חמור פי כמה.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 29-07-2016 בשעה 18:08.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #4  
ישן 16-08-2016, 16:07
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון ישן עם תא"ל אייל שליין כמח"ט גבעתי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...16/56555099.pdf


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
עולים ללבנון

בצוות שנתקל בשבת היו שלושה רוסים. אחד מהם, ניקולאי רפופורט, נהרג. המח"ט אומר ש"מה שמאפיין אותם זוהי משמעת אחרת, מקצועיות, שקט נפשי". העולים מתגייסים לגבעתי
  • אביחי בקר
  • 10.02.1998
זה קרה בעבר לפלוגת ההנדסה של הנח"ל, לסיירת צנחנים, לאגוז ולקומנדו הימי; הם יצאו כולם להפתיע והופתעו בעצמם. הפעם זה קרה בגבעתי. חמישה כלימגורים בשני מוקדים הופעלו בו זמנית בשבת לפנות בוקר על הכוח של סגן אודי מגדוד רותם. אלה מטענים קטלניים שאינם מותירים סיכוי רב למי שנמצא ברדיוס הפיצוץ; מאות כדוריות פלדה טסות באוויר. בגבעתי מגיבים על המארב ב"יצאנו בזול". העובדה כי סמל ניקולאי רפופורט היה היחיד שנהרג בהיתקלות היא תוצאה סבירה מבחינה צבאית. לולא הקפידו על רווחים גדולים והגיבו כראוי, מספר האבידות היה גדול יותר, כפי שכבר אירע ליחידות איכותיות מהם.
"התגובה שלהם ראויה, לא רק לדעתי, לתעודות הערכה. למרות הנפגעים הרבים שהיו להם הם התעשתו מהר", אומר מח"ט גבעתי אל"מ אייל שליין, "הרגו חיזבאללה אחד, פצעו לפחות מחבל נוסף. הם טיפלו בפצועים תחת אש בלתי פוסקת והתקפלו חזרה רק שבע שעות אחרי ההיתקלות. מדובר בחיילים צעירים שנמצאים עדיין באמצע המסלול, מחזור מארס 97'. למפקד המחלקה זה היה מארב ראשון. דיברתי אתם מיד כשהם חזרו, הם נראו לי חזקים. היה להם עצוב, אבל הם שאבו עידוד עצום מזה שהם עמדו יפה במשימה".
במרדף שהתפתח אחר החוליה הנוספת, שהיתה שותפה למארב, נהרגו שני אנשי חיזבאללה על ידי כוח שהוביל מג"ד רותם, סא"ל אבי. בגבעתי חשו סיפוק רב מתוצאות הקרב על שני פרקיו.
ההיתקלות מצפון למושב זרעית היתה בגזרה בעלת היסטוריה ארוכה של תקריות.
באוגוסט 96' נפל במוצב כרכום גם החלל האחרון של גבעתי בלבנון עד לאירוע בשבת, סמ"ר אמיתי אלמדון. לאל"מ שליין, חצי שנה בתפקיד, היה זה האירוע הראשון כמח"ט גבעתי. כשקיבל עליו את הפיקוד הוא הציב לעצמו יעד ליישר קו עם חטיבות החי"ר הוותיקות ולמחוק מהלקסיקון, אחת ולתמיד, את התירוץ השחוק של חטיבה צעירה (היא כבר בת 14).
כשהגיע, אסף את הקצינים ופרש לפניהם את האני מאמין שלו: "הגולנצ'יקים שכבשו את החרמון ואת הבופור כבר מזמן בבית... מורשת זה חשוב, אבל לא האגדות זה העיקר, אלא הקבלות בהווה. אין שום סיבה בעולם שנהיה פחות מהם... מה שכן, לעניין המורשת יש תפקיד מאוד חיוני... היא עוזרת למשוך מתגייסים צעירים. אם להיות לגמרי כנה, הרי פה אנחנו במצב חלש. בתחום הביקוש גבעתי מדורגת לא טוב. אני, לדוגמה, מוכן להתחלף עם גולני באחוזי ההתנדבות שיש להם, אבל לא בשום נושא אחר. את האווירה ששוררת שם אני לא קונה. על תרבות של 'אחי, יהיה בסדר' לא בונים צבא".
להבדיל, על דימויה אצל אוכלוסיית העולים אין גבעתי צריכה להיאבק. זה שנים שיש לה אצלם שם טוב שעבר מפה לאוזן. התופעה מוכרת: חבר מביא חבר. בקרב הרוסים והאתיופים נוצרה כבר מסורת של הליכה לגבעתי, לכומתה הסגולה. אך סמלי הוא שמפקד בסיס הטירונים של גבעתי עצמו, סא"ל שלמה, עלה מברית המועצות לשעבר.
"כשאנו מצליחים לנטרל את בעיות הת"ש (תנאי שירות) העצומות שהם משאירים בבית, אנחנו מקבלים חיילים מעולים. המון מזה זה חינוך. מה שמאפיין אותם זה סוג של משמעת אחרת, מקצועיות. הם מאוד רציניים, יש בהם שקט נפשי, לגמרי לא במקרה הם הצלפים והקלעים הכי טובים שיש לי בחטיבה. כל אמצעי לחימה חדש, הם הראשונים להתחבר אליו ולהתמקצע בו. התופעה הזאת מאוד בולטת. מצד שני חוסר השליטה של חלק גדול מהם בשפה מונע בעדנו לשלוח אותם לדוגמה לקורס קצינים. זה לא שאין להם את היכולת, זה רק הדיבור שחסר להם.
עניין אחר שפוגע באפשרות שלהם להתקדם הוא בעיות סוציאליות חמורות".
"כמעט 20% מהחיילים שלי עונים להגדרה
עולים חדשים", מספר סגן שי בלאיש, מפקד הפלוגה שנתקלה. בעת האירוע הוא היה בבית בחופשה והוזעק צפונה. הוא לא סולח לעצמו את ההחמצה. "שלושה מחיילי המארב היו רוסים. ניקולאי שהוא מאגיסט ועוד קלע ונגביסט. מדובר בכלים שהם הכי חשובים, מה שמעיד על המון מוטיווציה. מי שמחזיק אותם מקבל הרבה כבוד. זה לא שהצברים הם לא כאלה, אבל העולים החדשים, למרות בעיות הקליטה, בהכללה, הם השיא. מה שהישראלים איבדו, הם הביאו".
סיפור חייו ומותו של רפופורט העלה לתודעת הציבור את התנאים הקשים שבהם חיים העולים. בגבעתי יש עוד רבים כמותו. אגפי הת"ש משתדלים לסייע, אך אין בכך כדי לפתור את מצוקתם הקשה. "אנחנו כל כך עסוקים בשגרה שאנחנו לא מתארים לעצמנו עד כמה הבעיות של החבר'ה האלה הן חריפות. אף פעם הם לא מספרים", אומר בלאיש. "עם ניקולאי היו לי הרבה שיחות שנועדו לבדוק מה מצבו ואיך הוא מרגיש בפלוגה. 'הכל טוב, הכל בסדר, אני רוצה לתרום'. מעבר לזה הוא לא פירט כלום. הדבר היחיד שלא הפסיק להטריד אותו זה אנשים שמשתמטים. הוא פשוט לא קלט איך ילידי הארץ מרימים ידיים".
העולים מהווים חלק מרכזי בלוח הזמנים של שליין. עניין כאוב אחר שמעסיק אותו הוא איכות הקצונה הזוטרה בגבעתי. שליין הציב לו יעד ליצור מהפיכה גם בעניין זה. הישגים כבר נראים בעין. "אני מאוד לא הייתי מרוצה, לא ממספר האנשים שיצאו לבה"ד 1, לא מהמספר שסיים ולא מאיך שהם גמרו". לנוכח הממצאים העגומים, הוא נעשה מעורב מעבר למקובל במיון ובהכנה של המועמדים לקצונה ואף רשם לעצמו הישג ראשון.
"במחזור האחרון אף לא אחד מגבעתי נכשל בבוחן הכניסה", הוא אומר. "בנקודה הזאת היינו לפני הצנחנים, לפני גולני ולפני הנח"ל. צריך להבין מה התרחש פה. עד לא מזמן היו לנו בשלב זה כמעט 20% נפלו. זה נתון נוראי".
תוכנית אחרת שהוא מריץ נועדה לבנות את עתודת מפקדי הפלוגות של החטיבה. הוא סימן מראש 12 לוחמים שסיימו את המסלול והכין לחבורה אקסקלוסיווית זו, שאותה הוא מטפח אישית, תוכנית הכשרה ייחודית בת חצי שנה משובצת צ'ופרים והעשרות החל בקורס צניחה וכלה בקורסים בווינגייט.
אומרים על שליין כי הוא עוד יהפוך את גבעתי ליחידה מיוחדת נוסח המקומות שבהם צמח. הרף שהציב הוא בהחלט עץ גבוה לטפס עליו. הוא עצמו התגייס ב-1978 והתנדב לסיירת מטכ"ל. בעת ששירת שם פיקדו על היחידה נחמיה תמרי ועוזי דיין. "לא התמוגגתי מהייעוד של היחידה. זאת היתה חוויה, אבל ההילה סביב הסיירת היא לא בהכרח מוצדקת. גם היום הייתי בוחר את הכיוון הזה, רק שצריך להודות שהיו גם תקופות של חוסר מעש לא קטן".
את הביקורת שהיתה לו גם אז לא היסס להביע בפומבי. "מטכ"ל מאוד מקצועיים בתחומים המסוימים שלהם, למשל בנושא טרור. אך היה לנו הרבה מה ללמוד בתחום של לחימת חי"ר קלאסית, בזה היו חולשות".
בתחילה לא האמינו אפילו ששליין יגמור מסלול. בבוטות ששידר היה חריג בנוף יפי הבלורית והטוהר, הבחורים מנהלל ומכפר יהושע. הוא היה אגרסיווי, פחות דיבר יותר עשה. שיא שירותו במטכ"ל היה הפריצה לבית הילדים במשגב עם. הוא היה בחוליה שעל פי התכנון נועדה להיכנס ראשונה. הם השתלשלו מהגג, אלא שבשל כשל מודיעיני במקום חלון הם פגשו בקיר - עיכוב קל שמנע מהם את הבכורה. בכבוד זכתה חוליה אחרת.
יותר משלוש שנים הוא היה לוחם במטכ"ל. כשנהיה קצין הלך לשלדג, זהו בית היוצר שבו התפתח ועמו הוא גם מזוהה. בשלדג הוא כונה "המג"בניק", כי אצל אייל, צחקו, אין חוכמות, בחיים כמו בצבא, ישר נבוט. הוא לחם בשל"ג, בג'בל ברוך ובעלי; כשצה"ל עזב את ביירות הוא היה במאסף.
בשלדג הוא התחיל כמפקד צוות וסיים כמפקד היחידה. קבלת הפנים שקידמה אותו בהגיעו לשם כמפקד היחידה היתה יותר מצוננת. נרתעו שם ממשמעת הברזל, החספוס. ותיקי שלדג רצו מישהו נחמד בעל כריזמה ולא ראש קשה. אך כשנפרדו ממנו כשסיים את התפקיד אמרו לו "היית גדול, אנחנו טעינו". בהיסטוריה של שלדג הוא מדורג בשלישייה הפותחת.
מחממת שלדג היה יוצא מדי פעם בפעם לגיחות בחי"ר הרגיל, לפגוש את עם ישראל. הוא היה מפקד סיירת גבעתי, מג"ד בחטיבה. בין לבין חווה קצת אזרחות. הוא פתח בית קפה, ניהל מפעל תעשייתי לבטון. אחרי שנה התפתה לחזור למדים ולתפקידים הקורצים שהציעו לו.
הוא יליד דרום תל אביב, בן 37. הוא גדל במושב שדה דב, שם הוא מתגורר עד היום עם משפחתו. כנער שיחק במכבי תל אביב. על המגרש כמו בחיים הוא היה פלאח עיקש.
שנתיים בעזה קדמו למינויו למח"ט גבעתי. הוא היה מפקד החטיבה המרכזית וכשזו בוטלה הוא קיבל את החטיבה הדרומית. באירועי מנהרת הכותל הוא היה מחוץ לגזרה, ממתין לתפקיד הבא. חופשתו נקטעה כשהוזעק למלא את מקומו של מי שהחליף אותו בפיקוד על החטיבה הדרומית, אל"מ אסף שביט שנפצע קשה ליד חאן יונס. חודש וחצי אחר כך הוא קיבל מינוי לסגן מפקד אוגדת עזה, תפקיד שבמקורו יועד לאל"מ נבי מרעי, שנהרג באירועי מנהרת הכותל. "ממש לא רציתי את התפקיד, אבל הבנתי את הסיטואציה". התחנה הבאה, חטיבת גבעתי, היתה משאת נפשו. אתמול בטקס האשכבה בתל השומר הוא נפרד מההרוג הראשון שנפל בתקופתו.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 05-10-2016, 14:10
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
כתבה על הרמטכ"ל דן שומרון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

מבצע דן

https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...05/33058964.pdf

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מבצע דן
רא"ל דן שומרון היה לוחם מהולל, אבל שני קרבות בחייו היו קשים עבורו יותר מכל: המאבק בשמועות על היותו הומוסקסואל, וחוסר ההכרה בו כמפקד מבצע אנטבה. "משפחת נתניהו הפכה את זה למבצע בראשות יוני נתניהו", אומרת בתו ענת. "הוא ראה את פעילותה של 'משפחת המלוכה' לשכתוב ההיסטוריה, לנכס לאחיהם, ובעצם לעצמם, את התהילה, ולא היה יכול להאמין שאפשר להתנהג כך", אומרת אחותו, שלומית שימרון, לרגל צאת הביוגרפיה "מנהיגות שקטה"
  • אמירם לם
  • 30.09.2016
כבר 40 שנה שומרת ענת שומרון זוג אטמי אוזניים שקיבלה מאביה דן שומרון, כששב ממבצע אנטבה. "הייתי אז בת שש", היא מספרת, "אמא שלי סיפרה לי שהוא חוזר מחוץ לארץ ולקחה אותי לתל־נוף לקבל את פניו — הכוחות נחתו שם לפני הנחיתה המתוקשרת בנתב"ג. לאחר שירד מההרקולס והתחבקנו והתנשקנו, שאלתי אותו מה הביא לי מתנה מחו"ל, והוא נתן לי את אטמי האוזניים האלה, שבהם השתמש במהלך הטיסה. לא הייתה מאושרת ממני".
עם השנים הלכו וקיבלו האטמים של מי שפיקד על מבצע אנטבה, והפך לרמטכ"ל ה־13, גם משמעות מטפורית. "אבא היה איש ממוקד מטרה, שהתעלם מהרבה רעשי רקע, ושילם לא מעט מחירים בגלל זה", היא מסבירה. "גיליתי שיש פער גדול בין האמת לבין איך שהדברים נתפסים בציבור. זה משחק שמי שלא טוב בו מחמיץ המון, ואבא במשחק הזה החמיץ".
אחותו של שומרון, שלומית שימרון, מסכימה איתה: "דני מעולם לא חיפש את הבמה הציבורית, ונראה שבשל כך גם לא זכה באורותיה", היא אומרת. "הוא שנא זיוף ובז לאלו שקופצים מעבר למידותיהם כדי לזכות באור הפרוז'קטורים. בשנים האחרונות לחייו, כשמחינו בפניו על כך שהוא לא זוכה במקום הפומבי הראוי לו, הוא נהג להגיב בחיוך שאומר שהדיון בנושא הסתיים, אבל היו דברים שהציקו לו. אין לי ספק שנפגע מכך".
הספר החדש "מנהיגות שקטה — דן שומרון" (הוצאת ידיעות ספרים), מאת חברו ופקודו של שומרון, פרופ' זאב דרורי, שואף להחזיר את הרמטכ"ל ה־13 למקום הראוי לו בדעת הקהל ובהיסטוריה של מדינת ישראל וצה"ל. "דן נהג לומר: 'ההיסטוריה תשפוט'", מספר אל"מ (מיל') דרורי. "כך במלחמת יום הכיפורים, כשהוביל את החטיבה שלו בתבונה, כך באנטבה. הוא לא ידע ולא הבין שהיום אין היסטוריה, יש היסטוריונים".
מבצע אנטבה: הזעם והתהילה
מבחינת מקורבי שומרון, מבצע אנטבה הוא הדוגמה הקיצונית ביותר לעוול ההיסטורי שנגרם לו. "מישהו דאג להשכיח מהציבור שהוא היה מפקד המבצע", מספרת בתו היחידה ענת, 46, לשעבר בתפקיד פיקודי במשרד הביטחון ואם לשניים. "התסכול שלו לא היה מההיסטוריה, התסכול הוא מאנשים שדאגו לעוות אותה, שבעצם השרישו טעות. לא מזמן שלומית מצאה בתשבץ בעיתון הגדרה מי היה המפקד של מבצע אנטבה, והתשובה הייתה יוני נתניהו. זה מרתיח, כי היחיד שפיקד על כל המבצע היה אבא כקצין חי"ר וצנחנים ראשי. אבא היה המפקד של כל האופרציה, החל מהתכנון ועד לביצוע. הרבה אנשים אמרו שלולא הוא היה זה שהציג הכל למוטה (גור, אז הרמטכ"ל — א"ל) ולדרג המדיני, המבצע לא היה מקבל אישור".
למה את מתכוונת?
ענת: "הוא הציג תוכנית מבצע שקולה ואמיצה, עם פרק ניהול סיכונים ברור, כשהוא מפגין ביטחון בהצלחת המבצע ומדבר על עקרון ההפתעה בתחילת הביצוע כדי שלמחבלים ולחיילים האוגנדים לא יהיה זמן להיערך ולהגיב. הייתה לזה השפעה גדולה על מקבלי ההחלטות.
"כמי שהייתה לו תפיסת אחריות מפותחת, אבא הבין שלמבצע הזה תהיה גם משמעות היסטורית, ולכן החליט לשלב בו כוחות שונים. סיירת מטכ"ל הייתה אחראית על הפשיטה עצמה, אבל לא על אף תחום אחר במבצע. לא על איסוף המודיעין, לא על המבצע האווירי המדהים, לא על מערך הקשר האדיר ולא על נטרול הכוחות והאמל"ח בשטח באוגנדה, שעשו גולני וצנחנים.
"משפחת נתניהו הפכה את המבצע הזה למבצע של סיירת מטכ"ל, בראשותו של יוני נתניהו. אני לא רוצה להמעיט מהמקום של יוני, שהיה מפקד כוח הפשיטה של סיירת מטכ"ל במבצע אנטבה ונהרג לצערנו. מי שקיבל את הפיקוד היה סגנו מוקי בצר, שגם היה בקיא במבצע, אבל שכחו שהיו מפקדי כוחות נוספים, וזה חרה לאבא שלי. מבחינתו זה היה עוול, לא רק לו ולמעמדו ולמקומו, אלא גם לכל האופרציה. אנשים נמחקו. חיל האוויר נמחק, הצנחנים נמחקו. במובן מסוים, מישהו הרס לו את החזון והערך שהיו למבצע הזה, מעבר לשחרור החטופים כמובן.
"במהלך השנים ניסו להפיץ שמועה שאבא בכלל לא היה שם, אלא ניהל חפ"ק מהאוויר ולא מהקרקע. זה כמובן לא היה נכון. אבא נחת באנטבה עם ההרקולס הראשון והמריא בהרקולס האחרון, אחרי שניהל את המבצע מהשטח, ורק לאחר שווידא שאחרון החיילים והחטופים היה על המטוסים בדרך הביתה".
שלומית: "את משפחת נתניהו, דני לא עניין. למשפחת נתניהו היה עניין אחד, ולמענו הם 'לקחו' מכולם. אני זוכרת שבכניסה לתערוכה על מבצע אנטבה במרכז רבין לפני כשנה, ראו רק את יוני נתניהו והשאר פיגורות ללא פנים".
מה דן שומרון אמר לכן על ההתנהגות כלפיו בהקשר של מבצע אנטבה?
שלומית: "הוא לא היה יכול להאמין שאפשר להתנהג כך. הוא ראה מול עיניו את פעילותה השיטתית של 'משפחת המלוכה' לשכתוב ההיסטוריה, לנכס לאחיהם, ובעצם לעצמם, את הקרדיט והתהילה, ובכל זאת סירב להאמין שיש מי ששקר ואמת אצלו הם עניין של בחירה בהתאם לצרכים. אנחנו רתחנו, אבל צייתנו לבקשתו לנהוג באיפוק. מבצע אנטבה היה אירוע עצום ממדים — יש מספיק תהילה לכולם, חוץ מאשר, כך מתברר, לאלה שרעבונם לתהילה לא יודע שובע, ולא מכיר בגבולות האמת והעובדות".
ענת: "באופן כללי אבא לא הסתובב עם תחושה קורבנית, אבל בכל מה שקשור למבצע אנטבה הוא היה מאוד מתוסכל. התפיסה שלו הייתה שאין צורך לעסוק בהתנצחויות, בטח לא על גבו של יוני נתניהו, אבל הדברים הפכו להיות צורמים יותר ויותר".
שלומית: "את האכזבות דני ספג פנימה. הוא מאוד בלם את עצמו בדיבור, אבל הוא כאב את זה ושילם על כך מחיר בריאותי, אין לי ספק. ראיתי את הכאב שלו כשדיברנו על הדברים האלה. הכאב שלו היה כל כך עמוק שאני לא מתפלאת שזה נגמר בשבץ".
ענת: "אני זוכרת שאבא הגיע לטקס 30 שנה לאנטבה בבנייני האומה, והמארגנים ניסחו עבורו את מה שהוא צריך להגיד. הוא זרק לפח את הנייר שנתנו לו ואמר מה שהוא רצה. אני למדתי את הלקח. כשהזמינו אותנו לטקס באנטבה לרגל 40 שנה למבצע, ניהלתי משא ומתן שלם, מול מנהל לשכת ראש הממשלה ומול מזכירת הפיקוד העליון, על מי ייסע. הרשימה המקורית הייתה מאוד מצומצמת, ואנשים שבעיניי היה נכון שייסעו לשם לא נכללו בה בהתחלה.
"בנוסף לכך התעקשתי שהדברים ייאמרו בצורה מפורשת. אמרתי, 'הפעם אני לא נותנת לזה ליפול בין הכיסאות, כי אחרת אני לא עולה על המטוס הזה'. ובסופו של דבר, באנטבה השנה ביבי נתניהו אמר: 'דן שומרון מפקד המבצע'. אם אבא היה חי, הוא לא היה עושה את המלחמה הזו כמוני. הייתה בו תמימות קיבוצניקית שלא הצליח להשתחרר ממנה".
המינוי לרמטכ"ל: "עלילת שווא"
שומרון נולד בקיבוץ אשדות־יעקב ב־1937, למייסדי הקיבוץ, טובה ואליהו שימרון. בצבא שובש שמו לשומרון. הוא התגייס לצנחנים, וכשהשתחרר מצה"ל חזר לקיבוץ ועבד כנהג סמיטריילר. ב־1962 חזר לצבא. "הוא היה אומר: 'מערכות בצבא זה כמו סמיטריילר — כשאתה מסובב את זה, אתה צריך לקחת בחשבון שזה כלי גדול. אתה לא יכול לסובב בבת אחת'", נזכרת אחותו שלומית, 70, יועצת ארגונית עצמאית למערכות חינוך, חברה וקהילה. "אגב", היא אומרת, "את המונח 'צבא קטן וחכם' הוא טבע". עוד משהו קטן שנלקח ממנו בדרך.
במלחמת ששת הימים פיקד שומרון על כוח סיור, היה הצנחן הראשון שהגיע לתעלת סואץ וקיבל את עיטור המופת. אחר כך עשה הסבה לשריון, ובמלחמת יום הכיפורים הוביל את חטיבה 401 בקרבות הבלימה, חצה את תעלת סואץ והשלים את כיתור הארמיה השלישית. "הטקטיקה שלו הוכיחה את עצמה בבלימת הכוח המצרי", אומר דרורי. "הגדולה שלו הייתה שהוא מנע פגיעה בכוחות טנקים קטנים ומבודדים כשפעל בשיטה של 'אגרופי שריון', והוביל את החטיבה לכיבוש נמל עדבייה עם מספר נפגעים מזערי לכוחותינו ותוך שהוא לוקח מאות שבויים. הוא הגיע ראשון לקילומטר ה־101. הייתי אומר שהוא עשה במלחמה את קפיצת הדרך לפיקוד הבכיר בצה"ל".
לאחר המלחמה מונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי. בהמשך כיהן כמפקד עוצבת הפלדה בסיני ואלוף פיקוד הדרום, ומאוחר יותר הקים את מפקדת חילות השדה, המפח"ש.
מינויו לרמטכ"ל ב־1987, כך עולה מהספר, נתקל בקשיים עקב שמועות שווא כי הוא הומוסקסואל ובשל כך ניתן לסחיטה. לטענת דרורי, מי שניסה לסכל את מועמדותו לתפקיד היה הרמטכ"ל דאז משה לוי, שפעל בנושא גם אצל שר הביטחון דאז יצחק רבין, וגם אצל ראש הממשלה, יצחק שמיר. דרורי כותב כי משה וחצי דרש להיפגש עם שמיר, ששאל אותו, "יש לך עובדות?" לוי ענה: "שמעתי". שמיר ביקש ממנו לצאת מהחדר, ויותר לא התייחס אליו.
על פי הספר, חגי רגב, המזכיר הצבאי של רבין, נפגש עם שומרון בביתו. "חגי פתח ואמר כי הגיע לביתו מאחר שביום א', מבקש שר הביטחון להביא לישיבת הממשלה את מינוי הרמטכ"ל הבא ונותרה שאלה שהוא התבקש על ידי השר לברר", כותב דרורי. "בעוד חגי לוקח אוויר ואוזר אומץ לגשת לנושא עצמו, שאל אותו דן אם הוא בדרך לפגוש גם את המועמדים האחרים. חגי התעשת ושאל את דן ישירות: 'לא, דן, ברצינות, אני לא פוגש אף אחד, אבל מבקש שתאמר לי — יש לך נטיות?'
"דן הביט בחגי בהבעה של 'איני מבין'. חגי גחן לעברו וכמעט בלחישה שאל: 'דן, תגיד לי, אתה הומו?' דן קפץ כנשוך נחש וסינן 'לא!' החלטי ביותר. פניו הפכו לבנות. חגי ביקש להרגיע אותו והושיב אותו חזרה בכורסה. דן היה נסער".
מה הוא הרגיש בנוגע לפרשה הזאת?
שלומית: "כשזה קרה דן אמר לי שני דברים: קודם כל, הוא אמר שברור לו לגמרי שיגיעו לחקר האמת, ודרש שתיערך חקירה של השב"כ ושלא יותירו אבן אחת במקומה. החקירה אכן התבצעה, וכצפוי התברר שזה שקר מוחלט. הדבר הנוסף שהוא אמר היה: 'אני לעולם לא אסלח למוישה וחצי', והוא מעולם לא סלח לו. כשיום אחד סיפרתי לדני שפגשתי את מוישה וחצי במסגרת עבודתי — מוישה וחצי היה כבר משותק בחצי גוף, בעקבות אירוע מוחי שעבר — הוא אמר לי, מה יש לך לדבר איתו? אמרתי, 'אל תדאג, הפניתי לו את הגב', אבל הוא חזר ואמר שלעולם לא יסלח לו".
ענת: "מאז, כל הפרשות וההאשמות במטרה לסכל מינויים מחזירות אותי לסיפור ההוא של אבא. אני עצמי פיתחתי נטייה לא להאמין לשמועות שליליות על אדם עד אשר יוכחו. לאבא שלי תמיד הייתה כוונה טובה, והוא ציפה שלאנשים תהיה גם התכונה הזאת, וזה לא כך. איכשהו היה קשה לו וגם לי לפתח חסינות מול זה, אך אלה החיים. בקטעים האלה היה לו קושי אמיתי להתמודד".
מאיפה נולדה השמועה הזאת?
ענת: "הטריגר, עד כמה שזכור לי, היה שאבא קידם רופא גדודי, הומו מוצהר, לרופא חטיבתי, וזה הזין את מה שחיפשו. הצבא אז היה אחר, להיות הומו בצבא היה פשע. השמועות האלה היו מאוד נוחות לשימוש, משום שמרגע שמאשימים אותך בזה, קשה מאוד להוכיח שאין לך אחות. מזל שלא הצליח להם. איך אמר לי על זה מתן וילנאי, 'עם אבא שלך קרה בסופו של דבר הלא ייאמן, שהאדם הנכון אכן הגיע לתפקיד הנכון'".
מה ידעת על הפרשה הזאת בזמן אמת?
ענת: "כשהשמועות האלו התפרסמו הייתי בת 17, תיכוניסטית. זה היה מאוד לא נעים. הייתה לאבא תחושת שבר ובגידה מהחברים הכי קרובים. אם הייתה התנגדות מקצועית למינויו כרמטכ"ל, אבא היה יכול להבין ולהתמודד עם זה, אבל את עלילת ההומו — לא הבין. דווקא מפני שהיה כה מופנם, עצם החדירה לחייו האישיים הייתה פגיעה גדולה. לי לא היה ספק שזו עלילה, כבר אז היה לי ברור שאבא שלי נורא אהב נשים".
שלומית: "בעיקר אם הן יפות".
יום הכיפורים: בלוריתו המתנופפת
דן שומרון אהב נשים, והן אהבו אותו, עם בלוריתו המתנופפת. שומרון, שהיה נשוי פעמיים, הקפיד על מראהו בכל עת, גם תחת אש. בפרק על מלחמת יום הכיפורים מספר דרורי על פגישתם המקרית ליד החפ"ק הפיקודי בג'בל חשיבה. "אפילו בשיאם של הקרבות המרים של ראשית המלחמה, דן שמר על חזותו המטופחת", כותב דרורי. "אני זוכר אותו עומד בקרבת פתח בונקר הפיקוד, ליד עוקב מים, ומתגלח. עמדתי מאחוריו, משתאה לתופעה של גילוח והתזת מי פנים, ככה, בשיאה של המלחמה. עם קולות הירי ברקע, דן בחן את פניו במראה צבאית קטנה וסירק את בלוריתו הנאה... 'דני!' קראתי בשמחה, לזכר ימים עברו בגדוד 890, 'יש זמן להתגלח באמצע המלחמה הנוראית הזאת?'
"דן חיבק אותי, חייך את חיוכו המבויש ואמר: 'היי, טוב לראות אותך, שמעתי על הפשיטה המוצלחת הלילה, וזה מה שחשוב באמת. אבל תזכור שהחיילים מסתכלים עלינו, ואנחנו חייבים לשמש דוגמה אישית. המראה החיצוני, מעט סדר ומשמעת, הקרנת ביטחון ושליטה במצב, שליטה בקולך גם במצבים קשים, הם שעושים את ההבדל בין ניצחון לכישלון בשדה הקרב!'"
ההקפדה של שומרון על המראה נוכחת גם בזיכרונות הילדות של שלומית שימרון, האחות הקטנה של דן ושל שאול, שנפטר בגיל 58 מסרטן. "דני היה אדם שהאסתטיקה הייתה חשובה לו", היא אומרת. "אני זוכרת אותו מגיל צעיר עם המסרק מול הראי. הבלורית הייתה חלק מהמראה ומהדימוי. לעיתים עמדתי מאחוריו בבית ההורים וחיקיתי את האופן שבו הסתרק. כאשר כרמטכ"ל הוא החזיר את הכומתה לכותפת, אמרתי לו שאני יודעת מהי הסיבה — לתת לבלוריתו את החופש להתנופף. דני מעולם לא היה גנדרן ושנא חליפות מעונבות, אבל היה חשוב לו להיות לבוש באופן מסודר ואסתטי. התפיסה שהוא צריך להוות דוגמה אישית לחיילים בהחלט אפיינה אותו".
ענת: "יש הרבה סיפורים שקרבות שלמים הוא לא התכופף, אלא רץ זקוף, שהחיילים יראו. גם הטיפוח נבע מהמקום הזה".
את מירי ברייר, אמה ומי שהייתה אשתו הראשונה, הכיר על מדרגות המטה הכללי ב־1969. היא הייתה אז סג"מית יפהפייה מחיל האוויר בת 20, והוא היה סא"ל באג"מ מבצעים במטכ"ל, בן 32. הם נישאו לאחר זמן קצר וכעבור כמה שנים עלו הנישואים על שרטון.
ענת: "הוא התאהב בה עד כלות".
שלומית: "כמכת ברק".
ענת: "היא הייתה שילוב של יפהפייה הורסת ואישה אינטליגנטית".
שלומית: "גם היה בה משהו שלא היה בו. היא הייתה בוהמיינית כזאת מתל־אביב, ולמרות שדני היה כבר שנים בעיר, במהות שלו הוא נשאר קיבוצניק".
ענת: "המחויבות חסרת הגבולות של אבא לצבא הייתה קשה לה. אמא שלי לא רצתה לחיות עם איש צבא שלא נמצא בבית. אבל גם אחרי הגירושים הם נשארו חברים מאוד קרובים. הוא סמך עליה, התייעץ איתה. הוא אהב את הראש שלה. גם במבצע אנטבה הוא נעזר בה. היא הייתה אז קצינה במודיעין אוויר, ובגלל שהם רצו לשמור על מידור וסודיות, אמא שלי הייתה נוסעת לשדה דב, מחכה שמישהו ינחת, מקבלת מעטפות ולוקחת אותן ממקום למקום. היא הייתה מין בלדרית. שנתיים אחרי שאבא נפטר, היא נפגעה בתאונת דרכים. זה היה לפני שש שנים, ומאז היא פגועת ראש במצב מאוד קשה".
בעקבות מצבה של אמה מתכוונת ענת, שפרשה ממשרד הביטחון לפני שנה, להקים מיזם חברתי שיסייע לאנשים שמטפלים בבן משפחתם החולה, "אנשים שעולמם התהפך עליהם ובן רגע נדרשים לטפל ולתמוך בבני משפחותיהם ולייצג אותם, ומוצאים עצמם לבד, ללא כל תמיכה והכוונה". במקביל החלה לעבוד בעמותה "בשביל המחר", שהוקמה לאחר מלחמת לבנון השנייה לטיפול בחיילים שחוו טראומה.
ענת נשארה בקשר עם אל"מ (מיל') שלומית כרמי, שהייתה ראש יחידת איתן (לאיתור נעדרים). כרמי, שהכירה את שומרון כששירתה במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, הייתה בת זוגו לאחר גירושיו.
ימי האינתיפאדה: נגד הזרם
כשהיה אלוף פיקוד הדרום, ב־1981, נישא שומרון לציירת דליה טפר. הם גרו ברמת־אביב יחד עם בנה מנישואיה הראשונים. היא הייתה האישה לצידו בשנים המורכבות של הרמטכ"לות, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. זו הייתה מציאות חדשה שהכניסה ללחץ את כל הגורמים, בעיקר בממשלה, ושומרון עמד תחת מתקפות מימין ומשמאל.
"דן שומרון היה קצין ואיש אמת", אומר תא"ל (במיל') אמנון סטרשנוב, אז הפרקליט הצבאי הראשי. "לזכותו אומר שהוא בלם את הפוליטיקאים, ובראשם את שר הביטחון רבין שאמר או לא אמר את המשפט 'צריך לשבור להם את הרגליים'. הוא דאג שהצבא לא יהפוך להמון פרוע וחשב שצריך לפתור את הסכסוך בדרך מדינית. לא פעם אמר לי, שמבחינה צבאית אפשר לפתור את האינתיפאדה בתוך כמה שעות, להכניס אוגדת טנקים ואת חיל האוויר, לכבוש את שכם וג'נין ולפגוע באזרחים חפים מפשע, אבל בשביל זה שיחפשו רמטכ"ל אחר. בדיעבד הוא צדק, ובאינתיפאדה הראשונה הצבא בסך הכל הצליח לשמור על צלמו המוסרי, לא מעט תודות להתנהלותו".
כמו שומרון, שמצא את ייעודו בצבא, כך קרה גם לאחותו שלומית. בעת שירותה פיקדה על יחידת מורות חיילות בפיקוד הדרום, הגיעה לדימונה ("שם פגשתי את ישראל שלא הכרתי, החלטתי שיבוא יום ואבוא לגור בדימונה, זו ישראל האמיתית מבחינתי"), בחרה להישאר בתחום החינוך ולאחר לימודיה עברה לגור שם למשך תשע שנים. כל השנים היא הייתה שותפת סוד של דן שומרון ועמדה לימינו ברגעים הקשים. "הדילמה של האינתיפאדה ממש פצעה אותו", היא נזכרת. "דני היה ער לביקורת שספג על כך שלא השתמש בכל הכוח כדי לדכא את האינתיפאדה 'עכשיו, מיד ולאלתר, אחת ולתמיד'. הוא ראה בדרישה זו ביטוי לאובדן עשתונות, והעדיף לפעול אחרת — בקור רוח, בשיקול דעת ובריסון הכוח — למרות שהיה נורא קל להיכנס להיסטריה ולתת למצב להידרדר לאיזה מין סוריה כזאת. הוא, אגב, ידע שהוא לא ייצא טוב מהאינתיפאדה. זה היה מפגש ראשון של מדינת ישראל עם מציאות של חיילים בתוך אוכלוסייה אזרחית".
ענת: "אבא תמיד אמר, 'האוכלוסייה הזאת לא צריכה להיפגע, זה רק יוליד דורות על דורות על דורות של אנשים שחיים בתוך שנאה הולכת וגדלה'. אמר שצריך לראות קדימה, להבין שאלה שכנינו ונצטרך לקיים איתם יחסי שכנות".
שלומית: "גם פה, הוא לא חשש ללכת נגד הזרם".
איפה עוד?
שלומית: "למשל, הוא קיבל את אחת ההחלטות היותר קשות של ביטול פרויקט מטוס הלביא. זה היה מאוד לא פופולרי כי הלביא, כמו כל דבר בישראל, כבר הפך להיות סמל לאומי, ופתאום הוא אמר בניתוח קר, שכשהלביא יהיה מוכן הוא לא יתאים לצרכים שלנו, ואנחנו לא יכולים להשקיע במשהו רק משום שזה סמל. הוא הקים לו אז הרבה אויבים. חבר טוב שלו, ד"ר יונה יהלום מהתעשייה הצבאית, סיפר לי, שלמרות שדני מעולם לא למד הנדסה, כשהוא נחשף לפרויקט, הוא ידע בדיוק איך הוא רוצה לראות את זה".
ענת: "הוא לא גמר תיכון בכלל. דיפלומות פורמליות לא עניינו אותו. אחרי שהוא נפטר הקמנו עמותה להנצחת זכרו, והציעו לקרוא בית ספר על שמו. צחקתי. אמרתי להם, 'צריך שתהיה התאמה בין הבן אדם לבין ההנצחה. אפשר לקרוא למגרש כדורסל על שמו'. ד"ר יהלום אמר שכל חייו הוא היה אוטודידקט, שנא מסגרות לימודיות, אבל באמת היה וירטואוז אינטלקטואלי. כשהיה מפקד כוחות השדה, הוא התעניין בחימוש מונחה מדויק. הוא דיבר על טווח של עשר שנים קדימה, אבל אלופי צה"ל לא רצו לגעת בזה. הוא התעקש, אבל מי זוכר לו את זה היום?"
לפעמים נדמה שאמירתו של הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור: "חיילים ותיקים אף פעם אינם מתים, הם רק נמוגים", נאמרה עליו. לאחר השחרור שלו הוא הלך ונמוג. שומרון פרש מהצבא בתחילת שנות ה־90 והתמנה ליו"ר תעש. "הוא לא הצליח להתמודד עם מאבקי הכוחות בתוך הארגון ופוטר אחרי שנתיים", מספרת ענת. מכתב הפיטורים נשלח אליו בפקס. על החתום היה יצחק רבין, מי שהיה פטרונו בעבר ומינה אותו לרמטכ"ל. "זה ריסק את ליבו. לאחר מכן הוא ניסה להשתלב בעסקים. היה לו קשה להשלים עם הנורמות שבהן נתקל".
שלומית: "כשגילה דברים שהפריעו לו, הוא נלחם בהם, אבל הוא לא נלחם בכלים הנכונים, אלא בכלים ההגונים. לאורך כל הדרך הוא התעקש לא ללמוד את השיעור, אלא ללכת בדרכו".
ענת: "הוא הבין מצוין את כללי המשחק, אבל התעקש לא לשחק אותם. לאחר ימיו בצבא הוא נפל לתוך תהום של חיים אזרחיים שהם הרבה פחות מסודרים ומגוננים מאשר החיים כחלק ממערכת. פיטוריו המפתיעים מראשות תעש גרמו לו להיכנס לוורטיגו, שכלל הבנה שאינו מבין את 'השיטה', כמו שקרא לזה. הוא לא כתב ספר ולא התראיין לעיתון ולא דחף עצמו, ובכך הפסיד עוד מערכה בפרק חייו".
ב־1996, אחרי שניסה להצטרף לפוליטיקה ותמך במפלגת "הדרך השלישית" שקמה אז, מינה אותו נתניהו לראש הצוות הישראלי למשא ומתן על הסכם חברון בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, שאותה ייצג אז סאיב עריקאת. "באחת הפעמים 'שכחו' את דני בנמל התעופה כאן, המשלחת נסעה בלעדיו", מספרת שלומית. "שאלתי אותו, 'תגיד, אתה רואה בזה מקרה? אתה מבין שמשתמשים בך? תפסיק להיות עלה התאנה'. אבל הייתה בו תמימות בקטעים האלה.
"הוא התאכזב מאובדן הערכים שהאמין בהם, כאשר ראה כיצד כספי ציבור זורמים למטרות הלא נכונות ולכיסים הלא נכונים — בגלוי ולעיני כל. בעיקר התאכזב מכך שכאזרח מצא עצמו פתאום חסר אונים, חסר כלי מלחמה, חסר קול, נכה בהתנהלות מול 'השיטה', ובהדרגה כיווץ את מעגלי חייו וציפיותיו. הוא הלך והצטמצם".
השיחה האחרונה: לב של שלום
בפברואר 2008 לקה דן שומרון בשבץ מוחי ופונה לבית החולים. הוא היה בן 70 במותו.
ענת: "הוא היה בכנס בהרצליה ושם עבר כנראה אירוע מוחי, אבל הוא הגיע הביתה בכוחות עצמו. דליה ראתה שמשהו עובר עליו".
שלומית: "דליה שמעה כשנכנס עם המכונית והשתפשף בקיר החניה. היא יצאה וראתה אותו צולע, והמפתחות נופלים והוא מתכופף להרים אותם. היא תמכה בו, הכניסה אותו הביתה והבינה שמשהו לא בסדר. היא הרימה אליי טלפון, אמרתי לה שתזמין אמבולנס ועוד הספקתי לנזוף בדני על כך שסירב".
ענת: "כשהוא הגיע לאיכילוב הוא היה בהכרה, הצד השמאלי שלו היה שמוט והוא התקשה לדבר. היו לנו שלוש שעות ביחד עד שהמצב שלו הידרדר. הוא דיבר מעט, הייתי אז בתוך תהליך של גירושים והוא אמר לי, 'אני צריך לעזור לך לקנות את החצי השני בדירה, אנחנו חייבים לסדר את זה'. כנראה הוא הבין שהזמן מתקצר. מבחינתי זאת הייתה אמירה משמעותית, שהיו בתוכה הדאגה שחש כלפיי והאהבה שלו. נישקתי אותו. כשהמצב המשיך להידרדר, לקחו אותו לעוד סי־טי ומשם כבר הרדימו אותו ולקחו אותו לחדר ניתוח וזהו. זה לקח שלושה שבועות עד שהוא נפטר, אבל כל התקופה הזו הוא היה בקומה.
"צר לי שלא הספקנו לדבר יותר. תמיד ידעתי שהוא מאוד אהב אותי, אבל הוא לא תמיד ידע להביע את זה. אבא שלי היה אדם טוב וחכם ונבון ורגיש ואמיץ וקר רוח ושקול. אבל הוא לא הצטיין בהבעת רגשות. פעם אמא שלי אמרה לי: רוצה להבין טוב יותר את אבא שלך? תראי את הסרט 'ילדי השמש', על הלינה המשותפת בקיבוצים הקלאסיים. ישבתי מול הסרט ולא יכולתי להפסיק לבכות. הסרט הסביר לי כל כך הרבה דברים על הדרך שבה אבא גדל, על הצורך שלו לשמור על פרטיותו ועל הקושי שלו לנהל יחסים רגשיים עמוקים ופתוחים ולהפגין אהבה. אבל היה בו רוגע פנימי. לעיתים אולי הוא הפסיד נקודות בגללו, כי הוא התעורר מאוחר מדי כשמישהו תקע לו סכין בגב, והוא לא שם לב. התמונה הכי חזקה שיש לי ממנו היא בנוף פתוח עם הכלב שלו, כי למרות שהוא היה איש צבא, לצורך העניין איש מלחמה, היו בו שלום פנימי ואיזה מרכז, שהיו כל כך יפים, והשקט הזה מחזיר אותי לאותם אטמי אוזניים שנתן לי כשחזר מאנטבה".
תגובת משרד ראש הממשלה:
"אין ספק שדן שומרון, כמפקד מבצע החילוץ באנטבה, מילא בו תפקיד מרכזי. ראש הממשלה ציין זאת פעמים רבות. כך, למשל, אמר לפני יותר מעשר שנים, בנאומו בכנסת לציון 30 שנה למבצע: 'סיכונים כאלה אל מול הבלתי נודע היו מוכנים לקחת גם מפקדי ולוחמי הכוח כולו, ובראשם דן שומרון... הם נטלו על עצמם את המשימה הכבדה להדוף את צבא אוגנדה. יש בזה לא מעט עזות ונועזות'.
"באותה המידה אין גם ספק שליוני נתניהו היה תפקיד מכריע בתכנון, בהכנה, בביצוע ובהצלחה של המבצע. בין השאר מעידים על כך אנשי היחידה עצמם בספרם 'מבצע יונתן בגוף ראשון', שיצא בהוצאת המכון למורשת המודיעין לרגל 40 שנה למבצע".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #6  
ישן 13-10-2016, 07:55
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
האופציה הסונית - ראיון עם האלוף ניצן אלון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

האופציה הסונית

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
האופציה הסונית
ראש אגף מבצעים בצה"ל, האלוף ניצן אלון, מדבר בראיון מיוחד על מגוון האיומים כלפי ישראל: "במובן האסטרטגי מצבנו טוב, אולם יש סכנה לתרחישים שבין פיגוע גדול למתקפת פתע קטנה" • על היחס למערכות ישראל: "צריך להסתכל על הדברים בפרספקטיבה של זמן"
  • יואב לימור
  • 11.10.2016
ראש אגף המבצעים בצה"ל, האלוף ניצן אלון, פותח את דבריו בבדיחה המוכרת על כך שמצבנו, במילה אחת, הוא "טוב", אבל בשתי מילים - "לא טוב". המצב, הוא ממהר להסביר, מורכב: אסטרטגית, במובן הרחב, מצבנו טוב, בין היתר על רקע התהליכים שעברו בשנים האחרונות על המזרח התיכון, אבל מנגד הנפיצות קיימת - בזירה הפלשתינית בעיקר וגם בצפון. "יש שינויים חיוביים, אבל אסור להשליך מכך שאנחנו יכולים לשבת תחת תאנתנו ולהיות שאננים."
מה התרחיש שמדיר שינה מעיניך?
"תרחישים של אירועים שהם לכאורה טקטיים, משהו בין פיגוע גדול למתקפת פתע קטנה, בעיקר מהזירה הפלשתינית, בעיקר מעזה - אלה תרחישים אפשריים שהסבירות שלהם לא קטנה. אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי להיערך אליהם, וברמה האסטרטגית גם למנוע אותם, אבל אני ממש לא אופתע אם אתעורר בלילה מאירוע כזה."
שאתה מגדיר כאירוע טקטי, למרות שההשלכות המיידיות שלו אסטרטגיות.
"זה אירוע טקטי שמהווה טריגר לאירוע משמעותי יותר, שלמשל יכול להביא למערכה רחבה בעזה."
או לחטופים, שאנחנו יודעים מה המחיר שלהם.
"בהחלט. במונחים אוניברסליים חייל שנופל בשבי זה לא אירוע אסטרטגי, אבל במציאות שלנו יש לזה השלכות אסטרטגיות. זה יכול לקרות ולזה אנחנו צריכים להיערך - קודם כל במודיעין, בהגנה, ביכולת הפעולה המהירה בשטח, ביכולת התקפה רלוונטית - ובמקביל לייצר תנאים אסטרטגיים שיפחיתו את הסבירות שזה יקרה."
אנחנו מצליחים להרתיע בעזה מפני תרחיש כזה?
"יש בעזה מורתעות עמוקה מכניסה למערכה נגד ישראל, אבל זה לא נותן לנו ביטחון מוחלט. יש שם גורמים נוספים שיכולים ליזום איזושהי פעולה, ואנחנו צריכים להביא בחשבון שיכולה להתגלגל כאן גם דינמיקה של הסלמה."
וההשלכות האסטרטגיות של זה יהיו מערכה רחבה? מיטוט חמאס?
"אנחנו קודם כל צריכים להגדיר לעצמנו למה אנחנו מתכוונים במושג מיטוט חמאס. במונחים צבאיים אנחנו צריכים להכריע את המערכת הצבאית שמולנו."
ואיך אתה מכריע בעזה - מחפש כל רובה וכל רקטה?
"כדי להכריע לא צריך להשמיד את מרבית כוחו הצבאי של האויב, אלא לגרום לו לא להצליח לפעול באופן אפקטיבי. גם במלחמת ששת הימים השמדנו אחוזים בודדים מהצבא המצרי, אבל פגענו בו כך שהוא לא יכול היה לתפקד ובכך הבאנו להכרעה צבאית."
אז מה זה הכרעה בעזה?
"מבלי לפרט, לחמאס יש דרך שבה הוא תופס את האופן שבו הוא צריך להילחם בישראל, עם מרכיבים התקפיים והגנתיים. אנחנו צריכים לדעת לפעול ביעילות מול כל המערכים האלה כדי להביא להכרעה שלו, אבל זה באמת כבר עניין לתוכניות המבצעיות שלנו."
ובצפון?
"זה בהחלט אתגר הרבה יותר גדול בגלל היכולות הצבאיות של חיזבאללה, אבל אסור להתבלבל: צה"ל חזק לאין שיעור מחיזבאללה, והיכולת שלנו להכריע את המערכת הצבאית שלו בהחלט קיימת."
המושגים האלה - הכרעה, ניצחון - בכלל רלוונטיים ב־2016?
"ברמה הצבאית־טקטית, כציווי למפקדי אוגדות וחטיבות וכוחות בשטח, הם בהחלט רלוונטיים, וגם ברמה האופרטיבית. זה אתגר מורכב להכריע מערכת כזאת שפועלת באופן לא סדור, חצי צבאי, שנטמעת בתוך אוכלוסייה ומנסה לקזז את היתרונות שיש לנו במודיעין, באש ובתמרון, אבל לשם אנחנו צריכים לחתור, ואני חושב שיחסי העוצמה שלנו גם יכולים לאפשר לנו את זה."
בוא נחזור לעזה. איך קרה שאיום טקטי כמו המנהרות הפך למשהו כל כך דמוני שמעסיק מדינה שלמה?
"הא־סימטריה היא לא רק בכלים ובשיטות, היא גם בהישג המצופה מאיתנו. החברה הישראלית, ממשלת ישראל, מצפה היום מצה"ל ליחסי הצלחה־כישלון הרבה יותר משמעותיים מאשר בעבר, ולכן - התקפה טקטית מוצלחת של האויב עלולה להיתפס כבעלת משמעויות רבות."
ככישלון שלנו?
"זאת מערכת הציפיות מאיתנו. אני לא שופט את הציבור הישראלי, אבל צריך להסתכל על הדברים בפרספקטיבה של זמן ולא על אירוע נקודתי טקטי, כי לא הוא מה שיכריע את המערכה בסופו של דבר."
אז מה, אנחנו מהלכים על עצמנו אימים?
"אני לא מדבר בשם אזרחי ישראל או ממשלת ישראל. ברמה הצבאית אנחנו שופטים את הדברים בצורה מקצועית, ואני לא חושב שאנחנו מהלכים אימים. אנחנו מעריכים את האיומים, את היכולות של האויב שנראות בעין ואת אלה הפוטנציאליות, ונערכים להתמודד איתם. במובן הזה אני חושב שאנחנו ריאליים מאוד בהסתכלות שלנו - גם ביחס לאיומים וגם ביחס ליכולת שלנו מולם".
אלה דברים ששמענו מכל מי שישב בכיסא שלך בעשור האחרון, ובכל זאת - את כל ארבע המערכות האחרונות בלבנון ובעזה סיימנו עם תחושת חמיצות.
"גם על זה אני מציע להסתכל בפרספקטיבה של זמן, שמראה את ההישגים באופן יותר משמעותי מכפי שהכישלונות הטקטיים בלטו ברגע הראשון. וזה לא מפחית מהצורך שלנו להגדיר לעצמנו צורך, ולממש אותו גם מול מערכת צבאית לא סדורה כזאת שעומדת מולנו."
החברה הישראלית רוצה הכל כאן ועכשיו?
"לטעמי דווקא ראינו ב'צוק איתן' שהחברה הישראלית הרבה יותר חסינה ובעלת כושר עמידה מכפי שנוטים לרכל עליה."
וזה יחזיק מעמד גם כשייפלו כאן אלף טילים ביום במלחמה הבאה?
"בכל קנה מידה השוואתי, אובייקטיבי, היכולת שלנו לתקוף אותם גדולה לאין שיעור מהיכולת שלהם לתקוף אותנו. אין מלחמה ללא מחירים או מלחמה על האפס, אבל לא הייתי רוצה להתחלף - לא אני ולא משפחתי - עם אף אחד מאויבינו, ואני מציע שגם לא נפחיד את עצמנו יותר מדי. שלא תבינו אותי לא נכון: אני לא מזלזל באויב, אבל אני חושב שגם המערכים של כלל האויבים שלנו ביחד הם לא כאלה שמהווים איזשהו איום דרמטי על מדינת ישראל".
לו ניקלע עכשיו למערכה, מה הצעדים החיוניים מבחינתך כדי להביא את ההישג המקווה - הכרעת המערכת הצבאית שמולך ומימוש הנחיות הדרג המדיני?
"אנחנו צריכים להיערך למגוון של תנאים, שלא כולם יהיו בידיים שלנו. יש שלל מצבי פתיחה אפשריים, והחלטות של האויב והחלטות של הדרג המדיני שישפיעו. אני רק אגיד שלא מעט מהלקחים שלנו, גם מהמערכות האחרונות, קשורים באיכות קבלת ההחלטות ובקבלתן בזמן הנכון, ובדרך כלל במהירות. חלק ניכר מהתרגילים שאנחנו עורכים מוקדש בדיוק לכך - לשיח שלנו בתוך צה"ל, ובינינו לבין הדרג המדיני."
סוריה - טרגדיה אנושית
אלון (52) מכהן כראש אמ"צ מזה כשנה וחצי, ונחשב לאחד האלופים המקורבים לרמטכ"ל, גדי איזנקוט. בעברו הוא פיקד, בין היתר, על סיירת מטכ"ל ועל חטיבת ההפעלה באמ"ן, ובתפקידיו הקודמים על אוגדת יו"ש ועל פיקוד המרכז. היכרותו עם הזירה הפלשתינית עמוקה, רציונלית, וביחד עם בכירי צה"ל והשב"כ הוא מילא בשנה האחרונה תפקיד מרכזי במאמצים להרגיע את גל הטרור.
"הסכסוך הישראלי־פלשתיני כנראה לא ייגמר בתקופה הקרובה", הוא אומר, "היתה כאן התפרצות, שנבלמה בעיקר בזכות הכוחות המבצעיים בשטח. השיפור המהיר בפעולה שלהם, בתוצאות, הבהיר לצד השני את חוסר התוחלת של גל הטרור הזה והביא לירידה דרמטית בהיקף שלו. אבל מאחר שהמוטיבציות לא נעלמו, אנחנו רואים ועוד נראה התפרצויות נוספות כאלה, ולזה אנחנו נערכים: למצבים שונים של הסלמה."
יש חשש שהדברים ייצאו מכלל שליטה?
"יש פוטנציאל לשינוי משמעותי בזירה הפלשתינית. אנחנו נמצאים בקצה של עשור שהתחיל עם סיומה של האינתיפאדה השנייה, עשור של שקט יחסי ותיאום ביטחוני משופר, שאנחנו צריכים להיערך לסופו, כלומר למציאות כזאת שתהיה פחות יציבה מכפי שחווינו בעשור הקודם."
כלומר הערכתכם היא שזאת המציאות הצפויה לנו בעתיד הנראה לעין - טרור בעוצמות משתנות?
"קשה לדעת מה יהיה הביטוי הטקטי בשטח, אם בגל דקירות של צעירים או בהגברת המאמצים לפיגועים אחרים, וצריך לזכור שזה קורה ברקע של מערכת פלשתינית פנימית מאוד לא יציבה. תפקידנו לדאוג לבלום כל התפרצות כזאת, לתת לה מענה מודיעיני ומבצעי, להיות כל הזמן צעד אחד לפני ההתרחשויות ולהגיב ברגע שהן מתחילות, אבל גם לוודא שהדברים לא משליכים על היבטים אסטרטגיים רחבים יותר."
למשל?
"למשל המצב בירדן, ומערכות היחסים שלנו עם מדינות סוניות פרגמטיות נוספות."
שאליהן התייחסת בהתחלה כשאמרת שמצבנו האסטרטגי טוב?
"כן, אבל לפני שאנחנו נותנים ציונים לעצמנו, צריך קודם כל להסתכל מסביב ולהבין שהמתחים הסוניים־שיעיים מייצרים סיטואציה אחרת, שאם בתודעה שלנו התרגלנו לחשוב על מדינת ישראל כעל מדינה קטנה שמוקפת אויבים, שכולם נגדנו, אז המציאות היום שונה, ובמציאות הזאת - שבה העולם הסוני תופס את איראן כאיום מרכזי, ועל זה אפשר להוסיף איומים כמו דאעש וג'יהאד עולמי - נוצר איזשהו מרחב אינטרסים משותף לישראל עם חלק מהמדינות הסוניות."
שמה הפוטנציאל שלו - המדיני, הצבאי, הכלכלי?
"יש לו פוטנציאל. כמובן שקל יותר לעשות אותו חשאי וקשה יותר לעשות אותו בתחומים אחרים, גלויים יותר, כי תמיד ירחפו מעליו תקרות הזכוכית של סנטימנטים אנטי־ישראליים חזקים בחברה הישראלית והסוגיה הפלשתינית הלא פתורה. בתוך המרחב הזה אנחנו צריכים לפעול בתבונה, רצוי הרחק מאור הזרקורים."
התרגלנו לחשוב על האביב הערבי בתור חורף איסלאמי, ועכשיו אתה בא ואומר שבעצם - מבחינתה של מדינת ישראל כן מדובר באביב.
"אי אפשר לומר שבסוריה, נניח בחאלב, יש אביב, וכבני אדם מה שקורה שם זאת בעיה של כולנו. אבל אין ספק שהשינויים הטקטוניים האלה, שהם באמת היסטוריים, גם יצרו תנאים אסטרטגיים מאפשרים יותר למדינת ישראל."
משופרים יותר?
"משופרים תלוי במה שנעשה איתם, אבל אני אומר שוב: אנחנו צריכים לדעת לנצל אותם באופן אחראי, ריאלי, ולזכור שזה לא פותר חלק גדול מהבעיות שלנו, ודאי שלא את הסכסוך הישראלי־פלשתיני."
אז הלוגיקה שכל עוד בסוריה הורגים אחד את השני זה טוב לישראל היא נכונה?
"למרות הטרגדיות ההומניטריות והאנושיות, במקומות מסוימים זה בהחלט מפחית איומים ויכולת להילחם בנו. אבל אסור שזה יגרום לנו לשאננות: נכון שהסבירות למלחמה נגדנו נמוכה כעת, אבל חובה עלינו להיערך לשינויים ולתרחישים אחרים."
כשאתה יושב בלשכה שלך ורואה את אותו ילד בחאלב, כשהוא מכוסה אבק אחרי הפצצה, מה עובר לך בראש?
"אנחנו חייבים לראות שיש שם טרגדיה אנושית, וחלילה לא לעודד אותה או לחכך למולה ידיים בהנאה. אני חושב שלמדינת ישראל, על הרקע וההיסטוריה שלה, לא נכון להגיד שהעניין הזה שם יימשך לנצח רק כי הוא משרת איזשהם אינטרסים ביטחוניים שלנו."
אתה פועל היום במציאות אסטרטגית אחרת: רוסיה נוכחת באזור, היא פרסה סוללת טילי S-300 שעלולה לאיים עלינו. מה ההשלכות מבחינתנו?
"קודם כל צריך להבין שמדובר בשינוי משמעותי. כזה שיש בו איומים אבל יש בו גם הזדמנויות, והוא לא רק נגטיבי מבחינתנו. S-300 זה בהחלט משהו שאנחנו צריכים להתייחס אליו, ולמרות שהוא לא מכוון כרגע אלינו זאת סוגיה שמחייבת אותנו להעמקה והבנה."
לשינויים בדפוסי הפעולה?
"לתכנון מתאים והתאמה של דפוסי פעולה."
הרוסים מבחינתנו הם שותף? יריב? איום?
"הם מעצמה שנוכחת פה, שבהשקעה אופרטיבית מוגבלת מנסה להשיג את האינטרסים שלה, שהם די גלויים. אנחנו מקיימים מולם מנגנוני בטיחות ומניעת חיכוך, כדי לא לייצר מצב דומה שקרה להם עם הטורקים לפני כמה חודשים, אבל אנחנו גם צריכים להבטיח שלמרות הנוכחות הזאת אנחנו משמרים לעצמנו חופש פעולה בהתאם לאינטרסים שלנו. וכמו שאמרתי - יש בנוכחות הזאת גם הזדמנויות."
למשל?
"למשל בריסון של אויבינו, או ביכולת שלנו למנף את הקשרים שלנו כדי למנוע תופעות שליליות כמו התעצמות של חיזבאללה או דברים מהסוג הזה."
זאת אומרת שהמטרייה הרוסית מאפשרת לך כעת לפעול יותר בעולמות שלא נוהגים לדבר עליהם?
"אנחנו לא נוהגים לדבר עליהם. נמשיך במנהגנו גם כעת."
היית בשבוע שעבר בארה"ב. עד כמה הם מוטרדים מהקשר המתפתח שלנו עם הרוסים?
"אני חושב שאין לאמריקנים חשש אמיתי שאנחנו מתבלבלים פה מי בעל הברית המרכזי שלנו, ואנחנו דואגים כל העת שככה זה גם יובן: שלא יהיו אי הבנות בנושא הזה. האמריקנים הם בעלי הברית המרכזיים שלנו, ויש לנו איתם שיח של הבנות משותפות שבמסגרתו אנחנו משמרים את האינטרסים שלנו. אבל ככלל, הנוכחות המעצמתית הזאת באזור מחייבת אותנו לשיח מבצעי הדוק יותר ומנגנוני תיאום טובים יותר, כולל בזמן אמת."
אנחנו יודעים להעריך לאן מלחמת האזרחים בסוריה מתפתחת?
"אנחנו צריכים להבחין בין דברים שאנחנו משפיעים עליהם לכאלה שלא, ובכלל - מעורבות בעניין הזה עשרות מדינות, ומאחר שהמדיניות שלנו, המושכלת לטעמי, היא של אי התערבות, אנחנו צריכים להיות מאוד צנועים בהסתכלות שלנו על המערכת הזאת. ואחרי זה, אפשר לומר שיש מגמה ברורה של היחלשות, דעיכה, של דאעש ורעיון הח'ליפות האיסלאמית, וקשה לראות איך היא תצליח לעמוד לאורך זמן מול המעצמות."
אבל הרעיון יישאר.
"מדובר ברעיון מורכב שיישאר בדפוס אחר, לאו דווקא של ח'ליפות איסלאמית ריבונית כאן ועכשיו. אנחנו רואים שככל שדאעש חוטף מכות בשטח, הוא מגביר את מאמצי הטרור שלו."
מה מצב הסיום האופטימלי מבחינתנו של המלחמה בסוריה?
"אנחנו רוצים גבול יציב ללא מדינה איסלאמית, אנחנו רוצים שתהיה בצד השני כתובת אבל שהיא לא תהיה פרו־חיזבאללה ואיראן, אנחנו לא רוצים לראות הגדלה של מרחב ההשפעה האיראני עם השותפים שלו שיהפוך לפלטפורמה להתעצמות, גם בלבנון. אלה בגדול האינטרסים הישירים שלנו."
נשמע כמו לרצות להיות צעיר, בריא ועשיר.
"חלק מהדברים האלה הם לא רק משאלת לב, אלא עניינים שיש לנו השפעה עליהם. צריך להיות צנועים בהערכות איך יתעצב המרחב הסורי כולו, כי יכולת ההשפעה שלנו על מאזן הכוחות בין עשרות הגורמים שפועלים בחאלב היא מוגבלת, ומה שקורה שם זאת לא המערכה שלנו, אבל למנוע נוכחות בגבול של דאעש או של חיזבאללה זה לא משהו פנטזיונרי שמנותק מהמציאות בעיניי, אלא דרישה לגיטימית וגם ריאלית."
כשמפקד משמרות המהפכה קם בבוקר ומסתכל על לוח החיצים, באמצע, באדום של ה"בול פגיעה", יש לו את ישראל?
"כרגע לא. אם תסתכל על השיטוטים שלו בעולם, אז הוא עסוק בעיקר בקרבות בחאלב, וביחסים שלו עם הרוסים, ובתימן ובעוד עניינים. אז ישראל לא במוקד הקשת, אבל אנחנו צריכים להסתכל על ההשפעה השלילית האיראנית עלינו, שהיא בהחלט משמעותית."
איראן היא איום אסטרטגי עלינו?
"כל עוד היא פועלת כך, עם אידיאולוגיה שמגובה במשאבים, היא בהחלט איום על מדינת ישראל. האם היא איום אסטרטגי? אני חושב שלא. היא לא איום קיומי עלינו."
לא רע להיות ראש אמ"צ בתקופה שבה אין על ישראל איום קיומי.
"אני חושב שזה נכון כבר הרבה שנים, ובמבט לאחור - ספק אם מאז 48' היה מישהו שבאמת יכול היה להשליך אותנו לים."
אנחנו דווקא שיכנענו את עצמנו במשך שנים שכן. להזכיר לך מה אמר משה דיין כאן בקריה ביום הכיפורים לפני 43 שנה?
"כן, אבל תראה איך אחרי חמישה־שישה־שבעה ימים התכנס האיום הקיומי הזה למימדיו האמיתיים, במחירים כבדים מאוד כמובן."
אז מה, אנחנו מהלכים על עצמנו אימים?
"אני יושב כבר לא מעט שנים במטכ"ל, ואני לא חושב שהביטוי הזה נכון. יש לנו משימות, יש לנו אתגרים, אנחנו בוודאי לא חיים בתקופה של איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אבל אני חושב שאם צריך להעביר איזשהו מסר מרכזי, אז צה"ל הוא צבא חזק, יש לו את היכולות הנדרשות, שמצד אחד אי אפשר לצפות ממנו להצלחה מוחלטת ברמה הטקטית או לאי כישלון נקודתי כזה או אחר, ומצד שני, במאזן הכולל, יש לו את הכלים לממש את ייעודו, ייעודנו - להגן על מדינת ישראל ועל תושביה."
גם אי־מעשה זה סיכון
בשנים האחרונות, על רקע הרגיעה הביטחונית היחסית, מתבצעות חלק ניכר מהפעולות של צה"ל הרחק מהעין, במה שמכונה בצבא מב"מ - המערכה שבין המלחמות - כל אותן פעולות מודיעיניות־מבצעיות, שרובן אינן מתפרסמות וקצתן, יש להניח, מיוחסות למקורות זרים.
"בעבר הרחוק היה נהוג לומר שיש לצבא שני מצבים: או שהוא נלחם, או שהוא מתכונן למלחמה", אומר אלון. "הפעלת הכוח שלנו היום במערכה שבין המלחמות היא עניין מאוד משמעותי, והגישה שלנו בעניין הזה היא פרו־אקטיבית, יוזמת, גם כדי להיערך לאיומים וגם כדי לזהות הזדמנויות ולפעול למימושן, בין שזה על ידי הפעלת כוח גלויה או חשאית, ובין שזה בהרבה מאוד דרכים אחרות."
כמה מלוח הזמנים שלך מוקדש לעניין הזה?
"יש פה לא מעט דברים שהתוצאות שלהם אולי ייראו לעין, אבל הדרכים לעשייתם, השיקולים לפעולה, הדרך המדויקת, שיטות הביצוע - ככל שהם יהיו פחות גלויים, כן ייטב."
כבר נאמר שבעת הזאת, כשכל כך הרבה תחמושת מוטלת במזרח התיכון ואיש אינו יודע מי תוקף מה, זה מייצר הרבה הזדמנויות גם לישראל.
"זה נכון שהטלטלה האזורית הזאת, בוודאי במרחבים פעילים כמו בסוריה, מאפשרת לנו יותר מגוון של פעולות. כמו שאמרתי: הגישה שלנו, שמוביל הרמטכ"ל, היא גישה אסרטיבית יותר, שלא להמתין. זה נכון שבמעשה יש אמנם סיכון מסוים, אבל במחדל או באי המעשה יש לעיתים סיכונים גדולים יותר".
דרג לי את האיומים במזרח התיכון מבחינתך.
"יש את האיום הדחוף ביותר שקשור לזירה הפלשתינית, על שני המרחבים שלה. יש איומים חמורים יותר, שקשורים בעיקר ליכולות המבצעיות־צבאיות של חיזבאללה בגיבוי איראני. ויש איומים רחוקים יותר, אבל משמעותיים בוודאי, כמו אפשרות עתידית לפיתוח נשק גרעיני איראני. לדרג את זה באופן חד־מימדי תהיה שגיאה, ולנו בצה"ל גם אין את היכולת לתעדף כי אנחנו צריכים לטפל בכל האיומים האלה."
ובכל זאת אתה נאלץ לתעדף - כוחות, משימות, תקציב.
"כן, אבל אתה מנהל את התעדוף כך שמצד אחד יש תהליכי בניין כוח שרלוונטיים לאיומים ארוכי טווח, אבל בו בזמן הכוח מושקע באיומים שהם אולי פחות חמורים אבל הם מיידיים - למשל, התפרצות הטרור ביהודה ושומרון."
הזכרת את חיזבאללה. מה מעסיק אותו כרגע במיוחד?
"חיזבאללה הוא לא דבר שעומד בפני עצמו: הוא נשען על גיבוי איראני - צבאי, כלכלי, תעשייתי. הארגון עובר כעת תהליך של מודרניזציה, למשל במובנים של רקטות וטילים מדויקים יותר ועם עוצמה גדולה יותר, אבל גם כאן - אלה לא עולמות שאנחנו צופים בהם מהצד אלא דבר שאנחנו עוסקים בו, גם בכל הקשור לבניין כוח, התקפי והגנתי, וגם בפן של הפעלת הכוח. ושוב, צריך לשים את הדברים בפרופורציה: היכולות שלנו גדולות לאין שיעור, ואני לא הייתי ממליץ לאזרחי ישראל להתחלף עם אנשי חיזבאללה."
אשאל שוב - מה הדבר שהכי מטריד אותך: פיגוע? חיזבאללה? איראן? השסעים בחברה הישראלית?
"באמת שאין לנו את הפריבילגיה להתמקד רק בדבר אחד. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לתת מענה לאיומים הביטחוניים, מהדברים המיידיים בעיקר בזירה הפלשתינית ועד להסתכלות ארוכת טווח על איומים פוטנציאליים עתידיים, אבל באותו הזמן גם להקפיד שהבסיס הזה של אמון החברה הישראלית בצה"ל, תוך שמירה על ערכי צה"ל וערכי המדינה, לא ייפגע."
קודם כל להשפיע בתוך צה"ל
הסוגיה הערכית הזאת מעסיקה מאוד את צה"ל בשנה האחרונה מאז החל גל הטרור, וביתר שאת - מאז פרצה פרשת אלאור אזריה בחודש מארס האחרון. אלון, שכאמור, פיקד בשנים האחרונות על אוגדת יו"ש ופיקוד המרכז (ובמהלך האינתיפאדה השנייה גם על חטיבת בית לחם), סבור כמו רוב עמיתיו למטכ"ל שמדובר במקרה חריג, והוא לא אהב, בלשון המעטה, את העובדה שרבים מכלי התקשורת בישראל בחרו באזריה לאיש השנה שלהם.
"חלק ניכר מעוצמתו של צה"ל טמון באמון ובגיבוי שהוא מקבל מהחברה בישראל", הוא אומר. "לצה"ל יש סולם ערכים שמושתת קודם כל על ערכי המדינה כפי שהם מבוטאים במגילת העצמאות, בחוקים ובמסורת, ומדובר בעמוד שדרה ערכי נכון, שחשוב מאוד שנמשיך לפעול על פיו כמו מצפן. במובנים האלה אני חושב שהאמירה של הפיקוד בצה"ל, ממפקדי השטח בחברון ועד לרמטכ"ל, היתה אמירה מאוד ברורה."
הזכרת את אמון הציבור בצה"ל. עושה רושם שבפרשה הזאת הציבור לא ממש איתכם.
"קודם כל אני חושב שאמון הציבור בצה"ל היה ונותר גבוה, וגם אותם אנשים שמתבטאים כך ואחרת בפרשה הזאת נותנים אמון בצה"ל, רוצים שהוא יהיה במיטבו, בוודאי ביכולות המבצעיות שלו, ויותר מזה - אני גם לא חושב שמישהו מהם היה מוותר על הערכים שצה"ל מבטא."
אז הציבור לא מבין מה קרה שם?
"יש פה שלל עניינים, ממהלכים של חוסר אינפורמציה ודיס־אינפורמציה. אבל באמת שזה לא מתפקידי לחנך את החברה בישראל. תפקידנו הוא כן, בתור צבא של מדינה דמוקרטית שיש לו את הזכות ואת החובה להטיל מרות על מי שמשרת בו, לקבוע נורמות וכללים, וגם לאכוף אותם דרך המערכת הפיקודית ולפעמים גם דרך מערכת השיפוט הצבאי. בדברים האלה אנחנו צריכים להיות מאוד ברורים באמירות שלנו."
ואולי טעיתם? אולי היה צריך לגמור את זה בשטח, בדין משמעתי בלי כל הבלאגן שנוצר?
"למרות שהתחקיר הציף לקחים וטעויות בניואנסים כאלה ואחרים, חשוב שצה"ל יפעל לפי ערכיו, ויפעיל ללא מורא וללא משוא פנים גם את מערכת התחקיר המבצעי שלו, שהיא כלי חיוני בכל הקשור ללמידה המבצעית, וגם את מערכת החקירה והשיפוט הצבאי. אני חושב שבזה לא טעינו."
אתה לא מוטרד מהשלכות הפרשה על צה"ל?
"אני בוודאי חושב שזאת פרשה מאוד משמעותית, ושיש בה דברים שמוטלים על כף המאזניים שהם הרבה מעבר לצה"ל. אבל אני לא חושב שצה"ל צריך לפעול כמו שבשבת בהתאם לסקרים כאלה ואחרים. אנחנו קודם כל צריכים להשפיע בתוך צה"ל, ולראות שהחיילים שלנו מבינים מה מצפים מהם, מהן הדרישות שלנו מהם, מה מותר ומה אסור להם לעשות. הייתי בשטח לא מעט שנים ואני יודע שלפעמים אלה דרישות מורכבות, אבל למרות המורכבות הזאת אני חושב שביכולתנו לבצע את זה - גם לבצע את המשימות שלנו היטב, וגם לבצע אותן על פי אמות המידה המוסריות שלנו."
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #7  
ישן 13-10-2016, 08:03
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
"לא נאפשר שליטה איראנית בסוריה" ראיון עם האלוף במיל' יואב גלנט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

"לא נאפשר שליטה איראנית בסוריה"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
"לא נאפשר שליטה איראנית בסוריה"
יואב גלנט, שר השיכון והבינוי וחבר הקבינט המדיני־ביטחוני, מבהיר בראיון ל"ישראל היום" שמעל כל האיומים על ישראל עומדת איראן: "היא האויב ומקור הסמכות האידיאולוגית והטרוריסטית" • "צריך להניח שיהיו עוד עימותים, ולכך צריך להיערך"
  • שלמה צזנה
  • 11.10.2016
יום הכיפורים 1973. יואב גלנט, תלמיד כיתה י' מרמת גן, יושב בבית הכנסת. "אני זוכר את הרגע", הוא משחזר, "המבוגרים קמים ועוזבים. אחר כך שמענו שמתחילה המלחמה". התיכוניסט, שלימים יהיה מפקד יחידת הקומנדו הנערצת של המדינה, שייטת 13, אחר כך אלוף במטכ"ל וכיום שר בקבינט המדיני־ביטחוני, הוא מדור המנהיגים שלא השתתף במלחמה ההיא אבל חי אותה והושפע ממנה. "הייתי ילד במלחמת ששת הימים. אני זוכר את המבטים של ההורים שלי שהסתכלו זה על זה, באותה מלחמה: המבט היה של חרדה. במלחמת יום הכיפורים ראיתי עליהם מבט אחר, מבט של תדהמה.
"תלמידי כיתה י"ב ניהלו את המשק לשעת חירום שפעל מהמטה המרכזי, בין רחובות ז'בוטינסקי וביאליק, מול קולנוע רמה. תלמידי כיתות י"א ו־י', ואני ביניהם, היינו העוזרים שלהם. קמנו בבוקר, הלכנו לעבוד בטנא נגה, חילקנו ביצים בצהריים ובערב היינו נוסעים לתל השומר להעמיס תחמושת למשאיות. הרגשנו שאנחנו בתוך מערכה ומאוד חשובים בתור נערים. לאט־לאט, בתוך שבוע־שבועיים, התחילו להגיע השמועות על ההרוגים. שמות שהכרנו, מי שהיו מעלינו בתנועת הנוער, בצופים. כך הגיעה הידיעה על מותו של אחיו של חברי הטוב שמעון. זה הזיכרון שלי מיום הכיפורים".
"בדור שלי, כחיילים צעירים, כל המפקדים שלנו היו בוגרי אותה המלחמה. מפקד הפלוגה שלי בטירונות היה לוחם בחווה הסינית. כל מפקדי השייטת שהיו מעלי כחייל - שייקה ברוש, ידידיה יערי, עמי אילון - כולם לוחמים עזים, כך שהמלחמה ההיא ליוותה גם את השירות הצבאי שלנו. בראיית הזמן, הלקח הוא חשוב מאוד: מדינת ישראל הביסה עד הכרעה שלושה צבאות בשישה ימים. שש שנים אחר כך, שני צבאות מאותן מדינות, בהפתעה, הביאו את ישראל למצב אחר לגמרי, ובתוך זמן קצר. נכון שהתגברנו וגברנו עליהם, אבל כלקח, המצב שנוצר העניק לכולם הבנה אסטרטגית: שגם אם ישראל מכריעה את אויביה בקרב, הרי אם אין לה כוונה להשמיד את האויב והוא נשאר כאן, יש להוביל להסדרה מולו, ואת זה יש לעשות מעמדה של כוח".
ציר הרשע עדיין כאן
גלנט, היום בן 58, נשוי ואב לשלושה, מאמין שיותר מאשר מלחמת יום הכיפורים נצרבה כחוויה אצל רבים, היא עיצבה מחדש את האסטרטגיה של מדינת ישראל. "כמו שאמר קלאוזביץ, שתכלית מלחמה היא לאכוף את רצונך על הצד השני באמצעות אמצעים אלימים ולמנוע ממנו לעשות את זה לך. מלחמת יום הכיפורים נעלה תקופה של 25 שנים של מלחמות קונבנציונליות, שבמהלכן ישראל הכריעה את אויביה פעם אחר פעם. מבחן התוצאה היה שהמלחמה שהחלה בהפתעה הסתיימה 101 ק"מ מקהיר, ולא 101 ק"מ מתל אביב. אויבינו הפנימו - במקרה הזה, מצרים - שאם הם לחמו נגד ישראל ב־48', 56', 67', פתחו בהפתעה במלחמה ב־73' והוכו שוק על ירך, הגיע הזמן לעשות שלום. זה הלקח שהם הבינו. הדבר הזה הוא שהוביל להסכם השלום עם מצרים.
"אחרי המלחמה היה ברור שמי שלחם נגד ישראל ידע שאי אפשר לנצח אותה בכוח, דבר שהוביל לבריתות השלום. נוסף על כך, היה מי שבדיוק בשל אותה מלחמה לא הסכים עם כך שישראל היא ישות קבועה באזור וסירב להכיר בה. ואז התפתחו שני אפיקי פעולה נגדנו: הראשון, של טרור. דרך שהיא בסופו של דבר עוקפת את העימות של מלחמה ישירה. השני, יכולת של ירי טילים".
מהו האיום הגדול ביותר היום על מדינת ישראל?
"איראן. במבט על המפה הכוללת, אין ספק: האויב הוא איראן. היא מקור הסמכות האידיאולוגית והטרוריסטית. זהו השחקן העיקרי שפועל נגדנו כל העת, בכל הזירות. איראן פועלת נגדנו היום בחמש זירות פעילות: אחת בעזה, על ידי התמיכה בחמאס ובארגוני הטרור בראשות הג'יהאד האיסלאמי; שתיים: באמצאות חיזבאללה ובניית כוחו; שלוש: ביהודה ושומרון על ידי ניסיון להפעיל תאי טרור; ארבע: ניסיונות גיוס מתמשכים בקרב ערביי ישראל שיפעלו נגד המדינה; חמש: זירת פיגועי החוץ, שמופעלים על ידי משמרות המהפכה וחיזבאללה, כדי לפגוע במטרות ישראליות ויהודיות.
"כל אלה הם אמצעים של מלחמה שוטפת, של מנגנון התשה שנועד להעסיק את ישראל, לבזבז את זמנה ולהקיז את דמה, כך שבמקביל, הם יוכלו לחתור לנשק גרעיני. הרצון בעניין הזה נשאר, גם אם יש עליות, מורדות או הפסקות בדרכם למטרה. ההצהרות שלהם לגבי השימוש שלהם בו כבר ניתנו".
"בזמנו, הנשיא ג'ורג' בוש הגדיר את האיומים באזור במונח 'ציר הרשע' - טהרן, בגדד, דמשק וביירות. זהו ציר שמאוד מסוכן למדינת ישראל. בחסות תהליכים שונים הרוב השיעי־איראני הולך ומשתלט על עיראק. כעת מתחולל קרב על סוריה. שם יש ניסיון להגיע להגמוניה איראנית־שיעית בחסות חיזבאללה, וזהו תהליך שצריך להדאיג אותנו. אנחנו לא נרשה מציאות שבה איראן פועלת נגדנו בגבולות מורחבים על ידי שחקנים אחרים. האיומים האחרים, שהעולם מאוחד נגדם, הם לראייתי חולפים וזמניים. בסופו של דבר, העולם יביס את דאעש".
המצב הנוכחי גורם לכך שהאויבים סביבנו נחלשים. חיזבאללה עסוק בסוריה, הסכם הגרעין מרחיק את איראן בכמה שנים. מדינות אחרות עסוקות בבעיות פנימיות, מתמודדות עם קליטת פליטים. יש פרשנים שאומרים כי מצבנו מעולם לא היה טוב יותר במרחב. מה עם ניצול ההזדמנות לבריתות חדשות גלויות, להסכמים וגם להסדר עם הפלשתינים?
"בוא נדבר על ההזדמנויות. נבחן אותם באופן רב־מימדי. מבחינה ביטחונית, מאחר שהתקופה היא אחת השקטות, ואף שמבחינת האויבים שלנו אין הכרה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים, צריך להניח שעוד עימותים יתרחשו ולכך יש להיערך. מבחינה מדינית, אנחנו נמצאים במציאות שאנחנו צריכים לכרות בריתות עם כל מי שאנחנו יכולים. הסיבה פשוטה: רוב העולם המוסלמי, 90 אחוז ממנו, סוני. מתוכם, 90 אחוזים מתונים. האויבים שלהם הם האויבים שלנו: השיעים הקיצונים בהנהגת איראן, או הסלאפיסטים והג'יהדיסטים הסונים - אל־קאעידה, דאעש ודומיהם. הקיצונים מאיימים על משטרים מתונים.
"זאת הסיבה שלאורך כל הדרך פעלתי להסדיר את היחסים עם טורקיה. כי אם אנחנו שחקן שמשחק איתם, אז יותר קשה לחיזבאללה ולאיראן. יש לנו עם טורקיה אינטרסים משותפים. למשל, המלחמה בטרור או הסדר לגבי עתידה של סוריה, שגם אנחנו וגם הם שכנים שלה. טורקיה היא גם אחת מארבע המדינות המוסלמיות הגדולות באזור שלנו, נוסף על מצרים, ערב הסעודית ואיראן. אז מתוך ארבע אומות משמעותיות, טוב לקשור קשרים ובריתות אזוריות עם מי שיש לנו אינטרסים משותפים איתן. נילחם רק עם מי שאנחנו חייבים, ועם היתר נחיה בשלום".
צריך לדעת לוותר
כאשר גלנט מדבר על התקרבות למדינות המתונות, מתבקש לקשור זאת לנושא פתרון הסכסוך מול הרשות הפלשתינית. לדבריו, "יש אינטרס לפתור את הדברים בו בזמן, אם ניתן, אבל התהליך חייב לבוא מתוך הסכמה ומתוך מעורבות של הפלשתינים".
אז מה הפתרון?
"לאורך השנים ישראל הסכימה לדבר. משנות ה־30 ועד היום ישראל הסכימה לפשרות משמעותיות. את היחסים עם הפלשתינים אנחנו צריכים להסדיר. זה אינטרס ישראלי. ברור שגם פלשתיני. צריך להבטיח שכל הסדר יוביל לסופיות הסכסוך, ושאין כוח ביטחוני צבאי שיכול לסכן אותנו שיישב ממערב לירדן. שום כוח חמוש שיכול להיות איזשהו איום. אנחנו בעל הבית היחיד. בסופו של דבר, צריך להגיע לשורה של הסדרים בנושאים הידועים, אבל הביטחון הוא לא משהו שאפשר להקריב אותו".
מהי עמדת הפתיחה הישראלית?
"המצב היסודי אני חושב שנכתב בצורה ברורה ועבר בהחלטת ממשלה ב־2004 של מכתב הנשיא בוש: נגיע לסופיות הסכסוך, חייבים להכיר בעובדות בשטח - למשל, בהתיישבות הישראלית על כל המשתמע מכך (בנושא גושי ההתיישבות וירושלים, ש"צ). אם משהו חושב שנחזור לגבולות 1967, הוא שוגה באשליה. אין שום סיכוי שזה יקרה. לדעתי הפלשתינים כבר מבינים את זה היטב, אצלנו בטח שמבינים זאת. מצד שני, צריכה להיות פשרה, והיא תשרת את הפלשתינים ואותנו. המשמעות היא שלפלשתינים תהיה טרטוריה רציפה, אוטונומיה. הדבר הזה יוביל לשתי מדינות לשני עמים".
אבל אף צד לא רוצה לוותר. בוא נגע בסוגיית הליבה הכואבת ביותר, הר הבית, ירושלים.
"אם יש משהו שהוא לא על הפרק, זאת ירושלים. אני מאמין שבסופו של דבר, גם הפלשתינים יתגמשו מול מה שהם אומרים היום".
גלנט נזכר בשיחה שקיים כשהיה מפקד אוגדת עזה, עם מוחמד דחלאן, שהיה אז ראש מנגנוני הביטחון בעזה. "דחלאן אמר לי, מכאן אני נוסע ליו"ר ערפאת, אתה רוצה למסור לו משהו? אמרתי לו, תשאל אותו למה הוא משקר לנו כל הזמן. אחרי חודש נפגשנו שוב, הוא הגיע עם תשובה: ערפאת ענה - 'אני הרגתי בשביל פלשתין, אז שאני לא אשקר עבור פלשתין?'. כך שכל אחד בא מתפיסתו שלו, יש קשיים לא פשוטים, אבל צריך להיות מוכנים בחלק מהדברים לוותר. אם אתה שואל אותי, אני לא מוכן לוותר על שום דבר. כשאני נוגע באבני קברי האבות בחברון, אני אומר, מדוע שנוותר על דבר כזה? ובהרי יהודה, אני אומר, דוד המלך הלך כאן! ברור שזה שלנו. מצד שני, יש כאן ציבור עם נרטיב אחר שנמצא פה ועכשיו צריך להתפשר. נוצרו עובדות בשטח. בשני הצדדים. צריך לראות איך מסדרים אותן למען הדורות הבאים, לא רק לחיות על ההיסטוריה. דרושה הפנמה בשני הצדדים שאנחנו פה ונישאר פה. שני הצדדים. הפלשתינים צריכים להפנים, כי העובדה שמדינת ישראל כאן זה, בסופו של דבר, עשה להם טוב".
אם לא נגיע להסכם ושום דבר לא הולך להשתנות, כמה זמן אפשר להמשיך כך במצב הנוכחי ביהודה ושומרון?
"בראייה היסטורית, שנים ועשרות שנים, זה דבר קטן. בסוף אנחנו מבינים כי מציאות של אי הסדרה מוליכה לחיכוך. אנחנו רואים את זה בכל מקום שבו גרים עמים שונים עם אידיאולוגיה דתית, תרבותית, השואפת למשהו שונה, כולל במקומות שהיו שקטים עשרות שנים, כמו בבלקן. לכן אם אנחנו רוצים מציאות שבה קצב החיכוך הולך ויורד ולא ההפך, צריך ללכת להסדרה. כשאני מסתכל על הדברים, אני רואה בזה ביטוי של רצונות של עמים. כשכל אחד עומד על שלו, כל אחד משלם מחירים כבדים. יש פה 7 מיליון יהודים, מול 7 מיליון פלשתינים, כולל בעזה וערביי ישראל. אני מאמין שהדרך היא הסדרה, ועוצמתה של ישראל היא תנאי לכך שזה יקרה".
אזריה: יותר מזווית אחת
גלנט עבר דרך תפקידים משמעותיים ברשרשת הפיקוד הצה"לית, ראה דברים מקרוב, וגם כיום מתוקף היותו חבר בקבינט המדיני־ביטחוני הוא יכול לתת זווית רלוונטית על מצבנו הצבאי. "כשהייתי אלוף פיקוד", הוא נזכר, "התקנו את המערכות שנקראות רואה/יורה: חיילת בת 19 רואה מחבלים עוברים את הגדר בטווח כשני ק"מ ממנה. היא מבקשת ומקבלת אישור מהמפקדת שלה, סגן משנה בת 20 - ויורה. היא פוגעת בשלושה מחבלים. כל זה נעשה מעמדה בטוחה ונשלטת מרחוק. לצד החיילת הזאת, מלאת האחריות והמסירות, יש את האבא שלה, שעובד ברפאל. אחיה, חייל בגולני, יכול במקום לפטרל על הגדר ולחפש את המחבלים האלה שבהם היא פגעה, להתאמן בבסיס האימונים ולצבור כוח. החיבור הזה, בין איכות של כוח אדם, רצון התנדבות, מסירות - כל אלה, זה הכוח המניע הכי חזק של צה"ל. אל מול יכולת טכנולוגית מתפתחת ברמה הלאומית והצבאית, החיבור הזה מביא אותנו לאן שהגענו.
"צריך לזכור איפה היינו לפני 70 שנה: הבאנו מעט נשק מצ'כיה, בכוחות מתוגברים התגברנו על אויבינו. מאז עברנו כברת דרך שנובעת ממוטיבציה, מההבנה שאין ברירה, מאיכות האנשים. אנחנו חייבים לשמור על המרכיבים האלה: איכות האנשים - הרצון להתנדב, ללכת קדימה ולתרום. זה החומר של הלוחמים ושל אנשי המודיעין שלנו. נוסף על כך, קיים כל הזמן הרצון לשיפור. ההבנה שהאויב משתנה ואנחנו נשארים גמישים. זה מקור עוצמתו האמיתית של צה"ל".
מה עם המוסר של צה"ל?
"המוסר של צה"ל הוא מרכיב חיוני ביותר. צה"ל יותר מוסרי מכל צבא אחר. כמובן בראיית זוועות העבר, אבל גם בהתייחסות לאירועי ההווה. אני לא מכיר שום צבא שבמהלכו עושים בחינות עומק כפי שאנו עושים, לדוגמה - הרצון שלנו לייצר סלקטיביות ופגיעה רק במי שצריך. רק במהלך מבצע עופרת יצוקה הנענו כ־5,000 תקיפות אוויר, שבכולן ייצרנו כוונה לפגוע במי שצריך ולא בחפים מפשע. פיתחנו שיטות של הקש בגג, עד שימוש בסיכולים ממוקדים. לפי האירועים, כך אנו גם מנחים את החיילים".
המוסר מגיע מהחינוך שצברו החיילים במהלך החיים, בבית הספר, בקהילה, בבית, או שמגיעים חיילים והצבא מנסה להכניס אותם לתוך תבניות מוסר שקבע?
"אצלנו יש במערכת הצבאית את הערכים האוניברסליים, הערכים הליברליים והדמוקרטיים, יש את היהדות, שהיא מרכיב משמעותי בצד המוסרי ואשר הקנתה לעולם את עשרת הדיברות וספר הספרים. זה היסוד האתי של כל הדתות המונותיאיסטיות. מדובר במעטפת שכוללת בסוף גם את חוקי המדינה ואת פקודות הצבא. ברור שאל המפקדים מגיעים אנשים שעד גיל 18 היו באווירה מסוימת, שמושפעת במכלול מקומות, גם ברשת, בבית הספר, בבית. בצבא אתה הופך אותם מקובץ של פרטים ליחידה מבצעית. בהקשר הזה יש למפקד כלים שאין לאף אחד אחר: אפשר לאכוף משמעת, יש פקודות, יש הענשה. הסיבה ברורה: כי אנו רוצים להפעיל את האנשים האלה במשימות ובאתגרים של חיים ומוות ולהוביל אותם לעיתים אל תוך האש. זה לא פשוט. אני חושב שכל מפקד בצה"ל, מה שהייתי מצפה ממנו, שיבין מה חומר הגלם שהוא מקבל ושיבין שהוא הולך ומשתנה. יש את אופי הנסיבות. המפקדים אכן עושים עבודה מצוינת. הם מתווים דרך".
ובעניין המוסר - מה לגבי מקרה אליאור אזריה?
"כשאתה מוביל אנשים לקרב, לפעמים מתנגשים עם המציאות האמיתית ונוצרים דברים שלא התכוונו שיקרו. לפעמים אנשים נפצעים או נהרגים. יש אנשים לאורך הדרך שפועלים בצורה שלא תואמת את העקרונות שאליהם אנחנו שואפים. גם בהם אנחנו צריכים לטפל. אבל הטיפול יוצא מנקודת הנחה שגם הוא חייל שלנו. מישהו שאנחנו שלחנו ואנחנו לא מתנקים ממנו. אם יש בעיה? בוא נלמד את העובדות. זווית של מצלמה מסוימת נותנת תמונה מסוימת. תחקיר של מפקד נותן תמונה מסוימת על התהליך. כשזה מגיע לרמה הבכירה יותר, אז אתה לומד גם על היחידה, וגם על האווירה בה, וההנחיות שניתנו וההיגיון ומבין את התמונה הסובייקטיבית.
"אני הייתי בהרבה מבצעים ופעולות באופן אישי. גם היום כשאני יושב עם חברים מאותם מבצעים שהשתתפתי בהם כלוחם וקצין, עם אנשים שהיו איתי באירוע ואנחנו מדברים עליו, הם מתארים לי משהו שהוא שונה ממה שאני מכיר, כי זאת זווית ההסתכלות שלהם. הם ראו את המארב הזה מהרתק, אני מההסתערות. זאת אומרת, נוצרת לפעמים לאדם תמונה סובייקטיבית. וכשמנתחים את המצב של אזריה, יש תמונת עולם שאפשר לראות אותה מקרוב ויש תמונת מצב שאפשר לראות מרחוק. ויש תמונת מצב שהיא תמונה סובייקיטית שנוצרת בראשו של חייל או מפקד מסוים, ולא הכל אפשר לראות בזמן אמיתי. מהמעט שאנו רואים אני חושב שאנו מדברים על דבר שחורג ממה שצה"ל מנחה ומתכוון ואומר. ובזה צריך לטפל. זה הצד האחד. לצערי הרב, אירועים כאלה קרו לנו לאורך השנים, במקרים רבים. דבר אחד צריך להיות ברור: גם אם הוא שגה, הוא חייל בצבא הגנה לישראל".
זאת בדיוק השאלה, כשיש צילום של סרט, האם הוא טעה?
"תשמע, אני רוצה לשמוע מה אומר התחקיר המבצעי ומה אומרת חקירת המשטרה הצבאית ולקבוע עמדה. לקבוע עמדה מבחוץ זה קל מאוד. לפי מה שמראים לציבור, הדבר נראה בזווית אחת ומאוד מסוימת והוא לא נראה נכון. כשאתה שואל את עצמך אם זאת התמונה היחידה, הדברים הם יותר מורכבים. ואומר את זה כך: גם אם החייל שגה, לא מאה אחוז מהשגיאה היא שלו. אולי 80 אחוז, אולי 20 אחוז שייך להנחיה הכללית, לרמת היחידה, לפיקוד המקומי. בדברים האלה אדם פועל על רקע מסוים. בתוך אווירה, סיטואציה ויחידה מסוימת. אם זה נראה נכון? לא במבט ראשון. האם בגלל זה צריך לטפל בו באופן שהופכים את זה לתהליך של דיאגנוזיה לאומית על גבו של החייל? גם לא נראה לי נכון".
מהסיפור הזה, שהעסיק את המדינה, ננסה לראות זווית רחבה יותר. אם אבקש ממך להתמקד בבעיה מרכזית אחת של מדינת ישראל היום, מהי לדעתך?
"האחדות. הייתי רוצה לראות את העם בישראל מתקיים ברמה גבוה יותר של ערבות הדדית. של פרגון, של התחשבות באחר, גם אם הוא מקיים אורך חיים אחר, בין אם חילוני, דתי, חרדי, ערבי. ההתנכרות שהולכת וגדלה, ההתפלגות בתוך החברה, שבה הפרט שם את עיניו במרכז המפה - זאת הבעיה. לאורך כל חיי שמתי את הציבור והסיוע במרכז החיים שלי. בתנועת הצופים, מגיל 18 בצבא, המטרה היתה לסייע לביטחון מדינת ישראל. בתקופת צוק איתן חשבתי שאפשר לעשות יותר טוב, אז החלטתי שאני מצטרף לחיים הפוליטיים כדי להשפיע ולא ישבתי על הטריבונה והשאתי עצות.
"אבא שלי בגיל 17 בא לארץ והתנדב להילחם בקרבות הקשים ביותר, בכיס פלוג'ה ובנגבה. אמא שלי היתה פליטת שואה שהגיעה על סיפונה של ה'אקסודוס'. הילדים שלי כולם לוחמים בצה"ל בעבר ובהווה. אשתי היתה סגן אלוף בצבא. כך שאני רגוע לגבי מה שאני עשיתי. אני מצפה שאנשים טובים ייכנסו לפעילות ציבורית מאחדת למען הציבור. מהפוליטיקאים אני מצפה למסר של אחדות ולא למסר של שיסוי. זאת אומרת, שלא יאמרו, תבחרו בי בגלל שאני נגד משהו אחר. את זה אני לא מקבל. לא משנה אם זה נגד חרדים, ערבים או מתנחלים, או בני קבוצה אחרת. כמו שאנחנו מאפשרים לבחור את אורח חיינו, אנו דורשים לכבד את האחר. זה האתגר הכי גדול שיש לנו".
הלקח ממבצעי השייטת
כשגלנט מדבר על כך שהוא סייע לביטחון ישראל, יש לו קבלות מהשטח, תרתי משמע. פעמיים התקדם גלנט לתפקידים משמעותיים בשייטת 13, בשעת קרב. במקרה הראשון, בשעה שהיה מפקד צוות בשייטת בשנת 1980, הוא יצא בראש כוח, בהתראה קצרה, למבצע שהוכן ובוטל קודם לכן. המשימה היתה לפעול נגד חוליית מחבלים שפעלה נגד מסוקי צה"ל שנעו באזור, בציר שבין צור לצידון בלבנון. "הייתי מפקד מחלקת החוד", הוא מספר, "ביעד היו 18 מחבלים בתוך בית, בעמדות שמירה ומסביב. אחרי שהפתענו אותם במכת אש זרקתי רימונים לתוך הבית והצמדנו מטענים, ותוך כדי הקרב נפצע מי שהיה מפקד הפלוגה. מפקד השייטת עמי אילון הטיל עלי להחליפו ולפנות אותו. יצאנו משם תחת הפגזה גדולה עם אור ראשון, עם שני פצועים, חברים שלי, דורון ורני. על המבצע הזה קיבלה השייטת צל"ש יחידתי, שייצג את הלחימה של כל הלוחמים כולם. אני הפכתי ממ"מ למ"פ תוך כדי מבצע.
"בפעם השנייה, בשנת 1987, הייתי רב סרן בשייטת. יצאנו למבצע בלבנון. ירדנו לחוף, נתקלנו, הסתערנו, פגענו בכלי הרכב, הרגנו את המחבלים ושבנו חזרה. פקודים שלי דאז היו סגנים, היום הם אנשים מוכרים - רמי רוטברג, לימים מפקד חיל הים, ארז צוקרמן, שהיה מח"ט גולני, ויוסי קורקין שנהרג באירוע השייטת באנצריה. אני, חוץ מלהילחם באויב, הייתי צריך לשלוט באריות האלה... חזרנו בחזרה ובאותו השבוע מפקד חיל הים והרמטכ"ל העניקו לי דרגת סגן אלוף, שהיתה ביטוי של הערכה לניהול המבצע שעבר בהצלחה, וניסיון לסמן דרך ליחידה אחרי שבאותו הזמן מת מפקד היחידה אורי טאיץ".
ועם מה יצאת מהאירועים האלה?
"עם ההבנה שהניצחון דורש הכנה מוקדמת. פיזית, מנטלית, נפשית, יחידתית. וזה לא אומר שאתה מתכונן דווקא לזה. אתה צריך להיות מיומן ומוכן. הכוח של היחידה הלוחמת תלוי במרכיבים שלה. בחיבור המיוחד. זה נשען על הפריטים של כל יחידה, אבל גם הצוותיות של האנשים צריכה לבוא לידי ביטוי. גם אם התכוננת, קורה משהו שונה והוא תמיד יותר מסובך וקשה מהיכולת לשאת, וכאן אתה יכול לבוא לידי ביטוי ותפקוד; וגם עם ההבנה שכאשר אני עושה דברים נועזים וכשהמטרה היא עבור מדינת ישראל, מותר גם לחוש גאווה".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #8  
ישן 13-10-2016, 08:12
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
המיועד - ראיון עם ראש אג"ת עמיקם נורקין
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

המיועד

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
המיועד
אין מחלוקת שראש אגף תכנון בצה"ל, אלוף עמיקם נורקין, מסומן כבר מזמן כמי שיהיה יום אחד מפקד חיל האוויר הבא | השאלה היחידה היא מתי בדיוק זוהה הפוטנציאל לראשונה | בריאיון מקיף ראשון הוא מדבר על הילדות המעצבת בעמק יזרעאל, על אובדן הפקוד אוהד כהן־נוב ז"ל ועל האיומים מסוריה | "אין לנו סיבה לקפוץ לביצה הזאת אבל יש לנו קווים אדומים"
  • יוסי יהושוע וראובן וייס
  • 11.10.2016
שלוש תמונות אישיות תלויות על הקיר בלשכתו של האלוף עמיקם נורקין (49), ראש אגף התכנון בצה"ל. הגדולה שבהן פרי מצלמתו של הצלם אלי שמיר, צולמה מגבעת שמרון, המתנשאת מעל בית העלמין ההיסטורי של נהלל. "זו תבנית נוף ילדותי", מצביע האלוף נורקין על המושב בית־שערים שנפרש כולו אל מול העדשה.
בשתי התמונות הנוספות, שתיהן בשחור־לבן, מופיעים שני גברים. אחד רכוב על סוס, והשני ניצב סמוך לסוס ומלטף את ראשו. "אלה שני הסבים שלי", מחווה נורקין לעברן. אביה של אמו היה בנוטרים, ממקימי נהלל, ואהרון נורקין, אבא של אביו, הקים את השומר יחד עם אלכסנדר זייד. "אני זוכר איך כילד קטן הייתי מחכה לו שיחזור מהסיורים, והוא היה מסיר את החגורה עם האקדח שלו ונותן לי להניח אותה בארון. בשבילי זה היה אות שאני בוגר, שסומכים עליי".
שם, בשדות עמק יזרעאל, התעצבו אופיו ומוסר העבודה של מי שמסומן כבר שנים כמפקד העתידי של חיל האוויר.
"כבר מגיל שש השאירו אותי לעבוד לבד בשדה", נזכר נורקין. "עד הגיוס זו הייתה שגרת החיים. קמים מוקדם לחליבה, לשלוח את העופות לפיטום, ואחרי הלימודים חוזרים לעבוד גם אחר הצהריים. בהמשך היו גם קצת שחייה וכדורסל".
גם לשכול נחשף בגיל צעיר. הוא עצמו נקרא על שמו של עמיקם שמאי, בן דודו של אביו, נהג טרקטור מראש־פינה, שנהרג ב־1966 לאחר שהג'יפ שבו נסע עלה על מוקש שהניחו הסורים סמוך לאלמגור. נורקין, שנולד כשבעה חודשים לאחר מכן, נושא מאז את שמו.
"בעלה של דודתי, אחות אמי, נפל במלחמת ההתשה", מספר נורקין. "ב־1969 גם אח של אמי נהרג ברמת הגולן, שבועות לפני חתונתו. אני הייתי הנכד הבכור, אז בן שלוש, ומאז ועד היום, בכל יום זיכרון לחללי צה"ל, אני נמצא שם ליד קברו".
את לימודיו עשה בתיכון החקלאי־אזורי נהלל, ולפחות מבחינתו, הוא מגלה, מסלול שירותו המיועד היה דווקא בחטיבת הצנחנים. "עם אבא שהיה בסיירת צנחנים, ועם סיפורי הצנחנים בכותל והמרדפים בבקעה שגדלתי עליהם, זה נראה לי הכי טבעי. עד שהגיע הזימון לקורס הטיס שהביא לתפנית האסטרטגית", הוא מחייך.
כניסה לדפי ההיסטוריה
כבר במיונים לקורס, נדבק בחיידק. הוא התקבל לקורס מספר 113 וביולי 1987 סיים אותו כחניך המצטיין. לאחר ארבעה חודשי טיסה על מטוס הסקייהוק (עיט) נרשם בדפי ההיסטוריה כטייס הצעיר ביותר בעולם שהטיס את מטוס הקרב המורכב והמתקדם 15־F (בז). "הייתי עדיין סגן־משנה", הוא מספר. "בגלל שה־15־F הוא מטוס מורכב, עד אז הגיעו אליו רק טייסים מדרגת רב־סרן, שהיה להם כבר ניסיון טיסה. בחיל החליטו להביא למערך הזה גם טייסים צעירים יותר והכריזו על פרויקט 'אפרוחים לבז', וכך התחלתי לטוס עליו".
יש מי שאומרים שזה היה הרגע שבו סומן נורקין הצעיר כפוטנציאל בבוא היום לפיקוד על החיל. אחרים טוענים שהסימון היה כבר במהלך קורס הטיס, והמגזימים בטוחים שהדבר נקבע עוד כשהיה בבטן אמו. בשורה התחתונה, קשה למצוא בדור הנוכחי קצין שסומן להיות מפקד חיל האוויר באותה מידה כפי שסומן נורקין. ומדובר באתגר לא פשוט כשעיני כל נשואות לכל מהלך שאתה מבצע. אבל נורקין מסרב בתוקף להתבטא בנושא.
הפוטנציאל לפיקוד על טייסת זוהה מהר מאוד. "למפקד חיל האוויר דאז, אביהו בן־נון, היה חזון שדגל בהוצאת טייסים ללימודים אקדמיים כדי שיגיעו לפקד על טייסת עם תואר", מספר נורקין. אחרי שנתיים כטייס סדיר יצא ללמוד באוניברסיטת חיפה לתואר ראשון בכלכלה. כשסיים, חזר לתפקיד סגן מפקד טייסת הפנטומים 69, "הפטישים", הטייסת שבה טס רון ארד, שבשבוע הבא ימלאו 20 שנה לנפילתו בשבי.
"הייתי עדיין חניך בקורס טיס כשזה קרה, אבל ‑ וזה משהו שאני מספר בפעם הראשונה ‑ כשהייתי בטייסת הפטישים כולנו הטבענו דסקית עם השם רון ארד, ואני מאמין שעד היום כולם הולכים עם שתי דסקיות.
"באותה תקופה בטייסת צה"ל יצא למבצע 'דין וחשבון' שבו השתתפנו בהרבה משימות תקיפה וצילום בגובה נמוך מעל לבנון. אני זוכר את זה כחוויה משמעותית, בעיקר כי לא גדלתי בפנטום וזה היה אתגר אמיתי לצאת למשימות כאלה".
אחרי הסקייהוק וה־15־F, היה הפנטום למטוס השלישי עליו טס נורקין, ולא האחרון: בתפקידו הבא, לאחר שהדריך במגמת "מתקדם קרב" בבית הספר לטיסה, הוא מונה לסגן מפקד טייסת 140 בבסיס מצפה רמון ‑ טייסת של מטוסי 16־F.
אחת החוויות שזכורות לו במיוחד מאותה תקופה היא מבצע "ענבי זעם", באפריל 1996, במהלכו תקף חיל האוויר מאות מטרות של חיזבאללה. בדיוק כשהחל המבצע חצי מהטייסת, ביניהם גם מפקד הטייסת, היו בחו"ל באימון עם חיל האוויר הטורקי וכסמ"ט הוא הוביל את הטייסת בלחימה.
16 שנה מאוחר יותר, בנובמבר 2012, כשחוסל רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי במהלך שנחשב כיריית הפתיחה של מבצע "עמוד ענן", שוב היה זה נורקין - הפעם בשבתו כראש להק אוויר לאחר שמפקד חיל האוויר, האלוף אמיר אשל, היה בנסיעת עבודה בארצות־הברית - שניהל את האירוע.
ב־1999, לאחר שסיים תפקיד כראש מדור מחלקת מבצעים של החיל, סגר נורקין מעגל כשמונה למפקדה של טייסת ה-15־F שבה גדל בבסיס תל־נוף.
הוא איש שאוהב לסגור מעגלים. אנשים שעבדו לצידו אומרים שהוא לא משאיר קצוות פתוחים. "הרס"ר של עצמו", מגדירים אותו מאחורי גבו. "לא מתפשר, לא משאיר כלום ליד המקרה. אפילו להודעות מייל ולסמסים הוא מגיב מיידית. "הכי מהר בצה"ל", אומרים קצינים שעובדים מולו.
"נלחמים להגיע לאפס תאונות"
שלוש שנים שימש נורקין כמפקד הטייסת, שנים שבמהלכן היה שותף להשתלטות על ספינת הנשק קארין־איי (לא רבים יודעים שמטוסי קרב טסו לצלם את הספינה כשנכנסה למצרים, ליד תימן, כדי להביא עליה מודיעין. "יצאנו כמעט בהזנקה, מבנה משולב של 15־F ופנטום"). בסיומן, ב־2002, הוביל את הפריסה הראשונה של מטוסי חיל האוויר לאימון משותף בארצות־הברית עם הצבא האמריקאי. "לראשונה חצינו את האוקיאנוס, לאימון", הוא מחייך.
בתפקידו הבא שוב למד נורקין להכיר מטוס חדש, כשמונה למפקד "טייסת הנגב" בבסיס מצפה רמון, והוביל את קליטת מטוסי ה־16i־F (סופה) החדישים, אותו מטוס שגבה בשבוע שעבר את חייו של רב־סרן אוהד כהן נוב ז"ל.
"חלק מהעומק האסטרטגי שלנו הוא האנשים, ואוהד היה אחד מהם", הוא נאנח. "הכרתי אותו כטייס 15־F כשפיקדתי על תל־נוף, והוא גם טס בטייסת שפיקדתי עליה בעבר. היו לנו הרבה שיחות. היה לו אופי מיוחד משלו, שמחת חיים, אהב לטייל, יחד עם רמת טיסה גבוהה ורצון לפקד. עזרתי לו להגיע למקומות שרצה. הוא היה סמ"ט (סגן מפקד טייסת) ב' ברמת־דוד, אחר כך סמ"ט בעובדה ולפני שבוע הגיע לתפקיד שרצה, סמ"ט בסופה. הוא היה שונה. איש מבריק. מנגן ושר, מטייל, אהב לטרוף את החיים. אהב לפקד, להוביל אנשים, זה שילוב מיוחד. השיחה האישית אחרונה שלנו הייתה לפני כשנה או שנה וחצי, כשהוא התמודד על סמ"ט א', וביקש לשמוע מה דעתי. לא הייתי המפקד שלו בשלב הזה. זו הייתה שיחה של גברים שמתלבטים על עתידם הצבאי. שמחתי שהצליח והפך לסמ"ט".
אתה מצליח להבין מה קרה שם?
"באופן כללי, כל תאונה כזו מזכירה כמה המקצוע הזה מורכב ומסוכן. בכל המראה ונחיתה יש מאות אפשרויות וצריך להיות ערוכים. יש תחקיר, ייבדקו ההיבטים הטכניים והיבטי הצוות, הסביבה, המשקלים והרוח".
המטוס חזר מעזה עם פצצה שלא הוטלה ומצד שני לא הופסקו הטיסות?
"הנושא של חזרה מתקיפה עם חימוש הוא די שכיח. זה קורה לנו בעזה, קרה בצוק איתן. יבדקו מה בדיוק קרה שם. כל הזמן נלחמים להגיע לאפס תאונות, אבל נקודת ההנחה היא שיתרחשו אירועים".
בקרוב תוכל להוסיף מטוס נוסף לרשימת המטוסים שטסת בהם – ה־35־F.
"כמו שחלמתי לפני 12 שנה לטוס על ה'סופה', החלום שלי עכשיו הוא לטוס על 35־F ואני מקווה שאגשים אותו. החלום הזה גדול לאין שיעור, גם ברמה האישית וגם כראש אג"ת. המטוס הזה משפר את כל מה שמטוס קרב יודע לעשות. זה מטוס שימשוך את כל הצבא למעלה, שייקח את חיל האוויר ליכולות שהיום אין לנו אותן, לפעול בשדה הקרב החדש. אנחנו היחידים באזור שהאמריקאים מאפשרים להם להצטייד במטוס הזה".
פורסמו לא מעט ביקורות לגביו, על תקלות שונות. אתה היית מבכירי החיל שליוו את תהליך ההצטיידות. אתה לא חושש?
"אם לא הייתי מודאג הייתי חוטא לתפקידי, אבל יש מנגנונים שמנטרים כל הזמן. מסננת דקה שתהפוך את המטוס למוצר שהוא יהלום. מבחינתי אין בכלל ספק ואין שום דילמה בקשר למטוס הזה. גם ה־16־F וגם ה־15־F הגיעו עם בעיות כאלה ואחרות, רק שהיום הכל הרבה יותר מתוקשר. זה מטוס דור חמישי. הרמטכ"ל האמריקאי אמר לנו שצבא ארצות־הברית יתאים את עצמו ליכולות של ה-35־F. לא מדובר באיזה בית מלאכה קטן שמייצר עבורנו. לגבי הביקורת אנחנו פתוחים לשמוע אותה. אנחנו לא נוותר על קוצו של יוד מבחינת חומרה, תוכנה, נשקים, לוחמה אלקטרונית. יש הרבה ביטחון בהצטיידות הזו. יגיעו 33 מטוסים ובקרוב, בכפוף לאישור שר הביטחון, נוכל לחתום על עוד 17".
ב־2005, בתום שלוש שנות פיקוד על הטייסת הדרומית וקליטת מטוסי הסופה החדשים בחיל, הועלה נורקין לדרגת אלוף־משנה ומונה לראש מחלקת המבצעים של חיל האוויר.
זו הייתה תקופה רווית אירועים. החל מההתנתקות ודרך מלחמת לבנון השנייה, שבה ניהל נורקין את הכנות חיל האוויר למבצע "משקל סגולי" ביומה השני של המלחמה, שבו בתוך 34 דקות השמיד החיל חלק גדול מאוד ממערך רקטות הפאג'ר ארוכות הטווח של החיזבאללה.
בקיץ 2007 אמור היה לסיים את תפקידו כראש מחלקת המבצעים של חיל האוויר אבל התבקש להישאר. על פי פרסומים זרים, בחודש ספטמבר באותה שנה תקף חיל האוויר את הכור הסורי בדיר א־זור. אם אכן הייתה זו פעולה ישראלית ניתן להעריך שמתכננה היה אל"מ נורקין. הוא יצא ללימודים במכללה לביטחון לאומי, וב־2009, לאחר תפקיד אחד בלבד בדרגת אלוף־משנה, הועלה לדרגת תת־אלוף וקיבל את הפיקוד על בסיס תל־נוף.
ב־2012 מונה נורקין לתפקיד ראש להק אוויר. לאחר כהונה קצרה בתפקיד ראש מטה החיל, מינה אותו הרמטכ"ל גדי אייזנקוט ביולי 2015 לתפקיד ראש אג"ת (אגף התכנון), במטרה להכשיר אותו לתפקיד מפקד חיל האוויר הבא, אחרי אמיר אשל. "בשפה חקלאית פשוטה", מסביר נורקין, "התפקיד שלי כאן הוא לממש את החזון של תר"ש (תוכנית רב־שנתית) גדעון, שבנייתה הסתיימה בדצמבר האחרון. אג"ת מופקד על התכנון, הבקרה וההוצאה לפועל של התוכנית". מבחינתו, "יישום התוכנית מוצא את צה"ל במקום ייחודי, מקום של שינוי עולמי ושל שינוי אזורי. זה לא אותו מזרח תיכון שגדלתי מולו, וזה מחייב שינוי פנים צה"לי שיתאים את הצבא לאתגרי העתיד".
אבל האתגרים השתנו.
"זו בדיוק הנקודה. אם כשהייתי רב־סרן או סגן־אלוף היה איום מאוד ברור מהזירה הצפונית, הרי שבעת הנוכחית קשה מאוד לתרחש את המלחמה הבאה. יש מגוון רב מאוד של תרחישים שיכולים להתפתח: עזה, לבנון, רמת הגולן, טרור באיו"ש, מתיחות בסיני. אז למה להתאמן קודם? הרי כל דבר מצריך מענה אחר, וצריך להיות מוכנים לטווח הזמן הקרוב. המצב הוא של התלקחות שיכולה לפרוץ מאפס למאה. אין תקופת מתיחות כמו שהיו בעבר. יש אירוע, פיק, שיכול להביא למלחמה כמו לבנון השנייה או למבצע כמו עמוד ענן".
אז איך נערכים למצב כזה?
נורקין ממהר לשלוף גרף שכמו כל דבר בצבא, מחולק לשלושה. בקצה המשולש מלחמה, ובשוקיים יציבות אסטרטגית מול מוכנות. "שינינו את האסטרטגיה", הוא מתאר. "המוכנות שלנו כבר לא מבוססת תרחישים אלא יכולות. אנחנו קודם כל מפתחים ורוכשים את היכולות, ועימן נוכל להתמודד מול כל תרחיש שיתפתח. במקביל, יש את היציבות האסטרטגית, שהיא המבט של עשר שנים קדימה. אנחנו לא רוכשים עכשיו צוללת חדשה, כדי להתמודד עם גל הטרור באיו"ש".
"צבא משומן ומאומן יותר"
ראש אג"ת, כחלק מהגדרת תפקידו, הוא גם "שר החוץ" של צה"ל. האגף נמצא בקשר מול מקביליו בצבאות השונים בעולם, ועל פי נורקין, צה"ל הוא מודל חיקוי לצבאות רבים שרוצים ובאים ללמוד ממנו. "צבאות העולם, באמריקה, באסיה ובאירופה, כולם באותה דילמה של התאמת הצבא מול השינויים", הוא מסביר. "אנחנו נפגשים עם כולם. הם שולחים אלינו צוותים כדי ללמוד את התוכנית שבנינו".
תוכנית שכללה גם פיטורים של אלפי אנשי קבע.
"ועדת ברודט קבעה גודל מסוים ‑ שצריך לרדת מתחת ל־40 אלף משרתי קבע. הכי קל עבורנו היה לבצע פשוט קיצוץ רוחבי. אבל אנחנו בחרנו בדרך הקשה. החלטנו שלא כולם יקוצצו באותו אחוז. עשינו צמצום והתכנסות, תוך עדיפות להשארת האנשים באמ"ן, בחיל הים, במערך היבשתי הלוחם ובחיל האוויר. הגענו ליעד, למרות שעדיין יש הרבה חסרונות ובעיות".
על איזה שינוי ניתן כבר להצביע?
"הצבא היום הרבה יותר משומן, מתאמן יותר, יש לו הרבה יותר מודיעין, המלאים במצב טוב, יש הרבה יותר אמצעים. צה"ל מסיים את 2015־2016 בתוכנית אימונים מלאה".
אנחנו ערוכים למלחמת לבנון השלישית?
"אנחנו מתכוננים למלחמה. זה תפקידנו. עשינו הרבה מאוד פעולות כדי שלא תהיה כזו, ושאם תהיה, היא תהיה הכי נוחה לנו. הצד השני בונה יכולות, אבל עסוק גם במשימות נוספות. הוא מכיר טוב מאוד את היכולות שלנו ואת עוצמת המכה שהוא יספוג אם יפתח במלחמה. לנו יש אינטרס לשמר את השקט בצפון. הצבא היום מוכן יותר משנה לשנה. זה לא אומר שבמקרה של מלחמה לא ייפלו הרבה רקטות. זה אופי המלחמה של העידן הנוכחי, ולאויב יש הרבה רקטות. יהיו רקטות על העורף והתפקיד שלנו יהיה לצמצם את ההיקף, ולקצר את משך המלחמה".
ובמקרה של מלחמה כזו יהיה גם תמרון יבשתי?
"יהיה תמרון אגרסיבי".
על נורקין אומרים כי הוא קצין חסר פשרות, משלב את הדור הישן של חיל האוויר עם חדשנות תפיסתית שהביא לצבא הירוק בשיטות ניהול ובקרה. "ראיתי אותו מנהל את תא השליטה במבצעים רגישים בקור רוח, בשקט מופתי, גם במצבים הכי קשים. התא התנהל באופן מדויק, מוחזק, מהודק. חיתוכי המצב היו בזמן. אתה מסתכל למעלה ויודע שיש על מי לסמוך", מספר קצין בחיל האוויר. הוא לא חושש לומר את מה שהוא חושב. "דעתן", מגדירים אותו קצינים שעבדו לצידו. "לא יודע להתחנף. אחד כזה שיכול לומר דברים נוקבים גם לרמטכ"ל, ולא מהסס להעלות רעיונות אחרים ומקוריים".
היית רמ"ח מבצעים של חיל האוויר בלבנון השנייה. אתה מגדיר אותה כהצלחה?
"בלבנון השנייה נחתה על חיזבאללה מכה קשה וכואבת. היה נכון להכות, אבל לא פעלנו בדרך שהיא חפה מטעויות. התחקירים מלבנון השנייה, בדגש על איך נעשו הדברים, הם היום אחד המרכיבים במצפן הצה"לי".
וצוק איתן?
"בצוק איתן השגנו מה שרצינו. אולי אפשר היה קצת יותר", האלוף נורקין מסביר ומודה באופן גלוי: "לא הגענו מוכנים לאיומי התת־קרקעי אבל עכשיו אנחנו משקיעים שם את מיטב המשאבים. הם מבינים שהתוואי התת־קרקעי זה גם קלף עבורם, אבל גם מלכודת מוות".
האירועים בסוריה מחוללים שינויים אסטרטגיים בלתי צפויים וישראל, בת־ברית של האמריקאים, נדרשת להתאמות ולתיאומים מול הצבא הרוסי כדי למנוע אירועים חריגים כמו, למשל, חדירת המזל"ט לרמת הגולן. "כשהרוסים החלו לפעול שם, יצרנו מולם מנגנוני בטיחות כדי למנוע תקריות. הגדרנו מנגנון למניעת חיכוך, ואנחנו מעדכנים, מתחקרים טעויות ותקלות וזוכים לשיתוף פעולה מהצד הרוסי. לא היו לנו אירועים חריגים מולם. לגבי המזל"ט הם הודו בטעות והם מבינים שאם יחדור שוב הוא יופל".
אתה מרבה לדבר על העומק האסטרטגי. איך אתה יוצר אותו בסוריה?
"כשאתה מייצר עומק אתה יודע שאם איומים מתקרבים לרמת הגולן, אתה יכול לטפל בהם לפני שהם מתקרבים. כשאתה מנהל קשר עם הרוסים והאמריקאים אתה יכול להשפיע על מה שקורה בסוריה".
לפי פרסומים זרים, ישראל מספקת את המודיעין למדינות הקואליציה?
"מי שאחראי על חלוקת המודיעין זה אמ"ן. תשאלו אותם", הוא מתחמק.
ומה האינטרס הישראלי בסוריה?
המדיניות שלנו היא לא להיות מעורבים במלחמת האזרחים. אין לנו סיבה לקפוץ לביצה הזו. לכן אנחנו נוקטים בשנים האחרונות בשיטת פעולה של חוסר מעורבות. יש לנו קווים אדומים שלצורך העניין נאמרו על־ידי מי שצריך היה לומר אותם".
ומהן ההשפעות של פריסת טילי ה־300־S של הרוסים בסוריה?
"זה דבר שיכול להשפיע על חופש הפעולה שלנו, חופש שעד היום לא נפגע ושאנחנו צריכים לדאוג שיישמר. חופש הפעולה הזה הוא היכולת שלנו לדאוג לאינטרסים הביטחוניים של ישראל".
חלק מהשמירה על אותם אינטרסים ביטחוניים נעשה גם בראייה לעתיד. "אנחנו לא רק מיישמים ומבקרים את הביצוע של 'תר"ש גדעון'", מדגיש נורקין, אנחנו כבר בונים גם את 'גדעון 1' ואת 'גדעון 2'. מתכננים 15 שנים קדימה. לא עד 2020 אלא עד 2030".
"אסטרטגיית הזינוק", הוא מכנה זאת. "אנחנו נמצאים בתחרות עם אויבינו בעשור הקרוב בסוגיות צבאיות־טכנולוגיות, ומחפשים מה יהיו הקלפים שוברי השוויון הבאים. בעבר אלה היו המל"טים, כיפת ברזל, מגני סייבר.
מה יהיה הפיתוח הטכנולוגי הבא שכדאי להשקיע בו כדי לזנק ולפתוח פער על האויבים?
"יש הרבה מועמדים, ונעשית חשיבה מאומצת משותפת של גורמים רבים".
הסכם הסיוע האמריקאי שנחתם לאחרונה מספיק לצורכי ההגנה שלנו?
"הסכם הסיוע נותן יציבות ואופק ביטחוני וחשיבותו אסטרטגית. הוא מאוד חשוב לצבא. תמיד יהיו פערים מהדרישות, אבל התכנון שלנו לא נעשה מול סכומים, אלא מול יכולות נדרשות בעשור הקרוב. זה הסכם שנותן לנו מענה רב־שנתי חשוב מאוד בסוגיות של הגנה אווירית ‑ חץ וכיפת ברזל, הגנה מול טילים בליסטיים, מול טילי שיוט".
הורדת איום הגרעין האיראני מראש סדר היום בעקבות הסכם המעצמות מאפשר להפנות את תקציבי העתק שהיו מופנים לבניית המוכנות לתקיפה לצרכים אחרים?
"בעקבות ההסכם יש שינוי מול איראן", מודה נורקין בזהירות. "מטפלים, אבל אחרת. בהנחיית הרמטכ"ל ומדיניות ברורה של דרג מדיני, נעשית ההתאמה למאפייני העת הנוכחית - ששונו. אבל המעקב לא השתנה, זה ברור".
ולאן הופנה הכסף מהאיומים שפחתו מול איראן?
"יש עוד הרבה מאוד סוגיות. מהמפגע הבודד ועד איומים במעגל השלישי. הקמנו גדוד מעורב רביעי, מוסיפים לוחמים, ביטחון שוטף. לצד הצמצומים, אנחנו נותנים יותר למודיעין, לסייבר, להגנה האווירית. איומים חדשים מקבלים מענה. אנחנו עושים התאמה למצב. קרוב לשני מיליארד שקלים הוקצו לשיפור יכולות. מבחינת כוח אדם מול יכולות מבצעיות, צה"ל כיום הרבה יותר אפקטיבי. יחס המפקדים קטן בהרבה לעומת היקף הכוחות, ואנחנו עדיין צבא העם. כל זה נעשה גם תוך פעילות מבצעית יומיומית רחבת היקף".
אבא גאה
במסגרת תפקידו כשר החוץ של צה"ל הוא אחראי על שימור הקשרים הביטחוניים עם מצרים וירדן, עליהם יש איפול מוחלט, אבל ניתן להעריך כי הם באחת התקופות הטובות ביותר אי פעם והאלוף נורקין בורר את מילותיו. "חלק מהדאגה שלנו לעומק האסטרטגי היא קשרים ביטחוניים טובים עם השכנים. עם מדינות כמו מצרים וירדן, שיש לנו שלום איתן, האינטרס האסטרטגי הוא לחזק את היחסים".
המחלוקות המדיניות עם ארצות־הברית השפיעו על מערכת היחסים הביטחונית?
"ממש לא. הקשר הצבאי עם ארצות־הברית הוא מעולה. ברמה מצוינת. יש ביקורים, יש שיח רציף, הן של צה"ל והן של משרד הביטחון בכל התחומים. רמת התיאום הטובה ביותר שיש. שקיפות מלאה מול האמריקאים היא עיקרון מוביל אצלנו".
אתם מצטיידים בטכנולוגיה הכי מתקדמת, במטוסי הקרב החדישים ביותר, אבל הנתונים מראים שהמוחות הטובים בורחים לאזרחות.
"שינינו את מודל הקבע, ואנחנו מקדישים לזה תשומת לב יותר מלכל טכנולוגיה כדי לראות שזה עובד. זה שעכשיו אנחנו פועלים בתוכנית רב־שנתית ולא נמצאים במריבה השנתית עם משרד האוצר, כבר משפיע. אגף כוח אדם מוביל את השינוי. שכר הנגדים עלה. הצבא מעולם לא התמודד עם השוק האזרחי. הבת הגדולה שלי משרתת בתפקיד מאוד מאתגר ביחידת עילית ואני יכול להגיד שתחושת השליחות עדיין כאן".
הוא אב לשלוש בנות (22, 19 וחצי, ו־15 וחצי). "גאה בהן מאוד", הוא מדגיש. "שתי הגדולות עשו שנת שירות, הבכורה בכפר הנוער עדנים, והשנייה סיימה עכשיו בגרעין של השומר הצעיר בנהריה".
נורקין הוא ראש אג"ת החמישי במספר מבין אנשי חיל האוויר והרביעי ברציפות. שלושה מתוך הארבעה שקדמו לו ‑ אביהו בן־נון, עידו נחושתן ומח"א הנוכחי אמיר אשל‑ הפכו בהמשך למפקדי חיל האוויר.
עם האלוף אשל, מפקד החיל הנוכחי, הוא צועד כמעט בצמידות. "זכיתי חמש פעמים להיות פקוד שלו", הוא מונה.
אחרי דן חלוץ במלחמת לבנון השנייה, אתה חושב שיכול להיות שוב רמטכ"ל שהיה מפקד חיל האוויר?
"אני חושב שכן. אם יש מפקד מוכשר, הוא בוודאי יכול לעשות את זה, ולהתמודד כמו כל אחד אחר על התפקיד".
אתה תהיה מפקד חיל האוויר הבא?
צוחק. "תעלו לקומה 14", הוא שולח אותנו ללשכת הרמטכ"ל. "תשאלו שם".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #13  
ישן 18-10-2016, 07:10
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם האלוף במילואים יורם יאיר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

http://www.maariv.co.il/news/military/Article-560388

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
האלוף ייה: "אין מצב שמחבל שוכב מנוטרל ובמקום לטפל - יורים בו"
  • אייל לוי
  • 10.17.2016
מי שעמד בראש הוועדה שניסחה את הקוד האתי של צה"ל, מסביר מדוע המעשה של אזריה ראוי לגינוי ולמה לא נכנס לפוליטיקה: "עם חוש ביקורת וקצת ענווה לא ניתן לשרוד"
בשנת 1994 מינה הרמטכ"ל אהוד ברק את ראש אכ"א האלוף יורם ("ייה") יאיר לעמוד בראש הוועדה שתנסח את "רוח צה"ל" - הקוד האתי של צבא ההגנה לישראל. עשרה ערכים עיקריים הופיעו המסמך: אחריות, אמינות, דוגמה אישית, חיי אדם, טוהר הנשק, מקצועיות, משמעת, רעות, שליחות. כולם הופיעו לפי סדר האלפבית, חוץ מהערך הראשון - דבקות במשימה וחתירה לניצחון. הדיון הפורה והסוער על פרשת החייל היורה, אלאור אזריה, החזיר אותנו לעיין באותם הערכים ולתהות, בין היתר, אם הם עודם נר לרגלנו או שניתן לעקמם לפי הצורך. "הקוד האתי של צה"ל הוא מסמך שהצבא יכול להתגאות בו", מתעקש יאיר, שהשתתף בארבע מלחמות, פיקד בין היתר על חטיבת הצנחנים ומשמש כיום יו"ר יחד למען החייל, הגוף המאחד את האגודה למען החייל ואת קרן לב"י.
יאיר משתייך לדור הלוחמים האגדיים של פעם. הוא אינו רואה "שחור־לבן" ואינו מעגל פינות. "הייתי נספח צה"ל בוושינגטון. שם נמצא המוסד הצבאי הגבוה בעולם ובו קתדרה לאתיקה צבאית", הוא מספר. "הזמינו אותי להרצות על 'רוח צה"ל', והם ישבו פעורי פה. הקוד הוא לא משהו שהמצאנו; ככה נהגו בצה"ל. הוועדה רק הפכה תורה שבעל פה לתורה שבכתב. קצינים מכל העולם אמרו לי: 'צבא הורג'. עניתי: 'צבא נאלץ להרוג'".
זו גם השאלה במקרה סמל אזריה.
"הרמטכ"ל ושר הביטחון, דקות אחרי שראו את הסרטון, הודיעו חד־משמעית שזו התנהגות אסורה ולא מקובלת, הנוגדת את ערכי צה"ל. טענו נגדם: 'חרצתם את דינו של החייל'. הם לא חרצו; דינו ייחרץ בבית המשפט. חרצו את דין המעשה כמעשה שלא ייעשה. מפקד - בטח מפקד המשמש בתפקיד הרמטכ"ל או שר הביטחון - ברגע שנחשף למעשה הנוגד את המצופה מלוחם, חייב לחרוץ את דינו מיד. כל השהיה או גמגום עלולים להתפרש כהסכמה שבשתיקה או כקריצה. חייבים להיות חדים וברורים".
לא צריך לתחקר לפני כן?
"כל עין מקצועית מבינה בדיוק את הסיטואציה בסרטון הנורא הזה. אין מצב שמחבל שוכב מנוטרל לגמרי דקות ארוכות, ובמקום לטפל בו אתה יורה לו כדור בראש. זה נוגד את ערכי צה"ל והלחימה. בגמר האירוע יבואו המפקדים ויתחקרו. אם יחשבו שיש פה חשש למעשה פלילי, יערבו את מצ"ח, יגיעו למשפט. שם יגידו שהחייל היה בהלם, מבולבל, ויכול להיות שהוא יצא זכאי. המעשה לא זכאי. בדיוק כמו שאתה רואה את הילד שלך עושה משהו אסור בתכלית או מסוכן. אתה לא ממתין. אתה מגיב בצעקה ולפעמים נותן מכה על היד, כדי שידע שזה בשום אופן לא ייעשה".
במלחמה לא מתבהמים?
"השתתפתי בארבע מלחמות קשות עם מאות ואלפי חללים ונפגעים. אם יש לך עולם ערכים, כאדם, כלוחם, אתה לא מתבהם. להפך, זה משמש לך מצפן בכאוס הנורא. בתוך הלחימה ראיתי חיילים שלי מחלקים מים, שהיו להם במשורה, למחבלים. נכנסו לעיירה, החנויות נפרצו והמ"פ פקד: 'תוציאו מים, אבל אל תיגעו בקוקה קולה'. תרוו את הצמא, אבל אל תבזזו. כשאין דרישה וציפייה להתנהגות ערכית, קיימת סכנת התבהמות. עולה השאלה: בשביל מה אני נלחם, בשביל להרוג? מה מבדיל אותי אם אני ודאע"ש נוהגים אותו הדבר? איבדתי את הייחודיות, את מה שמאפיין אותי ערכית, אידיאולוגית. איבדתי את ההצדקה אולי לקיומי כמדינה יהודית. ערכי הלחימה הם העוצמה שלנו, הגבולות. כשם שאני מגן על הגבול, כך אני חייב להגן על הגבולות הערכיים".
אולי מקרים כאלה צריך לסגור בתוך צה"ל?
"יכול להיות שהיו עוד עשרה מקרים דומים שטופלו בתוך הצבא. אבל הסרטון יצא לכל העולם, והוא שואל: 'מי זה צה"ל? חובש שמטפל במחבל פצוע קשה? או חייל שיורה בחסר ישע כדור בראש?'. אני שומע שהמון אנשים תומכים בהתנהגות החייל, אבל לא ההמון קובע את הערכים. זו בדיוק הנקודה שבה נדרשת מנהיגות. אם ההמון היה קובע, עד עכשיו היינו רוקדים סביב עגל הזהב או חוזרים למצרים. לא היינו בני חורין. להמון יש נטייה לחפש את הקל, את הנוח. אלה המקרים שבהם המנהיג צריך להגיד: 'ככה לא יעשה'. הלוואי שלא היו רואים את קלוננו בכל העולם".
אתה כועס על ארגונים כמו שוברים שתיקה?
"אני טוען ששקיפות ושמש ששוזפת מוסיפות רק בריאות לגוף ולארגון. ביקורת לא מזיקה".
חברות אמת
ב־1978, בזמן מבצע ליטני, שירת יאיר כמפקד בה"ד 1. אחד הקצינים נחקר בחשד שירה בשני שבויים. כמה צוערים הגיבו באופן לא הולם, ויאיר הגיב על כך מיד: "באתי לקבוצת פקודות והצוערים הציגו פקודה שקבוע בה סעיף 'טיפול בשבויים'. אני שומע מתוך קהל הצוערים גיחוך. שואל: 'חבר'ה, מה?' אומרים לי: 'לא שמעת על הקצין?', כאילו המקרה הוא נורמה. במקרים כאלה אתה חייב להיות חד ולהגיב מיד, אחרת אתה משדר שזה בסדר. לערך יש משקל, כמשקל המחיר שאתה מוכן לשלם כדי לקיימו. הרי מתי נבחן חבר אמיתי?".
בשעת צרה.
"למה? כי אתה צריך כנראה להקריב, לשלם. חבר זה לא כשיש מסיבה וכולם בכיף, אלא פתאום כשצריך להלוות כסף משום שהוא במצוקה. זה מה שקובע כמה הערך הזה קיים. לכן לא משנה אם זה טוהר הנשק, או אמינות. הדחנו תא"לים מהצבא שהיו אמורים להיות אלופים".
יאיר מתכוון, בין השאר, לתא"ל משה ("צ'יקו") תמיר, לשעבר מפקד אוגדת עזה. כזכור, הרמטכ"ל גבי אשכנזי החליט ב־2010 שלא למנותו לתפקיד נוסף משהורשע בפרשת הטרקטורון, שבמסגרתה טייח תאונה שביצע בנו בן ה־14 כשנהג באישורו בטרקטורון צבאי ללא רישיון.
"הרי מה קורה אם אתה לא מדיח?", שואל יאיר ולא מחכה לתשובה. "אתה אומר במעשיך: 'עזבו, אמינות היא לא חובה' או 'היא חובה, אבל עד דרגה מסוימת'. אני מכיר את צ'יקו מאז שהיה קצין צעיר. כואב הלב, הוא היה כמו הילד של אשכנזי. אבל אין ברירה. אם בבה"ד 1 אתה מדיח על 'פאק' של אמינות, אז כבר לא משנה אם זה תת־אלוף או אלוף. כשלת? תשלם. דוגמה אישית איננה ניתנת רק בהסתערות קדימה".
דבריך חד־משמעיים.
"המבחן של קיום עולם הערכים הוא רק כשצריך לשלם מחיר. הערך המוביל בסולם הערכים של צה"ל הוא הדבקות במשימה. כשאספנו את כל הערכים היינו צריכים לסדרם לפי סדר כלשהו. מקום הערך ברשימה יכול לרמוז על משקלו. מה חשוב יותר: אמינות או רעות? ערכים יש להם נטייה להתנגש. איזה ערך גובר? בדרך כלל הנסיבות מכתיבות, אבל ערף הדבקות במשימה גובר על כולם. גם אם היית אחראי ואמין, אבל לא דבקת במשימה - הכל בטל בשישים. אלא שלא כשאר הערכים, מבחן הדבקות במשימה מתקיים רק כשאתה צריך לסכן חיי חייליך ואת חייך שלך. אם אין סכנה ממשית, אין דילמה".
אנחנו מפחדים
אחרי מלחמת לבנון השנייה מונה יאיר לעמוד בראש שתי ועדות: האחת לחקר האירועים באוגדה 91, שעליה פיקד באותם ימים תא"ל גל הירש; השנייה (בשיתוף פעולה עם ראש אכ"א באותם ימים האלוף אלעזר שטרן) - לבדיקת את ההתנהגות הערכית של מפקדי צה"ל במלחמה.
בכנס תחקירים של לבנון השנייה סיפר יאיר שכשהיה מפקד פלוגת חוד של הצנחנים, בקרבות סיני ב־1967, היו הערכות שגרסו כי 80% מלוחמיו ייפלו. אבל הכוחות התקדמו בכל זאת. "כי דבקנו במשימה", הסביר לנוכחים. "כשתקפנו בפריצת מתחם רפיח היינו 250 חבר'ה מול 5,000 חיילים מצרים מחופרים.
היום, מה שמרגיז הוא שיש לנו עוצמה שעולה עשרת מונים על כל מה שיש ממול. אז אנחנו צריכים לוותר על ערכים? בחורה עם סכין - זה מה שימוטט אותנו? ב־30 השנים האחרונות צה"ל פועל ביתרון מוחלט בכל היבט. איפה אנחנו עלולים להיכשל? בקיום ערכי הלחימה. הכשל במלחמת לבנון השנייה היה ערכי. לא דבקו במטרה ולא קיבלו אחריות. כל הטענות שלמילואים לא היה ציוד, שהפקודות היו לא ברורות, שחסרו אימונים, הן מוץ ועשן בעיניים. בשום מלחמה לא היו הפקודות ברורות יותר, ובשום מלחמה לא הייתה שביעות הרצון מההכנות ומהאימונים המקדימים או מהציוד והנשק. אלא שגדלנו, חונכנו וחינכנו שזה מה שיש - ועם זה צריך לנצח.
מה שחשוב הוא שצה"ל הפנים את הלקחים והכין את המפקדים. עובדה, צוק איתן התנהל באופן שונה לגמרי ממלחמת לבנון השנייה. תראה איך המפקדים קיבלו עליהם אחריות. המח"טים מלפנים, וכל אחד הבין שהוא צריך לנצח במלחמה".
הכי חשוב היום - לצאת מהקרב עם כמה שפחות נפגעים.
"אחרי מלחמת לבנון השנייה אמרו: 'מסוכן, חיילים יכולים להיפגע'. מסוכן שנהרגים אזרחים בעורף. זה אומר שמישהו תירץ את אי־הדבקות במשימה בסיכון החיילים ולכן לא ביצע את המשימה. במלחמת המפרץ, ב־2003, קראו לי לטלוויזיה, לפרשנות. זה היה היום הראשון ללחימה. המהדורה נפתחה כך: 'קרבות קשים בסביבות בצרה, חייל אמריקאי נפל ושני חיילים בריטים נפצעו'. שאלו לדעתי ועניתי: 'לא היה קרב, בטח לא קשה. מה קשה, החום, האבק? אם שלוש דיביזיות נלחמות בדיביזיה עיראקית, וחייל אחד נופל, זה לא קשה.
אם אין אבדות, שדה הקרב הוא אחלה משחק. קשה זה נפגעים. לכן אתה לא יכול להתחמק מלדבוק במשימה בטענה: 'אבל יהיו נפגעים'. צריך לפעול בחוכמה, לנסות לסיים במינימום נפגעים; אבל צריך לצאת באמונה שתביא ניצחון גם אם יהיה לו מחיר. אם שמרת על הכוח אך המדינה הפסידה, מה השגת? באה ועדת וינוגרד ואמרה כי צה"ל לא ניצח במלחמת לבנון השנייה, אלא כשל. הסיבה: המפקדים לא דבקו במשימה ולא חשו שהאחריות לניצחון מוטלת עליהם. בשדה הקרב יש אלף סיבות לוותר אבל רק אחת להתעקש ולדבוק במשימה: צריך לנצח".
את השכול חווה יאיר על בשרו. בתו, סרן שלומית יאיר, שהייתה קצינת המבצעים של טייסת 113, נהרגה ב־1990 בהתרסקות מטוס ססנה. שאלתיו אם המקרה לא שינה אצלו את המחשבה על המחיר היקר.
"זה לא קשור", הוא עונה. "אומרים שהיום הרגישות לנפגעים גדולה יותר. חרטא. מה, לאמהות בשנות ה־50 וה־60 לא כאב? אחרי ששת הימים לא התאבדו אבות על קברי בניהם? אבל היום טוענים: 'יש לנו צבא חזק, אז למה נשלם בנפגעים? תמחקו את עזה'. פה באה הדילמה הערכית. היו נהרגים חצי מיליון פלסטינים, וכל השאר היו בורחים לים".
אמרת בעבר שבעזה צריך לפגוע נקודתית.
"יש לנו העוצמה הכי גדולה ואין אויב מולנו, אז ממה אנחנו מפחדים? למה לא נוקטים יוזמה? כי אין מנהיגות שמוכנה להוביל, אלא רק רוצה לשרוד. למה אנחנו לא נוקטים יוזמה מדינית? עזוב יוזמה צבאית. ממה אני מפחד?".
אין עם מי לדבר.
"תחליט לבד. זה הגבול, פה הפלסטינים, פה אנחנו, נקודה. כעת הם מכתיבים מתי נפעל. פעם מבצעון, פעם מבצע גדול. מי קבע? לא ישראל, אלא החמאס, החיזבאללה. מי שרוצה להיות ראש הממשלה, דבר אחד נדרש ממנו: להגדיר מטרה לאומית ולהוביל. אמרתי את זה לאריק שרון ולאהוד ברק. יצחק שמיר, בתחילת האינתיפאדה, בא למטכ"ל וביקש: 'תעשו שקט'. שאלתי אותו: 'מה המטרה, אדוני ראש הממשלה? אני יכול לעשות שקט בעזה בכמה דרכים. חשוב שהפעולה הצבאית לא תפגע ביכולתך להשיג את המטרה המדינית.
בבקשה אמור לי מה הדרך. אם, לדוגמה, כל מי שירים ראש אקצור אותו, לא תצמח מנהיגות מקומית - ואתה תיאלץ לטוס לתוניס לדבר עם ערפאת. זה מה שאתה רוצה?'. ערפאת, שהקים ב־63' את תנועת הפת"ח, קבע מטרה לאומית: מדינה פלסטינית ובירתה ירושלים. כל ילד בעזה יחזור על הדברים. אצלנו ממשלות מתחלפות, ואין שני שרים שמסכימים על הגדרת המטרה הלאומית. תראה איזו התקדמות אדירה עשו הפלסטינים להשגת המטרה, ואיך אנחנו נגררים ומעמדנו המדיני מידרדר. הנה הסורים התפרקו. תיזום, תיכנס פנימה, צור מערכת יחסים חדשה עם העם הסורי".
להיכנס לסוריה?
"אנחנו היחידים שמכבדים את הגבול הסורי. נפלה אצלנו במקרה פצצת מרגמה, וישר מגיבים. למה מגיבים ולא יוזמים? תיכנסו פנימה. הרוסים בפנים, האמריקאים, הטורקים. אין סוריה, אבל יש עם סורי מפולג".
מה תעשה שם?
"ניכנס לא כדי להילחם או לכבוש, אלא כדי להציל את העם הסורי. תן לכל מיליון הפליטים לחזור לביתם. חבר אותם למים, חשמל. הגן עליהם. צור יחסים חדשים עם חלקים חשובים של האוכלוסייה. אנחנו רוצים להמשיך להילחם איתם? אם לא, אז למה לא יוזמים? כי אין מדיניות. יש לנו העוצמה הצבאית, הכלכלית והאזרחית לשנות מהותית את מצבנו ואת מצב האזור כולו. כמו לכל יוזמה ומבצע, יש סיכונים - אך צריך לשקול אותם אל מול ההזדמנויות המדיניות".
לא מתפתה
אף שהוא מכהן כראש תוכנית רבין למנהיגות במסגרת שיתוף פעולה של המרכז הבינתחומי ומרכז יצחק רבין לחקר ישראל, יאיר, בן ה־72, בחר שלא להיכנס לסחרור הפוליטי.
"כשהשתחררתי קבעתי לעצמי שלושה כללים", הוא פורט: "לא אמלא שום תפקיד שהוא מינוי פוליטי, לא אמלא תפקיד הדורש ממני שלא לעשות דברים אחרים - ואשקיע כמה זמן שרוצים, אבל כסף לא. יכולתי להיות שר, ראש עיר, מנכ"ל משרד הביטחון. את הכל הציעו לי, רק ביקשו שאצטרף למפלגה. אני 18 שנה משוחרר ולא התפתיתי. אני מוכן לתת 100%, אבל לא רוצה להיות כבול, כמו שהייתי במשך 35 שנות שירותי הצבאי".
אבל למה לא פוליטיקה?
"אני לא יכול לקבל את כללי המשחק הפוליטיים כפי שהם. המון חברים שלי נכנסו - ונפלטו החוצה אף שהם אנשים נפלאים. הלוואי שהיו מצליחים. כללי המשחק הם כאלה שאדם שיש לו חוש ביקורת וקצת ענווה, לא יוכל לשרוד בו. אני לא יכול לעמוד מול ציבור ולהגיד: 'תבחרו אותי'. לא יכול לצאת לי מהפה. צריך לשנות את השיטה".
יאיר מעדיף להתנדב. הוא נמנה עם מייסדי עמותת "אחריי", שהוקמה לפני 20 שנה בערך כדי לצמצם את הפערים החברתיים בחברה הישראלית ולטפח מנהיגות צעירה ומעורבות חברתית אצל בני הנוער בפריפריה - ולהראות להם שהדרך למרכז החברה עוברת בשירות משמעותי בצה"ל ובתרומה לקהילה. ומזה כחמש שנים משמש כיו"ר שלה. השנה משתתפים 8,000 חניכים בני 15 עד 25 בתוכניות השונות של התנועה.
כמו כן, זה 20 שנה בערך הוא יו"ר עמותה המפעילה את כפרי הגמילה מסמים ומאלכוהול באילנות ובהרטוב. מעל 30 שנה הוא מתנדב ומסייע לאגודה לקידום החינוך ביפו, והוא חבר הוועד המנהל של עמותת "אופנִים", המביאה את ההעשרה בתחומי המדע, המחשב, הרובוטיקה והאמנות לילדי המושבים בדרום ובצפון.
"כל הזמן הציעו: 'נריץ אותך', והייתי עונה: 'אם צריך להריץ, כנראה אני לא יכול לרוץ'", הוא צוחק. "סתירה פנימית. אמרתי: 'חבר'ה, לא מעניין אותי, אני עובד מלמטה'. משתדל לעשות המון; יו"ר בהתנדבות מלאה של ארבע עמותות גדולות, חבר הוועד המנהל של עוד שתיים. נגעתי במאות אלפי צעירים. אני משוכנע שהתרומה המצטברת והשינוי שאנחנו מביאים משמעותיים יותר. זה לא מישהו למעלה שהחליט, אלו הצעירים שמשנים. חברים טובים, שהיו שרים, מה הם השאירו? שינו, ואחר כך בא מישהו אחר ושינה בחזרה. השינוי האמיתי צומח מלמטה. הדבר הנורא שיש היום הוא דור שלישי או רביעי שאומר: 'שמו אותנו במעברות, קיפחו אותנו'. אני בא לנוער ואומר: 'רוצים להמשיך לבכות - או רוצים לשנות? השינוי תלוי בכם. קבלו עליכם אחריות. שימו את עצכם במרכז החברה'".
היו אומרים עליך "האליטה".
"אכפת לי? זה בדיוק מה שלא צריך לעניין את מי שרץ. הוא צריך להתעניין לאן הוא רץ ולהיכן זה מוביל. לפני 20 שנה, כשהשתחררתי, קרא לי דן שילון ל'מעגל' ושאל: 'למה לא פוליטיקה?'. הסברתי לו ב־60 שניות את ההבדל בין מנהיג לפוליטיקאי: מנהיג בא לעם ואומר 'זו המטרה, לשם אוליך', מסתובב ומתחיל ללכת. או שהולכים אחריו או שלא. פוליטיקאי בא לעם ושואל: 'חבר'ה, לאן?' יש הצועקים 'שמאלה', יש הקוראים 'ימינה' - והוא הולך אחורה, שומע את הקולות, שומר קשר עין וחושב שהוא מוביל. אבל הוא מובל".
מנהיג לא הופך לפוליטיקאי עם הזמן?
"אף פעם לא נאלצתי לעמוד בפיתוי. נכון, כוח ללא בקרה הוא בעיה. יש המון חבר'ה שאמרו: 'אכנס ואשפיע', מילאו שלוש שנים את התפקיד - ובסוף הגיעו למסקנה שעד שמזיזים משהו, דור שלם צומח בשוליים. היו שם ליפקין־שחק, מצנע, עמי אילון, מופז ואיציק מרדכי. הלוואי שכל אחד מהם היה נבחר לראשות הממשלה. כללי המשחק שהפוליטיקאים קבעו, כדי לשרוד, אינם יכולים להכיל אנשים כאלה.
אף אחד מהם לא ילך לחתונות ובר־מצוות כדי להתחנף, שלא לדבר על דברים אחרים. מי שגדל באווירה של אחדות המטרה ומטרה משותפת, לא יכול לקבל על עצמו את הכללים האלה. מצנע, בהתנדבותו בירוחם, השפיע יותר מכפי שהשפיע כשהיה שר".
מי יזכור לו?
"המבחן הוא לא מה עשית לעצמך, אלא מה עשית לטובת המטרה המשותפת. אחת הבעיות הגדולות שקרו לנו בחברה הישראלית היא שאין לנו כמעט דוגמה למנהיגים. 'פוליטיקאים' ו'מנהיגים' נשמעות כמילים נרדפות, אבל מנהיג תמיד פועל למען המטרה המשותפת, ואילו פוליטיקאי דואג קודם כל למעמדו. כשאתה אומר: 'לא יכול להיות שראש הממשלה יפעיל שיקולי שמירה על תפקידו וידיח שר שמא יתחרה בו', עונים לך: 'כולם עושים את זה'. כאילו אם הרוב עושה, זה הופך ללגיטימי".
הצבא קובע
מאז 2015 יאיר יושב גם על כס יו"ר יחד למען החייל. גם את התפקיד הזה הוא ממלא בהתנדבות.
"היו לי שלושה תנאים", הוא מספר. "לא דוחף איש מתפקידו; אמלא את התפקיד בהתנדבות; הוצאות גיוס הכספים ומימוש התרומות יבואו מתקציב משרד הביטחון, הקונה שירותים שלנו".
למה בהתנדבות?
"לא רוצה שאף תורם ישאל: 'למה אתה נוסע ברכב כזה ולמה אתה מקבל משכורת כזאת?'. לפרנסתי אני עובד".
איך זה להיות ב"יחד למען החייל"?
"המטרה הראשונה הייתה לממש את המיזוג בין לב"י לאגודה למען החייל. לא היה קל, היו התנגדויות. אתה לוקח שני גופים, שאחד קיים 75 שנה והאחר כמעט 40 שנה, עם כל המסורת, ההיסטוריה והתפקידים - ומנסה לאחד. המטרה הייתה לשנות את הגישה ואת ההתנהלות עם הציבור. היום 100% מכל תרומה הולכים לחייל. לפני כן לקחה החברה שהפעילה את מערך ההתרמה, שזכתה במכרז, 41% אחוזים מכל תרומה. ממה שנותר מימנו את ההנהלה ואת ההוצאות. רק חלק הגיע לחייל. היום אתה תורם מאה שקל, מיליון דולר - והכל הולך לייעודו".
מגיעים לאותם סכומים?
"קצת יותר. לתורם חשוב שלא איזו חברה מסחרית תתעשר uשהתרומה תמלא את ייעודה. כשסיפרתי לתורמים על השינוי, הם הרימו את התקרה במחיאות הכפיים. שינינו את מבנה הארגון, והוא בנוי היום על שני גופים. אחד מגייס תרומות והשני מממש אותן ומפעיל את המתקנים".
יש נכונות גדולה לתרום?
"ההזדהות עם חיילי צה"ל לא פחותה מכפי שהייתה לפני 50 שנה. בצוק איתן התגייס כל עם ישראל לתמוך, כי היום הוואטסאפ מביא לך את החייל, המבצע. לא צריך לחכות עד שיצא העיתון כדי שתדע מה היה אתמול בפעולה. זה הגיע למצב שהציפו את החיילים, אז החליטו לעשות סדר. היום 'יחד למען החייל' הוא הצינור היחיד שדרכו אפשר להכניס תרומות וציוד לצבא. הצבא 'אורב' למפקד שינסה ליצור קשר עצמאי עם תורם. תמיד היה אסור, אבל לא הקפידו. היום המסר הוא שהצבא מספק את כל מה שצריך, כמו שהוא נותן טנק, מטוס ותחמושת. אף אחד לא קובע לצבא מה ייתרם. הוא קובע. יש הטוענים: 'תקציב הביטחון אדיר, למה צריך אתכם?' התשובה היא שבשום תקציב אי אפשר לקנות חום, אהבה והזדהות".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #14  
ישן 12-11-2016, 10:49
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
כתבה על סגן הרמטכ"ל הבא, אביב כוכבי. רק חלק ממנה מצורף והשאר בלינק
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

הו הא מי זה בא: הרמטכ"ל הבא?
רק חלק ממנה מצורף והשאר בלינק

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
הו הא מי זה בא: הרמטכ"ל הבא?
האלוף אביב כוכבי הוא סגן הרמטכ"ל החדש – וכנראה המתמודד המוביל לרשת את גדי איזנקוט בבוא העת. שי לוי משרטט דיוקן של מפקד יוצא דופן שהמציא תורת לחימה שלמה במבצע חומת מגן, שהוביל רפורמה ביחס הצבא למשפחות אנשי הקבע - ושדו"ח מבקר המדינה בעניין צוק איתן עשוי להיות המכשול היחיד בדרכו לרמטכ"לות
  • שי לוי
  • פז"ם
  • 11.11.2016
מוות במרחק שיחת טלפון
כוכבי (52), יליד קרית ביאליק, התגייס לגדוד 890 של הצנחנים בדיוק כשצה"ל החל לשקוע בבוץ הלבנוני. "הדור של לבנון" מכונה שכבת הפיקוד שכוכבי הוא חלק ממנה. מי שהכיר אותו ידע שהוא יהיה קצין, אבל כמו שהוא עצמו העיד בעבר בשיחות עם חברים, לא היו לו תכניות לקריירה צבאית. מקסימום מ"פ ואז יציאה ללימודים. ספציפית לימודי ארכיטקטורה.
המג"ד שלו ב-890 היה משה יעלון, לימים רמטכ"ל ושר ביטחון. בריאיון עבר סיפר כוכבי: "הייתה הערכה עצומה לבוגי. אני זוכר את עצמי כחייל, עם מ"ק על הגב, ליד צידון, והוא יורד במדרגות עם פנס לראשו. פתאום הוא פונה אליי, לחייל הפשוט, ומתחקר אותי, שואל מה העניינים, מה שלומי, יורד לפרטים. הייתה הרגשה שאתה שייך למשהו מיוחד, לגדוד עם מורשת. ברמת הביצוע לא היו שום הנחות, אבל באותה נשימה היה גם יחס אישי של המפקדים". נראה שהמפגש הזה השפיע על כוכבי, שהחליט לאמץ את סגנון הפיקוד הזה כפי שהעידו חייליו מהעבר.
כוכבי סיים את קורס המ"כים והקצינים כחניך מצטיין תוך לחימה סוערת בטרור של דרום לבנון. הוא פיקד על הפלוגה המסייעת של גדוד 890 ובהמשך הפך למפקד פלוגת הנ"ט של החטיבה. "התפקיד הזה הי הנקודה הראשונה שבה התחילו להגיד עליו שהוא עוד יגיע רחוק, אפילו יהיה רמטכ"ל", אומר אחד מחייליו לשעבר. "היינו אומרים בצחוק שכוכבי הולך לישיבות בחטיבה המזרחית של לבנון או של 35 כדי לתת ריתוק למח"ט".
חלומו של כוכבי, כמו של קצינים רבים, היה לחזור ולפקד עליו. אבל בסופו של דבר הוא קיבל את הפיקוד על גדוד 101. "זה נכון שרציתי לסגור מעגל ולפקד על 890, זה טבעי ונורמלי, אבל התחושה הזו עברה לי שלוש דקות אחרי טקס קבלת הפיקוד על 101", סיפר באותם ימים.
כמג"ד 101 דאג כוכבי לתלות שתי תמונות בלשכה שלו. אחת של לוחמי גדוד 890 אחרי הצניחה במיתלה, והשנייה של קצין אס-אס שמכוון נשק לעבר אם שמחזיקה את תינוקה. המסר של כוכבי לכל מי שמגיע ללשכתו ברור: משואה לתקומה.
אחרי שסיים את תפקידו כמג"ד התמנה כוכבי למפקד הבא"ח וחינך כמה דורות של צנחנים. משם המשיך ללימודים באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, וכשחזר ארצה מונה לסמח"ט צנחנים. בשנת 1998 היה למפקד החטיבה המזרחית בדרום לבנון. החייל מהדור של לבנון סגר סוג של מעגל - וכמעט שילם בחייו.
ב-28 בפברואר 1999 היה עמד כוכבי לצאת לסיור עם מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין, בשיירה של רכבי מרצדס מוסווים. לדברי קצין ששירת תחת כוכבי, "הם כבר היו מונעים וכוכבי יצא עם ציוד ועניינים. הוא הספיק להגיד 'יאללה זזים'. אחרי זה קיבל טלפון, לא יודע ממי, ואמר לנו שהיציאה נדחתה או בוטלה ושנהיה בכוננות ליציאה". לימים התברר שהמתקשר היה תא"ל גרשטיין עצמו: מפקד היק"ל אמר לו שהגיע מידע על איתור פעילות ליד מוצב ריחן והוא יצא לשם לבד. כוכבי לא עלה על הרכב של גרשטיין, שכמה שעות לאחר אותה שיחה הופעל נגדו מטען חבלה גדול.
תא"ל ארז גרשטיין ז"ל נהרג יחד עם הנהג עימאד אבו-ריש, הקשר עומר אלקבץ וכתב קול ישראל אילן רועה. כולם ידעו שגם כוכבי היה אמור להיות שם.
להעביר חטיבה דרך קירות
בשנת 2001 התמנה כוכבי למפקד חטיבת הצנחנים ונכנס ללשכה של דמויות היסטוריות כמו אריאל שרון, רפאל איתן דני מט, עוזי יאיר ואחרים. הימים ימי האינתיפאדה השנייה, ובשיח הציבורי התנהל דיון סביב הכניסה של צה"ל לערים הפלסטיניות. בשיח הזה שלטה הטענה שאם הצבא ייכנס ללוחמה בשטח בנוי מול הטרור, יהיו מאות חיילים הרוגים. ברחובות של אותן ערים חיכו מחבלים מתאבדים, מכוניות תופת ושאר מטעני חבלה לצד חוליות מחבלים וצלפים שרק חיכו להזדמנות שלהם.
כוכבי היה מאבות השיטה של התקדמות דרך הקירות. לוחמי הצנחנים צוידו בלבני חבלה ובעיקר פטישים כבדים, ובמקום לצעוד ברחובות החמים הם התקדמו דרך הבתים. השיטה הזו חלחלה לכל כוחות הצבא, ואפילו הועתקה על ידי צבאות זרים. "מאוד הערכנו אותו וסמכנו עליו. הרגשנו שאנחנו בחטיבה הכי טובה בצבא. הוא היה מקורי ויצירתי. כל סיפור הפטישים בחומת מגן ובבלאטה היה נכון לגמרי, והקרדיט שלו. הוא גם הקפיד מאוד על מוסר לחימה", סיפר לנו גל פרל פינקל, לשעבר לוחם בחטיבה וכיום עוזר מחקר ב-INSS ובעל הבלוג הביטחוני "על הכוונת".
מוסר הלחימה של כוכבי זכה לדיון תקשורתי לאחר שניב גורדון, מרצה באוניברסיטת בן גוריון ומי שלמד בעבר עם כוכבי, פרסם בעיתון "כל העיר" האשמות בדבר פשעי מלחמה של הצנחנים בבלאטה. הוא סיים את המאמר במסר ישיר לכוכבי: "מה קרה לאותו קצין צנחנים שקול וביקורתי? איך הפכת לפושע מלחמה?". כוכבי לא נשאר חייב: בתשובה הוא פרסם מכתב פתוח משלו, בו כתב בין השאר שהאשמות של גורדון אינן נכונות, במיוחד הטענות על שימוש באזרחים כמגן אנושי, ניתוקי חשמל ומים. "תמשיך לדון עם תלמידיך בענייני מוסר בעוד שעליי ועל חייליי נגזר להכריע בסוגיות אלה מדי יום ולהוציא את הדיון התאורטי מן הכוח אל הפועל, תוך כדי השלמת משימות אליהן נשלחנו מטעמה של מדינה דמוקרטית", כתב כוכבי. "הצבתי עצמי במשולש הכרעה מורכב הבנוי משלוש צלעות מנוגדות לכאורה: הצורך לבצע את המשימה, הצורך להגן על חיי חיילי והצורך שלא לפגוע בחפים מפשע" ...

_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 12-11-2016 בשעה 11:05.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #19  
ישן 05-02-2017, 09:08
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם מפקד אוגדה 98, תא"ל אורי גורדין. רק חלק ממנה מצורף והשאר בלינק
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

ראיון עם מפקד אוגדה 98, תא"ל אורי גורדין. רק חלק ממנה מצורף והשאר בלינק

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
"חטיבת הקומנדו היא כלי שהיה חסר לנו מאוד. גם ללחימה בעזה"
הוא פיקד על סיירת מטכ"ל והוביל אותה במבצעים נועזים. שימש כמח"ט הנח"ל בצוק איתן. עכשיו, כמפקד אוגדה 98, מלווה את האיחוד ההיסטורי בין אגוז, דובדבן, מגלן ורימון. עם רקורד כזה, תא"ל אורי גורדין לא מסתיר את חלום הרמטכ"לות: "בדרגות שלנו מי שלא מכוון למעלה, משהו כנראה לא בסדר אצלו"
• יוסי יהושוע וראובן וייס
• 27.01.2017
... הוא נולד בארצות־הברית, שם למד אביו לתואר שני ולדוקטורט בביולוגיה ימית. האב, ד"ר הלל גורדין, שהיה עד לאחרונה ראש תחום חקלאות ימית במשרד החקלאות, נחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם בתחומו.
הוריו של גורדין הכירו במסגרת גרעין נח"ל בקיבוץ יטבתה, וכשסיים האב את לימודיו בארה"ב וקיבל הצעת עבודה במכון לחקר ימים ואגמים באילת, חזרה המשפחה להתגורר בקיבוץ. "הייתי בן שנתיים כשחזרנו מארה"ב", מחייך גורדין. "לא נשארו לי זיכרונות משם, רק דרכון אמריקאי".
את שנות ילדותו העביר ביטבתה. עם אם מדריכת טיולים, האהבה לשטח נבטה אצלו כבר אז. "הייתי מנווט מגיל ארבע", הוא נזכר. "מטפס על קירות בוואדיות. רוכב על סוסים. אפילו עברתי קורס מדריכי רכיבה. וכמו כל בן קיבוץ, גם רפתן הייתי". ברפת של קיבוץ יטבתה, זו שממנה מגיע החלב לשוקו המפורסם, אולי לא יודעים זאת היום, אבל כחלק מפרויקט הגמר שלו בבגרות במחשבים היה זה הנער אורי גורדין שבנה למחלבה תוכנת ניהול ממוחשבת.
ב־1988, לאחר שנת שירות כמדריך נוער בעפולה, התגייס גורדין לסיירת מטכ"ל, "היחידה", כפי שהוא מקפיד לכנותה.
בין בני מחזורו והמחזורים הקרובים לו ביחידה היו ראש אגף המבצעים אלוף ניצן אלון ("החלפתי אותו בתפקיד מפל"ג לוחמים"), ראש אגף התקשוב אלוף נדב פדן, ראש אמ"ן אלוף הרצי הלוי ("הוא היה מפל"ג כשאני הייתי בחופשה ללא תשלום"), חגי פלג, לימים מפקד הימ"מ ומנכ"ל המשרד לביטחון פנים, ואלוף־משנה עודד ראור ז"ל, שאותו החליף גורדין בפיקוד על היחידה. "אהבתי אותו אהבת אמת", אומר גורדין בכאב על ראור, שנפטר במפתיע לפני כשנתיים וחצי מדום לב, בגיל 46 בלבד. "היה לנו קשר מצוין. עצוב לי מאוד בכל פעם שאני חושב עליו".
חבר נוסף שאיבד גורדין במהלך השירות בסיירת הוא סגן אלוף עמנואל מורנו ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה, ותמונתו בפנים גלויות אסורה לפרסום עד היום. "הייתי הרבה שנים מחיי לצד מורנו", מספר גורדין. "הוא היה צעיר ממני בשנתיים. אהבתי אותו מאוד. הוא היה מאוד מקצועי, מסור ודעתן, ולצד המחמאות היו לנו גם הרבה ויכוחים מקצועיים".
לאורך שירותו ביחידה ביצע גורדין שלל תפקידים, והשתתף במבצעים רבים שאת פרטיהם לא ניתן לחשוף. הוא היה צלף צעיר כשמחבל חדר לקיבוץ לוטן ב־1989, ב־2003 היה סגן מפקד היחידה במהלך חילוצו בשלום של נהג המונית אליהו גוראל, שנחטף ונמצא כפות בבור סמוך לרמאללה, ופיקד על מרחב בעל־בק במהלך מבצע "חד וחלק" במלחמת לבנון השנייה, שבמסגרתו פשטו כוחות מטכ"ל ושלדג על מרפאה של חיזבאללה בבקעת הלבנון.
ב־2007 החליף את ראור ז"ל כמפקד היחידה. "זו סגירת מעגל מטורפת לפקד על יחידה שגדלת בה", הוא מתאר את התחושה. במהלך כהונתו הוביל בין השאר את פעילות היחידה במבצע "עופרת יצוקה". "שנים של כמות מבצעים ענפה מאוד", הוא מתאר. "עם פריצות מבצעיות בבניית יכולות. סיימתי את הפיקוד שלי על היחידה עם סיפוק רב ועם צל"ש יחידתי על 'רצף של פעילויות מבצעיות ובניין כוח'".
גורדין היה גם הראשון מבין מפקדי סיירת מטכ"ל שהועלה תוך כדי תפקידו לדרגת אלוף משנה, שהוענקה לו באופן מיוחד, "כהוקרה על פעולות מבצעיות וחשאיות יוצאות דופן". בהמשך זו הפכה לדרגה הקבועה של מפקד הסיירת, שעד לגורדין הייתה סגן אלוף.
מגיוסך ועד שסיימת לפקד על היחידה לא ראית בכלל את "צה"ל הגדול".
"זה נכון, וחשוב לעשות גם תפקידים אחרים מחוץ ליחידה לפני שמגיעים לפקד עליה", הוא מודה. "כך צוברים עוד ניסיון מבצעי וידע מקצועי. זה כרוך בלא מעט קשיים, אבל זה צריך לקרות. לי אישית זה לא קרה, אבל בתקופתי כמפקד ניסיתי שזה יקרה הרבה יותר. הוצאתי לוחמים לבה"ד 1 וליחידות אחרות כמו נח"ל וגולני, והם הפכו שם למפקדי פלוגות וגדודים. הרבה מפקדים בכירים בצבא היום התחילו את דרכם ביחידה".
לאחר שסיים ב־2010 את הפיקוד על היחידה יצא גורדין לשנת לימודים בהארוורד שבה השלים תואר שני במינהל ציבורי. "שנה נפלאה ואיכותית בבוסטון, שבה הייתי מנותק לגמרי", הוא מגדיר אותה.
מהצללים לצבא הגדול
ל"צבא הגדול" הוא הגיע עם חזרתו ארצה, אז הוסר לראשונה ה"טשטוש" מפניו, והחליף את איתי וירוב, כיום תת־אלוף וראש מטה זרוע היבשה, כמפקד חטיבת הצנחנים במילואים 55. "חוויה טובה", הוא מגדיר את המפגש הראשון שלו כמפקד עם חיילים שאינם אנשי סיירת מטכ"ל. "פגשתי אנשים מרשימים, נהדרים. מג"דים שנמצאים 90 יום ויותר בשנה במילואים מתוך תרומה אמיתית וכנה. זה לא משהו שהוא מובן מאליו. פשוט דבר מדהים".
פגשת לראשונה מקרוב גם חיילים רבים שאינם מהמערך הלוחם.
"זה היה הרבה פחות נוח. למשל אוכלוסיית החיילים בימ"חים, שעל רבים מהם לא שפר מזלם, והם הגיעו מרקע קשה. נתקלתי בתופעות קשות. חיילים שעלו לגג ורצו לקפוץ, אלימות קשה. הופתעתי מאוד. היה לי מאוד קשה לעכל את הדברים האלה, אבל הרגשתי שליחות לעזור להם להפוך לאזרחים טובים יותר. התעקשתי לסייע להם לסיים שירות צבאי. לא הסכמתי לשחרר בטרם עת".
אוכלוסייה אחרת שהותירה בו חותם בתפקידו הראשון מחוץ לסיירת היו הנגדים. "פגשתי מקרוב אנשים מאוד מסורים שזוכים למעט מאוד הערכה ומקבלים תגמול נמוך. אנשים שעובדים עד שעות מאוחרות ביותר. לא הבנתי איך על כל פיטורים של 50 או מאה עובדים באיזשהו מפעל או באיזושהי חברה חוסמים את המדינה, וכאן פיטרו 5,000 נגדים ואנשי קבע ראשוני ולא היו שום הפגנות".
במאי 2014, כחודש לפני חטיפת שלושת הנערים ותחילת מבצע "שובו אחים", קיבל גורדין את הפיקוד על חטיבת הנח"ל, שאותה הוביל גם במהלך מבצע צוק איתן, חודשיים אחר כך. "תפקיד אינטנסיבי שנפתח ברוח סערה", הוא מתאר. "קיבלתי חטיבה מוכנה. אנשים שנלחמו באופן מרשים. הדור לא נחלש ולא פוחת. זה קשקוש. פגשתי חבורה של גברים שיודעת לאן היא הולכת, יודעת מה המחיר שהיא עלולה לשלם, ובכל זאת הולכת לאן שנדרש".
בתמלילי ישיבות הקבינט מצוק איתן, שנחשפו השבוע ב"ידיעות אחרונות", עולות במלוא עוצמתן שתי התפיסות המנוגדות בנוגע לנחיצות המבצע. מבלי להיכנס לוויכוח הפוליטי בין בנט ליעלון, ועוד לפני שנחשף לפרסומים האחרונים, עמדתו המקצועית של מי שהיה מפקד חטיבת הנח"ל במבצע היא שצריך היה לפעול. "מול איום כזה כמו איום המנהרות לא היה נכון שנעמוד מנגד. לנו, לכוחות בשטח, הייתה משימה מוגדרת וברורה. נשארה באוויר רק הדילמה של בעיית עזה, שנמשכת עוד מלפני קום המדינה".
ואיך פותרים אותה?
"לא בטוח שיש פתרון לקונפליקט הזה. אני לא חושב שהייתה בעיה לכבוש את עזה, או להשתלט עליה, או להגיע לים. זו פשוט שאלה אסטרטגית־מדינית שתלויה באוויר".
שישה לוחמים איבד גורדין בצוק איתן: ארבעה מחטיבת הנח"ל, אחד מחיל השריון ואחד מההנדסה הקרבית. לדבריו, בין רבע לשליש מהמחבלים בגזרתו נהרגו. "סיימנו את המבצע עם ארבעה או חמישה צל"שים, ועם חקירת מצ"ח אחת או שתיים, ולשמחתי ללא כתב אישום".
נשמעה ביקורת רבה על משפטיזציה בצה"ל.
"בלחימה, ודאי בשטחים עירוניים, כשהאויב פועל מתוך אוכלוסייה אזרחית, אי־אפשר לפעול כמו במעצר באיו"ש, כשהשטח בידינו. אני חשבתי שצריך תחקיר מבצעי ולא חקירות. מדובר במפקדים שלחמו שבועות ארוכים ולא חטאו בפן הערכי, וכשפגעו בחפים מפשע זה לא נעשה בזדון. כן, פגענו באזרחים. אבל מצד שני, אי־הפגיעה בהם הייתה יכולה להביא לסכנת אמת. באזור בית־לאהיה, למשל, הלוחמים פגעו באדם מבוגר, וכשהם ניגשו לעזור לו הוא זרק עליהם רימון. במקרה אחר רץ לעבר הכוח מישהו בצעקות 'אללה אכבר', סירב לעצור ונעצר רק בירי. בחיפוש לא נמצא עליו מטען. אבל אי־אפשר לראות את מה שמתרחש בתנאים כאלה בעין של חציית כביש בדיזנגוף שלא במעבר חצייה".
ובאיזו עין צריך לראות את משפט אלאור אזריה?
"אני חושב שיש הפרדה ברורה בין הדברים. במקרה של אזריה, האמירה הפיקודית הנורמטיבית נאמרה באופן ברור בצמוד לאירוע, אחרי התחקיר המבצעי. הדבר הזה ברור, ובית הדין הגיע להכרעת הדין. זה נראה לי תהליך טוב ונכון, אבל המסלול הפוליטי שליווה את זה מאוד הפריע בעיניי ופגע בכל הצדדים המעורבים: צה"ל, משפחת החייל והחברה הישראלית"...
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 05-02-2017 בשעה 09:30.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #20  
ישן 05-02-2017, 09:41
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם מפקד מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן, תא"ל א'. רק חלק ממנה מצורף והשאר בלינק
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

ראיון עם מפקד מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן, תא"ל א'. רק חלק ממנה מצורף והשאר בלינק



תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
סודי ביותר: מפקד מערך המבצעים המיוחדים של צה"ל בראיון ראשון
מהחטיפה של מוסטפא דיראני, לניסיון החילוץ של נחשון וקסמן, עד הטראומה של אסון צאלים; תא"ל א' פורש מצה"ל ומספר לראשונה על האירועים המכוננים בקריירה שלו
• בן כספית
• 03.02.2017
... א' נולד ביישוב לא גדול ליד חדרה. שיחק כדורגל, הגיע אפילו לנבחרת הנערים הלאומית. חלם על קריירה בהפועל חדרה. לא הקדיש מחשבה מיותרת לצבא. תכנן להיות ג'ובניק במחנה 80, ספורטאי מצטיין, לדפוק כרטיס שלוש שנים בצה"ל ולהמשיך בחייו. אבל אז קיבל החבר הכי טוב שלו זימון לקורס טיס (היום הוא מפקד בית הספר לטיסה) והוא עצמו זומן למבדקים לסיירת מטכ"ל.
"פתאום הבנתי שזה רציני", הוא אומר, "שזו הזדמנות של פעם בחיים. סיירת מטכ"ל, וואללה. אז הלכתי על זה. גיוס נובמבר 88, זה אני. סיימתי מסלול, נמצאתי מתאים לפיקוד. ואני בכלל ניסיתי לברוח מזה. מה לי ולפיקוד על אנשים?".
בעצם ניסית להיות ראש קטן ובצבא הגדילו לך את הראש?
"משהו כזה. כמה חודשים לפני שהתגייסתי, צה"ל חיסל את אבו ג'יהאד. אני זוכר ששמעתי על זה בהפסקת עשר בבית הספר ואמרתי לעצמי "וואללה, כאלה דברים אני רוצה לעשות".
לא תיארת לעצמך שתעשה דברים כאלה בדיוק.
"נכון. ואז הגעתי לסיירת מטכ"ל, ועברתי את הגיבושים, אבל בשלב הזה עוד חשבתי רק על מבצעים. לא על מסלול פיקודי. זה הצריך עוד שנתיים לפחות בצבא, וזה לא דיבר אלי. ובאמת, בשנים הראשונות עברתי את החוויות והמבצעים מסמרי השיער ביותר שאפשר להעלות על הדעת, דברים שאף פעם אי אפשר יהיה לדבר עליהם".
מהי החוויה המכוננת הראשונה שלך ביחידה?
"ללא ספק שיח אטד".
למי שלא מבין, הכוונה לאסון צאלים ב'.
"כן. אני בן 22 בסך הכל. סגן צעיר, שמבחינתו גם השמיים אינם הגבול. מלא ביטחון עצמי, אנרגיה. אומר לעצמו, מה זאת אומרת בלתי אפשרי? אנחנו יודעים לעשות הכל! אנחנו יכולים לא לישון חודשים, להגיע לכל מקום, לנווט לכל מטרה, כמה שצריך. ואנחנו נכנסים לחודשים של עבודה מטורפת והכנות מואצות, אין יום ואין לילה, הכל סביב המשימה הזו".
למי שלא יודע, מדובר ברעיון להתנקש בחייו של שליט עיראק סדאם חוסיין באמצעות טיל מונחה שכוח של הסיירת ינעל עליו מרחוק, בעומק עיראק, הודות למודיעין מדויק שהיה אז לצבא על אירוע מסוים שהוא היה אמור להשתתף בו בעצמו.
בשלב הזה אתם יודעים על מה אתם עובדים, או רק פועלים באופן טכני בלי לדעת מי המטרה ואיפה?
"בהתחלה אנחנו לא יודעים. רק לקראת סוף ההכנות אנחנו מבינים".
אתם לא אומרים לעצמכם, רגע, זה מטורף?
"לא. להפך, זה מטריף אותנו. זה מכניס כמות עצומה של אדרנלין. אני חוזר ליום שבו גיליתי על חיסול אבו ג'יהאד ואומר לעצמי שבשביל זה אני כאן. בשביל מבצעים כאלה. אנחנו לוחמים צעירים. היינו בהיי. ואז, התקלה האיומה ההיא".
איפה אתה פיזית ברגע שנורה טיל "חי" על כוח שלנו שמדמה אויב?
"אני בכוח הקדמי, עם דורון קמפל, שהיה מפקד המבצע. אנחנו על גבעה, 200 מטר מהגבעה שעליה היו החיילים שספגו את הטיל. אני עם משקפת ג'יירו, זה היה חדש. אני מחזיק אותה והיא נותנת תחושה שאתה ממש נכנס לתוך התמונה. והיא זזה לאט, התמונה, ותנועת היד עדינה, והפרטים מסתדרים בתוך הפריים, ואני רואה פתאום קילוח דק של עשן לבן, אחרי הפגיעה. וחולפת בי המחשבה בוא'נה, השקיעו פה בפירוטכניקה עד הפרט האחרון. כולל העשן שמדמה פגיעה של טיל. באמת כל הכבוד. ואני רואה שכל הכוח שהיה על הגבעה נופל. ואני אומר 'וואו', יש גם דימוי של כוח נופל, באמת חשבו על כל הפרטים. הרי עשינו בעבר תרגילים כאלה, ודימינו אויב, וכמה פעמים אתה יכול לקום וליפול? אבל אז אני שומע את קמפל אומר שתי מילים: 'אוי, לא'. זה מה שהוא אומר, סנטימטר מהאוזן שלי. והוא צועק פתאום 'חדל', ושוב 'חדל', ואני צועק אחריו 'חדל', ותוך שנייה אני מבין. אני מבין מה קרה. ואנחנו רצים לגבעה".
אתם בעצם הראשונים שמגיעים לאזור האסון?
"כן. ממש עניין של הרף עין. ואני מכוון את האמבולנס, שפוחד להיכנס כדי לא לשקוע בחול, ואני הופך לאוטומט".
אתה זוכר את המראות האלה?
"בשלב הזה אתה פועל כמו רובוט. אתה אוסף חלקי גוף, אתה נמצא בתודעה של אירוע סודי, מסווג, וממש אוסף חלקים של גופות של חברים שלך. חלק מהם אני מכיר מצוין, הרי אנחנו יחידה קטנה, אינטימית. בלילה הקודם אני עוד תרגלתי איתם. וזה נגמר, ואני עולה לאוטובוס ומתרסק. פשוט נרדם, ומתעורר ביחידה ושואל את עצמי 'תגיד, איפה הרגשות שלך? איך אתה נרדם אחרי דבר כזה?'. ואני מבין, לימים, שזה היה מנגנון הגנה ואולי גם עדות לעייפות הקיצונית שהיינו בה. זו החוויה המבצעית המכוננת הראשונה שלי".
איך ממשיכים הלאה?
"זה טלטלה ענקית. כל היחידה נראית אחרת לגמרי. בכלל, 1992 לא הייתה שנה טובה. קצת קודם היה אסון ההתייבשות של שני חיילים במסלול. ואתה מכייל את עצמך מחדש ובעיקר אוסף תובנות חשובות להמשך הדרך. איפה הגבולות, מתי אפשר להמשיך לדחוף הלאה ומתי צריך לעצור? זו היחידה הכי טובה בצבא ואם זה קרה אצלנו, ביהלום שבכתר, זה צריך להדליק נורות אזהרה".
מה עם עצם הרעיון המטורלל להרוג את סדאם חוסיין בעיראק? מישהו שואל שאלות, עולות תהיות? ואולי היום, בדיעבד?
"אני לא יודע לשים את האצבע על דבר אחד, עניין אחד, סיבה אחת שבגללה קרה מה שקרה. גם לא הייתי בפוזיציה שראיתי את כל התמונה. הייתי חייל, קצין אומנם, אבל חייל שירד לשטח ביום ראשון, חזר ביום שישי, ישן כל השבת וחזר לשטח. היה פה מגוון שלם של אלמנטים, כולל עייפות, תקלת קשר, לוחות זמנים.
אני לא מאלה שחושבים שעודף התחכום הוא זה שגרם למה שקרה. בתחבולות תעשה מלחמה, כבר עשינו מבצעים יותר מטורפים. גם באנטבה הייתה יכולה להיות תקלה לא צפויה שתהפוך את המבצע למשהו אחר לגמרי. אני חושב שהסלוגן שלנו, 'רק המעז מנצח', עומד במבחן הזמן בסופו של דבר. זו ססמה ששאבנו מהיחידות המיוחדות של הבריטים, בפיקודו של דיוויד סטירלינג. אלה שתי מילים פשוטות. היום אני יודע שהתרגום שלהן הוא לא 'בוא ניקח סיבובים מסוכנים'. גם לא 'בואו נקפוץ מראש הצוק לתוך הבריכה'. זה בדיוק הפוך: צריך לקחת סיכונים, אבל באופן מחושב. העסק כולו מסוכן, זה לא מדע מדויק, אבל צריך למזער את הסיכונים באמצעות אימונים, ידע, ניסיון, איסוף מודיעין.
"גם בסיירת מטכ"ל וגם ביחידה הטכנולוגית אין מלאכים ואין קוסמים. אין תחליף לאימונים, עוד אימונים ושוב אימונים. בסוף יש כאן אנשים מסורים, עם הרבה ידע, רצון והעזה, שעושים דברים שלא נעשו מעולם. זו תובנה שהגעתי אליה בסוף התפקיד שלי במ"מ. אנחנו נמצאים הרי בדיסוננס קוגניטיבי מובנה כמעט כל הזמן: המבצעים המיוחדים תמיד עושים משהו חדש, ראשוני, שלא נעשה קודם. אנחנו מבינים שאלו הבעיות הכי גדולות של המדינה, וזה הייעוד שלנו. אנחנו מבינים מה יקרה אם לא נצליח. מהו מחיר הטעות. גם מבחינה מודיעינית, כי פשוט לא יהיה מודיעין נדרש, וגם בתחומים אחרים. זה אמור להלך עלינו אימים, לשתק אותנו, לגרום לנו לא לקחת סיכונים. מצד שני, הרצון והדחיפה כל הזמן לפרוץ ולעשות את הבלתי אפשרי ולהביא למדינה את המודיעין הנחוץ לה".
איך מאזנים בין האינטרסים והתחושות הצולבים האלה? יש איזה מערך שיעור או דף הוראות שבסוף דוחפים אותך לאשר מבצע איקס ולפסול מבצע וואי?
"לא. אין 'מנואל' מסודר לדברים האלה. זה עניין של ניסיון, של תחושה. בסוף, אני ערב לך שאנחנו עושים מבצעים מסמרי שיער, כל הזמן. אבל זה לא מדע מדויק. לא סתם אומרים ‘אמנות הפיקוד' ולא ‘מדע הפיקוד'. ניהול סיכונים במבצעים מיוחדים זה אמנות שאתה גדל לתוכה. אני שואל את עצמי כל הזמן, וגם נשאל על ידי מפקדי, האם משוואת הסיכון־תועלת מוצדקת? באילו פרמטרים מזינים משוואה כזו? החוכמה היא לא כמות הפרמטרים אלא המשקל הסגולי של כל אחד מהם בתוך המשוואה. אני זוכר הרבה שיחות כאלו עם רמטכ"לים, עם שרי ביטחון. האם הסיכון מצדיק את הפוטנציאל של הפעולה, את הערכיות שלנו כמבצעיה? אתה יודע, זה מצחיק, אבל את השאלה הזו אפילו שאלתי את עצמי בהקשר של הראיון הזה איתך כאן. בשביל מה אני צריך את זה?".
אני מאחל לך שכל הסיכונים שתיקח בחיים יהיו כאלה. הרי אנחנו אפילו לא יכולים לציין את שמך או לפרסם את תמונתך.
"נכון, ועדיין לא נוח לי להיחשף ככה. אבל מה שגרם לי לקבל את ההחלטה הוא הדבר הזה שנקרא 'אמון הציבור' בצה"ל. אני חושב שזו מטרה רצינית. האמון הזה הוא איתן ושברירי בעת ובעונה אחת. יש לו גם צד שני, שזה אמון המשרתים בנחיצות השירות ובהערכה שהם מקבלים על שירותם. כל הדברים האלה אינם מובנים מאליהם. הרמטכ"ל מרבה לדבר עליהם. המפגש הזה שלי עם תקשורת, הראשון והאחרון, הוא הזדמנות להביע הערכה למשרתים. אבל גם לחדד את המסר. אם האנשים לא ירגישו שמה שהם עושים נחוץ וחיוני למדינה ולעם, אם הם לא ירגישו גם את המשוב מהציבור, את העובדה שהציבור מבין ומעריך את זה, לא נגיע לשום מקום. זו משוואה.
"רוב האנשים שאני מדבר עליהם, יש להם דרישה וביקוש במקומות מחוץ לצבא. מי שנמצא בעולמות שלנו לא צריך שיסבירו לו על חשיבות השירות. אנחנו חשים את ביטחון המדינה בקצות האצבעות שלנו יום־יום. אנחנו רואים את פערי המודיעין, אנחנו רואים את התוצאות שאנחנו מביאים ואת הדלתא שהן מייצרות. החשיבות של מה שאנחנו עושים ברורה לנו. ההערכה של הציבור למה שאנחנו עושים, זה דבר שאנחנו לא יודעים לייצר בעצמנו. בסוף, נוצר כאן מרקם מאוד רגיש, ולכן אני מנצל את השיחה שלנו כדי להביע הערכה למשרתים. ואתה יודע מה? בעיקר למשפחות שלהם. דווקא המשפחות, שחלק מהן לא יודעות מה המשרת עושה בדיוק, אבל הן משלמות את המחיר הכבד. נוצר כאן חוזה לא שוויוני בין הצדדים, שבו המשפחה היא שותפה שווה בנטל, אבל לא שותפה בנכס, כי היא לעולם לא תדע מה המשרת בדיוק עשה ומה הביא. אז אני אומר כאן תודה למשפחות. על השותפות, על הוויתור. זה לא מובן מאליו.
"ברוב המקרים, המשרתים היו עובדים במשרד יותר יפה ונוח, מרוויחים יותר ומשקיעים הרבה פחות, אם לא היו נשארים בצבא. אבל הם נשארים. אנחנו, המדינה והציבור, היינו רוצים שאנשי הצבא שלנו יהיו כאלה שבחרו להיות בצבא למרות האלטרנטיבות הקורצות. לא כאלה שנאלצו להישאר בצבא כי לא הייתה להם ברירה אחרת. אנחנו לא רוצים צבא בינוני. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו צבא בינוני. שני דברים מחזיקים את האנשים האלה בצבא: האתגר וההערכה שהם מקבלים מהציבור. הפידבק. אנשים רוצים לעשות דברים חשובים, ולהרגיש שזה חשוב. אם זה לא יהיה חשוב, יעדיפו ללכת ולעשות אקזיט. אז אני מנסה כאן לתרום לאמון הציבור במשרתיו, זה הכל".
היד הנעלמה
אנחנו מגיעים לסיפור מוסטפא דיראני, שנת 1994. "בהתחלה בכלל לא הייתי משובץ לפעולה הזו", א' מגלה, "הרכיבו כוח שהתאמן חצי שנה. אכלתי את הלב, רציתי להצטרף, אבל זה היה בלתי אפשרי כי הייתי משובץ למבצעים אחרים. היד הנעלמה שכיוונה את כל הקריירה שלי התערבה גם הפעם. הפעולה נדחתה, הכוח פורק. כשהורכב מחדש, לקראת ביצוע, כבר הייתי בפנים".
בן כמה היית?
"בן 24. ובאמת, לדברים כאלה התגייסתי. להביא את מי שהחזיק את רון ארד בשבי, כדי לנסות להגיע למודיעין שיפענח את תעלומת היעלמותו. כשחשבתי על היחידה ועל מה שעושים בה, זה היה הדבר".
והפעולה עצמה?
"מבצע חווייתי חזק מאוד. נדמה לי שהיה חודש מאי. בתנועה לעבר היעד כל צלע ההר הייתה מלאה דובדבנים. זו העונה. ואני מוצא את עצמי קוטף וטועם, תוך כדי התקדמות. קשה היה להתאפק. היה נוף מדהים. לילה, כל הבקאע הלבנוני למרגלותינו. בכוח היו גם ליאור לוטן, הרצי הלוי, שחר ארגמן, עמנואל מורנו. מולנו הרי הלבנון, סוריה באופק. אני הייתי בכוח הפריצה, שאמור להגיע ראשון לדלת הראשית. התאמנו חודשים ארוכים. הסלוגן באימונים היה 'בלט בחדרים'. אז זה לא שהפכנו את לוחמי סיירת מטכ"ל לבלרינות שרוקדות בלט, אבל המושג הזה בא לבטא את המורכבות של תכנון וביצוע פריצה לבית בעומק לבנון, באמצע הלילה, משלושה כיוונים שונים, כשצריך גם ללכוד את דיראני וגם לדאוג שאף אחד לא ייפגע, שכל הכפר לא יתעורר, לנטרל איומים.
צריך בעצם לדעת לרקוד בלט, להיות נעול על המשימה, להיות מתואמים, לדעת להתפצל בזמן, שכל אחד יידע לרוץ למקום שלו. דורון אביטל, שהיה מפקד היחידה, המציא מונח נוסף, שזה 'איפוק לצד דריכות'. בעיקר במצבי סיכון כאלה. אחת המטרות, חוץ מלהביא את דיראני, הייתה לעשות כמה שפחות נזק אגבי. לא לפגוע בבלתי מעורבים. קודם כל, כי אלה ערכי צה"ל. אבל יש עוד משהו. זה גם מעצים את צה"ל ואת יכולותיו. גם הגענו לכפר, באמצע הבקאע, באמצע הלילה, נפלנו על הבן אדם במיטתו, שלפנו אותו ממנה ויצאנו בחזרה, בלי שאף אחד נפגע, כמעט בלי שכדור נורה. זו הרתעה".
זה גם מבצע שפועל על התודעה של האויב.
"כן. בערבית אומרים 'להוציא את השערה מהבצק'. להוציא את השערה בלי לקלקל שום דבר מסביב. ואנחנו הצלחנו. וזה יכול היה להתפספס. למשל, כשאח של דיראני מוציא פרצוף מהחלון, ותוך שנייה יש עליו ועל הקיר ריצודים של לפחות שמונה צייני לייזר, אבל אף אחד לא יורה והוא נכנס בחזרה. זה איפוק לצד דריכות".
זה לא סיכן את הכוח?
"לא. זה היה באותו קומפלס, באגף צדדי, ולקחנו את הסיכון. עוד קודם, בפריצה לבית, היה אירוע מצחיק. היינו כמה כוחות שפרצו במקביל, כל אחד ממקום אחר, לאחר ספירה לאחור מתואמת. הכוח שלי אמור היה להגיע ראשון לדלת הראשית. היינו אמורים להיכנס ראשונים לחדר השינה, שבו ישן דיראני. איכשהו, אני באמת לא יודע איך, כשהגענו אני כבר רואה את ליאור לוטן במרכז הבית. הוא כנראה יצא כמה שניות קודם. בכל מקרה, הוא נכנס לחדר, אני אחריו, ותוך שנייה הוא כבר על דיראני. הוא זינק עליו בשנייה שדיראני התעורר והושיט את היד לכיוון השידה, שם היה האקדח. הם נפלו יחד על הרצפה והחלו להתגושש, וכאן כבר לדיראני לא היה הרבה סיכוי. אשתו של דיראני בינתיים נאזקה, כמו שאר בני הבית, ואני ולוחם נוסף התחלנו תשאול שטחי של האנשים. בשלב הזה גברת דיראני מתחילה לצרוח".
לא נעים.
"גם מסוכן. לכל אחד מאיתנו הייתה משימה. לאף אחד לא הייתה משימה ספציפית לדאוג לשקט. המטרה היא למזער את הרעש, לא להעיר את הכפר, להישאר שם כמה שפחות. והיא צורחת ומעירה מתים מקברם. וכאן נכנס לתמונה עמנואל מורנו ז"ל. עם מורנו עשיתי את כל השירות ביחד. כמעט מהיום הראשון. היינו באותה פלגה. יצאנו לפעולות ביחד. גם לפעולה הזו. אז האישה של דיראני מפסיקה פתאום לצעוק, ונהיה שקט. ואני מסתכל מעבר לכתף, להבין איך נהיה שקט, ואני רואה את מורנו פשוט שם לה ז'קט על הכתפיים, והיא נרגעת ומשתתקת. ובעצם אני מבין שהיא צרחה לא כי חקרו את בעלה, אלא כי הבית היה מלא גברים זרים והיא הייתה די מעורטלת. מורנו הבין את זה. הבין שזה עניין של תרבות ופשוט שם עליה את הז'קט, והכל נרגע. ואתה מבין שאפשר היה גם להשתיק אותה אחרת, אבל בחרנו במעשה הנכון והחכם, ולטעמי גם הערכי. דאגנו לכבודה. זו הייתה סיטואציה מורכבת, ויצאנו ממנה. שמע, בסופו של יום מהפעולה של הבאת דיראני אף אחד לא נפגע, וזה די מדהים בעיני".
כמעט בלתי נתפס.
"כן. ירינו, אם אני זוכר נכון, שמונה כדורים בטוטאל. בהשתלטות לא נורה אף כדור. סיימנו, יצאנו מהבית, ספרנו את עצמנו, ניתקנו מגע. הכוח האחורי, שיוצא אחרון, זה הרצי הלוי, אני ושחר ארגמן. בשלב הזה האח של דיראני שוב יוצא למרפסת, אנחנו 50 מטר משם, חושך, והוא עם נשק. פה, זה כבר מצב אחר ממה שתיארתי קודם. אני יריתי שני כדורים. ראיתי אותו נופל. אני לא זוכר אם הרצי ושחר ירו. ניתקנו מגע. בהמשך עוד עברנו בין מבנים, ירינו עוד כמה יריות ועלינו למסוקים. צריך לתת שאפו גדול לטייסים שנחתו בין בולדרים באזור קשה. התחלנו להמריא ואנחנו כבר רואים את המרצדסים מגיעים לאזור, ופתאום בספירה חסר לנו חייל".
אלוהים. כאילו הבאתם את דיראני ואולי השארתם רון ארד חדש בשטח.
"בדיוק. והיו כמה שניות של חרדה, והחיים חולפים לנגד העיניים, ובספירה החוזרת מתברר שכולם נמצאים, ונשמנו לרווחה. ולמחרת, אחרי שכבר חזרנו, התברר שאחיו של דיראני לא נפגע. בפעם השנייה בחרנו לירות כי היה סיכון גבוה לכוח, אבל להגיד לך שקיווינו שהרגנו אותו? ממש לא. חשבנו שההישג שלנו יהיה גדול יותר אם אף אחד לא ייפגע שלא לצורך".
שבוע מטורף
א' היה שותף גם בפעולה לשחרורו של החייל החטוף נחשון וקסמן, שלא צלחה. "זה קרה ארבעה־חמישה חודשים אחרי דיראני", הוא נזכר. "היה שבוע מטורף, רצנו לעזה, חזרנו לביר נבאלה. כוח הפריצה מבוסס פחות או יותר על כוח דיראני. המיומנויות הנדרשות דומות. להגיע, להתגנב, להשתלט. וכאן יש כישלון. לא הצלחנו".
ואיבדתם את ניר פורז.
"נכון. בכוח הזה אני עם ליאור לוטן בדלת הפריצה הראשית. היו שתי דלתות, דלת כניסה ראשית, גרם מדרגות, ואז עוד דלת כניסה לבית עצמו. כשהגענו לדלת הראשונה ראינו שהיא נעולה. היה צריך לפוצץ אותה. היה ברור שעקרון ההפתעה נגמר וזה מוריד מיד את הסיכוי בצורה תלולה, ואתה גם מבין שהסיכוי שלך להגיע ראשון פנימה יורד מאוד. ובספירה לאחור, אותו 3־2־1 מוכר, אתה כבר לא מרגיש טוב, אתה מבין שהעסק לא דופק. מלכתחילה זו משימה מאוד קשה, ועכשיו היא כמעט בלתי אפשרית. אבל אי אפשר לחזור אחורה, ומה שלוקח אותך קדימה זו הקבוצה שאתה חלק ממנה, והמשימה. ואתה רץ קדימה אל האש ויודע שזה יכול להיגמר לא טוב. ואני אכן נפצעתי שם ברגל, בירי שבוצע מתוך הבית. פוצצנו את הדלת שלנו, כשהגענו לתוך הבית כבר היה שם קרב בפנים, אחד הכדורים שנורו פגע לי בירך. ארבעה חודשים אחר כך כבר הייתי במבצע אחר".
הכרת את ניר פורז?
"כן. ברור. הוא היה איתנו גם בדיראני. הכרתי אותו מצוין".
איך מנהלים סיכונים לקראת פעולה כזו? הרי בניגוד לדיראני, שישן במיטתו ולא חושד, כאן זה חטוף שמוחזק על ידי כוח שנמצא בערנות מתמדת, מחכה לכם. הרי הסיכוי מלכתחילה נמוך מאוד.
"לסיכון מחושב יש כמה רמות. כשראש ממשלה או שר ביטחון עושה חישובי סיכון־תועלת, יש שם ממדים נוספים רבים, מעבר להחלטות שלנו בדרג המבצע. יש שם ממדים מדיניים, הרתעתיים ואחרים. האם המשוואה בפעולת חילוץ וקסמן הייתה לא סבירה במובן אופרטיבי? אני לא חושב ככה. היא הייתה מסוכנת יותר, מורכבת יותר. האם זה סיכון שראוי לקחת? בחילוץ בני ערובה, הנחת העבודה היא שיהיו נפגעים. זה לא מבצע מ"מ חשאי קלאסי. כן, יכולים להיפגע, וזה חלק מהאתוס שלנו ומהכשירות המבצעית. אני לא חושב שהיה כאן משהו בלתי סביר. אנחנו יודעים לעשות דברים כאלה".
טלפון מאשכנזי
א' השלים מסלול ביחידה, יצא ללימודים (משפטים ומינהל עסקים), נשלף מהם פעם, ופעמיים, להקפצות דחופות ולמבצעים שלא סבלו דיחוי. הוא הכיר את אשתו (הייתה חובשת, ביחידה כמובן), הקים משפחה, חזר ליחידה ומונה למפל"ג. אחר כך חזר ללימודים, ושוב נשלף מהם, על ידי ניצן אלון, ושוב השאיר את הספרים מאחור והלך לעשות את הדבר האמיתי.
אחר כך זכה להקים, יש מאין, את המל"ת, המרכז למבצעי תודעה. "אלה מבצעים שאנחנו עושים כדי להשפיע על תודעת האויב", הוא מסביר. "זה עולם אחר, רך יותר, מורכב יותר, הקמתי את היחידה הזו מאפס, למדתי דברים חדשים"....
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #21  
ישן 11-02-2017, 11:07
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם האלוף יואל סטריק. רק חלק ממנה מצורף והשאר בלינק
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

"כיפת ברזל הכניסה את העורף לשאננות"
רק חלק ממנה מצורף והשאר בלינק

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
"כיפת ברזל הכניסה את העורף לשאננות"
מפקד פיקוד העורף היוצא, אלוף יואל סטריק, מאמין שהמלחמה הבאה תהיה שונה מכל מה שראינו עד כה - אלפי רקטות ביום בעימות בצפון, מאות בעזה ופינוי אזרחים מיישובים סמוכים לגדר • רגע לפני כניסתו לתפקיד אלוף פיקוד צפון, הוא העניק ראיון בלעדי ל"ישראל השבוע"

  • יואב לימור
  • 10.02.2017
ראש אגף המבצעים ב"אין לי ספק שהעורף הישראלי יעמוד איתן במלחמה הבאה וייתן לצה"ל את הזמן להילחם, אבל התפקיד שלנו בחזית יהיה לקצר משמעותית את משך המערכה כדי לצמצם את הפגיעה בעורף", כך אומר אלוף פיקוד העורף היוצא, יואל סטריק.
בראיון בלעדי לישראל השבוע, רגע אחרי שהעביר את האחריות על העורף ורגע לפני שהוא מקבל את האחריות לחזית העיקרית של צה"ל כאלוף פיקוד הצפון, קובע סטריק כי מוכנות העורף טובה מכפי שנהוג לחשוב, אך עדיין חסרה. "יש יותר מחצי כוס מלאה, למרות שצריך להיות ברור: המלחמה הבאה תהיה חוויה מסוג אחר, מאתגרת מאוד, עם הפרעה תפקודית משמעותית, אבל ניתן יהיה להתמודד איתה אם נפעל כראוי"...

...
בצוק איתן חמאס מיקד מאמץ על האזרחים ביישובים סמוכי הגדר משום שהוא זיהה אותם כנקודת תורפה.
"האויב ינסה להפתיע במלחמה הבאה, לזעזע את אמות הסיפים. לעשות איזושהי חדירה לשטחנו ולהשתלט על תא שטח, לבודד אותו לפרק זמן".
להשתלט על מוצב? קיבוץ?
"למשל. וזה מחייב אותנו לשנות תפיסה ולהבין שיש כאן משהו אחר, ולהיערך אליו. במקומות שאין צורך, רצוי שלא יהיו אזרחים, כי יש הבדל עצום בין יישוב שיש בו אוכלוסייה ליישוב ריק. ואם יש יישוב שמאוים באש ישירת מסלול ושטוחת מסלול ותלולת מסלול, ויש חשש שיחדרו אליו מחבלים, אין לי שום בעיה לפנות אותו גם כדי לסכן כמה שפחות אזרחים וגם כדי לשפר את חופש הפעולה המבצעי של צה"ל. זה לא ייעשה בצורה גורפת אלא במשורה, על פי הערכות מצב, ולזה אנחנו מתכוננים".
ומה עם האתוס שלא מתפנים?
"האתוס הוא אתוס הניצחון. צריך לנצח. ופינוי זה אמצעי. הרי היישוב הוא לא חלק מתפיסת ההגנה של צה"ל, ואני לא רואה שום סיבה שגברת בת 85 ממשגב עם או מנרה תמצא את עצמה לכודה, מנותקת, מבודדת, כתוצאה מכך שאויב חדר לקיבוץ שלה. אני מעדיף שהאויב יפגוש יישוב ריק, ולי כצבא יהיה הרבה יותר קל להגיע אליו ולטפל בו כשאין בסביבה אזרחים. ולכן אין פה עניין של אתוס, אלא של הגנה על חיי אזרחים ושיפור היעילות המבצעית של צה"ל".
בקיצור, במערכה הבאה כל מי שגר סמוך לגדר בצפון או בעזה יפונה.
"אני לא יודע אם כולם כי אנחנו מכינים הרבה יותר ממה שנעשה, אבל יהיה פינוי של אזרחים. מפקדי מחלקות שלי בחטיבת החילוץ חתומים על יישובים, והם יודעים בדיוק את מי הם מפנים ולאן. החוכמה תהיה לעשות את זה בזמן, כי אם אתה מפנה מוקדם מדי אתה עלול לגרום נזק, ואם תתעכב אתה עלול גם כן לגרום נזק".
ומה עם המרכיב התודעתי? הרי ברגע שתפנה אזרחים האויב יגיד שהוא ניצח כי אתה ברחת.
"לא משנה מה נעשה ומה נספר, הוא בכל מקרה יגיד את זה. אנחנו צריכים לספר את הסיפור שלנו, וגם להכשיר את הלבבות לקראת זה. אני חושב שהאזרחים כבר מבינים שיש תוכניות כאלה".
"הממ"ד נותן הגנה לא רעה"
על פי כל ההערכות, המלחמה הבאה תכלול פגיעה נרחבת בתשתיות בישראל. סטריק מעריך שבחלק מהאזורים לא יהיה חשמל לפרקי זמן של 48-24 שעות, ואולי אף יותר.
"חשמל הוא קריטי, הוא משפיע על הכל, ולכן אנחנו נערכים ביחד עם חברת החשמל לתת פתרונות בחירום, אבל יש גם דברים שהאזרחים יכולים לעשות, למשל לקנות קופסת חיבורים לגנרטור, וגנרטור קטן, ולאפשר לעצמם בכסף יחסית קטן עצמאות בחירום".
אילו מערכות קריטיות נוספות ייפגעו?
"תקשורת היא קריטית, ואני מניח שגם היא תשובש לפרקי זמן. אבל לא יהיו בעיות של מים וגם לא של מזון, ואפילו לא של טיפול רפואי. בסוף, כאשר מערכת הבריאות תמתח את עצמה ותעשה שינוי תצורה ותפתח את המרחבים המוגנים, יהיו לה אלפי מיטות לטיפול במי שצריך. מה שכן, אזרחים שמאושפזים עכשיו אבל לא צריכים טיפול דחוף, ישוחררו ויקבלו את הטיפולים שלהם רק אחרי המלחמה".
חומרים מסוכנים? מיכל האמוניה בחיפה?
"חתמתי לפני שבוע על תצהיר לבית המשפט שאומר את מה שיש לנו מבחינה מקצועית, וגם הקמנו מערכת של חיישנים שמנטרת לנו את המצב שם".
ומה זה עוזר מול הטיל שיבוא?
"זה לא עוזר, אבל כדי לגרום לנזק משמעותי - כמו זה שמתואר בתקשורת - אתה צריך לפחות חיל אוויר, ולכן זה לא יקרה. אני אומר באחריות: חלק מהדברים שנאמרים ומתפרסמים הם אגדות אורבניות".
כלומר שרקטה או טיל לא יכולים לגרום קטסטרופה?
"לא".
ובכל זאת, לא נכון להוציא את החומרים האלה משם?
"אני לא השר להגנת הסביבה, ולמרות זאת בוודאי שנכון להוציא את זה משם. אבל אל מול האיום שקיים אנחנו נותנים מענה טוב, וממילא בשעת חירום נפחית את כמות החומרים ואף ספינה לא תגיע. אז האם אפשר לתקוף ספינה כזאת בהפתעה? ברור שכן. אבל אפשר גם לתקוף את הכנסת בהפתעה, אז נפנה אותה?"
אז מה כן מטריד אותך?
"אנשים בעלי צרכים מיוחדים שאתה לא יכול להכניס למקלט או לממ"ד, משמעת אזרחית בהקשר של התכנסויות המוניות, אוכלוסייה שלא תקשיב להנחיות ותיפגע".
אתה לא מוטרד מכך שיקרסו בתל אביב בניינים?
"לא יקרסו בניינים. יכולה להיות פגיעה קשה בבניין, יכולים להיות הרוגים, אבל לא יהיו בניינים שייפלו פה בכמויות".
גם לא מטיל עם 750 קילוגרם חומר נפץ?
"זה לא יקרה, ואני מסתמך על המומחים הגדולים ביותר בארץ. בסוף יש פה בנייה טובה, ועם הממ"דים וחדרי המדרגות הם נותנים הגנה לא רעה".
מה פערי המיגון בערים הגדולות?
"בחיפה, למשל, יש רק 60% עם מיגון מספק, כלומר ל־40% אין מענה מיגוני".
בתל אביב מן הסתם המספרים דומים.
"בתל אביב היקף ההפרעה יהיה קטן בהרבה. זה נכון שמה שיגיע יהיה יותר כבד ובעייתי, אבל הרוב ייורט, וממילא אין להם את אותה כמות של רקטות לטווח ארוך כמו זאת שהם מסוגלים לשגר על כרמיאל או עכו".
ומה יקרה בתרחיש של רעידת אדמה, כי סטטיסטית - פעם במאה שנה יש פה רעידת אדמה משמעותית.
"זה תרחיש הרבה יותר מסובך, שמותח ומאתגר אותך ומביא אותך עד לקצה מהר, ובהפתעה, אבל זה תרחיש קיצון".
ובכל זאת, שר הביטחון הנחה אתכם להכניס את הנושא לתוכניות העבודה של צה"ל.
"והוא עשה זאת בצדק, ובניגוד להמלצה שלי כמפקד פיקוד העורף".
על מה אתה חשבת שצריך לשים דגש?
"על מלחמה".
ולמה הוא חשב אחרת?
"מתוך הבנה שנקודת התורפה העיקרית היא משרדי הממשלה, ובעיקר התיאום ביניהם, ומאחר שהתרגיל האחרון לרעידת אדמה היה ב־2012 הגיע הזמן לרענן את הנושא".
אנחנו בכלל ערוכים לזה?
"באירועים כאלה המענה הראשוני הוא תמיד על בסיס הכוחות המקומיים, כלומר אזרחים שיגיעו למקום וייתנו מענה ראשוני. גם בקריסת החניון ברמת החייל, מי שהגיעו ראשונים למקום היו אזרחים. אני שואף שצוותים שלי יגיעו בתוך דקות לכל זירה לפחות כדי לאמוד את הנזק, אבל מי שיהיו שם, שיעזרו, יהיו האזרחים".
מה הדברים שדחוף לעשות?
"להאיץ באופן מערכתי את תהליך חיזוק המבנים בישראל. ההבדל בין בניין משנות ה־50 או ה־70 שחווה רעידת אדמה לבין בניין מחוזק הוא של 100-50 אזרחים לכודים, הרוגים חלקם. הדבר השני הוא לדעת להעביר אחריות מהר: כיום, באירועים כאלה, האחריות היא של משטרת ישראל וצה"ל רק מסייע לה, אבל לדעתי חייבים לתת לצה"ל להיות אחראי".
למה?
"המשטרה עשתה התקדמות אדירה בשנה האחרונה, ועדיין - צה"ל זאת מערכת שמתאמנת, מצוידת, עם יכולת לוגיסטית ואווירית ומודיעינית, עם כוח־אדם. אין עוד גוף כזה בישראל".
ועד כמה אנחנו יכולים להיות בטוחים שהדברים יעבדו כמו שצריך?
"אני לא יודע למה האזרח צריך לצפות. יהיו כשלים, יהיו בעיות, יהיו פערים. אנחנו צריכים לראות שמפעילים את מכונת המלחמה, ומפעילים אותה בזמן. ב־2006 לא הפעלנו אותה, לא הכרזנו על מצב מיוחד בעורף, לא הכרזנו על מל"ח, לא גייסנו מילואים בזמן. אם נעשה את כל זה, האזרח יקבל שירות הרבה יותר טוב".
האזרח רוצה לחייג לעירייה או לחברת החשמל או לפיקוד העורף, ולקבל תשובה.
"אנחנו עוסקים בזה, כי זה חלק מהחוסן. שתהיה מסוגל לצלצל ולקבל מענה, או להיכנס לאתר של הגוף הרלוונטי ולקבל תשובה מיידית. ועדיין, האזרח צריך לזכור שמלחמה או רעידת אדמה זה עסק קשה ומורכב, שעלול גם להיות עבורו קשה ומאתגר".
"להשגת המטרות יש מחיר"
בכל מלחמות ישראל בעבר החיילים נלחמו בחזית, והאזרחים בעורף תמכו בהם. מיקוד המאמץ של חיזבאללה וחמאס בעורף הישראלי - מתוך הבנה שמדובר בנקודת תורפה ישראלית שמאזנת את היתרון המבצעי האבסולוטי של צה"ל - מאיים לשנות את המשוואה הזאת במערכה הבאה, ולהוביל למצב שבו החזית העיקרית תהיה העורף.
סטריק חושב שהחברה הישראלית תעמוד באתגר הזה בהצלחה. "נכון שזה יהיה אתגר אחר מכפי שהכרנו בעבר, אבל אני חושב שבחזית יהיה יותר מורכב, ועם מחיר הרבה יותר משמעותי מזה שישלמו האזרחים בעורף. צריך לזכור שלחברה הישראלית קשה להתמודד עם העניין הזה של חיילים שנפגעים יותר מאשר עם אזרחים פגועים בעורף, אבל אם רוצים להשיג את מטרות המלחמה, ולנצח, ולא משנה אם זה בעזה או בלבנון, יש לזה מחיר שהוא הרבה יותר משמעותי מהיקף הנפגעים בעורף, כפי שראינו גם בצוק איתן".
אתה אומר שלציבור הישראלי יותר קשה לעכל נגמ"ש שהתפוצץ עם הרוגים חיילים מאשר רקטה שפגעה בבניין והרגה אזרחים?
"כן, זה מה שאני חושב, וזה גם מה שאני מעריך שיקרה".
ואיך אתה מתמודד עם זה? כי גם זה חלק מהחוסן הלאומי במלחמה.
"אתה משיג את מטרות המלחמה. הציבור מוכן לשלם את המחיר, ובתנאי שבקצה יש תוצאה".
ובכל זאת, תראה את החרדה של האזרחים למשל מנושא המנהרות.
"אני לא רוצה להיכנס לצד המבצעי של סוגיית המנהרות, אבל בהקשר של העורף טיפלנו במרחבים הרלוונטיים כך שנדע להנחות את האזרח ובמידת הצורך להזהיר אותו בזמן אמיתי במקרה שיש חדירה".
בסוף אתה מתמודד פה מול איום שהוא בעיקרו פסיכולוגי, מפני הלא נודע.
"זה אכן אתגר גדול, שאין לי אליו תשובה מוחצת. אבל אני חושב שקצת התבלבלנו כאשר לקחנו את האיום הזה, שהוא לא יותר מאיום טקטי־אופרטיבי, והפכנו אותו לאיום אסטרטגי קיומי על מדינת ישראל".
כלומר?
"עוד לפני עניין המנהרות ראינו כבר חיילים ואזרחים נהרגים בחדירות על־קרקעיות. כמפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה קברתי 42 חיילים ואזרחים שנהרגו בחדירות לנחל עוז ונצרים ואלי סיני. צריך למסגר את האיום ולתווך אותו לאזרח, ובעיקר להכניס אותו לפרופורציות: אם אנחנו נגיד שזה איום קיומי שמאיים על קיומנו, זה ישתק את הדרג המדיני ולא יאפשר לנו לקבל החלטות. זה מה שיקרה לנו".
ובכל זאת, זה איום.
"בהחלט, ואפילו איום חמור, אבל צה"ל עושה הכל כדי להתמודד איתו - הגנתית, התקפית, טכנולוגית - ובסוף, גם אם מנהרה כזאת תצליח, אז מה? ייהרגו חלילה 15 או 20 איש. זה דבר טוב? כמובן שלא. אבל האם זה ימוטט את מדינת ישראל? התשובה היא לא. חד־משמעית לא".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #22  
ישן 29-08-2017, 09:46
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
מפקד חיל האוויר הפורש, אמיר אשל, מסכם תקופה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

מפקד חיל האוויר הפורש, אמיר אשל, מסכם תקופה
חלק מן המאמר מצורף

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מפקד חיל האוויר הפורש, אמיר אשל, מסכם תקופה
מפקד חיל האוויר הפורש אמיר אשל מסכם כהונה ארוכה וסוערת שכללה את הגיחות לסוריה, כניסת הרוסים לזירה, הכנות לתקיפה באיראן ומאמר אחד צורב של גדעון לוי. האלוף, שרבים ראו בו פוטנציאל לרמטכ״ל, מגלה שעל אף שיפור היכולות, הישגו הגדול ביותר הוא דווקא מניעת מלחמה
  • עמוס הראל
  • 24.08.2017
יש מעט מאוד תפקידים בישראל שהאדם הממלא אותם משפיע על מצבה האסטרטגי של המדינה ועל מידת הביטחון המוענקת לאזרחיה. מפקד חיל האוויר הוא תפקיד כזה. העוצמה הצבאית האווירית, שבתקופות שקטות יחסית מופעלת רק באופן חלקי ולרוב הרחק מעיני הציבור, נותרה הערובה החשובה ביותר לביטחון ישראל, בנוסף לגב המדיני והסיוע הצבאי שהיא מקבלת מארצות הברית. עובדה זו קשורה באיכות המקצועית של אנשי החיל, במערכות הנשק עתירות התקציב ובמידה רבה גם בתרבות הארגונית הנהוגה בו, שעדיין נראית כקרובה־רחוקה (ולרוב מוצלחת יותר) של מה שמתרחש ביחידות צבא היבשה. אם צה"ל עדיין מתנהל במקרים רבים כמו גלגול מודרני של הפלמ"ח, חיל האוויר קרוב יותר לאינטל או למובילאיי. הקלישאה הישנה, שלפיה בעיני ה"ירוקים" חיל האוויר הוא צבא זר אבל ידידותי, נותרה נכונה.באמצע אוגוסט סיים האלוף אמיר אשל 40 שנות שירות בצה"ל, קצת יותר מחמש מהן כמפקד חיל האוויר. לצד המשימה המסורתית של מפקד החיל — הכנת החיל למלחמה — היתה לו משימה נוספת: הרחקת המלחמה ומניעת הגלישה אליה. זו ניכרה בשתי מערכות. הראשונה — התקיפות למניעת העברת אמצעי לחימה מתקדמים לחיזבאללה — התנהלה בעוצמה מוגבלת בלי שתידרדר למלחמה כוללת בצפון. לשנייה — הפצצת מתקני הגרעין של איראן — החיל לא יצא כלל אף על פי שהתכונן אליה במרץ, עניין שאשל מילא בו תפקיד חשוב. את כל זה עשה בלי להכעיס את הממונים עליו — ראש הממשלה בנימין נתניהו ושלושה שרי ביטחון (אהוד ברק, משה יעלון ואביגדור ליברמן) — שכולם מרעיפים עליו שבחים שאינם נאמרים מן השפה ולחוץ.
"זו לא בעיה לסבך את מדינת ישראל", מודה אשל בראיון למוסף "הארץ" שהתקיים בתחילת החודש, ערב סיום כהונתו. "עד עכשיו הצלחנו ללחוץ על הבלמים". הוא מתייחס בעיקר לפעילות לסיכול הברחות נשק לחיזבאללה דרך שטח סוריה והברחות לארגוני טרור אחרים בזירות אחרות. קצת אחרי שפרצה מלחמת האזרחים בסוריה ב–2011 סימנה ישראל את הקווים האדומים שלה בצפון: היא תגיב בכוח צבאי על כל פגיעה בשטחה שמגיעה משטח סוריה ובד בבד תפעל כדי לשבש העברת מערכות נשק שתוארו כ"מפרות איזון" ללבנון. העובדה שישראל פעלה כך בלי שנגררה לתוך המלחמה בסוריה, ולטלטלה המזרח־תיכונית בכלל, היא כנראה ההישג הביטחוני החשוב ביותר שיכולות לזקוף לזכותן ממשלות נתניהו בשנים האחרונות.
רוב המידע על התקיפות מסתמך על דיווחים בתקשורת הבינלאומית. מה הציבור הישראלי לא מבין בסיפור הזה?
"אני חושב שהציבור מבין. היו הצהרות של ראש הממשלה ושר הביטחון, שיש דברים שמדינת ישראל לא תרשה שיקרו. הם הצהירו על זה כדי שזה יבוצע. יש מנעד רחב של פעולות שאפשר לעשות, וההצלחות רבות מאוד. אם לא היינו מצליחים, האיומים הפוטנציאליים היום היו כבר הרבה יותר משמעותיים".
פגעתם ביכולות הצבאיות של חיזבאללה?
"חלק גדול מהדברים שחיזבאללה היה רוצה שיהיו לו לא התממש. ישראל מתמודדת עם טרור גם הרחק מגבולותיה. אמנם גם בעבר התנהלה מערכה נגד העברת אמצעי לחימה אסטרטגיים, אבל המצב במזרח התיכון השתנה. מ–2002 עד 2012 היו פעולות ספורות של סיכול מקדים, הרחק מהגבול, בידי חיל האוויר. אפשר לספור אותן על פחות מאצבעות כף יד אחת. ואני לא צריך לספר לך שהיו פעולות של המוסד. מאז 2012 היו עשרות רבות מאוד של פעולות. המספר מתקרב לשלוש ספרות בזירה הצפונית ובזירות אחרות. פעולה יכולה להיות משהו בודד, קטן ונקודתי ויכולה להיות שבוע אינטנסיבי, שמעורבים בו הרבה מאוד כלים. לשמחתי זה קורה מתחת לרדאר. אפשר להסתכל על הציוד שהושמד כהישג ישיר. אבל קרה עוד דבר אחד שהוא בעיני מאוד משמעותי: השכלנו לא לדרדר את מדינת ישראל למלחמות".
וזה יכול היה לקרות?
"בקלות. יכולים להיות הרבה מאוד מרכיבים לטעות: חיכוך לא רצוי מול האויבים, מול מעצמות, או הכל ביחד. החוכמה היא להיות אפקטיבי, להגיע להישג הנדרש, אבל מתחת לרף שבו נסלים למלחמה. ובמזרח התיכון קל מאוד להסלים למלחמה. זו חוכמה קטנה מאוד להיות פיל בחנות חרסינה. בחלק מהמקרים העוצמה שהפעלנו היא כמו פטיש ובמקרים אחרים היא ממש 'קליק' קטן, וזה מספיק. אם אתה משקלל לצד זה את המודיעין המצוין ואת הנחישות של מקבלי ההחלטות — זה אומר שכאשר לישראל יש אינטרסים, היא פועלת חרף הסיכונים. זו שפה שמובנת פה ומובנת גם הרחק מהמזרח התיכון".
היא מובנת גם במוסקבה?
"כן. יש פה עוד משהו שאפשר יהיה למדוד רק בדיעבד, אבל לדעתי בפעולות שלנו הרחקנו את האפשרות של מלחמה. לא ביטלנו אותה, זה לא אומר שלא תהיה איזו מיס־קלקולציה מחר, הכל יכול להיות. אבל כשמישהו מרגיש שיודעים עליו יותר ממה שהוא היה מצפה, ושנחושים לפעול, גם כשזה נראה בלתי אפשרי, ופועלים בצורה חדה ומדויקת, זה לא עושה חשק למלחמות. אני האחרון שרוצה להעביר פה מסר שנגמרו המלחמות במזרח התיכון. אגיד זאת בצורה מאוד מפוכחת. אינני משלה את עצמי, כי דברים יכולים לצאת פה משליטה. אבל כל פעולה כזאת, והם יודעים מה קורה, זה מסר שמאוד מובן: 'לא כדאי, לא עכשיו'. זו תוצאה חיובית של הפעולות האלה, גם אם לא המטרה המרכזית שלהן".
אנחנו לא טורקיה
חופש הפעולה של חיל האוויר בשמי סוריה עומד בפני אתגר חריף מאז ספטמבר 2015, כשרוסיה פרסה בצפון סוריה שתי טייסות קרב כדי להציל את משטר אסד. בהמשך הציבו הרוסים מערכות הגנה אווירית מתקדמות, שהמכ"מים שלהן מסוגלים לזהות כל המראה מבסיס ישראלי, לפחות עד אזור צפון הנגב. נתניהו מיהר לצאת אז למוסקבה, כדי להסדיר עם הנשיא ולדימיר פוטין מנגנון למניעת חיכוך אווירי בין שני חילות האוויר. נתניהו ופוטין נועדו חמש פעמים בתוך כשנה. לאחדות מהפגישות הצטרפו נציגי צה"ל, אשל, ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, והרמטכ"ל, גדי איזנקוט, לצד עמיתיהם הרוסים. השבוע נקבעה פגישה נוספת בין פוטין ונתניהו, בעיירה סוצ'י ברוסיה.
"הבנו שהתייצב פה שחקן חדש ומשמעותי מאוד בזירה", אומר אשל. "נוצר פוטנציאל לחיכוך שיכול להביא לתוצאות מסוכנות. ודאי שאין לנו משהו נגדם, אבל לנו יש אינטרסים ולהם יש אינטרסים וזה נפגש במרחב הסורי. איך אתה מקטין את האפשרות של פגיעה הדדית שלא התכוונת אליה? יכולות להיות לכך השלכות אסטרטגיות רציניות. עד עכשיו זה (המנגנון שגובש, ע") עמד היטב במבחן".
בנובמבר 2015 הפילו מטוסים טורקיים מטוס קרב רוסי בגבול בין סוריה לטורקיה, בתקרית שיצרה משבר חמור בין שתי המדינות. בישראל רצו להימנע, כמעט בכל מחיר, מהתנגשות דומה עם הרוסים. "צריך להבין דבר אחד: באוויר הדברים יכולים לקרות תוך שנייה, עם כל הכבוד לדירקטיבה של פוטין או של ראש הממשלה", אומר אשל. "בסוף השאלה היא איך אנחנו גורמים לסגן פה (מחיל האוויר, ע") או לאיש המקביל בצד הרוסי לא לעשות את הטעות. הסגן צריך להחליט עכשיו ויכול להיות שבשנייה אחת הוא שגה וסיבכנו את מדינת ישראל. זה דבר שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. במובן הטכני, אנחנו מקטינים את האפשרות שזה יקרה. אנחנו יודעים לתקשר. אנחנו לא מתאמים מראש פעילות עם הרוסים. זה לא שאנחנו אומרים להם מה אנחנו הולכים לעשות (בסוריה, ע")".
איך אפשר לתקשר אם אינך מתאם איתם?
"יש פה משהו טכני, ויש פה דירקטיבה של מנהיגים ואמון. אנחנו לא מתכוונים לפגוע ברוסים ועושים הכל כדי למנוע פגיעה בהם. הם מבינים לשם מה אנחנו פועלים. הם לא מסכימים או נותנים לנו אישור, אבל אני חושב שהם מבינים שישראל נלחמת בטרור, מונעת העברת אמצעי לחימה".
הסכמה היא לא חלק מהסיפור?
"אין פה עניין של הסכמה. מדינות ריבוניות צריכות לכבד מדינות אחרות, ובמקרה הזה התחברנו לאותה משבצת גיאוגרפית. אין לנו עניין עם הרוסים. יש לנו עניין עם העברות אמצעי לחימה שמסכנות את ביטחוננו".
עברו כמעט שנתיים. היו "נעילות" של מטוסים או מערכות הגנה אווירית רוסיות על מטוסים ישראליים? היו מצבים שבהם כמעט אירע עימות?
"'נעילות' זה לא מצב של כמעט ונפגע. לא הגענו למצב של כמעט התנגשות, מכיוון שמתנהלים נכון. כשאני מסתכל עכשיו על היקף הפעילות של הרוסים לאורך שנתיים, כמה פעמים הם הפרו את הריבונות הישראלית? אני יוצא מנקודת ההנחה שהרוב זה בשוגג, זה כלום. היו מצבים שבזמן אמיתי התקשרנו, אמרנו שהיתה טעות (של הרוסים בכניסה למרחב האווירי הישראלי, ע") והם מיד הגיבו ותיקנו. זה בסדר. לא ראינו פרובוקציות".
ובכל זאת, כשמל"ט — ככל הנראה רוסי — נמצא פתאום בשמי ישראל, מה קורה?
"הכל נדרך, ודאי. עושים מה שצריך לעשות. הכל רץ, אבל אנחנו מתנהגים באחריות. אני חושב שהרוסים יודעים שאנחנו לא טורקיה".
מבצע מוקד
הגישה המפוכחת שמציג אשל אינה צריכה להטעות באשר לנחישותו לפתח את הכלים ההתקפיים של חיל האוויר. זו בולטת כשהוא מציג לראשונה את מה שהוא רואה כאחת המשימות המרכזיות של החיל בתקופתו. "50 שנה אחרי ששת הימים", הוא אומר, "החזרנו לישראל את יכולת המכה המקדימה לזירה הצפונית. זו יכולת שמבוססת על מודיעין מדויק. כשאתה מפתיע, אתה מזעזע את האויב. אני לא אומר שישראל צריכה להנחית מכה מקדימה. זו דילמה אסטרטגית וכל דבר צריך להיבחן בהקשר שלו. אבל היום יש לנו יכולת כזו, גם מול האויבים החדשים: ארגוני טרור עם מערך שליטה מבוזר יחסית ויכולות גבוהות".
זה לא דבר שלישראל היה תמיד?
"לא באמת. השאלה היא כמה אתה אפקטיבי. עכשיו יש פה משהו שתורגם לתוכניות. אפשר להגיע להישג שהוא בעיני פנומנלי. זה לא יגמור את המלחמה בשלוש שעות, אבל זה יקדם אותנו לניצחון, לקיצור המלחמה, בצורה דרמטית. מי שמוביל את זה הוא הרמטכ"ל. עסקנו בבניית היכולות עוד קודם, אבל התיישבנו יחד בתחילת הכהונה שלו. לא אשכח את השיחה הזאת, הוא שאל: אתם תדעו לייצר לנו סוג של מבצע מוקד כזה?"
"מוקד" הוא כמובן המבצע המפורסם בתולדות חיל האוויר — השמדת רוב מטוסי חילות האוויר של מצרים וסוריה בשעות הראשונות של מלחמת ששת הימים. "אמרתי לו: בטח. זה לוקח שנים, זה לא פשוט, זה לא שיש לנו איזה מתכון. יש לנו יכולת ובסופו של דבר היא צריכה להיות מתורגמת לתוכניות ותרגול. היכולת הזו חזרה לארגז הכלים שלנו. אם נפעיל אותה או לא, זו כבר סוגיה אחרת".
השאלה היא אם זו לא יכולת שעשויה להוות לעתים פיתוי לדרג המדיני ועלולה לקחת את המדינה למקומות לא הכרחיים.
"זה כבר עניין של הקשר. אני חושב שהתפקיד שלנו הוא לייצר את הכלים האלה. חיל האוויר היום מעמיד לצה"ל ולמדינת ישראל יכולות שהן חסרות תקדים בעיני. יש פה פוטנציאל לעשות אחרת מבחינה אסטרטגית. אפשר לכאורה להגיד: כל פטיש מחפש את המסמרים שלו. בדרך כלל, כשמדברים על מכה מקדימה, המחשבה היא לקום יום בהיר אחד ולהתנפל על מישהו. זו לא המציאות שאנחנו חיים בה. המחיר האסטרטגי של מהלך כזה מאוד גבוה. אבל מה קורה במצב של מתיחות, כמו למשל במלחמת ששת הימים, עם שלושה שבועות של המתנה? מצבי מתיחות יכולים להימשך הרבה זמן. השאלה היא אם אתה יכול לקום ולפגוע. עכשיו, האם זה מפתה? אני לא נותן ציונים לאף אחד, אבל ראיתי לא מעט אחריות בקבלת החלטות כבר הרבה שנים. מי שהולך למהלכים כאלה מבין שהמציאות אחריהם תהיה אחרת לחלוטין, ויש לזה מחירים כבדים. אבל ככל שאני ראיתי, וראיתי די הרבה, יש הרבה אחריות".
המחלוקת על איראן
עוד לפני עליית המתיחות בחזית הצפונית שקעה הצמרת המדינית והביטחונית בישראל במחלוקת שפיצלה אותה לאורך שנים, מ–2008 ואילך, סביב השאלה אם לתקוף את אתרי הגרעין האיראניים. הסוגיה עלתה לדיון לראשונה בשלהי תקופתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה, בעיקר מצד שר הביטחון אז, אהוד ברק. כשנתניהו נכנס לתפקיד, במרץ 2009, הוא הנחה מיד את צה"ל להאיץ את ההכנות המבצעיות לתקיפה.
עד מהרה התגבשה קואליציה של בכירי זרועות הביטחון שפעלה לרסן את השאיפות ההתקפיות של נתניהו וברק, שהמשיך לכהן כשר ביטחון גם אחרי הרכבת הקואליציה בידי הליכוד. חברי הקואליציה היו שלושה רמטכ"לים (גבי אשכנזי, בני גנץ וגדי איזנקוט), שני ראשי מוסד (מאיר דגן ותמיר פרדו) וראש שב"כ (יובל דיסקין). בראשית ההתלבטות אשל עוד שימש ראש אגף התכנון במטכ"ל. מעט לפני מותו רמז מאיר דגן, בראיון לאילנה דיין בתוכנית "עובדה", שהתנגדות ראשי זרועות הביטחון בלמה בכמה הזדמנויות את הדרג המדיני כשזה הורה לצה"ל לדרוך את הקפיץ, כלומר להכין אפשרות מעשית לתקיפה. נתניהו וברק לא אכפו לבסוף את דעתם על הדרג המקצועי.
מקורות ביטחוניים שהיו מעורבים בדיונים החשאיים אמרו למוסף "הארץ" שאשל, שנכנס לתפקידו במאי 2012, המשיך ביתר שאת בקו שנקטו שני קודמיו בפיקוד על החיל, אליעזר שקדי ועידו נחושתן: שדרוג ההכנות של חיל האוויר וחידוד היכולת המבצעית לתקיפה, ולצדם הסתייגות מתקיפה חד־צדדית שלא תהיה מתואמת עם האמריקאים. בפועל, מפקד החיל עשה כאן בהצלחה כמעט דבר והיפוכו. עמדת חיל האוויר היתה קריטית, משום שאנשיו הם בעלי הסמכות המקצועית היחידה להעריך את מידת הצלחתו הצפויה של מבצע כה מסובך.
אשל מסכים להתייחס למחלוקת רק בעקיפין, וזו הפעם היחידה לאורך הראיון שבה נראה שהוא מגשש את דרכו בזהירות יתרה. "יש לנו פה אחריות מקצועית", הוא אומר. "בחיל האוויר היא מאוד בולטת, כי מעטים האנשים שמבינים ביכולת הזו. את האמת המקצועית שלנו אנחנו שמים חזק מאוד על השולחן. מה אפשר ומה אי אפשר. אתה שואל לגבי קומה נוספת, הקומה האסטרטגית: האם נכון בכלל לתקוף? מתקיימים דיונים בפורומים סגורים, מצומצמים. ניתנת לנו הזכות להשמיע את דעתנו בפורומים הכי בכירים. בסוף, מי שמעלינו מחליט.
"אתה מנסה לנתח, ולא תמיד המדינה אומרת מה היא רוצה באופן ברור", הוא מוסיף. "אתה שואל את עצמך: אוקיי, מה יש לי ביד? מה אני יכול לפתח או מה אני יכול לעשות כדי לממש את מה שהיא רוצה? ועכשיו, נשאלת השאלה אם אתה פרו־אקטיבי או פסיבי. אנחנו תופסים את עצמנו ככאלה שהולכים, יוזמים, משכנעים. ברור שהם לא מומחים ליכולות שלנו. רק אנחנו מבינים מה אנחנו יודעים להביא, אבל זה דורש מאיתנו להימצא ברמה האסטרטגית בשביל להבין את השינוי".
נניח שבעוד עשרים שנה יבוא אליך היסטוריון של חיל האוויר וישאל מה היה האתגר העיקרי בתקופתך. האם תאמר לו שעסקת בשיפור היכולות ההתקפיות תוך כדי לחיצה על הבלמים האסטרטגיים?
"לא הרגשתי שבלמתי מישהו (בשאלת איראן, ע"). בשפה שלנו, בלימה פירושה להוריד וו עצירה והמטוס נבלם. הצבא לא לוחץ על הבלם. הצבא שם את האמת המקצועית שלו. כשיש תהליכים נכונים, כשמדברים וכשנחשפים לזוויות השונות ולאתגרים הגדולים, כן דריכת קפיץ, לא דריכה — אלה לא עניינים טכניים. אלה עניינים מהותיים עם השפעות מאוד גדולות. ועכשיו אתה בא ומביא את הזווית המקצועית שלך. יש המון סוגיות מקצועיות, שבהן אתה אומר (לדרג המדיני, ע"), 'תקשיב, זה שאתה רוצה ככה זה בסדר, אבל בוא תראה רגע את המשמעויות, את ההתפתחויות האפשריות. עכשיו בוא נשאל את עצמו אם זה מה שאנחנו רוצים'. תהליך מקצועי בדרך כלל מביא לתוצאות טובות".
דיפלומטיה אווירית
אשל, בן 58, נולד ביפו וגדל ברמת גן. הוא התגייס לצה"ל, לקורס טיס, ב–1977. בהמשך פיקד על טייסות אף–16 ופנטום, היה ראש מחלקת המבצעים של החיל (התפקיד המרכזי ביותר בדרגת אלוף־משנה), פיקד על בסיסי החיל ברמון ובתל־נוף ושימש כראש להק אוויר וכראש המטה בחיל. האירוע שגרר את מרבית פרסומו בשנים הללו לא היה מבצעי, אלא סמלי: טיסה של שלושה מטוסי אף–15 שיזם מעל מחנה ההשמדה אושוויץ בפולין ב–2003. במטכ"ל כיהן תשע שנים ברציפות — ותיק האלופים אחרי הרמטכ"ל איזנקוט, הצעיר ממנו בשנה. קשריו המקצועיים עם איזנקוט היו קרובים במיוחד, שאלה של מזג, ניסיון והשקפות עולם דומות. איזנקוט שקל במשך תקופה להמליץ לליברמן על מינוי אשל לתפקיד סגן הרמטכ"ל. בטקס החילופין בין אשל למפקד חיל האוויר החדש, האלוף עמיקם נורקין, בשבוע שעבר, אמר איזנקוט שהוא מקווה לראות את אשל "בתפקידים משפיעים במדינת ישראל, בכל דרך שתבחר".
ראש אגף המבצעים במטכ"ל, האלוף ניצן אלון, אומר למוסף "הארץ" שאשל היה חבר מרכזי במעגל הקרוב ביותר שפעל סביב איזנקוט. "אמיר הסתכל על הדברים לא רק כמח"א", אומר אלון. "זו שאלה של הפרספקטיבה שבה הוא תפס את עצמו, כמפקד בצה"ל שלוקח אחריות מעבר לכובעו כמפקד החיל. זה הצריך לעתים הרבה אומץ לב אזרחי והיה קשור גם לאופן שבו הוא תפס את מקומו של צה"ל במדינה ובחברה. ברמה המבצעית הוא הידק מאוד את שיתוף הפעולה עם אמ"ן ועם כוחות היבשה".
חלק מרכזי מפעילות החיל בשנים האחרונות נגע להידוק הקשרים עם חילות אוויר ממדינות אחרות. בתקשורת הישראלית והזרה דווח בעיקר על אימונים משותפים עם מדינות ידידותיות, כמו יוון, קפריסין ורומניה. בתקשורת הערבית והבינלאומית ניתנה פה ושם הצצה למערכות יחסים נסתרות יותר, שאשל מתייחס אליהן רק במרומז ובעקיפין כאל "דיפלומטיה אווירית" או יצירת גשר אווירי.בתרגיל אווירי משותף שהתקיים באחרונה בארצות הברית השתתפו במקביל מטוסים ישראליים וירדניים ואף דווח, על פי מקורות זרים, על מטוסים ישראליים שתדלקו מטוסים ירדניים באוויר, בדרך לתרגיל במדינת נוואדה. העיתון "וול־סטריט ג'ורנל" דיווח לפני שנתיים שישראל העבירה לירדן טייסת מסוקי קרב אמריקאיים מדגם קוברה, לאחר שחיל האוויר חדל להשתמש בה. שלוחת ארגון דאעש בסיני, "ויליאת (מחוז) סיני", מרבה להאשים את ישראל בתקיפות מטוסים ללא טייס (מל"טים) נגד אנשיה, בשירותה של מצרים. מהדיווחים ניכר שהמלחמות בעולם הערבי איפשרו לישראל למצוא לעצמה בעלות ברית חדשות, עם שרטוט קווי המתאר של עימותים אזוריים חדשים.
אשל מאשר ש"המצב השתנה, יש מפגש אינטרסים בין ישראל למדינות אחרות באזור. אנחנו רואים את אותם האויבים עין בעין. באוויר שיתוף הפעולה הרבה יותר קל. יש שפה משותפת ומובנת, יש דברים לא רצויים שאפשר למנוע. שיתוף הפעולה באוויר הרבה יותר צמוד ממה שהוא נראה על הקרקע. אנחנו כלי של המדינאים, שברצותם מפעילים אותו במהירות וברצותם עוצרים אותו מיידית. וכמו שאמר ראש הממשלה, זה מייצר נכסים אדירים למדינה. לפני שנתיים לא הייתי מעלה על הדעת שיקרו דברים כאלה, שנגיע למקומות שהגענו. לא בהיקף, לא במרחבים".
לטקס החילופים של אשל ונורקין הגיע גם מפקד חיל האוויר האמריקאי, הגנרל דיוויד גולדפיין, שהעניק לאשל את עיטור המצוינות האמריקאי. בתקופת כהונתו של אשל נספרו 38 ביקורים של כ–15 מפקדי חילות אוויר זרים. "זה חסר תקדים וזה לא קורה מכיוון שאני נחמד. הם באים ללמוד מאיתנו, אבל גם לקדם אותנו ולשתף יחד פעולה".
על הפרשה הבוערת ביותר שהעסיקה את צה"ל בשנה וחצי האחרונות הביט אשל בעיקר מן הצד. חיילי חיל האוויר כמעט שאינם מעורבים בהתמודדות עם הטרור בגדה המערבית והסערה שחולל משפטו של אלאור אזריה לא נגעה לחיל. אשל משוכנע שהרמטכ"ל נהג כהלכה. "היתה הבנה מאוד מהירה שזה אירוע חריג בכל קנה מידה. תיחקרו את זה מקצועית והגיבו נכון. ברור שהיה כאן גם כשל מקצועי וגם כשל ערכי. שתי ערכאות של בית הדין כבר אמרו את דברן. היכולת של מפקדים לתחקר, לומר דברים ברורים, ערכית ומקצועית, זו נשמת אפו של הצבא. כשזה לא יהיה אנחנו נתפורר. אז אפשר יהיה לסגור את העסק. האמירות הערכיות בוצעו נכון ונאמרו נכון — וזה צריך לקבל גיבוי מחוץ לצה"ל. הצבא עובד במרקם עדין. אם לא נותנים גיבוי לעמדות פיקודיות, אין יכולת לפקד. לא תהיה עוצמה צבאית בלי הגיבוי. זה המנוע של הצבא".
הדילמות של חיל האוויר בשטחים הן מסדר גודל אחר לגמרי. במלחמה האחרונה בעזה, מבצע "צוק איתן", נהרגו לפי נתוני צה"ל 2,125 פלסטינים, חלק ניכר מהם בתקיפות אוויריות. צה"ל מודה שהיו ביניהם 761 אזרחים. לעומתו טען משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, שמספר האזרחים שנהרגו גבוה בהרבה, לפחות 1,483. "במקרה שלנו, אם עשינו טעות בתכנון התקיפות, אפשר להתעורר למחרת בבוקר עם אלפיים הרוגים בלתי מעורבים בעזה", מודה אשל. "אבל כשאני מסתכל לרגע על הנתונים ומשווה לצבאות דומים לנו בעולם — אני לא טוען שאנחנו יותר מוסריים מהם. כשזה עולה במפגשים עם האמריקאים, עם חברות אחרות בקואליציה (הבינלאומית, שמטוסיה תוקפים מטרות דאעש בסוריה ובעיראק, ע"), אנחנו במדדים האלה הרבה מעליהם ודרך הפעולה שלנו זוכה להערכה מהקולגות. אנחנו הורגים יותר מחבלים והורגים פחות אזרחים בלתי מעורבים בהשוואה לאחרים.
"אני אומר זאת בעדינות: בחלק לא קטן מהמערכות ספגנו ביקורת מתוך הצבא על כך שהיינו סוג של מעצור. עמדתי על דעתי באופן ברור: חברים, גם לנו יש אחריות. אם לא היינו עוצרים, אולי היינו גומרים עם הרבה יותר הרוגים בלתי מעורבים. הביקורת הזו עלינו לגיטימית. אבל יש לי גאווה מסוימת דווקא על מטרות שלא תקפנו ולא אישרנו — למרות שהתפקיד של החיל הוא לתקוף ולנצח".
בזמן המלחמה גדעון לוי פירסם ב"הארץ" מאמר ביקורתי מאוד כלפיכם. הכותרת שלו היתה "הרעים לטיס".
"זה צבט ודקר. לא אהבתי את מה שהוא כתב, אבל זה חלק מחופש הביטוי. בשער של בסיס חצור, אחרי המאמר, הופיעו מפגינים עם גלימות לבנות מגואלות בדם וקראו לטייסים רוצחים, תוך כדי מלחמה. אבל בסוף התפקיד שלנו זה להגן על כולם.
"סוג העימות לא הולך להשתנות במערכות הבאות, בעזה ובמיוחד בלבנון. זאת הנחת העבודה שלי. זה הולך להיות יותר אינטנסיבי ממה שהיה עד היום. אני אצטרך לבחור אם אני מפיל את הבית הזה כי יש בו שתי רקטות שישוגרו לישראל מתישהו או לבחור לא לפגוע בו, כי אולי אפגע באזרחים של האויב. כל מקרה צריך להיבחן ברמת ההקשר והמידתיות שלו. זאת החלטה של מפקד, החלטה מוסרית שנועדה להגן על תושבי המדינה. אני יודע שיש שם רקטות ואני יודע שיש שם גם משפחה. ועכשיו אני צריך להחליט מה לעשות אם הרקטות האלה פוגעות בבית זהה בישראל שיש בו משפחה, או ארבע משפחות. אלה הדילמות. ואני אצטרך לשאול את עצמי מה עשינו כדי להקטין את האפשרות שהמשפחה הזאת (של האויב, ע") תיפגע. מה אמרנו להם לפני עימות, תוך כדי המלחמה. אילו אמצעים אנחנו נוקטים.
"ברור לי שלא נוכל להימנע מזה לגמרי, אין שאלה. לכן הַמְלָצָתי לתושבי לבנון, שמעת אותה מאה פעם, שלא יישארו בבית. הם יודעים בדיוק מה יש להם שם. הם יודעים טוב מאוד מי מסתובב ב–200 כפרים של חיזבאללה בדרום לבנון. מי שלא יישאר בבית, יינצל. אני לא רוצה להרוג אותם חס וחלילה. הם יצאו החוצה, ילכו מאות מטרים, ייסעו בכבישים — אנחנו לא נפגע בהם. אבל הם צריכים להבין שפה חיזבאללה חיתן אותם עם האמצעים האלה, ואנחנו לא יכולים לקשור לעצמנו את הידיים ולהגיד שאי אפשר לתקוף שם. לא תהיה לנו ברירה אלא לפעול. לא נוכל להשאיר את מדינת ישראל לא מוגנת כשיורים עליה אלף רקטות ביום. מי שחושב שנחכה עכשיו שלושה שבועות כדי לפעול (אחרי שתחל המלחמה, ע"), אז לא.
"המודיעין שלנו ממשיך להשתפר וגם החימוש נהיה יותר מדויק", הוא מוסיף. "אבל בלחימה בזירה הצפונית זה הולך להיות יותר אינטנסיבי מהרגע הראשון, גם שם וגם פה — ולא בגלל שאנחנו מתירים את הרסן המוסרי והערכי. אני לא מתכוון להפקרות מוסרית. זה לא יקרה".
אשל מתאר גם שיפור גדול ביכולת של חיל האוויר לתקוף מטרות בזמן מוגבל, שגדלה לדבריו פי ארבעה או חמישה בשנים האחרונות. החיל גם הידק את הפעולה המשותפת עם כוחות הקרקע, תוך נקיטת מרחקי ביטחון קצרים במיוחד בעת הלחימה, באופן שנועד לאפשר לו לסייע בתקיפת כוחות אויב המאיימים על יחידות של צה"ל גם בקרב בשטח בנוי בצפיפות. בד בבד שופרו יכולות היירוט. מערך ההגנה האווירית החל ליירט רקטות מעזה ב–2011. מאז יורטו 1,320 רקטות, בכ–90% הצלחה של מערכות היירוט מדגם כיפת ברזל (ובמקרה אחד לפחות, החץ). הירי לא נעשה רק מעזה, אלא גם מלבנון, מסוריה ומסיני. בחמש השנים האחרונות גם הופלו עשרה מל"טים שחדרו לשטח ישראל ממדינות שונות. לעומת זאת, חיל האוויר ממשיך לגשש בשאלת המענה ההתקפי לרקטות לטווח קצר. כשחיזבאללה פורס עשרות אלפי רקטות לטווחים קצרים בדרום לבנון, בלב כפרים הבנויים בצפיפות, יהיה קשה מאוד לטפל בהן באופן אפקטיבי בזמן מלחמה.
זו לא מחט בערמת שחת? מה תוכלו לעשות מול היקף מערך הרקטות הזה, כשבחלק מהמקרים אנשי חיזבאללה יכולים פשוט לכוון שעון, לחבר אותו למשגרים ולהסתלק?
"יש מספר גדול של רקטות קצרות טווח, אבל הנזק שלהן לא קטסטרופלי. אם תיכנס למקלט, תהיה בסדר. אין ספק שיש פה בעיה כמותית שאתה לא יכול להעלים. אם יש לך מודיעין טוב, ויש לנו, אתה יכול לפגוע הרבה יותר ממה שעשינו במלחמה ב–2006 ובכל זאת יהיה פה נזק. הסוגיה המורכבת נוגעת בעיקר לטילים הגדולים יותר, לטווחים הרחוקים יותר. מה שעשרות אלפי רקטות סטטיסטיות לא יכולות לעשות, כמה עשרות טילים מדויקים כן עושים. בישראל אין הרבה אתרים אסטרטגיים, זו מדינה די קטנה. לכן כשיהיו להם יותר רקטות וטילים מדויקים, האפקטיביות שלהם תקפוץ מדרגה".
חיל האוויר יוכל להמשיך לתפקד תחת מתקפה כזו מלבנון?
"בשורה התחתונה, אי אפשר יהיה לעצור את חיל האוויר. לא מפני שנתתי לו פקודה כזאת. עשינו ניתוחים מפה ועד הודעה חדשה. יש בזה המון וודו, המון חששות וזה בסדר גמור. מי כמונו — שהפתיעו את הצד השני בששת הימים — חוששים ממשהו דומה בכיוון ההפוך. מומחים אזרחיים לחקר ביצועים בחנו את הנחות היסוד שלנו ואמרו לנו שאנחנו אפילו מחמירים מדי.
"אתה מסתכל על הבסיסים של חיל האוויר, על כמות המסלולים, על יכולות ההמראה שלנו — דברים שאנחנו מפתחים כדי להמריא בכל מצב. יכולות תיקון המסלולים, יכולות ההגנה, הכל — אי אפשר יהיה לעצור אותנו. אין לי ספק שהדברים ישתבשו. זו תהיה הפעם הראשונה שאנחנו נילחם תחת אש מסיבית על הבסיסים. אנחנו מאמנים את האנשים לכך, ואני מזכיר לך: רוב האנשים שלנו בכלל לא לוחמים. איך בסוף עף שם איזה טיל, פוגע במשהו, הורג אנשים והחיילים האחרים ממשיכים לעבוד, ממשיכים להוציא את המשימות, ממשיכים לתפקד ברציפות? נצטרך להביא בחשבון גם ניסיונות לתקוף אותנו בתחום הסייבר".
בסוף 2016 קלט חיל האוויר את מטוסי האף–35 הראשונים מארצות הברית, המטוסים היקרים ביותר שרכשה ישראל (בכספי סיוע אמריקאיים) מעולם. אשל הספיק להטיס את המטוס בעצמו עשר פעמים בחודשים האחרונים. מטה החיל, בראשותו ובראשות קודמו עידו נחושתן, תמך ברכש השנוי במחלוקת בצורה חד־משמעית. כניסת המטוס, הוא אומר, תהיה "אירוע אחר לגמרי" מבחינת חיל האוויר. "אני לא מסתכל על זה רק כמטוס ויכולת. לפני שהמטוס נקלט חשבנו איך אנחנו משנים את חיל האוויר ומתאימים אותו למטוס קרב מהדור החמישי ולא עושים את ההפך. אילו פעלנו ההפך (כלומר, אילו היינו מצמצמים את היכולות של האף–35 כדי שיתקשר עם מטוסי הדור הרביעי המיושנים יותר, ע") היינו רק מפחיתים מיכולות המטוס. צריך להסתכל על זה ברמה של מערכת, לא של המטוס, של חיל האוויר כולו. איך האף–35 הופך את שאר מטוסי החיל להרבה יותר אפקטיביים, איזה מידע הוא חולק איתם ועם מרכזי המידע שלנו, איך באמצעות המידע הזה הם יכולים לעשות הרבה יותר. זה הרבה מעבר לעובדה שהוא יודע לפעול במקומות שאף מטוס אחר לא יכול".
התקשורת האמריקאית רוויה בדיווחים שמציגים את המטוס כפיל לבן שיקרוס לתוך עצמו, הפרויקט עתיר התקלות והיקר ביותר בהיסטוריה. על כל זה אתה אומר, שטויות?
"(האמריקאים, ע") הלכו פה למשהו מאוד שאפתני ביכולות שלו. אנחנו כבר רואים מה יש במטוס הזה. לא הכל מושלם. יש דברים שלומדים תוך כדי תנועה. בכל מטוס שקלטנו זה קרה. אבל כשאתה ממריא עם המטוס הזה מנבטים אתה לא מאמין. באזור ה–5,000 רגל כל המזרח התיכון אצלך בקוקפיט. אתה רואה דברים, זה בלתי נתפס. טייסים אמריקאים שבאים אלינו לא ראו דברים כאלה כי הם טסים שם באריזונה, בפלורידה, ופה הם פתאום רואים את המזרח התיכון כזירת לחימה. את האיומים, את השחקנים השונים, זה בטווחים קרובים ורחוקים. רק אז אתה מבין את הפוטנציאל האדיר שיש למכונה הזאת. אנחנו כבר רואים את זה בעיניים".
עד היום התחייבה ישראל לרכוש שתי טייסות אף–35 ובהן 50 מטוסים. אשל אומר שבין 2020 ל–2032 יירכשו עוד 50 מטוסים. "הם יכולים להיות אף–35 או אף–15, את זה צריך להחליט. הבזים האלה (מטוסי אף–15 מהדגם הישן, ע") שהגיעו בשנת 1976 צריכים לצאת מהשירות מתישהו. אמנם אני סומך עליהם במאה אחוז — את טיסת הפרידה שלי אני עושה שם, אבל מטוסי קרב לא יכולים להחזיק 60 שנה, זה לא סביר. לכן אנחנו מחדשים את הצי".
מה שמתחיל להיחשף על עסקאות הרכש בחיל הים לא צריך להדאיג גם אתכם?
"קודם כל, זה מטריד אותי, כי אני לא יודע איפה זה צומח. אני סומך מאוד על האנשים, אבל זה לא שאנחנו לא בודקים אותם. רוב העסקאות שחיל האוויר עושה הן עם הממשל האמריקאי. כשאנחנו קונים מטוס אנחנו קונים אותו מחיל האוויר האמריקאי, לא מלוקהיד מרטין, יצרנית המטוס. מי שמנהל את המשא ומתן מול לוקהיד בשמנו זה ראש התוכנית של האף–35, והוא איש הממשל האמריקאי. אני לא בקי בעסקאות של חיל הים. על זה אין לי מושג".
אני שואל על התרבות הארגונית, על כניסת מתווכים, על ריח השחיתות. על האופן שבו אומרים לך "מה, אתה לא מבין? ככה סוגרים דברים".
"לחדר הזה לא נכנס אף מתווך. לא אחרי העסקה ולא לפניה. סוכנים כאלה לא נכנסים לפה".
מה עם מטוס האימונים האיטלקי? היו הרבה רינונים על עסקה לא כשרה.
"הוא מטוס מעולה, שמקפיץ אותנו ברמת ההכשרה של מטוסי הקרב. חיל האוויר בדק מבחינה מקצועית שני סוגי מטוסים, איטלקי ודרום־קוריאני. אמר ששניהם מתאימים. מה שהביא להכרעה בסוף היה הסכם בין הממשלות. מדינת ישראל הרוויחה מזה המון. מכרנו לוויינים ומטוס משימה לאיטליה".
רונאלדו כטייס
פחות משבוע לפני סיום תפקידו של אשל אירעה תאונה קשה בבסיס חיל האוויר רמון. מסוק אפאצ'י התרסק עקב תקלה טכנית. אחד הטייסים, רב־סרן במילואים דודי זהר, נהרג, והטייס השני נפצע קשה. "הכרתי את דודי המון שנים. זה קורע לב", אומר אשל. בשיחה אחרי טקס החילופין הוא נזכר כיצד "בתחילת הדרך שלי בחיל האוויר היינו נפגשים כל כמה שבועות בבית קברות, בהלוויה של מישהו אחר". בארבע השנים הראשונות אחרי שסיים את קורס הטיס נהרגו אחד ממפקדיו ושלושה מחבריו לקורס בארבע תאונות שונות.
"לשמחתי, זה השתנה דרמטית. בשנות השמונים החיל עשה שינוי תרבותי עמוק. תאונות הפכו לעניין נדיר. לצערי לא הורדנו אותן לשיעור אפסי. אני יודע היטב מה זה לדפוק בדלת של משפחה שכולה ולהודיע לה שהחיים השתנו ברגע. היו הרבה משפחות שכולות בטקס החילופין. הקשרים האלה נשמרים לאורך השנים. אני המפקד של החיים והמפקד של המתים. אתה חי עם זה...
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 29-08-2017 בשעה 09:48.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #23  
ישן 07-10-2017, 18:57
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם תא"ל איציק תורג'מן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

"אנשים לא יודעים, אבל מכאן, בבור, יצאו רק בשנה האחרונה מאות פעולות"
חלק מהמאמר מצורף


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

"אנשים לא יודעים, אבל מכאן, בבור, יצאו רק בשנה האחרונה מאות פעולות"
"אנשים לא יודעים, אבל מכאן, בבור, יצאו רק בשנה האחרונה מאות פעולות" בכל פעם שיחידה מיוחדת יוצאת למבצע חשאי, שכלי טיס משמיד מטרות אויב או שאוגדות מקבלות פקודה לחצות את הגבול, סביר להניח שראש חטיבת המבצעים מנהל את העניינים בראיון שנערך איתו בבור בקריה, כמה קומות מתחת לפני האדמה, מספק תא"ל איציק תורג'מן הצצה אל מרכז העצבים של הצבא, חושף שצה"ל סייע לסכל פיגוע נגד הכוחות הרוסיים בסוריה ומסביר מדוע למרות האיומים, השקט היחסי נשמר בינתיים: "ישראל נתפסת כמשוגע של השכונה"
  • יוסי יהושוע
  • המוסף לשבת
  • 03.10.2017
במשרדו של תת־אלוף איציק תורג'מן אין חלונות. גם לא קליטה סלולרית. ככה זה כשאתה יושב כמה קומות מתחת לאדמה, בבור שבקריה בתל־אביב. כמה מהקצינים שמשרתים תחתיו במקום הקלסטרופובי הזה, חטיבת המבצעים של המטה הכללי, מצאו פתרון יצירתי: הם עלו לקומה העליונה של מגדל המטכ"ל הסמוך, צילמו את הנוף התל־אביבי, ותלו את התמונה על הקיר בתוך מסגרת. הדבר הכי קרוב לחלון.
הראיון עם תא"ל תורג'מן, ראש חטיבת המבצעים, מאפשר הצצה נדירה ביותר לסביבת העבודה המסווגת ויוצאת הדופן שלו. זהו מבוך תת־קרקעי של מסדרונות, חמ"לים, משרדים וחדרי דיונים, בהם גם לשכת הרמטכ"ל בחירום. "אני קורא לזה הכוורת", הוא אומר. "לשרת במרכז המבצעים בבור זה לא באמת לשרת בקריה. זה לעבוד 24/7 בשגרה ובחירום. כאן מתנהלת כל האופרציה המבצעית. אנחנו מתכננים את כל התוכניות, מסנכרנים את כל הגופים, ובסוף זה יוצא כפקודה. מאות אנשים שמאיישים את המקום, שלד מילואים מאוד מחויב וחזק, בעלי תפקידים שנמצאים איתנו שנים ארוכות. איכות האנשים פה היא בלתי מתפשרת. הרבה מהם הן קצינות, אמהות לילדים. קצינה כזו יכולה לצאת בארבע אחר הצהריים, לאסוף את הילדים, לתת להם ארוחת ערב ולחזור לפה עד אחת לפנות בוקר".
חלק מהקצינים בחטיבת המבצעים עוברים שם במסגרת מסלול הקידום המבצעי. אחרי תפקיד מג"ד, לפני תפקיד מח"ט. אחרים משרתים בבור תקופה ארוכה, לעיתים יותר מעשור, ומהווים מה שנקרא "מוקד ידע". גם הם, בדרך כלל, בעלי רקע מבצעי עשיר. "תמיד חשבתי שאני מכיר את הצבא", מספר אחד הקצינים, שהיה קודם לכן מפקד גדוד. "אבל רק כשהגעתי לכאן התברר לי שלא ידעתי כמעט כלום". האמירה הזאת חוזרת על עצמה כמעט אצל כל בעל תפקיד בבור שמדברים איתו. כמה הרבה הם יודעים, וכמה מעט מותר להם לספר. "סמב"צית צעירה יוצאת הביתה אחרי משמרת במרכז העצבים של צה"ל, וכל מה שהיא יכולה להגיד לחברות שלה ולמשפחה זה שהיא משרתת בקריה", מסביר אחד מראשי הענפים.
"השירות כאן הוא מאוד תובעני", אומר תורג'מן, "ורבים חוששים להגיע בגלל שעות העבודה וההקפצות. אבל מי שמגיע לא רוצה לעזוב. אנחנו משפחה מבצעית קטנה. גם מבחינת הניתוק המלא מהעולם החיצוני זה לא פשוט. החלון היחיד שיש לי זו התמונה פה על הקיר. אף אחד, גם לא אשתי, לא משיג אותי פה בטלפון".
איך זה לא להיות זמין בעידן הטכנולוגי?
"אינטרנט יש לי, אבל אין לי זמן. העניין הוא זמן. אנחנו מבוססים פה על ציר דיווח מאוד קפדני ומאוד היררכי. כשקורה אירוע, לפעמים אנחנו שומעים עליו מהתקשורת לפני שמגיע אלינו הדיווח המבצעי, ואז מתחילה מערכת הבדיקות. יש פה תחרות על הדיווח שלא הייתה בעבר. הכלל שלי הוא שאנחנו נושמים טיפה, מנסים לקבל עוד פרטי מידע, ולפעמים מתעכבים כי אנחנו חייבים להעביר דיווח אמין. כבר ראיתי דיווחים על אירועים שלא היו ולא נבראו, שהגיעו עד ראש הממשלה. הדיווחים פותחים פה סדר פעולות. האירוע של חלמיש, למשל. אתה יודע שהיה פיגוע והדיווח הוא דיווח על מחבל ביישוב. אני לא שואל שאלות. ישר פותח 'צבא שמיים' (שם הקוד לאירוע שבו מחבלים מתבצרים עם בני ערובה – י"י). לוקח את התרחיש הכי מורכב שיש באירוע כזה. מזניקים מטוסים, מסוקים ויחידות מיוחדות".
התא"ל הבכיר בצה"ל
תא"ל תורג'מן (48) "חייב" את מינויו לתפקיד רח"ט מבצעים לאלוף־משנה (מיל') אופק בוכריס. במארס 2016, יום לפני שבוכריס – אז עדיין בדרגת תא"ל – אמור היה להיכנס לתפקיד, התפוצצה פרשת התלונה על עבירות מין שהוגשה נגדו. טקס הכניסה לתפקיד בוטל, והרמטכ"ל גדי איזנקוט נאלץ למצוא בתוך זמן קצר מחליף מתאים לתפקיד התא"ל הבכיר ביותר בצה"ל – שהוא למעשה קצין המבצעים של הרמטכ"ל.
תורג'מן ישב באותה עת בלשכתו בקריה כראש מטה זרוע היבשה, תפקיד רוחב שאיפשר לו לנוח מעט מתפקידו התובעני הקודם כמפקד אוגדה 36, שלחמה גם במבצע צוק איתן. "שיחת הטלפון הראשונה שקיבלתי, מיד כשפרשת בוכריס פורסמה, הייתה מאשתי", נזכר תא"ל תורג'מן. "היא אמרה לי: 'תארוז את החפצים שלך מהמשרד, אתה הולך להיות רח"ט מבצעים'. אמרתי לה: 'די, זה תפקיד מאוד מרכזי', אבל אחרי עשר דקות קיבלתי שיחה מהאלוף, ראש זרוע היבשה, שהודיע לי: 'הרמטכ"ל קורא לך'".
הבור בקריה, המקום שממנו מנוהלים כל המערכות והמבצעים הצבאיים הרגישים, לא היה זר לתא"ל תורג'מן. באחד מתפקידיו הקודמים, כאלוף־משנה, הוא שימש כראש מחלקת מבצעים בבור, שאחראי בין היתר על מוצב הפיקוד העליון (מצפ"ע), החמ"ל המרכזי של צה"ל, ומנהל אותו בעת לחימה, וכעת שב אל הבור כרח"ט. בסבב המינויים הקרוב הוא צפוי להתמודד על תפקיד אלוף.
"יש מעט מאוד קצינים שהיו גם רמ"חים וגם רח"טים", הוא אומר, "אלי יפה, גבי אשכנזי, קובי ברק. לא מעט אנשים יגידו שזה טירוף. זה אירוע משמעותי לחזור שוב לתפקיד בכיר כל כך בבור. מצד אחד זה לא תפקיד שאתה צריך ללמוד אותו, כי אתה יודע לאן אתה נכנס. רמ"ח מבצעים מכיר היטב את הבור. מצד שני כמה עומס, כמה מורכבות, כמה טרדות. אבל אני פה כבר כמעט שנה וחצי, ובסך הכל זה כיף גדול".
אתה רואה שינויים בבור מאז תקופתך כרמ"ח?
"אני חושב שהמצב היום הוא אחר לחלוטין. הרמטכ"ל נותן חשיבות אדירה לאגף המבצעים. הוא רואה בראש אמ"צ (כיום האלוף ניצן אלון – י"י) את מספר 3 בצבא ואותנו, אגף המבצעים, כאופרטור. אני באמת המטה המבצעי של הרמטכ"ל. נכון שיש את חיל האוויר, חיל הים ואמ"ן, והם כולם כוחות מבצעיים, אבל בסוף, כשמסתכלים על המטה הכללי, מה באמת השתנה והתחדד, רואים שאנחנו כבר לא עוסקים בנישות. כל זירה או כל פיקוד הם נישה, ואנחנו פועלים בין הדרג המדיני לבין הטקטיקה. אנחנו המתווכים. הדרג המדיני נותן משימות או הנחיות ואנחנו מתרגמים את זה לפקודות. אנחנו רב־זירתיים, אין גבולות גזרה. כמעט הכל מתנקז לכאן. ציר המבצעים מגיע לרמטכ"ל רק דרך אמ"צ, בניגוד לעבר, שאז היו מגיעים אליו מעוד גורמים. אנחנו היחידים שרואים את כל מערכת האילוצים והמשמעויות. את מפקד פיקוד מרכז מעניין רק פיקוד מרכז, רק הזירה הפלסטינית, בעיקר איו"ש, ובצדק. את אלוף פיקוד דרום מעניינת הזירה בעזה וקצת סיני. אנחנו מסתכלים על המשמעות, על סדר העדיפויות, מה היכולת שלנו להשיג, איפה לרמטכ"ל חשוב עכשיו לפעול. איפה האיום הוא גדול".
ומה ההערכות לגבי האיומים?
"מבחינת עוצמה, האיום המרכזי הוא מלבנון, הזירה הצפונית. אבל האיום בעל הסבירות הגבוהה ביותר הוא דווקא מעזה. זה מה שמכווין אותנו מבחינת המוכנות שלנו. אנחנו לא רואים עכשיו התפרצות בזירה הצפונית, אבל כשזה יקרה, זה יהיה האיום הכי חמור שיכול להיות על מדינת ישראל מבחינת העוצמה".
ועזה?
"בסופו של דבר יש בעזה שקט ביטחוני. אנשים מסתכלים על כל ירי, על כל כדור שעף פה, אבל לאורך זמן יש שקט יחסי, ולדעתי זה נובע בעיקר מרתיעה. אין פה היום אויב שרוצה עימות איתנו, אין. אני אומר את זה בצורה מוכחת. אין אף אחד שרוצה עימות. אנחנו יכולים להיגרר לזה מתוך אי־רצון של שני הצדדים. ככה נגררנו לצוק איתן, ככה נגררנו לעופרת יצוקה, ככה נגררנו לעמוד ענן. זה יכול להתחיל ממשהו שלא תלוי באף אחד משני הצדדים. אם ניקח את רצועת עזה, הסלפים שמבצעים ירי כדי שאנחנו נפגע בחמאס. אם הפגיעה תהיה מספיק עמוקה וחמאס יחליט לפתוח בסבב, אז הנה לא רצינו, אף אחד לא רצה, ונגררנו לזה. יש פה דינמיקה של הסלמה ואנחנו מנסים להיות המבוגר האחראי פה ולשלוט בדינמיקה הזו".
הנסיך מהשריון
הוא נשוי, אב לשלושה ילדים – הבכור בהם לוחם בצנחנים – ומכיר היטב את הלחימה בשטח. התגייס ב־1987 לשריון, עשה מסלול בחטיבה 500 עד שפורקה, שימש כמפקד גדוד 46 בחטיבה 401 וכבר אז סומן לגדולות כשהודבק לו הכינוי "נסיך". בהמשך שימש גם כמפקד החטיבה, בתקופה שבה נקלטו ראשוני טנקי המרכבה סימן 4. לאחר מכן עבר לתפקידו הראשון בבור כראש מחלקת המבצעים, ומשם המשיך לתפקיד ראש חטיבת כוח אדם בזרוע היבשה, תפקיד שאותו מילא ארבעה חודשים בלבד, אז שלף אותו משם שר הביטחון דאז אהוד ברק, בניגוד לעמדת הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, על מנת שישמש כמזכירו הצבאי. בהמשך קיבל את הפיקוד על אוגדה 36 היוקרתית, שבתוך זמן קצר מצאה את עצמה יורדת לרצועת עזה, למבצע צוק איתן.
במבט לאחור, אפשר לומר שניצחנו בצוק איתן?
"אני חושב שהשקט הוא זה שמדבר. אם מישהו חיכה שזה יהיה כמו בתעלה ובמוצבים, שירימו דגלים לבנים, אני חושב שהוא טועה ולא מבין את המלחמה בעידן המודרני. הוותיקים שגדלתי עליהם אמרו לי: 'אנחנו צלחנו, נסענו 70־60 ק"מ בסיני'. אבל במה נתקלתם? מה עברתם? הם מדברים על צבא מצרי שהיו ערוכים אליו. היום אנחנו מתמודדים עם שטח בנוי מאוד מורכב, עם אוכלוסייה שנמצאת שם ואין לאן לפנות אותה ועם מרחב תת־קרקעי עצום. כשנכנסתי לצוק איתן, מפקד גדס"ר גולני אמר לי כעבור 42 דקות: 'הגעתי לקצה החץ', ומשם התחילו הנפגעים. כי מה שחצינו ועברנו ושטפנו היה כל השטח הקרקעי, ואז התת־קרקע התחיל לתת את אותותיו. יצאו ממקום אחד, יצאו ממקום שני. התחלנו להרוס מבנים, לשטח חורים, לפוצץ טילים. בכניסה הראשונה רצנו כמעט לתל אל־הווא בדרום מערב הרצועה, ובני גנץ צעק עליי: 'תעוף אחורה מיד'".
אתה חושב שחמאס מורתע מאז?
"אני בטוח. יש פה רצף של אירועים שקרו בשנה האחרונה, תקיפות שצה"ל ביצע ברצועה בתגובה לירי פצמ"רים לשטחנו, שאם אני משחזר את ההיסטוריה, הם לא היו שותקים על הדברים האלה - ועובדה שיש שקט. יותר מכך, על כל אירוע מקומי חמאס יוצא החוצה ופועל נגד הסוררים. חמאס מבין שישראל תפעל באגרסיביות".
בניגוד לעמדת בכירים בצבא, בהם הרמטכ"ל וראש אמ"ן, החשש הגדול של תורג'מן עכשיו הוא מהרגע שבו חמאס יפנים את משמעות המכשול התת־קרקעי החדש שהולך ונבנה בגבול הרצועה. אותם בכירים סבורים כי חמאס מורתע מספיק כדי להכיל את בניית המכשול. תורג'מן חושב אחרת.
"אנחנו מתכוונים לבנות את כל הרצועה, וככל שהם יבינו יותר ויותר הם ינסו לשבש את זה", הוא מעריך. "הם מבינים שזהו, אנחנו סוגרים את הרצועה, והפעם הרמטית, מלמטה".
אתה רואה שהם מתחילים להבין את זה?
"אני רואה שהם מופתעים מההיקף. בהתחלה בנינו מול המרחבים של היישובים. רצינו לסגור את המרחבים שקשורים ליישובים. עכשיו הם רואים שאנחנו מתכוונים לסגור את התפר, ומתחילים להבין שהעסק הולך לסגור את כל הרצועה".
המכשול הזה יסיר את האיום?
"זה יקטין אותו משמעותית. חמאס הבין שיש לנו את מערך כיפת ברזל, ואני חושב שברגע שנפגע לו בפרויקט המנהור הוא יהיה הרבה יותר מורתע וזה ירחיק משמעותית את המערכה הבאה, אם בכלל. אחרי שהמכשול יוקם הוא יצטרך אינטרס מאוד מובהק כדי לפתוח במערכה. לכן אני כל הזמן חושב שבאיזה שלב הוא יתעורר, למרות שאולי עכשיו כבר מאוחר, אבל אני לא בטוח. אם חמאס יתחיל עכשיו לתקוף וירי שלו יפגע לנו בעובד פה, מי יבוא לעבוד? ערבים? הרמנו סוללה כדי להגן על האנשים. עיבינו את כוחות האבטחה. אבל אירוע שבו יש פשיטה של חמאס וחטיפה של חייל או של עובד שלנו, זה משבש משמעותית. אתה נכנס למבצע או לאירוע של סבב ימי לחימה. זה לא מה שאנחנו רוצים. הדרג המדיני הגדיר לנו: 'אנחנו רוצים שעד 2019 המכשול יהיה גמור', וזה מחייב אותנו לבגרות, לאיפוק ולהכלה בחלק מהמקומות שבהם צריך להגיב באופן משמעותי, כי אנחנו לא תמיד יודעים לשבת בשקט".
בצוק איתן, הוא לא חושש להודות, "לא היינו עמוק בעולם התת־קרקע. האיום היה ידוע, אבל לא בהיקף שפגשנו. היום אנחנו יודעים הרבה יותר. היום אנחנו גם ערוכים מבצעית ומנטלית אחרת".
תחת פיקודו באותו מבצע היו חטיבות גולני, 188, 7, בית הספר למ"כים והאגד הארטילרי של האוגדה. הקרב שעליו פיקד, וזכור ביותר מהמלחמה, הוא של חטיבת גולני בסג'עיה, שהחל ב־20 ביולי ובמהלכו נהרגו 13 לוחמים שגופתו של אחד מהם, אורון שאול, נחטפה. באותו קרב נכנסו לוחמי גולני לסג'עיה בנגמ"ש מיושן שנפגע ממטען ומטיל של חמאס, ולאחר מכן התעוררה השאלה מדוע הוכנסו הלוחמים בנגמ"ש כזה, ולא הלכו ברגל מרחק של שני קילומטרים.
"אני לא מתחרט על ההחלטה להכניס את הכוח בנגמ"שים", הוא אומר גם היום. "זה היה כלי המלחמה המרכזי, ומה לעשות, לא היו לנו מספיק נמ"רים (נגמ"שים ממוגנים). הכוח של גולני שהיה על הגדר חטף 75 פצמ"רים והדילמה מבחינתי הייתה אם תחת איום כזה אני מכניס אותם לכלים הלא ממוגנים שיש לנו, או שולח אותם ברגל ולוקח את הסיכון שהם ייפגעו. אני חושב גם היום שאם היו נכנסים ברגל, היקף הנפגעים היה גבוה יותר. בסוף, כמפקד, החלטה כזו היא במסגרת ניהול הסיכונים ולכן אני שלם איתה. הלכתי למשפחות השכולות, שמתי את הדברים על השולחן, הסברתי שלא היו לנו נמ"רים. ואני אגיד עוד משהו, גם אחרי האירוע המשכנו לנסוע בנגמ"שים. למה? כי אין לנו משהו אחר".
החולשה של חיזבאללה
אם בצוק איתן בעזה, כפי שאומר תא"ל תורג'מן, צה"ל לא היה מודע להיקף תופעת המנהרות, הרי שמבחינת האיום מצפון המצב לדבריו שונה לחלוטין. "לישראל יש ייחודיות במודיעין, שמעניקה לנו עליונות מאוד גבוהה. אנחנו לא רוצים לתקוף יעד כלשהו כי עבר שם איש חיזבאללה, אלא לתקוף תשתיות כמו משגרים ומחסנים, דברים שימנעו מחיזבאללה לפגוע בעורף שלנו. זה סדר העדיפויות. המודיעין הוא לאיכות המטרה ולהפחתת הנזק, וכיום מדובר באלפי מטרות לעומת 277 שהיו בלבנון השנייה ב־2006".
כחלק מהמודיעין הרב שנצבר, תא"ל תורג'מן יודע להצביע גם על השינוי המבני שחל בארגון חיזבאללה. "חיזבאללה הוא אויב דינמי והוא שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים מלפני שלוש או ארבע שנים", הוא מסביר. "הוא הופך להיות יותר דומה לצבא, וזו גם חולשתו. המורכבות במלחמת לבנון השנייה הייתה לפעול מול ארגון טרור עצמאי, מבוזר. צה"ל, שנכנס בעוצמה מאוד גדולה, ניסה להתמודד עם חוליות קטנות. איום הנ"ט היה משמעותי מאוד. היום אנחנו רואים את חיזבאללה הופך להיות יותר קבוצתי, מסגרתי. אנחנו רואים את זה לא רק בתרגילים שלו. אנחנו רואים מה קורה בסוריה. חיזבאללה צובר ניסיון בסוריה, ואנחנו לומדים מזה לא מעט וגם מתאימים את עצמנו".
תורג'מן משוכנע כי הפיכתו של חיזבאללה לצבא היא נקודת תורפה עבורו ויתרון משמעותי לצה"ל. "אנחנו רואים אצלם מסגרות, פלוגות, גדודים. ובסופו של דבר אנחנו רוצים למקד את האש, שתהיה מאוד איכותית, להגיע עם החימושים שלנו לאפקטיביות גבוהה, וכשמתמודדים מול קבוצה, מול פלוגה, היכולת לפגוע הרבה יותר אפקטיבית".
איך אתה רואה את מלחמת לבנון השלישית, אם תפרוץ?
"היא תהיה מלחמה בעצימות גבוהה. אנחנו רואים שחיזבאללה יותר ויותר מבסס את היכולת שלו בתוך מרחב האוכלוסייה האזרחית. אחד משלושה או ארבעה בתים בדרום לבנון משמש תשתית לחיזבאללה. או מחסן או משגר. זה יביא אותנו למצב שאנחנו נצטרך להתמודד עם הנעת האוכלוסייה שם בצורה אינטנסיבית בפתיחת המלחמה. זו תהיה מלחמה הרבה יותר אגרסיבית מבחינת כמות האש שלה. לא רק לאויב, גם לצד שלנו. העורף יהיה תחת ספיגה שלא הכרנו במלחמות ובמבצעים האחרונים. ככל שהציבור יתנהג נכון ויהיה במרחבים מוגנים זה יאפשר לצה"ל להתמודד בחזית הרבה יותר טוב".
תורג'מן דואג לשלוח מסר ברור למנהיגי לבנון. "האסטרטגיה של האויבים שלנו, חמאס וחיזבאללה, להתבסס על מרחב אזרחי, מאוד מטרידה. מי שישלם את המחיר יהיו בעלי המקום. במלחמת לבנון השלישית מדינת לבנון, שתומכת ומתואמת עם חיזבאללה, לא תוכל להתעלם מהמחיר שהיא תצטרך לשאת. אנחנו לא נעשה את זה יזום ואין לנו כוונה לפגוע בלבנון, אבל יש לנו כוונה חד־משמעית לנצח את חיזבאללה".
אולי גם לא נכון לקרוא לעימות הבא רק "מלחמת לבנון השלישית"?
"אני חושב שיהיה נכון יותר לקרוא לו 'הזירה הצפונית'. אני לא חושב שחיזבאללה יישאר בסוריה. הוא מחויב ללבנון. הוא יעזוב את הכל ויחזור ללבנון, וסוריה, מתוך המחויבות של חיזבאללה אליה, תרצה להיות שותפה ולנסות למשוך את ישראל לחזית נוספת בגולן".
אתה חושב שיהיה שם ניצחון ברור ומובהק?
"סוגיית הניצחון מורכבת. היא לא רק שטח, ואני גם לא בטוח שהיא תודעה. בצוק איתן הגענו בתוך שעתיים ליעדים שסימנו לנו. אחר כך אתה מסיים את הקרב, אתה רואה הרס, ואתה שואל: 'מי ניצח?' אף אחד לא מרים דגל לבן והם ממשיכים לירות, ולכן סיפור המעשה לא פחות חשוב ממה שקורה בשטח. אני לא רואה את נסראללה, גם אם יישאר החיזבאלון האחרון בשטח, אומר שחיזבאללה הפסידו. השאלה בסוף היא מה נשאר. כמה פגענו, ובמה. זה עניין של זמן. תוצאות התקיפה מחייבות זמן. מה היכולת של הארגון להמשיך להתקיים אחרי. כמה המדינה ספגה. סג'עיה, למשל, היא דוגמה להצגת היכולות. היא די הרוסה ולא מצליחים לשקם אותה עד עכשיו, שלוש שנים מצוק איתן. מאז היו רק 40 שיגורים, 20 מהם בשטח פתוח על הגדר. הם לא רוצים את זה שוב. הם ראו את היכולת. אנחנו נתפסים כמשוגע של השכונה. אנחנו בשכונה של מטורפים, כולם רבים עם כולם. אנחנו אי מסוים של יציבות, אבל בעיניים שלהם אנחנו מטורפים. הבריון של השכונה. אני שומע את זה הרבה מהרוסים ומשותפים אחרים שאומרים לי: 'איך אתם לא מפחדים להתעסק עם כולם?' ואני עונה: 'אנחנו לא מתעסקים. אנחנו רציניים במה שאנחנו אומרים ואנחנו עושים. אנחנו לא מאפשרים שום פגיעה בריבונות מדינת ישראל'"....
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #24  
ישן 11-10-2017, 07:17
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם אל"מ גור שרייבמן, מפקד בה"ד 1
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

סוף הארץ, כמעט
חלק מהכתבה מצורף

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
סוף הארץ, כמעט

צוערי בה"ד 1 תוהים לגבי השירות ביחידות מעורבות עם נשים. 30 שנה אחרי, בנאות סמדר עדיין תוהים על משמעות האדם ובקיבוץ קטורה מגדלים אצות. סוף המסע בכביש 40, כתבה אחרונה בסדרה

  • גדעון לוי, אלכס ליבק
  • 11.10.2017
ווסט־פוינט הישראלי שוכן בקסרקטין בטון אפור, שנבנה בסגנון האדריכלי המוכר כסגנון הברוטאלי, באמצע המדבר, קצת לפני מצפה רמון. בית הספר לקצינים של צה"ל נמצא שם מאז שנת 1968. קודם שכן בקצהו הצפוני של אותו כביש, כביש 40, בכפר סירקין. רב־נגד יצחק טאיטו שירת בבה"ד 1 בסירקין עוד משנת 1964 ומאז הוא כאן, כנראה לנצח. עכשיו הוא מקבל את פנינו בכניסה ללשכת מפקד בה"ד 1 במצפה רמון בחגיגיות, כמעט כמו במסדר צבאי. בן 76, הוא אולי אחרון הרס"רים המיתולוגים המשרתים בצה"ל שעכשיו קוראים להם רב־נגד. הוא עדיין מנצח כאן על 18 מסדרי סיום בשנה והעלייה על מגרש המסדרים ללא רשותו אסורה בפקודה.
גם בה"ד 1 היה פעם מיתוס, שהתפוגג לא במעט במהלך השנים ואולי טוב שכך. סופרים ואנשי רוח כבר כמעט שלא פוקדים אותו להרצאות, במבני הבטון ובשטחי האימונים מכשירים פס ייצור של אלפי קצינים בשנה — מפקד הבסיס החדש יקרא להם "ילדים" — רובם בתוך שלושה חודשי השתלמות, עם פחות פאתוס ואולי עם יותר מקצוענות. פסוקים מספר דברים ומשירת טשרניחובסקי עדיין על הקירות, גם תמונת הצנחנים בכותל, אבל הרושם הוא שכאן עושים צבא, לא דברים אחרים.
גם המפקד החדש של בה"ד 1 — לא כמו שהייתם מצפים. אל"מ גור שרייבמן נראה כמו השכן מהדלת שממול. עם הילה של מי שהיה עד לפני כחודש מפקד שייטת 13, לא פחות, והופעה חיצונית של פקיד חייכן, חביב וטוב לב, מעט כרסתן וקצת דובי, שרייבמן חף מגינוני שררה, שחצנות או רהב; כזה שכל אמא עברייה היתה שמחה להפקיד בידיו את גורל בנה. יליד נאות הכיכר שגדל וגר עד היום בכפר סבא, המקום האחרון שהייתם מצפים שיצמיח מפקד כוח קומנדו ימי. הוא לא מהסס לעלות לבמת אולם ההרצאות בהופעת הבכורה שלו בפני צוערי גדוד דקל הקרביים ולומר להם, במה שמצטייר ככנות כובשת לב, כמעט בביישנות: "אני מודה שאני קצת מתרגש". אבל מאחורי חזותו המעט נבוכה מסתתר כנראה גם לוחם נועז ומפקד קשוח: הוא כבר הספיק להדיח מדריכה בגלל אי־אמירת אמת לגבי הביצים שלקחה לחניכיה מהמטבח בלא רשות.
לשכתו קטנה וכמעט ספרטנית, ספרי הצבא וההיסטוריה הרגילים על הכוננית, ומלות "התקווה" על הקיר. פקידה בלתי נמנעת מציעה נס קפה בחלב. בצדו מגישים עכשיו בצה"ל חטיפי אנרגיה מעודכנים, במקום המצופים הנפלאים של פעם. "ממני תראו וכך תעשו", מזדקר הפסוק מהמחשב הנייד של שרייבמן, כשהוא מדליקו להציג בפנינו כמה נתונים.
הוא בן 42, אב לשלושה, כל אחד מילדיו נולד אחרי מלחמה בלבנון או מבצע בעזה, בייבי בום צה"לי. בימי שלישי הוא יוצא לאפטר ומספיק להוציא את הילדה מהגן בכפר סבא. הוא אומר שהופתע לראות "אור בעיניים" בבה"ד 1. פעמיים עזב את השירות הצבאי וחזר, פעם היה מאבטח ב"קלאב מד" באי קוס ביוון. הוא יספר על זאת לצועריו. הוא גם יספר להם על עלילותיו בשטחים.
מלחמה ואמונה
מסדרונות אפלוליים של בית ספר וכיתות של תיכון. באחת מהן מתקיימת סימולציה: מה עושים עם חייל שאיבד את המוטיבציה שלו והוא לא מוכן להתקלח. תריסר צוערים יושבים בכיתה במעגל, כולם בנים, חמישה מהם חובשי כיפה. לכן אין בנות בכיתה הזאת. רבים מהצוערים הם דתיים, הם החליפו כאן מזמן את הקיבוצניקים. יש כבר שני בתי כנסת גדולים בבסיס, אחד לא הספיק. בכיתה הבאה אליה נכנסנו, ספק בהפתעה, דנו בשאלה חשובה אחרת: מה עושים עם חייל דתי שהתחתן ואשתו רוצה שיעבור ליחידה אחרת, כדי שלא ישרת ביחידה מעורבת שבה משרתים נשים וגברים יחדיו. בית הספר לקצינים של צה"ל, 2017.
בכיתה הזו אין דתיים, כי היא מעורבת, בנות ובנים, עם רוב של בנות. "לעבור יחידה זה מסובך", מסבירה להם המדריכה, סגן אפרת. היא מציעה שהמפקד ידבר עם הרב של החייל ואולי הוא ישפיע עליו להישאר ביחידה. הכי חשוב, אומרת הסגן, ללוות את החייל ולברר אם השירות ממשיך להפריע לאשתו; לא ללחוץ, אבל לגלות התעניינות.
גדוד דקל קם על רגליו עם כניסת המפקד. קרוב ל–300 צעירים עם תגיות לבנות על כתפיהם, אולי הסממן היחיד שלא השתנה כאן מאז ומעולם, באולם שנושא את שמו של המפקד הכי מיתולוגי של בה"ד 1, מאיר פעיל. ידידי צה"ל בארה"ב תרמו לבניית האולם, לכבוד "סבא וסבתא חיים ויהודית אשכנזי". השנור הדוחה והמיותר הגיע כמובן גם לכאן.
"קוראים לי גור, אני בן 42, נשוי ליערה, אבא לשלושה. עכשיו יש לי ערך בוויקיפדיה", הוא פותח. עד לפני כחודש היו פניו מטושטשות בתצלומים. צוער במשקפי שמש בשורה מרוחקת לוכד מיד את עיניו. "יש שמש?", הוא שואל אותו; יש בעיה רפואית, עונה הצוער. גם צוער שנרדם לא חומק מעיניו. "תעירו אותו, עוד לא הספקתי לשעמם". אחר כך יספר להם שרייבמן על פקודו וחברו מהשייטת שנהרג באינתיפאדה השנייה בעסירה א־שמאלייה שליד שכם מירי בראשו ממארב, לאחר שקודם לכן לא שעה לפקודתו לחבוש קסדה. כשנהרג היתה הקסדה לראשו.
מה היה על המפקד לעשות בחייל הלא ממושמע שהפר פקודה ולא חבש קסדה ואפילו ניסה לתעתע במפקדו ולחבוש את ה"חסה", כיפת ההסוואה, במקום הקסדה? הצוערים העלו הצעות. הם עדיין לא הבינו שהסוף היה רע ומר. שני צוערים הציעו לתת סטירות לחי לחייל הסורר. אחד הציע להתעלם מהפרות המשמעת. צוערת מיחידת "רוכב שמיים" שאלה אם החברות ביניהם לא הפריעה ליחסיו של שרייבמן עם פקודו. אחרי דבריו של צוער מסיירת מטכ"ל, תושב שיכון דן בתל אביב, שיבח שרייבמן את מעורבותם של יוצאי ה"יחידה", מתחרתה לעד של ה"שייטת", בחברה הישראלית.
בנערותו היה שרייבמן בנוער העובד. הדעת נותנת שבשירותו הקרבי הממושך שפך דם, ולא מן הנמנע שחלק מהדם היה של חפים מפשע. לא הייתם מאמינים זאת עליו. מותר לנחש שאינו שונא ערבים, אכזר, לאומן או גזען. בטח הצביע שמאל־מרכז. הוא השתתף באינספור מבצעים שחלקם ודאי היו מיותרים והוא תחזק והעמיק את הכיבוש, בעיקר בימי האינתיפאדה השנייה, שבו השייטת שהתה יותר בשטחים מאשר בים. בכל זאת, הוא יכול בקלות לשמש כפניו היפות והאנושיות של צה"ל. בהשתלמות בארצות הברית ראה שחיילים קמים כשהם מבקשים לשאול שאלה את מפקדיהם, ועכשיו הוא פוקד על צועריו לנהוג כך גם הם. עד לאותו הרגע הם שאלו מבלי לקום ממקומם. רק בישראל.
"יש כפר סבאים באולם?", שאל כמו במופע סטנד־אפ; "אתם מגנים על הבית", שחרר קלישאה נדירה אצלו. פעם הגיע לדירה בקלקיליה שהיתה גדושה בחומרי נפץ ומחלונה ראה את מגדל המים האיקוני של כפר סבא ואת הבית השל אמא. לחיילים אמריקאים אין דברים כאלה, הוא אומר לצועריו. הם לא מגנים על ביתם. "פתאום אתה מבין שהם ילדים", הוא אומר לנו בשביל המרוצף, בדרך חזרה למשרדו.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 11-10-2017 בשעה 07:20.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #25  
ישן 29-10-2017, 16:47
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
חלק מכתבה על האלוף (מיל') עמירם לוין
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

חלק מן הכתבה "יוצא לחושך" מאת עפר שלח, מעריב מוסף סופשבוע, 17.07.1998,עמודים 9-10.


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #27  
ישן 26-11-2017, 22:37
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
חלק מראיון עם האלוף יצחק "ג'רי" גרשון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

(מתוך הכתבה "התחנות של ג'רי" מאת רני רביב ושיר כהן, במחנה, 7 במארס 2008)

מג"ד 202 במיידון
5. שנת 1988, בה שימשתי מפקד גדוד 202 של חטיבת הצנחנים, הייתה תקופה מרתקת, רצופה בפעולות מבצעיות עקב חדירות מחבלים ליישובי הצפון, כשגולת הכותרת של התקופה הזו היא הפשיטה על הכפר מיידון. חטיבת הצנחנים נשלחה כולה למפקדת אוגדה 36, כדי לצאת למבצע מקיף שמטרתו להרוס את הכפרים ששימשו בסיס לארגון החיזבאללה, ובהם הכפר מיידון. ביקשתי מהמח"ט להיות זה שמוביל את הפשיטה למיידון, למרות שהאינטואיציה שלי אמרה לי שזה הולך להיות מבצע קשה. הוא הסכים למרות שהתכנון הראשוני היה אחר, ולאחר 48 שעות של הכנות מדוקדקות ואימונים מקיפים, יצאנו, יחד עם סיירת הצנחנים בפיקודו של גדי שמני, אגד ארטילרי ומסוקי קרב, לעבר מיידון, כשאני מפקד על המבצע הגדול ביותר שערך צה"ל בלבנון מאז מלחמת של"ג.
הגענו לכפר ובו כ-50 מחבלים. המבצע החל בשעות הבוקר המוקדמות, עם היתקלות בין הכוחות, במהלכה נהרגו שני לוחמים. עם אור ראשון נורו עלינו מרגמות, ומנינו כ-15 פצועים. באותו הרגע הגיעה פקודה מהמח"ט, להיכנס לכפר ולטהר אותו. במקור, תכננתי לשבת על הגבעה ולהכניס שתי פלוגות לכפר, אבל עכשיו הרגשתי שאני לא יכול להגיד לחיילים להיכנס פנימה, ולכן החלטתי לתת דוגמה אישית ולהוביל את הפלוגה הראשונה לתוך הרחוב הראשי של הכפר. תוך כדי תנועה נפל עלינו פגז סורי, וכתוצאה מכך נהרג, מטרים ספורים ממני, חוקר השבויים שצורף אלינו לפני המבצע. לאחר שנקבע מותו הוריתי להמשיך לכיוון הבתים הראשונים של הכפר. אז יצא לקראתי מחבל שאחז במטול אר-פי-ג'י. זיהיתי אותו, הסתערתי עליו ויריתי. פצצת האר-פי-ג'י, כך סיפרו לי חיילים בתחקיר, חלפה מעל לראשי, מבלי ששמתי לב. במצבים כאלה אתה לא חושב, ופועל כמו רובוט. הלחימה הסתיימה עם שלושה חיילים הרוגים ו-21 פצועים, כשכל המחבלים שבכפר נהרגו. המבצע חייב אותי לדוגמה אישית, להובלה, לנחישות, לחתירה למגע. החוויה הזו עוררה בי אמביציה להמשיך ולשרת בצבא ולשאוף גם לתפקיד מח"ט.
(מתוך הכתבה "התחנות של ג'רי" מאת רני רביב ושיר כהן, במחנה, 7 במארס 2008, עמודים 41-40)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 26-11-2017 בשעה 23:01.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #28  
ישן 29-11-2017, 07:48
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
חלק מראיון עם האלוף ישראל זיו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

(מתוך הכתבה "התחנות של ישראל" מאת רן ליאור, במחנה, 15 ביולי 2005)

מפקד סיירת צנחנים
6. תפקיד מ"פ הסיירת בצנחנים היה אחת הנקודות הכי משמעותיות בעבורי, בהיבט של פריחת יכולות הלחימה. שם עברתי כמה מחוויות הלחימה המשמעותיות ביותר שתרמו להתפתחות במלחמת שלום הגליל, ועזרו להתקדמות בציר המערבי עד לביירות ובתוכה. נתנו לי לעשות מבצעים גם בלבנון, ובנוסף, מבצעים ציוניים – כמו הכשרת התנאים והבאת יהודי אתיופיה לישראל.
שם גם התפתחו היסודות המקצועיים, הפיקודיים והמנהיגותיים שלי. היו לי אנשים מעולים. אלו אנשים שסמכתי עליהם. אני זוכר שהיינו די מותשים ביום העשירי ללחימה בלבנון, והמח"ט, יורם (ייה) יאיר, לא רצה להחליף אותנו. אני לא הבנתי מאיפה נובע חוסר הרצון הזה, כי אנשים ממש נרדמו תוך כדי הליכה. אחרי זה הבנתי שנבחרת כזו צריכה ללכת קדימה ולהוביל במגעים. היו לנו המון אש והמון היתקלויות. היינו מאוד מהירים וזריזים, וברוב רובם של המקרים – למעט שניים – לא היו לנו נפגעים והרגנו עשרות.
היו שם כאלה שהתפתחו למטכ"ל, אבל, לצערי, אף אחד מהסיירת בתקופה שלי לא המשיך בצבא לאורך זמן. זה אחד מהדברים שאני חש אתם לא טוב ותיקנתי מאוחר יותר.
(מתוך הכתבה "התחנות של ישראל" מאת רן ליאור, במחנה, 15 ביולי 2005, עמוד 17)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 29-11-2017 בשעה 07:54.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #29  
ישן 30-11-2017, 21:08
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
חלק מראיון עם הרמטכ"ל משה יעלון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

(מתוך הכתבה "התחנות של ישראל" מאת רן ליאור, במחנה, 15 ביולי 2005)


1.
טבילת אש ראשונה
בתחנה הראשונה שלי, פלוגת המ"כים בגדוד 50, קיבלתי את הבסיס כחייל. שם גם התאהבתי במא"ג, והייתי מא"גיסט. התקופה היא קיץ 1970, ימי המרדפים, ואז אני גם נוטל חלק בפעולה הראשונה שלי מעבר לגבול. זאת היתה בכלל פעולה של סגל, אז היה דבר כזה. המ"פ היה מפקד הכוח, לקחו מפקדים מצטיינים, השאירו קצין תורן בפלוגה, סמל תורן במחלקה, מ"כ תורן במחלקה, ועם כולם לקחו גם אותי, חייל יחיד.
הפעולה היתה בצד הירדני של הבקעה, במארב נגד רכב, זה היה תגמול על תקיפה של רכב סיור שלנו, שנסע בבקעה והותקף על-ידי מחבלים. הרכב לו ארבנו היה אמור לעבור בשעות הערב המוקדמות, ומאחר והיינו צריכים לגמוע חתיכת מרחק, נכנסנו עם רדת הלילה והסתתרנו כל היום בשטח הצד הירדני. בחושך ראשון יצאנו מההסתתרות ומיקמנו את המארב.
בערך בשעה אחת עשרה בלילה הגיע הרכב לו חיכינו ותקפנו אותו. המחבלים ירו עלינו במרגמות, השבנו אש ואחר-כך נסוגנו וחצינו חזרה את הגבול.
בפלוגת המ"כים הכרתי את נחמיה תמרי, שם למדתי ממנו הרבה מהדברים שאני נושא אתי עד היום. אחר- כך כמובן פגשתי אותו בהזדמנויות נוספות. לימים אמרתי לאשתו של נחמיה שאני מכיר את הגב שלו יותר טוב ממנה. כל-כך הרבה פעמים הלכתי אחריו: בחטיבת הצנחנים, ביחידה, ולבסוף כשנחמיה היה אלוף פיקוד מרכז ואני מפקד איו"ש, תחת פיקודו.

2.
מ"פ בגדוד 50
משנת 1975, למשך כשנה וחצי, הייתי מ"פ בגדוד 50. אז הפלוגה היתה מתחלפת בתקופות של חצי שנה, וכך פיקדתי למעשה על שלוש פלוגות, לכל אחת סיפור שונה, כולן מצוינות: פלוגה אחת היתה רגילה, אחת היתה מסייעת והשלישית בני משקים.
באתי לתפקיד המ"פ עם הרבה לקחים ממלחמת יום הכיפורים. אמנם הייתי חייל, מאגיסט במלחמה, אבל הסתכלתי על המ"מ, הסתכלתי על המ"פ, הסתכלתי על המג"ד והיו לי הרבה לקחים מהמלחמה שהבאתי לתפקיד הזה.
בתקופה הזו אני מתנסה, בעצם, בתפקיד הפיקוד העצמאי הראשון שלי. כל פלוגה כזו היא כחומר ביד היוצר, וכל אחת מהן הבאתי אותה לשיא בפני עצמה, שיאים של מסע של 159 קילומטר, וכל מיני דברים כאלה שאסור לעשות היום. יצאנו מהבקעה מברדלה, עשינו סיבוב דרך העמק, והגענו עד ראש העין, למבצר אנטיפטרוס. אז לא ידענו שיש שברי מאמץ, מי התעסק בזה בכלל.
באותה תקופה התחלנו גם בפעילות בלבנון מעבר לגבול. ישבנו חלק מהזמן בהר דב וצברנו לא מעט ניסיון מבצעי באותם ימים.

3.
מפקד סיירת הצנחנים
לא תיכננתי מלכתחילה להתמנות למפקד הסיירת אבל כשהגעתי לתפקיד מ"פ בגדוד והתחילו לדבר אתי בכיוון, קיבלתי החלטה שאני הולך על זה. זו הצעה שאי-אפשר לסרב לה.
את הפיקוד על הלס"ר קיבלתי בשנת 1978, לפני מבצע ליטני, כשהחלפתי בתפקיד את מיכה תמיר. מהר מאוד נכנסנו למבצע ליטני, הסיירת התמקמה בנקודה הכי צפון-מערבית בלבנון, ונדרשה להרבה מאוד פעילות מבצעית.
אחר כך היו גם המבצעים הנוספים – מנורה, שלכת – שבאו בעקבות ליטני, וצברנו גם כאן ניסיון קרבי עשיר. היינו חודרים לפעילות דרך הים או ברגל בתוך לבנון ותוקפים יעדי מחבלים.

4.
מג"ד 890
בדצמבר 1982 הייתי חניך בפו"ם כשנקראתי לעזוב את הלימודים. בכלל, באר לא הצלחתי להיות בוגר של כלום. תמיד כשהייתי בלימודים קראו לי ולקחו אותי למשהו. לא נתנו לי לסיים כלום. רק כשנסעתי רחוק והבריטים הגנו עליי, סיימתי לימודים בצבא הבריטי, וזה אחרי שגם שם ניסו לשלוף אותי מהלימודים באמצע השנה לטובת איזה תפקיד בארץ. הבריטים אמרו: "אם אתם שולפים אותו, אל תשלחו יותר קצינים ישראלים," וכך ניצלתי.
בקיצור, אחרי מלחמת שלום הגליל הגעתי ל-890. קיבלתי את הגדוד בתקופה לא קלה, לאחר שהמג"ד הקודם הודח. הגדוד בקו בלבנון, באיזור השוף, קרבות בין הדרוזים לנוצרים ואנחנו באמצע. מתחילים פיגועים נגדנו מצד כל מיני גורמים לבנוניים, עוד לא חיזבאללה, ואחר-כך אנחנו עוברים לצור, שם כבר מתחילים להתמודד עם פיגועי החיזבאללה. את הקו השלישי עשינו בצידון, ובין הקווים, שנמשכו חמישה-שישה חודשים, יוצאים לאימונים קצרים. שלושת הקווים מסתיימים, לשמחתי, ללא אף חייל או מפקד הרוג מפעילות מבצעית.
המ"פים שלי מאותה תקופה – איתי, דודי, מיכאל – כולם סגני-אלופים במילואים וכולם בקשר אתי עד היום.

(מתוך הכתבה "התחנות של בוגי" מאת רני רביב, במחנה, 7 במאי 2005, עמ' 15-16)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #30  
ישן 02-02-2018, 23:20
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם האלוף (מיל') עמירם לוין
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

איומי ישראל לפגוע במפעל הטילים בלבנון לא נועדו לחרחר מלחמה, אלא להרחיקה
חלק מהכתבה מצורף

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
איומי ישראל לפגוע במפעל הטילים בלבנון לא נועדו לחרחר מלחמה, אלא להרחיקה

למרות הרטוריקה הנצית, אין הוכחות לכך שנתניהו מעוניין לפתוח במלחמה ■ האלוף במיל' לוין מזהיר מפני הסכנה האמיתית במלחמה בצפון ■ ומה בין חיים גורי לערכי צה"ל
האלוף (מיל') עמירם לוין קרא כאן בשבוע שעבר על עדכון מסמך אסטרטגיית צה"ל בידי הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, והתרשם. "זה מסמך יסודי ורציני והוא כולל את כל מה שצריך", אומר לוין, שממשיך לעמוד בקשר עם צמרת הצבא (ולייעץ לעתים באופן בלתי פורמלי גם לשר הביטחון, אביגדור ליברמן), כמעט 20 שנה אחרי שסיים את שירותו בצה"ל. על פקודו לשעבר איזנקוט, ששימש מפקד חטיבת גולני כשלוין היה אלוף פיקוד הצפון, יש לו בעיקר מלים טובות: "הוא רמטכ"ל מצוין, רמטכ"ל ערכי. אוי ואבוי לנו אם לא היה כזה".
אבל לוין מוטרד ממה שהוא מתאר כפער בין הניתוח האסטרטגי הנכון של צה"ל באשר למציאות האזורית לבין הפתרונות שמציג הצבא, בעיקר בתחום פעילותם של כוחות היבשה. זו אבחנה שאינה רחוקה מאוד מקביעותיו של הרמטכ"ל עצמו. כבר יותר משנתיים שאיזנקוט מנסה לצקת תוכן בהכרזות הצבאיות על חשיבות התמרון הקרקעי. באחרונה הודיע הצבא על חזרתן של חטיבות החי"ר והשריון הסדירות להתאמן במתכונת של 17:17 (17 שבועות אימון, 17 שבועות תעסוקה מבצעית וחוזר חלילה), בפעם הראשונה מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000. לוין סבור שהשינוי מתנהל לאט מדי ושזרוע היבשה בצה"ל מתקשה להדביק את פריצות הדרך שהושגו בחיל האוויר, במודיעין ובתיאום ההדוק בין שניהם.

לוין, שהצטרף בשנה האחרונה לפוליטיקה דרך מפלגת העבודה וחבר ליו"ר המפלגה, אבי גבאי, היה בין השאר מפקד סיירת מטכ"ל, מג"ד ומח"ט בשריון ואחר כך מפקד אוגדה משוריינת. בתפקידו האחרון, כאלוף פיקוד הצפון, עסק בלחימה עם חיזבאללה באזור הביטחון בדרום לבנון. חיזבאללה, שהתגאה בסילוק צה"ל מלבנון בשנת 2000 (אחרי פרישת לוין), שב ונלחם בו ב–2006. לוין היה אחד מראשי צוותי התחקור המרכזיים שמונו בצבא לאחר המלחמה. אויביה של ישראל, הוא אומר, הבינו אז עניין מרכזי אחד: "הם לא יכולים להביס את צה"ל, אז הם מכוונים את האש לעבר החברה הישראלית — בלוחמה פסיכולוגית דרך התקשורת ואחר כך בירי רקטות לעורף במלחמות".
הוא לא מתרגש מהטענות שהאתגרים העומדים בפני צה"ל הפכו קשים יותר משהיו. "הפער ביחסי הכוחות היום הרבה יותר גדול לטובת צה"ל מכפי שהיה בעבר. הצבאות סביבנו פועלים בתוך מדינות שלא מתפקדות יותר. האיום על ישראל הוא מצד ארגוני טרור. בגדול, אלה יחפנים עם רקטות".
הא־סימטריה המרכזית הנוספת בין ישראל לחיזבאללה ולחמאס בעיניו, נוגעת למטרות הצדדים. "למדינות מפותחות, וגם אנחנו מדינה כזו, יש עניין לשמור על שיווי משקל. הוא נוח להן. לארגונים, היעד הוא הפוך: הם מבקשים לשבור את הסטטוס־קו — והדרך להשיג זאת מבחינתם היא באמצעות הכנסת האזרחים למשוואה. העורף שלנו, שיספוג — והאזרחים שלהם, שבגרימת מותם אפשר יהיה להאשים אותנו. אם במלחמה הבאה נתקוף ונכה בחיזבאללה במשך חודשים ובינתיים האזרחים שלנו יותקפו כל הזמן, המשמעות תהיה שהפסדנו".
לוין, שכבר שנים מזהה את השלכות השירות בשטחים על תפקוד צה"ל במלחמות, טוען כי "יש לכך השפעות הרסניות. שם נולד הרעיון שהמטרה העיקרית של המפקד זה לצאת בשלום מהמשימה ולהחזיר חיילים בשלום, בלי קשר למילוי המשימה". הוא ממליץ על שורת צעדים שונים מהמתוכנן כיום, לחיזוק מעמדם של כוחות היבשה. לוין מציע לקצץ עוד יותר במפקדות, אך דווקא סבור שהמהלך צריך להתחיל בצמצום מעמדה של זרוע היבשה, כדי שתחדול להתחרות בפיקודים המרחביים ותעבור להתמקד בהדרכה. גם פיקוד העומק שנוסד בימי הרמטכ"ל הקודם בני גנץ מיותר בעיניו ("אפשר להסתפק במפקדה מצומצמת בתוך חיל האוויר").
הוא סבור גם שעל הצבא להפעיל ארבע אוגדות סדירות, במקום שלוש כיום, בנימוק שמהלך כזה יקטין את ההישענות על כוחות המילואים בימים הראשונים אחרי פרוץ מלחמה ויאפשר לצה"ל להנחית, במקרה הצורך, מכת פתע מהירה על האויב מבלי לחשוף את כוונותיו מראש (גיוס מילואים מקדים הוא מהלך שניתן לזיהוי בקלות יחסית בידי הצד השני).
כדרכו, לוין מראה נכונות גדולה יותר ליטול סיכונים מרוב פקודיו לשעבר. למרות הקיצוץ הניכר שנעשה בסד"כ הטנקים של צה"ל, לוין סבור שאין בכך די וממליץ לנצל את חלון ההזדמנויות שמאפשרות המלחמות הפנימיות בעולם הערבי, ולהיפטר מעוד פלטפורמות מיושנות יחסית בחיל השריון, גם אם יעבור עוד זמן מה עד שניתן יהיה לייצר די טנקים חדישים. במקומה הוא ממליץ להישען על תערובת של טילים, מטילים ארוכי טווח ועד טילי נ"ט, לצד כלים משוריינים קלים ומהירים יותר ולחזק את יכולות התמרון של מערך החי"ר.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 02-02-2018 בשעה 23:23.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #32  
ישן 17-03-2018, 00:25
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
מאמר בבלוג "על הכוונת" על אל"מ אבי בלוט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

במלחמה המודרנית מנצח מי שמחזיק מעמד יותר זמן | מאת גל פרל פינקל
חלק מהמאמר מצורף

במלחמה המודרנית מנצח מי שמחזיק מעמד יותר זמן | מאת גל פרל פינקל

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
במאמר שפרסם פרופסור אמריקני הוא טען שבמלחמות המודרניות, למרות יתרונות הטכנולוגיה המתקדמת והברקות המצביאים, מנצח מי שמחזיק מעמד יותר זמן. הבעיה היא שזה נשמע דומה מדי לעימותים שבהם לחמה ישראל בשני העשורים האחרונים.

...
טהורים עם נשק
"צבא נשען לא רק על כמויות, על ציוד, על נשק, על אימון. אמנם בלי אלה אין צבא, אך אלה בלבד אינם מספיקים. הנשק העיקרי של הצבא הוא כוחו המוסרי", אמר בשעתו ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון. הציטוט מופיע בדו"ח שפרסם השבוע מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, שעסק, בין היתר, בטיב ההקפדה על כללי המשפט הבינלאומי במהלך מבצע "צוק איתן". בדו"ח שפרסם קבע שפירא כי צה"ל וכמוהו הקבינט המדיני-ביטחוני השתדלו לפעול בהתאם לאמות המוסר, טוהר הנשק והמשפט הבינלאומי. היכן שהדברים לא תאמו את הפקודות והכללים (כמו במקרה של "נוהל חניבעל" שהפעילה חטיבת גבעתי ברפיח) צה"ל חקר עצמו ביסודיות ולפיכך אין צורך בהתערבות גורמים חיצוניים בינלאומיים דוגמת בית הדין בהאג. לא מן הנמנע שהדו"ח נועד גם למנוע חקירה בינלאומית נוסח דו"ח גולדסטון, אבל קשה לחשוד בשפירא, שכתב דו"ח נוקב אודות הטיפול הכושל באיום המנהרות, שהיה מפרסם דו"ח בחתימתו לו היו פני הדברים שונים בתכלית.

למרות שלעתים ישנן חריגות, צה"ל מקפיד על מוסר בלחימה יותר מרוב הצבאות במערב. אירועים כאלה ואחרים עשויים לעתים לעוות את המציאות ולגרום למביט מן הצד לחשוב שהם חזות הכל, כאשר זהו כלל לא המצב.
מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ אבי בלוט, נדרש לנושא באחרונה בעת שהרצה בתיכון הימלפרב בו למד כנער. בלוט, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד בין היתר על החטיבה המרחבית בחברון, נשאל על ידי תלמיד בשם אורן בנוגע לעמדתו בשאלת החייל היורה, אלאור אזריה. המח"ט השיב שצה"ל הטיל על עצמו מסגרת כללים נוקשה ללחימה מתוך רצון לשמור על אמות מוסר וטוהר נשק גבוהים במיוחד. לדברי בלוט, בכל פעם שבצה"ל "חורגים מהכללים שלנו ומראים שיש סדקים באחדות בינינו, וסדקים בעמוד שדרה הערכי, שהוא קצת עקום, האויבים מולנו מחלקים סוכריות בדמשק. וזה אותו הדבר לגבי דוד הנח"לאוי, שהיכה שם איזה פלסטיני, ואותו דבר לגבי אלאור אזריה שירה ירי ללא אישור וללא סמכות, במקום שהוא לא היה נצרך". האתגר המרכזי, אמר וחזר על ססמה שחוקה שנשארה נכונה, "זה איך אנחנו מנצחים ונשארים בני-אדם".

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
אל"מ אבי בלוט, מפקד חטיבת הקומנדו, (צילום: דו"צ).

בלוט הביא דוגמה ממבצע "עופרת יצוקה", בו
פיקד על גדוד הצנחנים 101. לדבריו,
במהלך הלחימה הגדוד שלו "הרג 24 מחבלים בהיתקלויות, בלי קשר לדברים האוויריים. ובאירוע הזה אני ידעתי להגיד בכל אחד, אגב כי צילמנו, הראינו נשק, הראינו מחבל, הראינו שבכל ההיתקלויות שהיו לנו באל־עטטרה ובג'בליה הרגנו את מי שהתכוונו להרוג. ומי שלא התכוונו להרוג אותו – לא הרגנו אותו. ואני חוזר לשאלה שלך, אורן, זו עוצמתנו". באחת ההיתקלויות הללו נפצע בעצמו, מה שככל הנראה לא ערער את אמונתו בצורך לפעול בלחימה באופן כירורגי.

המסקנה שעולה מהדברים שאמר, מדו"ח המבקר ומהמאמר של נולן היא שהמערכה הבאה של צה"ל עשויה להיות ארוכה מהצפוי ושכדי לנצח בה נידרש לסבלנות וקשיחות, בחזית ובעורף, לא פחות משנזדקק לצבא כשיר ומערכות טכנולוגיות מתקדמות, ושהן יחייבו את צה"ל להוסיף ולשמור על טוהר הנשק והחוק הבינלאומי גם נוכח אויב שמתחבא ומתבצר בלב ריכוזי אוכלוסיה לא-מעורבת.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.03.2018)

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 16.03.2018)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #33  
ישן 30-03-2018, 12:49
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
מאמר בבלוג "על הכוונת" סיכום טוב מאד של כהונת ר'אמ"ן, האלוף הרצי הלוי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

ראש אמ"ן סיים קדנציה אבל עתיד לקבל אחריות על "תפוח אדמה לוהט" לא פחות | מאת גל פרל פינקל
חלק מהמאמר מצורף

ראש אמ"ן סיים קדנציה אבל עתיד לקבל אחריות על "תפוח אדמה לוהט" לא פחות | מאת גל פרל פינקל

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, סיים השבוע קדנציה בת שלוש וחצי שנים. כהונתו התאפיינה במבצעים חשאיים רבים אך גם באמירה ברורה לגבי "תפוח האדמה הלוהט" ששמו רצועת עזה. בעוד כסחודשיים ייכנס לתפקיד אלוף פיקוד הדרום, והאחריות הכוללת לזירה הנפיצה הזו תהיה בידיו.

השבוע השלים ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, שלוש וחצי שנים בתפקידו ומסר את הפיקוד על חיל המודיעין ואת תפקיד המעריך הלאומי לאלוף תמיר היימן. בקדנציה שלו המשיך הלוי את המגמה בה החל קודומו, האלוף אביב כוכבי (כיום סגן הרמטכ"ל), להדק את החיבור בין המודיעין לחיל האוויר ולכוחות המבצעיים בשטח. על חשבון התהליך הזה נדחק הצידה, לא בהכרח בצדק, התחום המחקרי. אם ניתן בכל זאת למצוא נקודה שלילית בתקופת הלוי באגף הרי היא בהחלטת ראש חטיבת המחקר, תא"ל אלי בן-מאיר
לפרוש מתפקידו כעבור שנה, ב-2016, על רקע חילוקי דעות מקצועיים ואישיים עם מפקדו בנושא. עם פרישתו כתב בן-מאיר בעמוד הפייסבוק שלו כי חש "שגג הבית דולף, נכשלתי בניסיון לתקנו והחלטתי לעזוב". פרישה שכזו היא אירוע חריג, אבל עד כמה שניתן לשפוט היא רעש הרקע היחיד שנשמע בתקשורת אודות הקדנציה של הלוי כראש אמ"ן, והיא נותרה ברובה תחת מעטה החשאיות. לא אירעו בה תקלות מן הסוג שבדרך כלל גורר אחריו ועדות חקירה וויכוחים על קרדיט ואחריות למחדל מן הסוג שהתקיים בין אמ"ן למוסד השבוע לאחר שישראל לקחה אחריות רשמית על מבצע "מחוץ לקופסא", תקיפת והשמדת הכור הגרעיני בסוריה ב-2007.

הלוי עצמו התייחס לוויכוח על הקרדיט בנאומו בוועידת "ישראל, סיפור הצלחה" של "ynet" ו"ידיעות אחרונות", ואמר כי הוא גאה מאוד בכך "שיחסי אמ"ן עם עמיתיו במוסד ובשב"כ נמצאים בתקופת פריחה של כל הזמנים".לדבריו, על בסיס מה שידוע לו על התקיפה והתהליך שקדם לה, "כל אחד עשה את תפקידו. לקחים ישנם, מחלוקות היו, יהיו, וטוב שכך. לא נכון ולא הוגן לקחת תוצאה מוצלחת ולהציגה ככישלון לכאורה. גם אם התהליך יכול, וגם היה, יכול להיות טוב יותר בגילוי מוקדם יותר של הכור התוצאה הרי בסופו של דבר הייתה זהה, והיא טובה. כמודיעין, כצבא, נטייתנו הטבעית היא לא לחשוף פעולות חסויות. ואכן נותרו הרבה פרטים חסויים בסיפור הזה, שאני מקווה שיישארו עלומים לעוד שנים רבות. מי שיודע, בצד השני, יודע ומורתע". ראש אמ"ן ציין שההחלטה לחשוף את הפרשה נבעה מכך שישראל היא מדינה דמוקרטית ומכאן, במידה ואין חשש ביטחוני משמעותי, שברירת המחדל היא לפרסם. "במקרה זה, בחלוף כמה שנים, חשנו שההצדקה הזו לא קיימת עוד", אמר והעריך ששיקולי הצנזורה היו ענייניים ומקצועיים.

גוף אחד נותר מחוץ לוויכוח על הקרדיט על המבצע בסוריה ב-2007, המועצה לביטחון לאומי (ששמה שונה בהמשך ממועצה למטה) ואילן מזרחי שעמד בראשו באותה תקופה ופרש ארבעה ימים לאחר התקיפה. בעדותו בפני ועדת וינוגרד שחקרה את מלחמת לבנון השנייה ממש במקביל להכנות לתקיפת הכור הסורי, אמר ראש אמ"ן לשעבר, האלוף (מיל') עמוס מלכא, כי לדעתו המועצה לביטחון לאומי קיימת על הנייר בלבד. "אין מועצה לביטחון לאומי", קבע, "הלוואי והייתה". חלקם של המל"ל ומזרחי נעדר מכלל הפרסומים אודות הפרשה. יתכן שהדבר נבע משיקולי צנזורה, אך יתכן גם שלא היה להם משקל ותפקיד של ממש. סוגיה שכזו, מדינת אויב שמקימה כור גרעיני, מצטיירת למתבונן מן הצד כעניין קלאסי בו צריך לעסוק המטה לביטחון לאומי, שייתכלל את כלל הגופים המטפלים בו ויגבש את המדיניות הרצויה. נראה שלא כך היה. התהליך שהוביל ראש הממשלה אולמרט, כפי שנחשף, היה סדור ומוצלח, אבל מוטב היה שהגוף שהוקם במטרה לשפר את תהליך קבלת ההחלטות בנושאי הביטחון הלאומי יהיה זה שירכז ויוביל אותו. אפשר רק לקוות שכך קורה בימים אלו.
מאמ"ן לפיקוד הדרום
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
האלוף הלוי כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

כמו קודמו, כוכבי, עשה הלוי את עיקר שירותו בצנחנים (בגדודים ולא בסיירת) ופיקד על פלוגת הנ"ט החטיבתית בלבנון. שלא כקודמו באמ"ן עבר הלוי לסיירת מטכ"ל, ושימש בה במגוון תפקידים. התקופה ששירת ביחידה נותרה חסויה, זולת העובדה שהשתתף במבצע "עוקץ ארסי" ב-1994, במהלכו נחטף מוסטפא דיראני, מבית אחיו בכפר קסר נבא שבמערב הבקעא שבלבנון. כוח היחידה, בפיקוד סא"ל דורון אביטל (בעצמו מ"פ צנחנים שעבר ליחידה), נחת ממסוקים בסמוך לכפר, התגנב לבית ולכד את דיראני. הנסיגה נעשתה תחת אש. בספרו, "מדינת ישראל תעשה הכל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2009), כתב העיתונאי ד"ר רונן ברגמן כי "לוחמי הסיירת שהשתתפו במבצע, ובהם אלוף-משנה הרצי הלוי, לימים מפקד חטיבת הצנחנים, זוכרים את הנסיגה בחזרה לג'יפים שייקחו אותם למסוקים, כמעט כולה בעלייה קשה עם האלונקה של דיראני, כאחד המאמצים הפיזיים הקשים ביותר שעברו" (עמוד 385). בהמשך כאמור, בדומה לכוכבי, פיקד הלוי על חטיבת הצנחנים והוביל אותה ב"עופרת יצוקה", וכמותו מונה לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף, אף שמסורתית נהוג למנות לתפקיד אלוף מנוסה.

בקדימון לראיון חג הפסח שקיימו כתבי "ידיעות אחרונות" עם הרמטכ"ל גדי איזנקוט השבוע, הוא ציין שבתקופת כהונתו כרמטכ"ל "בוצעו למעלה מ־1,000 פעולות מעבר לגבולות, מבצעים יצירתיים שהמציאות עולה בהם על כל דמיון. אנחנו לא מפרסמים אותם כי לא חשוב הקרדיט או השם גדי איזנקוט, אלא מה תורם למדינת ישראל". בקדימון לראיון שהעניק הרמטכ"ל ל"מעריב" הוא חשף שצה"ל חזר לתקוף בצפון גם לאחר התקרית שבמהלכה הופל מטוס קרב מסוג 16־F לפני כחודשיים. ניתן להניח שהלוי, כראש אגף המודיעין, כמו גם כאיש מבצעים מיוחדים ותיק שפיקד גם על חטיבת ההפעלה של אמ"ן, היה שותף בולט בפעולות אלו, ובגיבוש האסטרטגיה שמאחוריהן. ביטוי לכך ניתן, במסגרת פרידת הלוי מאגף המודיעין, בטקס בו הוענק עיטור המופת ללוחם במערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן וכן צל"ש לסיירת מטכ"ל.

מבצעים חשאיים הם מרכיב משמעותי מנפח הפעילות של אמ"ן, אבל ישנם גם אחרים ובהם הערכה ומחקר של כוונות האויב, כמו גם בעלי ברית (קיימים ופוטנציאליים). בהערכות אמ"ן השנתיות שהגיש האלוף הלוי לוועדת חוץ וביטחון קיבלה סוגייתס המשבר ההומניטרי ברצועת עזה דגש משמעותי. לאחר שהגיש את ההערכה לשנת 2016 ציין אחד הח"כים שנכחו בפגישה כי לדברי ראש אמ"ן אם "לא יהיה שיפור, ישראל תהיה הראשונה שהדברים יתפוצצו עליהס", ועל-כן שיפור התנאים הכלכליים ברצועה הוא תנאי הכרחי להרחקת תרחיש הסלמה. מאז החריף המצב בשל המשבר ההומניטרי הקשה ששורר ברצועה. בכיר ישראלי אף צוטט כי הוא חושש מהתפרצות מגיפה ברצועה ובכל בוקר "מופתע מחדש שזה עוד לא קרה". המבוי הסתום שאליו נקלעו שיחות הפיוס בין החמאס לרשות הפלסטינית, שעליה קיווה הארגון להטיל את האחריות לניהול האזרחי של הרצועה מבלי לוותר על כוחו הצבאי, מוסיף למתיחות. החמאס מאותת לישראל כי עליה לפתור את מצוקותיו, בין היתר באמצעות ארגון הפגנות על הגדר, אך ניתן להניח כי חמאס מתיר או מעלים עין מפעולות התקפיות של ארגונים סוררים ובהם "ועדות ההתנגדות העממית". בין אלו ניתן למנות ירי רקטות, הטמנת מטענים על הגדר (שאחד מהם הביא לפציעת ארבעה חיילים) וכן חדירות של חוליות מחבלים לישראל. הסחוליה שנתפסה בסמוך לקיבוץ צאלים כשבידיה רימונים וסכינים סיפקה המחשה ברורה לאפשרות שפיגוע קשה ביישובי עוטף עזה יביא את המתיחות לכדי פיצוץ של ממש.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.03.2018)

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 30.03.2018)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #34  
ישן 31-03-2018, 08:14
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם תא"ל יעקב בנג'ו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

האדם החושב ינצח: השיריונר ששואף לטלטל את צה"ל
חלק מהמאמר מצורף

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
האדם החושב ינצח: השיריונר ששואף לטלטל את צה"ל
בימים שבהם עודף מחשבה הוא בדרך כלל סוף קידום בצבא, נכנס תא"ל יעקב בנג'ו למטכ"ל עם משימה אחת מרכזית: לשבור את החומות ולהזניק את המהפכה לפני שהטילים יתחילו לעוף
תגיות: צה"לשריון מטכ"לגדי איזנקוט

  • אמיר אורן
  • יום חמישי, 29 במרץ 2018
כשתת-אלוף יעקב בנג'ו, עד לחודש האחרון מפקד אוגדה 36, נולד בירושלים ב-1971, חיל השריון היה בשיאו. האוגדות המשוריינות כבשו את סיני במלחמת ששת הימים. השמות החמים ביותר של הצנחנים, דוביק תמרי ודן שומרון, ויתרו על תפקיד שהיה כמונח בכיס הירכית שלהם, מח"ט 35, והעדיפו הסבה לשריון ופיקוד על החטיבה הסדירה החדשה שם, 401. השריון היה העתיד, וגם כשהוקרן העבר המורכב שלו, חצי מפואר חצי מופרע, עם ג'ורג' סי. סקוט שגילם את גנרל ג'ורג' פאטון, הריע לו ההווה של קצונת הטנקיסטים בצה"ל.
ואז באה מלחמת יום הכיפורים. המטכ"ל היה כבד כטנק. הרמטכ"ל, סגנו, אלוף פיקוד הדרום, מפקד גייסות השריון, ראש אכ"א, האלוף שפיקד על האוגדה הסדירה היחידה, כולם שריונאים. לצנחנים היו רק שני אלופים, באמ"ן ובפיקוד הצפון, ועוד אחד בעתודת וושינגטון. כשהמלחמה הסתיימה, בדוח ועדת אגרנט, עם ציפיות שנכזבו וטנקים שבערו, נקטעה איתה גם שושלת השריון. אדומי הכומתה, מהצנחנים ומסיירת מטכ"ל עלו לגדולה, וגם כשאיבדו את האליפות, היה זה לחיל האוויר ולגולני.
אם בין שתי המלחמות הגדולות השתקפה ההכרה בשריון כנושא ההכרעה ביבשה במינויים של מפקדי הגיס חיים בר-לב, דוד אלעזר וישראל טל לתפקידים הבכירים ביותר - רמטכ"ל, סגן, ראש אג"ם - התהפכה מאז המגמה, כטנק לתעלה. האלוף הרצל שפיר, ראש אג"ם כשהצנחן מוטה גור היה לרמטכ"ל, חתם לפני ארבעה עשורים את סידרת השריונאים בחוד הצמרת. זה 42 שנה לא הגיע לשם טנקיסט. סביב גדי איזנקוט, בקבוצת האלופים המכהנים או העומדים להיכנס לתפקידם, יש ייצוג נאה ליחידות המיוחדות ולחטיבות החי"ר שנוספו בעשורים האחרונים (נחל וגבעתי; עדיין לא כפיר), למודיעין ולחיל ההנדסה ובמיוחד לצנחנים, כולל חמישה מששת מפקדי חטיבה 35 בין "חומת מגן" ל"צוק איתן". לשריון רק ארבעה אלופים. הסיכוי שאחד מהם, ולא צנחן, יהיה הרמטכ"ל שלאחר הבא נראה קלוש.
בנג'ו, בחודש יולי בן 47, יתמנה בקרוב לראש חטיבת התורה וההדרכה באגף המבצעים. תפקיד חשוב, אמנם מרכזי פחות משכנו, ראש חטיבת המבצעים, אך גם הוא כן שיגור לאלופים. כל ראשי חטיבת תוה"ד עד כה, למעט אחד, קודמו לאלוף. מינוי של בנג'ו למפקד המכללות הצבאיות וגיס משוריין, כחלוף שנתיים, לא יפתיע, בזכות הרקע המשולב שלו, כקצין חושב וכותב, שריונאי ומפקד אוגדה סדירה. שם, פחות או יותר, ייעצר.
דומה שהוא מציאותי דיו להשלים עם כך. אחד האלופים הכה לאחרונה על חטא אי-האיזון בקצונה הבכירה בין "עבודה" ל"חיים", לרעת החיים. בנג'ו, נשוי - לדיילת ב"אל על", שהכיר לא בטיסה אלא בגלישה, באינטרנט - ואב לשניים, מעניק קדימה עליונה למטלות המשפחתיות ובראשן הטיפול בבן אוטיסט.
לא כל רב-טוראי ורב-סרן מתיימר לטפס לרב-אלוף; גם אלוף הוא סיום יפה לעשרות שנות שירות. אבל מסקרנת השאלה, מדוע נער החולם על חיי צבא ועל פיקוד בכיר נכנס למסלול שאופקיו צרים מאלה של מקביליו הבוחרים בחי"ר ובסיירות. כשהנשאל הוא תא"ל בנג'ו - במשפחתו, שמוצאה מסוריה וממרוקו, הוגים את השם כמו כלי הנגינה, לא בנו של ג'ו - התשובות מלמדות הרבה על צה"ל, אביב 2018. איזו משמעות יש כיום לצבא הקבע, לקצין בכיר, לפיקוד על אוגדה, לשריון.
בנג'ו נכבש לשריון בזכות סרט על האלוף טל ופיתוח ה"מרכבה". עד שהגיעה שנתו להתגייס, ב-1989, ירד השריון מגדולתו, גם בעקבות מלחמת לבנון, אבל בנג'ו התעקש; הוא רצה מרכבה. קצין המיון התמוגג מהמתנדב שצץ בין הסרבנים והבטיח להגשים את כל משאלותיו. כך חלף במהירות ובהצלחה בפרקי ההכשרה של לוחם ומפקד זוטר. כשהוא נזכר בהתעמרות הסגל בחניכים כמותו עוברת חלחלה בגבו הרחב. את השיפור הוא מייחס להשגחת הדור החדש של הורי החיילים, היודעים מפני מה ראוי להישמר, כי על בשרם חוו טירטורים ונדרו שלא יניחו לסמל מרושע לעולל זאת גם לבניהם.
שלא כמו כל מפקד פלוגת טנקים, נחשף כקצין צעיר לשתי התנסויות פוקחות עיניים: השתלמות בבית הספר לשריון של הצבא האמריקאי בפורט נוקס ופיקוד על סיירת שריון, ביוזמת מפקדו בחטיבה 7, גרשון הכהן. השתלת קציני חי"ר בפיקוד על סיירות השריון המתמעטות נכשלה. הכהן רצה בקצין טנקים, שיבין לעומקו את השילוב בין הכוח המשוריין, החי"ר הצמוד אליו - חרמ"ש, שבצבאות אחרים הוא באיכות גבוהה אך בצה"ל סובל מסורתית מזלזול תמוה - והסיור. אלה היו היציאות הראשונות שלו מדל"ת האמות של הטנק הישראלי. מכאן ואילך חשב בין-חילית, בין-זרועית, בין-לאומית.
ימי האבנים והחרבות
הקידום בחילות השדה עד לפיקוד על גדוד היה מהיר, בסוף המאה שעברה. קצת מטה, קצת הדרכה, והזינוק ממחלקה דרך פלוגה - לרוב שתיים, לפחות - למג"ד סדיר הושלם קצת אחרי גיל 30. אצל בנג'ו זה אירע סביב "חומת מגן", בדיוק לפני 16 שנה, והמבצעים הרצופים נגד הטרור בגדה המערבית. לא לכך התאמן, ובהשוואה לאמצעי המודיעין והתקשוב המשוכללים של היום נראית הפעילות אז קרובה לאבנים ולחרבות של ימי קדם. רכז השב"כ היה נדחס בטנק, נוסע בשכונה נצורה ומאיימת ומצביע על ביתו של המבוקש.
החלוקה הקרבית הנוחה בין אש לתמרון לא הייתה - ועדיין אינה - ישימה למשימת צה"ל בשטחים. הטנקים עסקו בשיטור. מרכבה כניידת יצוקת פלדה וחמושה בתותח. התקנון המרובע של הפעלת השריון בסדרות פגזים, ארבעה גם כאשר די בשלושה, חולל הרס מיותר, ויתרונו של הכוח המשוריין בהפעלה נכונה במיתארים מלחמתיים, לבנוניים, נשחק בין ג'נין לחברון.
בפרוץ האינתיפאדה, בסוף 1987, לא היתה לצה"ל מפקדה על-חטיבתית בשטחים. אוגדה 162, המשוריינת הסדירה של פיקוד המרכז, אולתרה כאוגדת ביטחון שוטף. עד להקמת אוגדה ייעודית. בכך הצטרף המרכז לאורח הפעולה בפיקוד הדרום, מאז מלחמת ההתשה, ובצפון, מאז מלחמת יום הכיפורים: הטלת משימה כפולה על אוגדה משוריינת, בשגרה ובמלחמה.
הדיוויזיה, ששמה מעיד על חלוקת שלם גדול ממנה, נולדה במאה ה-18 מהצורך בייעול השליטה בהמוני החיילים של צבאות אירופה. בצה"ל הכיוון של אחותה העברית הפוך: אוגדה מסמנת צירוף של רכיבים קטנים ממנה, חטיבות ויחידות.
ויכוחים על חיוניות האוגדה והרכבה ליוו את צה"ל מראשיתו. ההתלבטות עסקה בנקודת הכובד של השליטה בכוחות ובאמצעים שהועמדו לרשות כל דרג. עד לאחר מלחמת ששת הימים לא היה חיץ קבוע בין אלוף הפיקוד למח"ט. האוגדות המעטות שנבנו לחירום היו משימתיות, כלומר ניתנות לפירוק ולהרכבה, לשליפה ולתיגבור, לפי הצורך המעודכן של המטכ"ל לקראת מלחמה. לארבע האוגדות בסדר הכוחות של צה"ל ב-1967 לא היו מפקדים במשרה מלאה. האוגדונרים היו שלושה אלופים בקבע, נוסף על תפקידם העיקרי, ואלוף במילואים. נוצרה סתירה פנימית: האוגדה, כמסגרת, הייתה חלשה לעומת הפיקוד המרחבי והחטיבות הסדירות, אבל האוגדונרים היו שווים בדרגתם למפקדיהם, שביומיום היו עמיתיהם במטכ"ל. הבעייה החריפה עוד יותר במלחמת יום הכיפורים, כשאחרוני האלופים שפיקדו על אוגדות היו ותיקים ובכירים ממפקדיהם, במיוחד בדרום. היחסים האישיים הרעים הרסו את שרשרת הפיקוד.
לקראת מלחמת ההתשה נוספה לצה"ל דרגת תת-אלוף והיא הוענקה, בין השאר, למפקדי אוגדות מילואים. רק אוגדה אחת, 252 בסיני ("מפקדת הכוחות המשוריינים"), הייתה קבועה ובפיקוד אלוף שהתפנה למשימה זו לבדה, אך הוכפף לשני אדונים, פיקוד הדרום מבצעית וגייסות השריון מקצועית. שוב, שעטנז, מה גם שקציני הקבע רפול איתן ומוסה פלד, שפיקדו על אוגדות מילואים במלחמה, הועלו בסיומה לדרגת אלוף. בנג'ו, כיום, סבור שהפתרון הנכון הוא תת-אלוף המחוייב לאוגדתו שבעה ימים בשבוע, ללא אחריות נוספת לבניין כוח במטכ"ל או בזרוע היבשה.
האוגדה שלו, 36, נודעה מאז הסכם השלום עם מצרים והחזרת סיני כגדולה וכחזקה ביותר בצה"ל. היא השתתפה במלחמת לבנון, בחומת מגן, בפינוי עזה, בצוק איתן; אך המשימה הבסיסית שלה הייתה התמודדות עם מתקפת הגייסות המשוריינים של הצבא הסורי. מנימוקי חיסכון, ייעול והכרת הגזרה הוטל עליה גם לסגור את הפינה המזרחית של הגבול עם לבנון. כך אירע שמפקד אוגדה 36 צביקה גנדלמן, כיום ראש עיריית חדרה, שילם על נכונותו להמשיך בתפקידו שנה שלישית באובדן הקידום לאלוף, לאחר התקפת החטיפה של חיזבאללה בהר דב, באוקטובר 2000.
בני גנץ, שחודשים מעטים לפני כן פינה את רצועת הדרום ופירק את האוגדה שלו, יחידת הקישור ללבנון, שינה את סדרי העולם כשהתמנה לרמטכ"ל. גנץ שיחרר את 36 מהאחריות לגבול, שהוטלה על אוגדה מרחבית חדשה, 210, בפיקוד יוצאי גולני - אופק בוכריס, יניב עשור, עמית פישר. נכון לדמות את הסדר החדש בגולן כשני מצבים של יד. האחד, כמו בתמרור עצור (גבול לפניך), כף פשוטה - זאת 210. השני, אגרוף, לתוך לבנון או עזה או סוריה - 36. כך גם במרכז ובדרום, בהפרדה בין שומרות הגבול לבין יצואניות הלחימה לשטח האויב. זה חידוש חזונם של דוד בן גוריון ויגאל ידין לעיצוב הצבא הבולם והצבא ההולם, וגם גירסה ישראלית למבנה קבוצות הפוטבול האמריקאי, הכוללות הגנה, התקפה וכוחות מיוחדים (כגון בועטים).
הגלגול האופנתי

מפקד אוגדה 36 אחראי על גולני אך אינו ממנה את המח"ט - הרמטכ"ל שומר לעצמו מינוי מפקדי חטיבות סדירות. בנג'ו ירד שתי רמות נמוך יותר והתעמק באיכות רבי-סרנים, בעיקר בבסיס האימון החטיבתי. גאוותו גם על התמהיל החדש של "חטיבת האש", לשעבר אגד התותחנים של האוגדה, ובכלל על שבירת החומות הישנות בין היחידות החיליות. שדה הקרב העכשווי, צפוף המכשולים והאיומים מעל לקרקע ומתחתיה, משווע לדעתו לאיגודי כוחות אחרים, שיבטאו את המהפכה הטכנולוגית, מאוויריית יבשה ועד לאספקת נתונים טריים על העיר החרבה מלחימה, שאספו לוויינים, הישר לתוך הטנק.
לו הדבר בידו, היה מבטל את תפקידיהם של קציני החיל הראשיים בזרוע היבשה ואולי גם מחביש את המפקדים הבכירים בכומתה בצבע אחיד, מטכ"לי - גלגול אופנתי של כובעי הקצינים, שנעלמו מהראשים (למעט באוויר ובים) לאחר הרמטכ"ל יצחק רבין. אין לו אלילים בצמרת שאותה ראה מקרוב, כחניך במכללה לביטחון לאומי - שלדעתו מקריבה את ההתעמקות באמנות המלחמה לטובת היבטים ביטחוניים אחרים - וכמפקד שתי אוגדות. הקצינים שהרשימו אותו יותר מכל פעלו משנות ה-50' עד ה-90': אורי בן ארי, כמח"ט 7 ב"קדש" ומעצב לחימת השריון; טל; דן שומרון; אהוד ברק. קצת ממראה עיניים והרבה ממחקר חומרים חסויים על טכנולוגיות, תורות ומערכות, נוכח ששומרון וברק הקדימו את זמנם וקדמו את צבאם, אך מסקנתו מתפקודו הכללי של צה"ל זה ארבעה עשורים עגומה למדי: החשיבה הצבאית התנוונה והתאבנה.
הצבא משלם מס שפתיים ל"סוף מעשה במחשבה תחילה" אך עודף מחשבה הוא סוף קידום
כמו מנגנונים אחרים הבנויים על מידרג של בעלי נסיון מקצועי נצבר, צה"ל אינו מיטיב לנצל את הזיק היצירתי המדרבן קצינים צעירים, המאבדים את סבלנותם ומקדימים להתאזרח, או מטפסים שנים ארוכות מדי על הסולם לפני ההגעה לראשו. על סגן-אלוף בן 30 נגזר לשהות 20 שנה בשלוש דרגות, סא"ל ואל"מ ותא"ל כפול שלושה תפקידים של שנתיים בכל אחת ועוד שנתיים ללימודים. הוא יהיה אלוף בן 50, כשסביבו הכל מתחדש. ואם יעז לחשוב ולכתוב ולהציע רעיונות מהפכניים, יתוייג כמתאים יותר מעמיתיו לתפקידים מסויימים אך לא לאחרים, ביצועיים. הצבא משלם מס שפתיים ל"סוף מעשה במחשבה תחילה" אך עודף מחשבה הוא סוף קידום.
עד כה זה לא הרתיע את בנג'ו. המבחן שמצפה לו הוא כרח"ט תוה"ד, שישאף לכתוב במו מקלדתו תורה מעודכנת ולרתום לשיווקה את מפקדו, הרמטכ"ל. הוא כבר אינו מפקד אוגדה, אם גם מהאוגדות החשובות ביותר, אלא מי ששואף לטלטל את המערכת, ולכך יש מחיר אישי.
הודות לנשק המדויק, כתב (במאמר ב"מערכות" יחד עם שותפו הרעיוני, תא"ל גיורא סגל), "צבא שבנוי על עוצבות רב-זרועיות ייהנה מגמישות ארגונית-מבצעית גבוהה, שתאפשר התארגנות מהירה של כוחות משימה מול בעיות מבצעיות". לכאורה, משתמע מכך שהגמישות החדשה תאפשר לוותר על מפקדות האוגדות ולהחזיר את צה"ל לעידן החטיבות, בדמות צוותי-קרב חטיבתיים, אבל בנג'ו מבקש לתקן רושם זה. בצבא שלו תהיה תועלת גם במפקדת הגיס, המפעילה מספר אוגדות, לא רק בחזית הצפון, אלא אף בעזה, בין פיקוד הדרום למפקדי כוחות המשימה. זאת דוגמה ל"שיפור היכולת לממש את אסטרטגיית הדרג המדיני וחופש הפעולה הדרוש לדרג הצבאי".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #35  
ישן 06-04-2018, 22:12
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
מאמר בבלוג "על הכוונת" על הרבצ"ר תא"ל (מיל') אביחי רונצקי שנפטר השבוע
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

"כוהן משוח מלחמה" | מאת גל פרל פינקל
חלק מהמאמר מצורף



"כוהן משוח מלחמה" | מאת גל פרל פינקל
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
הרב רונצקי שנפטר השבוע היה אולי הרב הצבאי הראשי הבולט והמשפיע ביותר מאז שלמה גורן. בין שתמכו בו ובין שביקרו אותו, אי-אפשר היה להישאר אדיש לרב (והקצין הבכיר) שחזר בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
הרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן, תוקע בשופר בכותל המערבי במלחמת ששת הימים, (מקור: ויקיפדיה).

השבוע נפטר הרב הצבאי הראשי (רבצ"ר) לשעבר, תא"ל (מיל') אביחי רונצקי, מי שהיה ככל הנראה הרב הצבאי הראשי הבולט ביותר בתפקיד מאז האלוף שלמה גורן. שלא כמו קודמיו היה רונצקי חילוני שחזר בתשובה וקצין קרבי במילואים, ששימש כראש מטה חטיבת שומרון, ובדומה מאוד לאלעזר שטרן כקצין חינוך ראשי, ספג רונצקי ביקורת מימין ומשמאל על מהלכיו והתבטאויותיו כרבצ"ר. נראה שהיתה לו עמדה בכל עניין (צבאי או לא), והוא לא חשש להביע אותה. הרבנות הצבאית בתקופתו גם לא הסתפקה בתפקיד "נגד כשרות בכיר" ואנשיה, בהובלתו, עסקו בחינוך ובהרצאות על גבורה יהודית וחשיבות הדת לכוחות הלוחמים. בקיצור, אי אפשר היה להישאר אדיש אליו.
המ"פ החילוני מסיירת שקד
רונצקי גדל בחיפה ולמד בפנימייה הצבאית בבית הספר הריאלי, במחזור ט"ו בו למדו גם האלוף דורון אלמוג (מיל') והעיתונאי לשעבר אביחי בקר. בתחילה התגייס לקומנדו הימי, אך באמצע המסלול עבר לצנחנים. במלחמת יום הכיפורים שימש כמפקד פלוגה בסיירת שקד ולחם בסיני. לימים כתב כי בטרם המלחמה, "עסקה פלוגה ה' של סיירת שקד, שעליה פיקדתי בתעסוקה מבצעית לאורך חוף מפרץ סואץ". התחושה, סיפר, היתה שאין בסך הכל ממה לחשוש והוא ואנשיו ניצלו את הזמן הפנוי לדיג וטיולים בסיני.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
רונצקי, כמ"פ בסיירת שקד, (מקור: פייסבוק).

המלחמה
נחתה עליו כרעם ביום בהיר בבוקר ה-6 באוקטובר, כאשר הבחין ב"מבנה גדול של מטוסים מתקרב לעברנו מכיון התעלה. הערתי את תשומת לב המפקד לכך שסוג המטוסים אינו מוכר לנו, ואכן היו אלה מיגים מצריים", שתקפו את הגזרה. הפלוגה של רונצקי נדדה במרחבי סיני ולמחרת, כתב, "חברה אלינו פלוגת המסלול של גדוד 890 בפיקודו של עמנואל בן ישי (בנישו) הי"ד מניר עציון. בסיוע שני מסוקי בל תקפנו כוח קומנדו גדול שהתמקם על שתי שלוחות שהיו משני צדי ואדי ע'רנדל, מדרום לראס-סודר". המלחמה היוותה קו פרשת מים עבור רונצקי, שחזר בעקבותיה בתשובה ונעשה לרב, ולמעשה עבור כל מחזורו מהפנימיה הצבאית. הם, שבטרם גיוסם כתבו "להתראות בישיבות המטכ"ל" בספר המחזור, איבדו שישה מחבריהם בקרבות. למטה הכללי הגיעו רק אלמוג, שעשה את המלחמה כמ"פ צנחנים, ומאוחר יותר רונצקי כרבצ"ר.

לתפקיד הרב הצבאי הראשי הוא מונה מספר חודשים לאחר מלחמת לבנון השנייה בידי הרמטכ"ל, דן חלוץ, ובהמלצת ראש אכ"א דאז, האלוף אלעזר שטרן, במטרה להתמודד עם השבר שחוללה ההתנתקות בין הצבא לציונות הדתית. שלא כמו קודמו, הרב ישראל וייס, הביע באותה תקופה רונצקי, שכיהן כראש הישיבה הגבוהה בהתנחלות איתמר בה התגורר, עמדה עקבית ומוצהרת כנגד סירוב פקודה. עמדה אמיצה בהתחשב במקום מגוריו ובסביבתו האידאולוגית. בניגוד לכלל הרבנים ששימשו בתפקיד לפניו (מאז הרב גורן) היה לרונצקי רקע קרבי נרחב והוא ראה את עצמו כ"כוהן משוח מלחמה", שעליו לספק סיוע רוחני, ערכי ומורלי לכוחות הלוחמים.
הרבצ"ר הבולט ביותר מאז הרב גורן
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
משמאל: הרמטכ"ל חלוץ מעניק דרגת תא"ל לרבצ"ר הנכנס, רונצקי, (מקור: דו"צ).

ואכן, כרבצ"ר היה רונצקי שונה מאוד מקודמיו ועסק בתודעה יהודית ורוח לחימה הרבה יותר מאשר בדיני כשרות והלכות שבת. כך למשל, החזיר לשירות רבנים שבעברם שימשו כמפקדים קרביים, ובהם הרב אייל קרים, קצין צנחנים שפיקד בעבר על הסיירת החטיבתית ולימים הרבצ"ר הנוכחי, והרב צדוק "דוקי" בן-ארצי, נווט קרב בחיל האוויר. תחת רונצקי שימש בן ארצי כראש ענף תודעה יהודית, שעסק (לא ברור מדוע) בערכי מוסר לחימה והתחרה בהצלחה מרשימה בחיל החינוך על תשומת ליבן של היחידות. הפעילות הזו כלל הרבה מאוד היבטים מיסיונריים באופיים. משה טור-פז, שפיקד על גדוד צנחנים במילואים, אף כתב בפייסבוק השבוע, בפוסט שנועד לשבח את רונצקי, כי לעיתים "חטאו אנשי תודעה יהודית בעודף מסרים דתיים על חשבון מסרים יהודיים".

בנוסף התבטא רונצקי בחריפות כנגד שירות נשים וגם כנגד הקהילה הגאה. לימים, כך עולה מהתבטאויות שלו בתקשורת, מיתן את דעותיו. ממתקפת הרבנים על הרמטכ"ל איזנקוט, למשל, בנושא שירות נשים והגדודים המעורבים הוא סלד. צריך לומר ביושר שהרבנות נכנסה לתוך ואקום שהותיר חיל החינוך. קצין חינוך ראשי (קח"ר) דאז, תא"ל אלי שרמייסטר, אמנם ניסה לבלום את פעילות הענף לתודעה יהודית, ובאכ"א נקבעו הגדרות וגבולות גזרה ברורים יותר בין הרבנות הצבאית לחיל, אבל בפועל לא הרבה השתנה. לא מן הנמנע שתחת קצין חינוך ראשי אחר, שדומה יותר באופיו לקח"ר אלעזר שטרן, החיל היה פחות פאסיבי ודריסת רגל של הרבנות היתה פחותה. אבל מאז שטרן (כמו גם לפניו) לא ששו במטכ"ל למנות לתפקיד קצינים בולטים מליבת הצבא הקרבי. יתכן שאחרי רונצקי וקרים כך יקרה גם ברבנות הצבאית.

רונצקי עצמו, במקום לבדוק את המטבח, קיים שיחות אין ספור עם מפקדים וחיילים, בעיקר ביחידות הלוחמות, במטרה לשכנע אותם שמה שהם עושים זה חשוב, רץ אתם על הג'בלאות, נכנס אתם מתחת לאלונקה. לימים סיפר כי "שקע בית האלונקה שנוצר אצלך כחייל צעיר לא עובר גם בגיל שלי". בשיחות עמם נהג לבקש מהמפקדים לדמיין איך היו חשים בשבוע השלישי למלחמה, כאשר שליש מהחיילים בפלוגה נפגעו, והם עייפים, רעבים, מותשים. הכוח נתקל, ואז, סיפר הרב, שנהג לשאול את החיילים "מה מוציא אותך עכשיו קדימה? לפעמים יושבים רק על זה שעתיים-שלוש. אתה יוצא עם החיילים שלך לקרב, יש לך דקה איתם לפני שיוצאים קדימה. מה אתה אומר להם בדקה הזאת? התפקיד של מפקד ברגע הזה הוא עצום".

בשיעור שהעביר בישיבת ההסדר שבקרני-שומרון ב-2009 סיפר על מפגש היה לו בתרגיל לילה, בחורף המקפיא של צאלים, עם מפקד גדוד סיור. "למה אתה בצבא?" שאל אז רונצקי את המג"ד, "נשוי, אב לשלושה, בוגר תואר שני, עם יכולות שכל חברה בשוק האזרחי הייתה חוטפת אותו בתנאים הרבה יותר טובים מאלו שהצבא יכול להציע לו". לאחר מחשבה השיב המג"ד כי "דווקא כשאני נמצא במצבים קשים, מצבים שכל מי שהיה לוחם מכיר אותם, אני חש שאני שותף פעיל למעשה שהוא גדול ממני". בתגובה אמר רונצקי שהוא פשוט נישק את הקצין, "ואמרתי לו שאני אשתמש בדברים האלה שלך בשיחות שאני מקיים עם חיילים ומפקדים". במבצע "עופרת יצוקה" הצטרף רונצקי לכוחות הלוחמים ברצועת עזה, וחיזק את הכוחות בלחימה. כך למשל, עשה שבת עם גדוד הצנחנים 890, עליו פיקד יקי דולף (כיום מח"ט הצנחנים)...

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.04.2018)

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 06.04.2018)

_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #36  
ישן 14-04-2018, 21:05
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון מידיעות אחרונות עם אל"ם שלומי בינדר, מח"ט גולני
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

וכן ארבעת המג"דים של החטיבה (למעט מפקד הבא"ח)

https://www.yediot.co.il/articles/0...5228605,00.html

פרשת הסרטון תפסה את גולני בגזרה הסוערת והמורכבת ביותר: גבול עזה | בהתייחסות ראשונה לאירוע אומר המח"ט, שלומי בינדר, שהירי בוצע לפי הפקודות: "ההנחיה היא לירות לרגליים, והפגיעה הייתה בדיוק מעל הקרסול" | המג"ד שחייליו היו מעורבים בתקרית חש תסכול: "חמש שבתות הם לא היו בבית ובסוף זה מה שיוצא החוצה" | בראיון משותף עם מפקדי הגדודים שלו מתאר אל"מ בינדר איך זה לעבור מפיקוד על סיירת מטכ"ל להובלת החטיבה החומה, מספר על הקשר עם 1,476 המשפחות השכולות, ומסביר למה חשוב שנסראללה יידע שגדוד 13 סיים בוחן פלוגה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #38  
ישן 06-05-2018, 15:50
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם ראש מטה בחטיבת המילואים 551, סא"ל (מיל') ערן ברקת
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

מעסקאות הענק לחטיבה המובחרת: המנהל שעושה חודשיים מילואים בשנה
חלק מהמאמר מצורף

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מעסקאות הענק לחטיבה המובחרת: המנהל שעושה חודשיים מילואים בשנה
סא"ל במיל' ערן ברקת הוא ראש מטה בחטיבת המילואים 551. יותר מ-60 ימים בשנה נעדר מעבודותו ומתחיל כל בוקר בשיחות מהצבא. הוא ביטל עסקאות בגלל תעסוקה מבצעית ומזכיר כי "ללא תמיכה מהבית, זה לא היה קורה"
  • אמיר בוחבוט
  • יום שבת, 05 במאי 2018
סגן-אלוף במיל' ערן ברקת, בן 44 נשוי ואב לשלושה ילדים בגילאי 6 עד 13, שותף בקרן הון סיכון שמשרת יותר מ-60 ימי מילואים בשנה. במסגרת ציון יום ההוקרה למערך המילואים שנערך השבוע סיפר ברקת כי "בעבודה שלי אני עובד מסביב לשעון. משקיע בעיקר בחברות סטארט אפ, הרבה טיסות לחו"ל, הרבה שיחות עם אזורים שונים בעולם ולכן יש מחיר שאתה משלם על זה שאתה 'מתנדב' למילואים".

עוד הוסיף ברקת כי "אומרים שסופרים את זמן המילואים בימים, זה ממש לא נכון. יש מעבר לזה, זו ממש משרה נוספת. הרבה שיחות טלפונים והרבה הודעות מהצבא". את הבקרים שלו מתחיל ברקת עם השלישות או האג"ם החטיבתי. "כמג"ד אני חייב להיות זמין, במיוחד לקראת אימונים ותרגילים. אז אתה שואל את עצמך איך את העומס בעבודה משלבים מילואים? זה מדהים כי כל בעלי תפקידים הבכירים במשק משרתים בתפקידי פיקוד בכירים במילואים. זה מעיד על איכות המילואימניקים. אנשים טובים נמצאים פה וגם פה".

ברקת התגייס בשנת 1992, את השירות הסדיר והקבע העביר ביחידת מגלן. הוא השתחרר כממלא מקום מ"פ מבצעית ביחידה, "היינו בדרום לבנון והתמקדו בלחימה נגד חיזבאללה", אמר ברקת. עוד הוסיף כי "השיא הגיע במבצע 'ענבי זעם'. פיגועי ירי, טילי נ"ט, אבטחת שיירות ומיקוד טייסי חיל האוויר נגד מטרות טרור היו בגדר שגרה".

אחר ארבע שנות שירות, בשנת 1996 השתחרר מצה"ל וטס לטייל בעולם במשך כשנה. כשחזר מונה למפקד מחלקה בחטיבת המילואים 551, אחת מחטיבות המילואים המובחרות בצה"ל. כעבור שנתיים קודם למפקד פלוגת מילואים והוביל לוחמים במבצע 'חומת מגן' ברצועת עזה, במלחמת לבנון השנייה לחם נגד חיזבאללה בכפרים דבל וראשף. בשנת 2008 התמנה למפקד גדוד ובשנת 2014 קודם לראש מטה החטיבה.

סגן-אלוף ברקת סיפר שיש רגעים שבהם הוא צריך להכריע מה יותר חשוב - מילואים או עבודה, "כמפקד גדוד הייתי עסוק בהכנות לקראת קו בחרמון ובמקביל הייתה לי עסקה גדולה לסגור. בשלב מסוים אמרתי בעבודה שאני לא מסוגל כי אין לי זמן וויתרנו על העסקה. לא הייתה לי יכולת קשב גם לעבודה וגם למילואים וההחלטה הייתה ברורה לי", אמר ברקת...
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #45  
ישן 20-07-2018, 17:00
  Jaguar890 Jaguar890 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 16.02.16
הודעות: 762
בתגובה להודעה מספר 44 שנכתבה על ידי דה-דה שמתחילה ב "אביב כוכבי: פרופיל (וואלה! 20.07.18)"

יאללה התחלנו עם מסע היחצנות לעבר התפקיד הנכסף. התיזמון של הכתבה מלמד שמשהו מריח שתהליך בחירת הרמטכל הבא מתחיל תוך שבועות ספורים.
אין מה להתיחס לתוכן כי הוא לא חידש דבר. אביב כוכבי משום מה תמיד קיבל יחס של נסיך בדומה מאוד לבני גנץ אך הרבה פחות עממי ממנו. פגשתי אותו כמה פעמים בתור מחט מזרחית בלבנון (בא להחליף את אדון יאיר גולן שהחליט לטייל באמצע היום על הסוללה בסוגוד וחטף כדור בבטן מחמשה עשר מטרים) היה תמיד מרוחק כזה,נקי אבל מאוד מקצועי. נמצא איתך בחדר אבל לא באמת שם...
אביב כוכבי יבחר כנראה לרמטכל הבא בעיקר בגלל העדר אלטרנטיבות. לניצן אלון סיכויים נמוכים וליאיר גולן עוד יותר.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #47  
ישן 20-07-2018, 23:12
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
מאמר בבלוג "על הכוונת" על המועמדים המתאימים לתפקיד הרמטכ"ל הבא
בתגובה להודעה מספר 45 שנכתבה על ידי Jaguar890 שמתחילה ב "יאללה התחלנו עם מסע היחצנות..."

הרמטכ"ל הבא חייב להיות ירוק | מאת גל פרל פינקל
חלק מהמאמר מצורף



הרמטכ"ל הבא חייב להיות ירוק | מאת גל פרל פינקל

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

בורסת ההימורים על זהות הרמטכ"ל הבא רועשת וגועשת. בחודשים הקרובים שר הביטחון ליברמן צפוי לקבל את ההחלטה על המינוי, כשלאחרונה צץ "מועמד" חדש ומפתיע ברשימה: מפקד חיל האוויר הקודם, אלוף אמיר אשל. למרות שהוא טייס קרב מוערך ומפקד מנוסה, צה"ל חייב רמטכ"ל "ירוק" – כזה שצמח וגדל בזרוע היבשה.

בחודשים הקרובים שר הביטחון ליברמן יחליט מי יהיה הרמטכ"ל הבא ובורסת ההימורים בשיאה. אחד השמות המפתיעים שעלו הוא של אמיר אשל, מפקד חיל האוויר הקודם. במאמר ב"ישראל היום", תא"ל (מיל') אמציה חן, מפקד סיירת שקד לשעבר, פנה לשר ליברמן בבקשה למנות את אשל בטענה שהוא ינחיל לצבא כולו את התרבות של חיל האוויר – המבוססת על "תכנון מפורט, תחקירים והפקת לקחים". למרות שאשל הוא טייס קרב ומפקד מנוסה, הרעיון שגוי מיסודו...

... כיום יש שני מועמדים ריאליים ומוכשרים מאוד, האלופים יאיר גולן ואביב כוכבי. שניהם עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון. כמפקדי חטיבות הנח"ל והצנחנים באינתיפאדה השנייה, היו שניים מיוזמי הפעולות נגד הטרור הפלסטיני (לצד מקביליהם בגולני ובגבעתי, התא"לים תמיר ופארס, שפרשו מאז מצה"ל) בלב הערים ובמחנות הפליטים הצפופים. הם פיקדו על פשיטות רבות ולחמו במבצע "חומת מגן", המשיכו כמפקדי אוגדות ופיקודים – ואף שירתו כסגן הרמטכ"ל, תחנה קריטית בדרך לתפקיד עצמו. לא צריך לחפש מועמדים אחרים.

(המאמר פורסם במקור בערוץ פז"ם באתר "mako", בתאריך 03.07.2018)

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 19.07.2018)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #50  
ישן 06-08-2018, 11:48
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם ניצב זוהר דביר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

"לא בא לי להיות חלק מהערבוביזציה שמגיעה עם תפקיד המפכ"ל"
חלק מהמאמר מצורף


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
"לא בא לי להיות חלק מהערבוביזציה שמגיעה עם תפקיד המפכ"ל"
הסמפכ"ל זהר דביר ראה מקרוב עם מה מתמודד הבוס אלשיך, והחליט לפרוש מהמרוץ להחלפתו | "אני מאחל לעם ישראל שרוני ימשיך להוביל את הארגון הזה", הוא אומר, "אבל ברור לי שיש גם שיקולים אחרים שיכולים להשפיע. והמבין יבין" | מי ששרד פעולות נועזות כמפקד סיירת גולני והימ"מ, ותאונת דרכים קשה, מזהיר מפני סכנה אחרת: "הקלות שבה אפשר לשפוך את דמך כאיש משטרה היא מוגזמת. אם אתה איש ציבור, תחשוב מה יוצא לך מהפה"
  • אתי אברמוב
  • המוסף לשבת
  • 02.08.2018
...דביר מתנער מההכתרה המוקדמת. "לא זכורה לי אף פעם שמילאתי טפסים למפכ"לות", הוא אומר. "לא אמרתי כן או לא. הייתי אז אחד השמות בתחרות, אבל לא עשיתי שום דבר במודע. אף פעם לא תיכננתי יותר משנתיים קדימה. זו עצה שקיבלתי פעם מהרמטכ"ל גדי איזנקוט, אותו אני מכיר מגולני. 'שמע', הוא אמר, 'תמיד תיכננתי שנה־שנתיים קדימה, ואני די אוהב את זה'. יש כאלו שאוהבים לרוץ קדימה על עשרים שנה. אם היית אומרת לי לפני 20 שנה שאהיה עוד 19 שנה במשטרה, הייתי דואג שתאושפזי בהקדם". בסוף נובמבר 2015 מונה דביר לסמפכ"ל, ועד מהרה הבין שהקרבות מסכני החיים מול מחבלים שניהל כמפקד סיירת גולני והימ"מ, הם לא יותר קשים מהקרבות שאלשיך נאלץ לנהל מול השרים וראש הממשלה. על השאלה האם אלשיך ימשיך בתפקידו, הוא בוחר לענות בזהירות. "כשוטר וכסגנו של רוני אני מאחל לעם ישראל ולמשטרה שהוא ימשיך להוביל, וישלים את התהליכים החשובים שבהם התחיל, כמו הנושא של סידור גופי המטה הארצי, השינוי המבני במשטרה ושינוי הקונספציה מתפיסת עבריינים למניעת עבירות. אבל ברור לי שיש גם שיקולים אחרים, ענייניים יותר ופחות, שיכולים להשפיע. והמבין יבין"...
...דביר, 53 וחצי, גדל בראשון־לציון, וכבר כנער התאהב במדים. את התיכון בחר להעביר בפנימייה צבאית תל־אביב שליד הגימנסיה הרצליה, ומשם יצא לקורס טיס, אבל נשר לשמחת כל הצדדים ("ראיתי שאני נמשך יותר לחום ולאבק ולרבאק ולא לסטריליות החנונית של הטייסים, בלי להעליב אף אחד"). הוא הגיע לגולני ושם טיפס בסולם הדרגות עד למפקד הסיירת.
"גולני זה נכנס לדם ולא יוצא", הוא אומר. "אצלי זה כל המשפחה. אשתי הייתה מש"קית ת"ש בגדוד 12, כך הכרנו. בתי הגדולה לוטם הייתה מדריכת קליעה, הבן תומר היה באגוז. הענקתי לו את הכומתה החומה שלי, אבל כקצין הם עברו לקומנדו והוא החליף לנעליים אדומות. אמרתי לו: 'נעליים אדומות זה בוץ, תשאיר מחוץ לבית'. כשהחליפו להם גם את הכומתה לזו של הצנחנים, זרמתי".
לאחר שלוש שנים בתפקיד ביטחוני בחו"ל, התגייס בשנת 99' לימ"מ (יחידת העילית של משמר הגבול ללוחמה בטרור ויחידת ההשתלטות הבכירה של מדינת ישראל), וב־2001, בשיא האינתיפאדה השנייה, מונה למפקד היחידה והחזיק בכיסאו זמן שיא - חמש שנים וחצי. האירוע שהשפיע עליו יותר מכל היה רצח רויטל אוחיון ושני ילדיה בקיבוץ מצר, בשנת 2002. "כשאתה מוצא בדירה אמא מחבקת שני ילדים בני שלוש וארבע, וכולם הרוגים, אתה אומר: 'מי שמסוגל לכוון ככה נשק לראש של ילד, אין לו גבולות'. אני זוכר שהייתי בפתח הבית, ונמנעתי מלהסתכל פנימה. אמרתי שאני לא רוצה לצרוב את המראה הזה אצלי.
"שם, אני מודה, זה הפך למשהו אישי, עד שגמרנו חשבון עם המנוול הזה, שנה ויום אחרי. בדרך כלל אני לא שומר על קשר עם מחולצים של הימ"מ או עם קורבנות. אבל לאבי, הגרוש של רויטל והאבא של הילדים, כן התקשרתי. אמרתי לו: 'אבי, מדבר זהר מפקד הימ"מ. סגרנו מעגל, צא לדרך חדשה'. הוא בכה.
"אחר כך הזמנתי אותו לאירוע שעשינו לכבוד 30 שנה לימ"מ. זה היה טעון מכל הכיוונים כי בין החיסול לבין המסיבה נהרג לוחם שלי, רפ"ק דרור שושן, שקיבל את עיטור האומץ על החיסול. ביום הזיכרון יש לי מסלול קבוע: שנה אחת אני הולך לקבר של דרור באשקלון, ובשנה שאחריה אני הולך לקברו של חייל שלי מהסיירת שנהרג, אבל לא תחת פיקודי, יאיר צפריר מגבת. למרות מאות, אם לא אלפי מבצעים, לא איבדתי אף פעם חייל בקרב"...

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 14)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #62  
ישן 09-10-2018, 00:22
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ריאיון ראשון עם קצין החינוך הראשי של צה"ל, תא"ל צביקה פייראיזן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

https://www.makorrishon.co.il/news/81493/

תא"ל צביקה פייראיזן מאמין שמה שמוצג היום כהקצנה דתית, היה מובן מאליו עבור בן-גוריון וגולדה. ריאיון ראשון עם קצין החינוך הראשי של צה"ל, שאינו מהסס להצהיר שחיזוק הזהות היהודית הוא המפתח לטיפוח רוח הלחימה: "כשהייתי בין הדתיים הבודדים בטייסת, באתי בטענות שאני עובר חילון?"

בשנים 2003־2005 פיקד פייראיזן על טייסת "זיק", טייסת כטמ"מים – כלי טיס מאוישים מרחוק שסייעו באותן שנים בביצוע הסיכולים הממוקדים. "אלה היו שנים מאוד מאתגרות. כמעט כל האירועים בשנים הללו היו תחת פיקודי הישיר או העקיף", הוא מספר.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #63  
ישן 09-10-2018, 00:29
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון עם סא"ל אהוד, מג"ד 9
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

https://www.ynet.co.il/articles/0,7...5352610,00.html

תיעוד מיוחד: טנקים מפגיזים עמדות חמאס - "כך מצופה מלוחמים לפעול"
בשיאה של המתיחות המתחדשת בגבול עזה, צוות ynet התלווה לסא"ל אלעד, מג"ד גזרת נחל עוז. בין מעבר קרני הנטוש שבו כמעט איבד את סגנו לנגד עיניו מרסיס רימון ועד לשכונת סג'עיה שממנה יוצאים רוב המתפרעים, קצין השריון מספר מדוע אינו מאשר כל בקשה לירי צלף וסבור שחקירות מצ"ח סביב תקריות הגדר דווקא מהוות נקודת חוזק לצבא

קצת מצחיק ששמו המלא אינו מצוין בכתבה הנ"ל בעוד שהוא דווקא כן מצוין בכתבה דומה באתר צה"ל מלפני חצי שנה...

https://www.idf.il/%D7%90%D7%AA%D7%...9C%D7%AA%D7%AA/

בין אימון לתפיסת קו, מצא גדוד 9 של חטיבה 401 גם זמן להפוגה מעוררת השראה - מפגש עם קבוצת נערים המוגדרים בסיכון ומשתכנים ב"הוסטל טבריה". ביחד עם עמותת "רצים בשביל לתת", יצר הגדוד חיבור מרגש שהסתכם במירוץ משותף עם הנערים, במטרה לעורר בהם מוטיבציה לשירות צבאי משמעותי
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #72  
ישן 06-03-2019, 18:22
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
מאמר בבלוג "על הכוונת" על הרקורד הצבאי של גנץ
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

למרות הטענות גנץ היה מפקד מצוין, אין בכך בכדי ללמד שיהיה פוליטיקאי טוב | מאת גל פרל פינקל
חלק מהמאמר מצורף

למרות הטענות גנץ היה מפקד מצוין, אין בכך בכדי ללמד שיהיה פוליטיקאי טוב | מאת גל פרל פינקל

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

לאחרונה טענו גורמים בימין כנגד ראש רשימת כחול לבן, בני גנץ, שכמפקד ורמטכ"ל לא חתר למגע ולניצחון מול האויב בצורה מספקת. היה גם מי שפשוט קבע שהוא מסוכן למדינת ישראל (בגלל שיוך לשמאל). זה מופרך, אבל לא הופך אותו למתאים יותר לראשות הממשלה, מבלי שצבר קודם ניסיון במגרש הפוליטי.
שר החינוך וראש מפלגת הימין החדש, נפתלי בנט, מצא את הסיבה שבגינה ישראל הפסיקה לנצח את ארגוני הטרור. בציוץ שפרסם בטוויטר ציטט בנט מכתבת פרופיל שפרסם עיתון "הארץ" בשבוע שעבר על ראש מפלגת כחול לבן, בני גנץ. בכתבה ציינו המחברים, הילו גלזר וניר גונטז', כי כאשר החליף גנץ את ישראל זיו כמפקד חטיבת הצנחנים ב-1995 הוא שינה את המוטו החטיבתי שקבע קודמו. זיו, קצין קפדן שהקדנציה שלו כמח"ט התאפיינה בשורת הצלחות מבצעיות בלבנון (רובן ככולן של היחידות החטיבתיות, בפיקוד קצינים כמו יוסי בכר ואמיר ברעם), קבע ש"מטרת הצנחן לחתור למגע עם האויב, להורגו ולנצחו בקרב". גנץ, משהחליף אותו בתפקידו, מחק מהמשפט את המילה "להורגו".

זו שורש הבעיה, לפי השר, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני והמ"פ המצטיין לשעבר ביחידת מגלן (שם היה פקודו של טל רוסו, יוצא שלדג ומספר 2 ברשימת מפלגת העבודה לכנסת). בנט, שתיאר עצמו פעם כמי שהפך בלבנון ל"צייד טילים מדופלם", התחייב שכאשר יקבל את תיק הביטחון יתקן זאת, ו"ישראל תחזור לנצח". זה נשמע יפה, פשוט וחד. אבל בכל זאת העובדות הן אחרות. וכדאי לקחת גם אותן בחשבון.
גנץ מן הצנחנים
בראיון לעיתון "במחנה" סיפר גנץ בשעתו שהתגייס בשנת 1978 "לגדוד 50, שאז נקרא "נח"ל מוצנח" והיה חלק מהצנחנים, ולאחר מכן הפך לגדוד 101". כטירון הוא מאוד התרשם ממפקד המחלקה שלו, אורי ארליך, שהיה גם מי ששלח אותו לקורס קצינים. ארליך היה לדבריו, "גם בן אדם וגם מפקד, ולא טרח להסתיר את זה. יש כמובן מפקדים אחרים שהם בסדר, אבל הם עושים פוזות, והוא לא עשה פוזות". גנץ, כך נראה, אימץ את המודל. ביקורת מהסוג שהשמיע השר בנט אודות גנץ נמתחה עליו לא פעם, כאמור, לא בטוח שבצדק, אבל התיאור הזה אודות סגנון הפיקוד שלו, חזר ונשמע כמעט מילה במילה.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
מימין: גנץ כמ"פ בצנחנים בלבנון, (מקור: טוויטר).

למרות הרקע הקרבי, שכלל חזרה מקורס בכוחות המיוחדים של צבא היבשה האמריקני היישר לפיקוד על פלוגת צנחנים בביירות, פיקוד על פלוגת ההנדסה החטיבתית בלבנון ותפקיד סמג"ד בשלדג, גנץ לא נחשב לכזה שמחזיק סכין בין השיניים עד שהמח"ט, שאול מופז, מינה אותו במפתיע, והוא רק בן 28, למפקד גדוד 890. לאורך הקריירה שלו הרבה גנץ להזכיר את התקופה בגדוד כיפה ביותר בשירותו הצבאי. עיקר הפעילות היה בלבנון, ובסיכול חדירת חוליות מחבלים לישראל, והמג"ד הצעיר מצא עצמו בלחימה מטווח קרוב ארבע פעמים. באחד המקרים, ב-1988, חדרה חוליית מחבלים דרומית למנרה. כוח מהגדוד וחפ"ק המג"ד קפצו לנקודה ונתקלו במחבלים. "מגיעים לאזור ההיתקלות, אני רואה חילופי אש לפניי. אני פורק, אני רץ אליהם, אנחנו צועקים "קדימה הסתער". אנחנו מסתערים על המחבלים, יוני מגיע מאחוריי וכל… אנחנו מחסלים את המחבלים ואז אני מסתובב, רואה שבכלל הרופא מטפל ביוני מאחור. מאוד מהיר, היה מאוד מאוד מהיר. קרב של שניות. יוני נהרג לידי. ירו עליי, פגעו בו", סיפר גנץ בסרט לזכר הקשר שלו שנהרג, יוני ברנס.

כמח"ט, היה גנץ הנינוח (שזכה לכינוי "בני-חותא") שונה מאוד מזיו הריכוזי וה"פרוסי". הוא שחרר לפקודיו חבל ונתן גב. חלק התקשו להסתגל אבל מפקדי הגדודים שפעלו תחתיו חשבו שזה עבד מצוין. בפן המבצעי, אף שהמילה "להורגו" הושמטה מהמוטו החטיבתי, קשה לומר שהוא היה שונה מקודמו. כך למשל, בשנת 1996 ברצף מארבים של גדוד 101, עליו פיקד יוסי בכר, הרגו לוחמיו חמישה מחבלים וחזרו בלי אף שריטה. שנה אחר כך נתקלה סיירת צנחנים, בפיקוד מוטי ברוך, בחוליית חזבאללה במהלך מבצע "מרכבות האלים" במרחב זליא ויחמור אל-בקע, 8 ק"מ מצפון לרצועת הביטחון שבלבנון. שני מחבלים נהרגו, שלישי נמלט. בקרב הקצר נפצעו ברוך, המ"פ, ומספר לוחמים ונהרגו שלושה, ערן שמיר, סגנו בסיירת, והלוחמים רן מזומן וזאב זומרפלד. גנץ, ששהה בחדר הפיקוד במרג' עיון, ניהל את החילוץ. במבט מן הצד, נוכח הנפגעים, קל לסווג את המבצע ככישלון, אבל כמה שבועות לאחר מכן עלה רכב מחבלים על מטעני חבלה שהטמין הכוח בציר, וארבעה מחבלים, בהם בכיר בחזבאללה, נהרגו...

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.03.2019)

(מתוך הבלוג "על הכוונת",
06.03.2019)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #74  
ישן 06-03-2019, 21:06
צלמית המשתמש של ביטיס
  ביטיס ביטיס אינו מחובר  
מומחה ללוחמת חי"ר, סיור וצליפה
 
חבר מתאריך: 06.12.04
הודעות: 21,060
בתגובה להודעה מספר 72 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "מאמר בבלוג "על הכוונת" על הרקורד הצבאי של גנץ"

לא יודע לשפוט לגבי היותו מח"ט אבל הביצועים שלו בדרגות הגבוהות יותר לא היו מעודדים. במקרה הטוב הוא נתן לספינה לשוט ללא כיוון.
_____________________________________
There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #76  
ישן 06-03-2019, 23:38
צלמית המשתמש של ביטיס
  ביטיס ביטיס אינו מחובר  
מומחה ללוחמת חי"ר, סיור וצליפה
 
חבר מתאריך: 06.12.04
הודעות: 21,060
בתגובה להודעה מספר 75 שנכתבה על ידי אספרסו קצר שמתחילה ב "מסכים עם ביטיס למרות שביטיס אף פעם לא מסכים אתי"

הנה אתגר. תאמר משהו שאני אוכל להסכים איתו.
_____________________________________
There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #81  
ישן 01-06-2019, 21:49
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
מאמר בבלוג "על הכוונת" על סיקור היתר של הכוחות המיוחדים על חשבון הצבא הגדול
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

הכוחות המיוחדים חשובים, אבל לא יותר מהצבא ה"רגיל" | מאת גל פרל פינקל
חלק מהמאמר מצורף



הכוחות המיוחדים חשובים, אבל לא יותר מהצבא ה"רגיל" | מאת גל פרל פינקל

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה



בסוף השבוע האחרון פורסמו בתקשורת מספר כתבות אודות הכוחות המיוחדים של צה"ל. למרות שזה נחשב ל"סקסי" ומושך קוראים, מוטב היה להקדיש תשומת לב גם למפקדים וליחידות "אפורות" יותר, הנושאות על גבן את נטל הבט"ש ומכריעות את המלחמה.

בסוף השבוע האחרון פורסמו בתקשורת שתי כתבות אודות אלופי משנה בתפקידי מפתח בצה"ל. הראשונה, ב"ישראל היום", עסקה במפקד סיירת מטכ"ל הקודם, אל"מ ח', הפורש מצה"ל. השנייה, ב"ידיעות אחרונות", היתה ראיון שערכו יוסי יהושוע וראובן וייס עם אל"מ אבי רוזנפלד, שסיים לאחרונה לפקד על החטיבה הצפונית ברצועת עזה. דובר צה"ל, מצידו, פרסם כתבה אודות תרגיל שקיימו השבוע חיל האוויר והיחידה המובחרת אגוז, מחטיבת הקומנדו, בקפריסין.

בכתבה על אל"מ רוזנפלד אמנם עסקו בפעילות המבצעית השוחקת בגבול הרצועה, אך גם שם בחרו המראיינים להדגיש את עברו של הקצין בכוחות המיוחדים, והוא עצמו תיאר בעיקר פעולות שבהן פגעו יחידות מאגוז ומגלן במחבלים בגזרתו. רוזנפלד, כתבו יהושוע ווייס, החל את שירותו "כלוחם בפלוגת הסיור של חטיבת הנח"ל, היה מפקד צוות ומפקד פלגה בפלס"ר וגם מ"פ באחד הגדודים, אך כבר כקצין צעיר יחסית עבר לשלדג, שם ביצע שורה של תפקידי פיקוד, כולל במלחמת לבנון השנייה".

אחרי שפיקד על גדוד הסיור של הנח"ל מונה ב־2012 למפקד שלדג. "בצוק איתן עשינו הרבה מאוד מבצעים, ואני באופן אישי השתתפתי בלא מעט מבצעים גם בלבנון השנייה. יצא לי די הרבה פעמים להביא אבנים מכל מיני מקומות", אמר בראיון, והתייחס לאותו נוהג של יחידות עילית להביא איתן למזכרת אבן מהמקום בו פעלו מעבר לקווי האויב. מה הוא חושב על הכשרת מפקדי הכיתות בחיל הרגלים, תחום שעליו הוא עתיד להיות אחראי בתפקידו הבא כמפקד חטיבת ביסלמ"ח, או כשירות כוחות היבשה ותפקידם בעימות הבא, הוא לא אמר.

בכתבה על אל"מ ח', ניסו חבריו ומכריו להזים את השמועות כי פרישתו נובעת מכישלון פעולת הכוח המיוחד ברצועת עזה, בנובמבר האחרון. בפעולה, נעצר הכוח בפיקוד סא"ל מ', יוצא סיירת צנחנים, בידי מחסום של החמאס בסמוך לחאן יונס. רגע לפני שנחשף ונלכד, פתח מ' ואחריו הכוח כולו באש, והרג מספר פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, נור בראכה שמו. תחת אש חולץ הכוח בידי מסוק של חיל האוויר, שנחת בשטח הרצועה. קור הרוח שגילו הלוחמים ומפקדם מנעו אסון גדול בהרבה, שהיה עלול להביא להסלמה.

בכתבה תיאר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט את הרגעים הללו כמתוחים ביותר בקדנציה שלו, ומהקשים בשירותו הצבאי. "החשש היה מנפגעים רבים לכוח, ומכך שחלק מהלוחמים ייחטפו. במקרה כזה היינו נכנסים למלחמה", אמר. גם כך פרץ בעקבות המבצע סבב קצר מול החמאס שבמהלכו נורו כ-500 רקטות על יישובי הדרום, והחלטת הקבינט על תגובה מתונה יחסית הובילה להתפטרות שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן.

את אל"מ ח', שעשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל ויצא ממנה רק לתפקידים באמ"ן וביחידה 8200 (ולא לצה"ל הגדול), תיארו חבריו כקצין יוצא דופן באיכותו. "המיוחד שבין המיוחדים", אמר עליו מפקדו לשעבר, אלוף ניצן אלון. לפי הכתבה ח' פורש מצה"ל משום שהוא אינו מעוניין להתקדם בצה"ל. "הוא אוהב מבצעים מיוחדים, והוא נשאר כדי להיות מפקד סיירת מטכ"ל. אם היה יכול להישאר בתפקיד הזה, כנראה היה ממשיך, אבל מרגע שסיים, האתגר נגמר והוא רצה ללכת הביתה", אמר עליו תא"ל (מיל') אהוד שניאורסון, מפקד 8200 לשעבר. הוא לא יהיה הראשון.

שניים ממפקדיה בשנות התשעים, יובל רחמילביץ' ודורון אביטל בחרו לפרוש מצה"ל למרות שסיימו, בסך הכל, קדנציה מוצלחת (זו של אביטל אמנם החלה באקורד צורם באסון "צאלים ב'", אבל נגמרה במבצע המוצלח בו חטפו לוחמי היחידה את מוסטפא דיראני מלבנון). אביטל, למשל, שהגיע מהצנחנים כמ"פ ליחידה והתקדם עד לפיקוד עליה, השתמש בנימוק דומה לזה של שניאורסון וציין בראיון שנתן בשעתו כי העדיף לפנות למסלול אקדמי ולהשלים דוקטורט.

ממש כמו עולם המבצעים המיוחדים, פיקוד על יחידות בצבא היבשה המתמרן הוא מקצוע שצריך ללמוד "דרך הרגליים". חלק ממפקדי היחידה כמו אהוד ברק ועמירם לוין, ששירתו גם כמפקדים זוטרים בשריון, או משה יעלון והרצי הלוי, שהגיעו מהצנחנים ושבו לחטיבה, הקפידו שמסלול שירותם יכלול תחנות בצבא הגדול. מי שבשירותו לא הקפיד לעבור גם שם, ויוצנח לפיקוד בכיר בשלב מאוחר, יתקשה למצוא את ידיו ורגליו. מכאן שבהחלט יתכן שלח' אין משבצת להתקדם אליה, ועושה נכון כשהוא חותך בזמן...


(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 01.06.2019)

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 01.06.2019)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 01-06-2019 בשעה 21:54.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #82  
ישן 02-08-2019, 06:55
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
מאמר בבלוג "על הכוונת" על סיום הכהונה של תא"ל ערן ניב באיו"ש
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

בזירות קרובות ומרוחקות ישראל מתמודדת עם מציאות נפיצה | מאת גל פרל פינקל
חלק מהמאמר מצורף

בזירות קרובות ומרוחקות ישראל מתמודדת עם מציאות נפיצה | מאת גל פרל פינקל

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

ישראל משמרת מציאות ביטחונית שבירה שיכולה להסלים בכל רגע, עד כדי מערכה ביותר מחזית אחת.

... ביהודה ושומרון יסיים בקרוב מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ערן ניב, כהונה רגועה יחסית, ולא שחסרו אירועים שיכלו להפוך אותה לסוערת בהרבה, כמו הפיגוע באזור התעשייה בברקן. רק היום (חמישי) דיווח דובר צה"ל על ירי לעבר רכב ביטחון במרחב החטיבה המרחבית שומרון. הפעם לא היו נפגעים.

ניב, שאחד מפקודיו תיאר אותו פעם כאחד מהמפקדים הבודדים בצבא שמסוגלים לחשוב "וגם לרוץ עם סכין בין השיניים", השכיל להבין שביכולת של צה"ל לפעול באופן ממוקד שמבדיל בין הטרור לאוכלוסייה, טמון המפתח להרגעת השטח. במקום כתרים וסגרים הופעלו כוחות מיוחדים, מסוערבים, ובוצעו פעולות מעצר וסיכול ממוקד כירורגיות שנשענו על מודיעין מדויק.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תא"ל ניב, משלים כהונה מוצלחת באיו"ש, (צילום: דו"צ).

בשבוע שעבר פורסם ראיון שערך בן כספית, הפרשן הפוליטי של "מעריב", עם ניב אודות הפיגוע בציר המתפללים בחברון בנובמבר 2002, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. הפיגוע היה לאחד האירועים המעצבים בקריירה שלו. "המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת", אמר פעם בראיון, וציין שניתן לצמצם את ההפתעה שחווה הלוחם באמצעות אימון והכנה. הוא עצמו למד זאת באותו לילה בחברון.

חוליית מחבלים מהג'יהאד אסלאמי הרגה 12 חיילים ואזרחים ופצעה 14 נוספים. מח"ט חברון, אל"מ דרור ויינברג, שהסתער ראשון על המחבלים היה בין ההרוגים הראשונים. לאחר מותו איש לא תפס פיקוד וארגן את הכוחות כראוי. מפקד כיתת הכוננות של היישוב היהודי בחברון, אליהו ליבמן, קצין מילואים יוצא סיירת גולני (וכיום ראש מועצת קריית ארבע), הוביל את חילוץ הפצועים באומץ רב.

את שירותו הצבאי של ניב עד אז עיצבה בעיקר התקופה שעשה בלבנון. הוא התגייס לצנחנים ב-1989 ועם סיום קורס המ"כים עבר לחטיבת הנח"ל ועשה בה מסלול שלם כמפקד מחלקה ופלוגה. ב-1997 פיקד על פלוגת הנ"ט החטיבתית. בראיון שהעניק בשעתו לנחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" תיאר את הפער העצום בין המציאות בלבנון לחיים בעורף. חברתו, סיפר, "קיטרה" לו שהתקלקל דוד-השמש שבדירתה. "אני לא הלכתי שלושה שבועות למקלחת, ולה הלך דוד-שמש".

ניב שפיקד באותה עת על גדוד 931 של הנח"ל, שהיה בתעסוקה בגזרה, הוזעק לחברון מדירתו בתל אביב. מחבל אחד נהרג בתחילת הקרב, אך הבלבול ששרר בזירה וחוסר יכולתם של הכוחות לאתר את שני המחבלים הנוספים הביא לכך שכאשר הגיע למקום, הלחימה טרם נגמרה. הוא אלתר כוח קטן (שכלל שני קצינים מיחידת דובדבן, מ"פ מגדוד 101 של הצנחנים שגר ביישוב סמוך וסמ"פ וקשר מהנח"ל) ואיגף את המחבלים. הכוח בפיקוד ניב ניהל קרב מטווח קצר כנגד אחד המחבלים שבמהלכו, סיפר לכספית, "אנחנו מסתערים על המחבל והורגים אותו סופית". המחבל שנותר, נהרג בידי כוח נוסף מגדוד 931.

מאז הפיגוע בחברון הספיק לפקד ניב על חטיבת צנחנים במילואים, על בית הספר לקצינים ועל אוגדת איו"ש. אף שהוא משלים כהונה מוצלחת, הרי שבכל האמור בשטחים, המציאות יכולה להשתנות מהר מאוד. החמאס משקיע לאחרונה מאמצים ניכרים, בסיוע איראן, בהקמת תשתיות טרור ביהודה ושומרון. בשנה האחרונה סיכלו כוחות האוגדה ניסיונות פיגוע של כ-130 חוליות מחבלים שהכווין חמאס. מי שייפתח את הטוויטר בכל בוקר, ימצא שם הודעה לקונית של דובר צה"ל בדבר מספר המעצרים ופשיטות שביצעו כוחות האוגדה, אמצעי לחימה וכספי הטרור שנתפסו. זוהי תחזוקה שוטפת (שנסמכת גם על תיאום ביטחוני עם הרשות הפלסטינית) של מציאות שבירה.

הסך השלם של התנהלות ישראל בזירות השונות מלמד שקברניטיה מנווטים אותה בזהירות ובהצלחה בין הסכנות והאיומים. אולם הסלמה במוקד אחד, עלולה להביא לפריצתה של אחת נוספת במקביל. ההערכה במערכת הביטחון היא שבמקרה של מלחמה בזירה הצפונית למשל, מול חזבאללה, יפתח חמאס (לבקשת איראן) חזית בדרום במטרה לגרום לישראל לפצל את משאביה, הן בתחום הכוח האווירי, הן ביבשה והן בפריסת מערכות הגנה אווירית. הדבר דומה במקצת לתכנית המצרית-סורית במלחמת יום הכיפורים בדבר מלחמה בשתי חזיתות, ומסוכן לא פחות.

(המאמר פורסם במקור באתר"זמן ישראל", בתאריך 01.08.2019)

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 02.08.2019)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #95  
ישן 13-10-2019, 10:22
צלמית המשתמש של Fang
  משתמש זכר Fang מנהל Fang אינו מחובר  
מנהל בפורום צבא וביטחון
 
חבר מתאריך: 26.11.05
הודעות: 10,229
Facebook profile
בתגובה להודעה מספר 94 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "קצין שריון ראשי פורש: "המלצתי להרחיב פרויקט הטנקיסטיות""

לגיא חסון יש הרבה זכויות כלוחם ומפקד שצבר בשנות שירותו, אבל אקורד הסיום שלו צורם והריאיון הזה רק מאשר את מה שחשבתי, הלוואי ואני טועה.
- "העלייה במוטיבציה הביאה אותנו לכך שאנחנו יכולים להעלות את הרף....." - אוי ואבוי, ז"א שבגלל חוסר מוטיבציה הורדתם את הרף?
- "הדמוגרפיה גם סייעה, עם גידול מתמשך בכמות המלש"בים בכל שנתון, אך התחרות היא עזה..." - לא הבנתי, אז השורות היום מלאות בגלל הדמוגרפיה או בגלל שהמוטיבציה עלתה?
- "יש משבר בקצונה הקרבית הצעירה, עם יותר ויותר בני 24-25, איכותיים, שמעדיפים לפרוש ולא להמשיך לדרג מפקדי הפלוגות" - מבחינת בניין הכוח זה היה אמור להיות הדבר הכי משמעותי בקדנציה שלך ולא חירטוטי "המלאכיות של חסון" שזה אולי מצטלם יותר טוב אבל לא רלוונטי.
- ואם כבר נגענו בפיילוט ההזוי הזה שנקרא "לוחמות בשריון" שנערך כבר בפעם המיליון ושוב נכשל, אז הסיכום שלו לנושא הזה בכתבה ("השיקול שעליו התקבלה ההחלטה במטכ"ל ובזרוע היבשה, להתרשמותי, הוא לחלוטין מקצועי") נשמע לא אמין וסילוף של העובדות.
רמטכ"ל חכם זרק אותו לפח כי זה לא לעניין, ניראה שהרמטכ"ל והקשנ"ר שהתחילו את הפיילוט הזה חיפשו לקטוף על הדרך קופון פוליטי בשבילם ביום שאחרי, בדיוק כמו מה שנאמר על כך בריאיון הזה.

אותי לא הרשמת, רק הדאגת! לתשומת ליבו של אוהד נג'מה..


נערך לאחרונה ע"י Fang בתאריך 13-10-2019 בשעה 10:34.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #96  
ישן 13-10-2019, 20:48
  משתמש זכר אספרסו קצר אספרסו קצר אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 15.08.09
הודעות: 600
בנות בצריח
בתגובה להודעה מספר 95 שנכתבה על ידי Fang שמתחילה ב "לגיא חסון יש הרבה זכויות..."

ציטוט:
יש משבר בקצונה הקרבית הצעירה, עם יותר ויותר בני 24-25, איכותיים

אתה מאמין שזה משהו שקשנ"ר יכול למנוע? הוא יכול להחליט על דעת עצמו להעלות לכול אנשי הקבע בשריון את השכר? אני לא בטוח שזה תלוי רק בקשנ"ר? ולעניין הנשים הלוחמות בשריון, חסון אומר שנשים תשרתנה רק בטנקים שיוצבו בגבולות רגועים. אבל עולה במוחי השאלה הבאה. אם פורצת מלחמה וחסרים טנקים בחזית, ואז יהיה צריך לשלוח לאזור הלחימה כול טנק שיש לצה"ל, אז לא תהיה ברירה ויהיה צורך לשלוח גם את הטנקים מהאזורים הרגועים. ואז גם נשלח נשים טנקיסטיות לאזור הלחימה. אז זה לא שנשים תשרתנה בטנקים רק באזורים רגועים. תרחיש כזה הוא אפשרי.
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #99  
ישן 18-01-2020, 07:54
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון ישן עם מח"ט הנח"ל בראשית האינתיפאדה השנייה, אל"מ (לימים אלוף) יאיר גולן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

חלק מהראיון מצורף
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #100  
ישן 30-03-2020, 19:16
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם רס"ן, לימים אלוף, מוטי ברוך מפקד סיירת צנחנים ב-1997
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

חלק מהמאמר מצורף


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה



הכתבה "כוח מוטי" מאת עמיר רפפורט, ידיעות אחרונות מוסף 24 שעות, 21 ביולי 1997, עמוד 9.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #102  
ישן 28-07-2020, 16:08
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם אלוף פצ"ן, אמיר ברעם
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

האיום האמיתי לישראל אינו הצהרות חיזבאללה, אלא הצרות שלו
חלק מהראיון מצורף


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
האיום האמיתי לישראל אינו הצהרות חיזבאללה, אלא הצרות שלו
המשבר הכלכלי בלבנון דחק את חיזבאללה לפינה, אומר אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, בריאיון ל"הארץ". במצב זה, הוא מסביר, לא יעזור לו להפנות אצבע מאשימה לישראל ועימות עמה עשוי לפגוע בו עוד יותר. אך החרפה של המשבר שם עלולה לספק סכנות אחרות
... בשבוע שעבר, לפני התקיפה האחרונה בסוריה אבל עמוק בתוך המשבר בלבנון, ישב אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, לשיחה ארוכה עם "הארץ". זה קרה במקום עם נוף ייחודי, שמעטים מגיעים אליו: בעמדת התצפית שבמרומי האנטנה במוצב צה"ל בראש הנקרה. משם, מגובה של יותר ממאה מטרים מעל הנקרות, אפשר היה להשקיף על אזור הגבול בין שתי המדינות — וגם על שטח המריבה הפוטנציאלי הבא, מרחבי הים התיכון ומאגרי הגז שבמעמקים, שלגבי זכויות השליטה בהם עוד ניטשת מחלוקת בין ישראל ולבנון.
ברעם אומר כי המאפיין הבולט ביותר של התקופה הנוכחית באזור הוא חוסר היציבות, שהועצם בשל סדרת ההתרחשויות מתחילה השנה: ההתנקשות האמריקאית בחייו של הגנרל האיראני קאסם סולימאני, המשבר הכלכלי העצום בלבנון ובסוריה ופגיעת הקורונה במדינות המזרח התיכון.
"כלכלית, לבנון נמצאת כנראה במצב הכי גרוע שלה אי פעם", טוען אלוף הפיקוד. "זה מתקרב לתקופת מלחמת האזרחים שם באמצע שנות ה–70. יש שם כ–40% אבטלה וכמחצית מהאזרחים נמצאים כרגע מתחת לקו העוני. מתפרסמים דיווחים שאנשים מתאבדים בגלל רעב". השבוע דיווח ה"טיימס" הלונדוני כי רשתות החשמל בלבנון פעילות רק במשך שעות אחדות בכל יום.
"כל זה לא קשור במישרין אלינו", מדגיש ברעם. "אם תשאל אזרח לבנוני, אני בספק אם ישראל נמצאת במקום העשירי ברשימת הדאגות שלו. הוא מוטרד מהיעדר האופק וכנראה מבין שאחת הסיבות לכך היא התנהלות חיזבאללה. הספקנות מחלחלת גם לעדה השיעית במדינה. לבנון נמצאת במלכוד 22 אמיתי, תחת סנקציות חיצוניות הולכות ומחריפות, שנובעות מצעדים אמריקאים נגד איראן וסוריה ובצדן חוסר אמון של המוסדות הבינלאומיים בכלכלה הלבנונית. השנה הקרובה תהיה גורלית עבור המדינה הזו. היא עלולה להביא גם להתפרקות, לחדלות פירעון".
לפי ברעם, גם חיזבאללה עומד כיום בפני המשבר הקשה ביותר שחווה מעולם. "כשהאנשים שלו נלחמו לטובת משטר אסד בסוריה, הארגון יכול היה לתרץ זאת בכך שהוא מגן שם על הלבנונים מפני דאעש, שלא יגיע אליהם. התירוץ הזה נעלם ורוב לוחמי חיזבאללה חזרו ללבנון. הארגון הוא היום חלק דומיננטי בממשלת לבנון. האיש שעומד בראשה, חסן דיאב, הוא לא יותר ממריונטה שנוהגת לפי הדירקטיבה של נסראללה.
"עקרונית, זה נוח לנסראללה: הוא אוחז במושכות, אך נמצא מאחור. אבל הוא מתקשה לנתק את עצמו מהמשבר. אם ידאג רק לאנשים שלו, לשיעים, הוא יקעקע את הטיעון שלו שהצידוק לקיום הארגון הוא בהיותו מגן לבנון. בינתיים, איראן כבר לא מסוגלת לסייע כספית לחיזבאללה באותה מידה שהיתה יכולה בעבר. זה משבר שחווה הציר השיעי כולו, במיוחד מאז ההתנקשות בסולימאני בינואר. האיש הזה ביטא בגופו את ציר ההתנגדות, מאיראן דרך עיראק וסוריה ועד לבנון. אין בינתיים מישהו שמסוגל להיות בכל המקומות הללו ולהיכנס לנעליו באופן מלא.
"לנו אין יד ורגל במשבר הפנימי בלבנון. צריך לעשות כל מאמץ לא לעסוק בכך. אני חושב שהאזרחים שם מבינים שהמדינה שבויה בידי חיזבאללה, שחבר למנגנון מושחת. לישראל אין שום אספירציות התקפיות בלבנון. זה חיזבאללה שמשקיע כסף בהברחות נשק, בפרויקט הדיוק של הרקטות שלו, בבניית כוח אש מול ישראל. עקרונית, יכול להתפתח תרחיש שבו נסראללה ינסה להפנות את האצבע המאשימה כלפי ישראל ולחמם את המצב אתנו. אני לא סבור שהוא יעשה זאת עכשיו. הוא בנקודה קריטית".
ברעם מציין כי "המשבר בלבנון כל כך עמוק שנסראללה לא מדבר על נתאנז. הוא עסוק בעתיד התנועה שלו, בהישרדות היומיומית. אני לא חושב שדחוף לו כל כך לעסוק בדברים אחרים".
לדבריו, "התפרקות פנימית בלבנון תהיה מסוכנת גם לנו. בחודשים האחרונים ישנה תופעה חדשה של אזרחים סודנים שחודרים אלינו מגבול לבנון ונתפסים בקרבת הגדר. הפועל מפוטר בבוקר ממסעדה בביירות, אין טיסות הביתה בגלל הקורונה ואין לו מה לאכול — אז בצהריים הוא מנסה לחצות את הגבול אלינו. זו הזיה: אם היית אומר לי לפני שנה שזה מה שיקרה, הייתי אומר לך שאתה שיכור. אבל אם המצב יימשך, אלה עלולים להיות לא רק סודאנים שינסו לחצות".
בחזרה לדרום לבנון
ברעם, בן 50, נכנס לתפקידו באפריל אשתקד. זה קרה סמוך לפטירתו של אביו, יצחק (בורקו), שגם הוא שירת כקצין קבע במערך החי"ר וסיים את מסלולו הצבאי בדרגת אלוף־משנה. ברעם הבן, חניך הפנימייה הצבאית בחיפה, עשה את רוב שירותו בחטיבת הצנחנים. בין השאר פיקד על הסיירת החטיבתית ערב הנסיגה מלבנון בשנת 2000, על גדוד 890 בתקופת מבצע "חומת מגן" כעבור שנתיים ועל החטיבה עצמה לפני עשור. פרט לכך היה גם מפקד אוגדת הגליל, מפקד הגיס הצפוני ומפקד המכללות הצבאיות.
בפברואר 1999 קטע את לימודי המשפטים שלו ונקרא בדחיפות לפקד על סיירת הצנחנים לאחר שחברו, רב־סרן איתן בלחסן, נהרג בהיתקלות עם כוח חיזבאללה בדרום לבנון. השנים באזור הביטחון, סיפר לא מזמן, היו התקופה שעיצבה אותו כלוחם ומפקד. "אני גדלתי בתוך זה, כמעט 12 שנה. זו הסיבה שנשארתי בצבא. זה לא שלא היו לנו כישלונות ואבידות. אני עדיין זוכר את הבטן שלי מתכווצת בכל פעם שחציתי את צומת עמיעד בדרך צפונה, אבל החוויה האישית שחוויתי היתה של הצלחה".
מהתצפית בראש הנקרה נראות היטב עמדות יוניפי"ל וצבא לבנון, לצד הכפרים השיעיים שברובם פרוסים מערכי הלחימה של חיזבאללה. בשוך הקרבות בסוריה, חזרו לדרום לבנון רוב לוחמי כוח רדוואן, יחידות העילית של הארגון, שנשאו בחלק ניכר מהנטל במלחמת האזרחים הסורית. למרות המשבר הכלכלי, אומר ברעם, הארגון לא ויתר על השקעת המשאבים ביחידות הללו, גם לא בפרויקט הדיוק.
ברעם מתרשם מהניסיון המעשי שצברו לוחמי חיזבאללה בקרבות בסוריה, אבל מסרב להצטרף לנראטיב הצבאי, הגורס שאחת לכמה זמן צריך להפחיד את הציבור הישראלי מפני מוראות המלחמה הבאה. נסראללה אמנם מאיים זה שנים ב"כיבוש הגליל", אבל אלוף הפיקוד מציע לשים את הדברים בפרופורציה המתאימה. "בסוריה הם למדו לעבור ממצב של מגננה סטטית לתמרון התקפי של היחידות. זה קרה להם גם בזכות החשיפה ליחידות הרוסיות שנלחמו לצדן. מצד שני, אנחנו לא דאעש. בסוריה היתה להם עליונות קרקעית ואווירית וחיפוי רוסי. זה לא המצב מולנו בלבנון.
"הם מדברים על התקפות לתוך שטחנו, על פינוי יישובים תחת אש. זה יכול לקרות. אנחנו מתייחסים במלוא הרצינות לתוכניות שלהם ונערכים מולן. האימונים שעוברות היחידות שלנו יותר קשים ותובעניים, כדי להתמודד איתם. אבל בואו לא נפחיד את עצמנו לשווא. למדתי את הלקח הזה בחומת מגן: הייתי מג"ד צעיר ומרובע ואמרו לנו לצפות למאות הרוגים במבצע. אז בטור התנועה של הגדוד לבית לחם שילבתי גם שתי (משאיות) ריו לפינוי חללים. סתם הפחדתי את החיילים שלי. במלחמה, חיזבאללה ינסה לכבוש מוצבים ולהגיע לשורות הראשונות של בתי היישובים, אבל לא יהיה כאן שום כיבוש של הגליל. נסראללה אלוף העולם בל"פ (לוחמה פסיכולוגית), אבל הוא מבין היטב את יחסי הכוחות האמיתיים. הנזק שייגרם לו יהיה הרבה יותר כבד ממה שהוא מסוגל לעשות לנו.
"היתרון של חיזבאללה, בארגון הצבאי שלו, יהיה גם אסונו. אנחנו נילחם על־פי דיני המלחמה: כל בית שממנו תצא מחלקה של רדואן, שממנו תיפתח אש — ייפגע. האזרחים הלבנונים יודעים זאת. הם לא יישארו בבתיהם. כבר אמר בעבר אחד משרי הביטחון (עמיר פרץ, בתחילת מלחמת לבנון השנייה. ע") שמי שהולך לישון עם טילים שלא יתפלא שהוא מתעורר עם פצצות. את זה אפשר לכתוב אפילו ב'הארץ'. אם הם ינסו לפעול, אנחנו לא נשב ונחכה שאנשי רדוואן יגיעו לשלומי. אין כאן fair fight. אין סיכוי שניתן לזה לקרות".
אנשי הארגון היריב, הוא מוסיף, "הם לא מתאבדים שיעים. הערכת יתר מודיעינית של האויב וכוונותיו גרועה כמו הערכת חסר. אני מסתכל על האיום באופן ריאלי ונערך. המודיעין שלנו טוב, אבל אנחנו מתכוננים גם למצב שבו לא יהיה די מודיעין ונופתע. אני אף פעם לא רגוע: גם אם יהיה לנו את כל המידע, ייתכן שנעריך אותו בצורה שגויה
"....
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #110  
ישן 03-10-2020, 08:04
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,325
ראיון עם תא"ל ירון פינקלמן, רח"ט מבצעים החדש
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

חלק מהמאמר מצורף



תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
אחרי עזה ובלבנון, דווקא הקרב נגד הקורונה מעודד את ראש חטיבת המבצעים החדש

ת
ת-אלוף ירון פינקלמן, המפקד היוצא של אוגדת העילית של צה"ל יהפוך החודש לראש חטיבת המבצעים במטכ"ל. בריאיון ל"הארץ" הוא מספר על הקרבות עם חיזבאללה וחמאס , וגם על האופטימיות והתקוה שגילה בבני ברק
  • עמוס הראל
  • 2 באוקטובר 2020
... הוא בן 45, גדל ברעננה והתגייס ליחידת החילוץ בהיטס (669) של חיל האוויר, שממנה נשר במהלך המסלול. אחר כך נע בין תפקידי פיקוד ביחידות מובחרות שונות, בחטיבות שריון וצנחנים ובהמשך בגבעתי. אוגדה 98, שעליה פיקד במשך קרוב לשלוש שנים, מאגדת את חטיבות צנחני המילואים המובילות של צה"ל, יחד עם חטיבת הקומנדו וחטיבת הצנחנים הסדירה. מסורתית, זו האוגדה שמתמחה בתקיפה בעומק שטח האויב. כשהופעלו יחידותיה כך, באופן מוגבל, בשלהי המלחמה בלבנון ב–2006, המהלך נקטע באיבו והסתיים באכזבה.

שנות ההתבגרות הצבאית שלו היו שנות האינתיפאדה השנייה, שהשבוע צוינו 20 שנה לתחילתה. הוא זוכר "ארבעה חודשים שבהם פעלנו ברציפות, בלי לצאת הביתה. כשיצאנו, והגעתי בפעם הראשונה לצומת פת בירושלים, גיליתי שאני כבר לא זוכר את הקוד של כרטיס האשראי בכספומט".

העומס המבצעי היה גדול, לאורך שנים. "היתה הרגשה שאתה באמת מגן על חיי האזרחים. היו מבחנים מבצעיים מיידיים — אתה יודע שאם אתה לא עוצר את המחבל בביתו בלילה, אזרחים ישראלים יפגשו אותו בבוקר. והיו לנו גם אירועים שפספסנו. העיסוק הרצוף באינתיפאדה בא כמובן על חשבון האימונים. בשנים שקדמו למלחמה בלבנון לא התאמנו לקראת תמרון רחב היקף".

מנקודת התצפית החריגה שלו על המלחמה ב–2006 לקח לתפקיד הבא, מג"ד בצנחנים, את הצורך בדבקות קיצונית בביצוע המשימה, סוגיה שצה"ל לא הצטיין בה בלבנון. "זו תחושה מאוד חזקה של אחריות כמפקד קרבי: זה עליי. ההצלחה תלויה בי". קצת לפני מבצע עופרת יצוקה, ברצועת עזה בסוף 2008, פיקד על מבצע גדודי שהאיץ את ההסלמה, פשיטה על מתחם חמאס שנהרגו בה כמה מפעילי הזרוע הצבאית. "יורים עלינו ואנחנו משיבים אש — ופתאום שומעים צרחות של נשים וילדים. לא ידענו שהם שם. פינינו משם אזרחים פלסטינים פצועים וטיפלנו בהם תוך כדי הלחימה".

האם כל מפקד בצה"ל היה נוהג כך? "אני חושב שאמות המידה בצבא, בכל מה שקשור במוסר לחימה, חזקות וברורות. בעיניי אלה ערכים ישראליים. תמיד צריך להניח שיהיו גם גילויים פחות טובים, אבל מהניסיון שלי אלה האירועים היוצאים מן הכלל. אנחנו נבחנים בכך, במבחני אמת מתמשכים, לאורך כל השנים". במבצע "עופרת יצוקה" עצמו פינקלמן ראה, כמו עמיתיו, חוויה מתקנת למה שעבר הצבא בלבנון. "לעזה כבר באנו מאוד מוכנים. התאמנו לקראת זה במשך שנתיים. התוכניות המבצעיות היו טובות מאוד. ביצענו את מה שתכננו".

האויב השתנה מהותית

שש שנים מאוחר יותר, במבצע צוק איתן, שירת כמפקד החטיבה המרחבית בצפון הרצועה. תוך כדי הלחימה חדרה חוליית חמאס לשטח ישראל בגזרת החטיבה, דרך מנהרה. המחבלים עלו לפני הקרקע במרחק פחות מקילומטר מהבתים המערביים של שדרות.

חברו של פינקלמן, סגן־אלוף דולב קידר, נהרג יחד עם קצין ושני חיילים נוספים כשהסתערו לעבר החוליה. "אתה מתחיל לפקד על קרב כשהמג"ד לא עונה בקשר. אני מגיע לזירת התקרית, פורק (יוצא) מהג'יפ ורואה אותם שרועים שם". תוך כדי התקרית הטיל מטוס קרב, באופן נדיר, פצצות בתוך שטח ישראל.

לקראת סוף המבצע, נהרג ילד בן ארבע, דניאל טרגרמן, מפגיעה ישירה של פצצת מרגמה בחצר ביתו בקיבוץ נחל עוז. "הגעתי לשם ואז אומרים לי ברשת הקשר שמזהים את קנה המרגמה שממנו שוגרה הפצצה, אבל הוא צמוד לבית חולים עם 3,000 חולים ופצועים. לא ירינו על המרגמה".

האוגדה שעליה פיקד נמצאת בראש סדר העדיפויות הצבאי, גם בהקצאת משאבים ואמצעים לאימונים. בשנים האחרונות התאמנו יחידות שבפיקודו גם בגרמניה ובקפריסין, תוך שיתוף פעולה עם הצבאות המארחים, באזורים הרריים שמזכירים את הזירות שבהן יילחם צה"ל אם תיפתח עוד מלחמה בחזית הצפונית.

חלק גדול מהאימונים כרוך בעבודה קרובה, אינטנסיבית, עם חיל האוויר. "אנחנו לא מתקדמים בהכרח בצורה ליניארית. הרעיון הוא לבנות אפשרות ליצור מגע עם האויב גם בממדים אחרים. מפקד ביחידות של האוגדה אמור לדעת לפעול באופן יותר עצמאי. זו נקודה מהותית".

הגיל הממוצע של לוחמי המילואים באוגדה הוא כעת 30, לאחר מהלך נמרץ של צה"ל לשחרר משורותיה לוחמים ותיקים יותר. פינקלמן אומר שבגיל הזה הם עדיין כשירים למשימות המבצעיות התובעניות, למרות ימי האימונים המצומצמים ביחס ליחידות הסדירות. "אתה מקבל דרישה בלתי פוסקת לתת עוד: עוד ימי מילואים, תרגילים, אמצעים. זה בא מהמג"דים, אבל גם מהלוחמים".

המלחמה העתידית, אם תפרוץ, תחייב לדבריו "תמרון קרקעי משמעותי בתוך שטחים אורבניים צפופים, שמהם תומטר אש על העורף הישראלי. התפקיד שלנו הוא לדאוג שמהלך כזה יהיה אפקטיבי ורלוונטי, לטעת ביטחון אצל המפקדים מעלינו שיש כאן יכולת אמיתית. זה מה שקרה גם במבצע חומת מגן (בגדה המערבית ב–2002, בזמן האינתיפאדה השנייה, ע"). המפקדים בשטח ידעו שהיכולת קיימת ושידרו את זה כלפי מעלה. בסוף קיבלנו הנחיה לפעול.

"כשהייתי מפקד צוות צעיר בסיירת, בשנות ה–90, בספרי תורת הלחימה היה כתוב ש'ככלל, יש להימנע ממלחמה בשטחים בנויים'. היום אנחנו במצב אחר לגמרי. האויב השתנה מהותית וזה חייב גם אותנו להשתנות. גם צבאות אחרים הגיעו למסקנה הזו. הלחימה תהיה בתוך השטחים האלה"...



תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
("הארץ", 2 באוקטובר 2020, עמוד 10)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 03-10-2020 בשעה 08:09.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #114  
ישן 08-01-2021, 23:55
צלמית המשתמש של סירפד
  סירפד מנהל סירפד אינו מחובר  
מנהל פורום צבא ובטחון
 
חבר מתאריך: 04.05.02
הודעות: 22,780
פסקה מעניינת
בתגובה להודעה מספר 113 שנכתבה על ידי strong1 שמתחילה ב "מפקד ביחידת הניסויים של צה"ל: "אתה מרגיש טוב כשאתה פוגע במי שבא לחסל אותך""

ציטוט:
"הרמטכ"ל התפרסם בכך שבמבצע חומת מגן עבר בתוך ג'נין דרך קירות הבתים, ובמבצע צוק איתן ביקשו לוחמים לעשות אותו הדבר", הוא מספר, "ברגע שהם ביצעו פיצוץ - כל הבניין קרס על יושביו. הבלוקים היו מצופים בחומר שאפשר לקנות בכל סופרמרקט ושגורם לפיצוץ כשהוא מתחבר לחומרים אחרים. המחבלים שמו את החומר הזה על הבלוקים ושם הוא חיכה שנים עד שהרג לוחמים. האויב קלט והבין מה עשינו בחומת מגן, ודאג שאם נעשה את זה שוב נאכל אותה".

מישהו מכיר פרטים על האירוע המדובר?
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #116  
ישן 23-01-2021, 09:15
צלמית המשתמש של Fang
  משתמש זכר Fang מנהל Fang אינו מחובר  
מנהל בפורום צבא וביטחון
 
חבר מתאריך: 26.11.05
הודעות: 10,229
Facebook profile
"אני מתכונן מנטלית שייפלו מטוסים"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

ריאיון עם רל"א תא"ל אמיר לזר
https://www.maariv.co.il/news/military/Article-816785

מדבר על מעגלי האיום ומוכנות חיה"א. אם הבנתי נכון מבחינת תוכנית עבודה שימו לב לכמה דגשים:
- בתרגיל Iniochos 2021 ביוון השנה השת"פ בין מטוסי חיה"א למטוסי איחוד האמירויות יהיה מלא
- לראשונה מטוסי האדיר יצאו מגבולות המדינה ויגיעו לתרגיל באיטליה
- האופציה של פעילות מבצעית משותפת למטוסי האדיר ו/או אחרים עם מטוסי חיהא"א על השולחן
- איראן כבר הציבה קרוב אלינו (סוריה?) גירסאות שלה ל S300 (מין הסתם הושמדו בתקיפות בסוריה)

תא"ל אמיר לזר מס' 3 בחיה"א, קצין שקט וענייני מהדור היותר צעיר במטה חיה"א שראוי להוביל את החיל ביום אחרי מח"א הנוכחי ודומיו.
נקווה שלא יתקלקל בדרך כמו שקרה לרבים אחרים שנשמו אוויר פסגות והתבלבלו בין העיקר והתפל.

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #120  
ישן 16-04-2021, 20:26
צלמית המשתמש של Fang
  משתמש זכר Fang מנהל Fang אינו מחובר  
מנהל בפורום צבא וביטחון
 
חבר מתאריך: 26.11.05
הודעות: 10,229
Facebook profile
בתגובה להודעה מספר 118 שנכתבה על ידי דה-דה שמתחילה ב "שומר הגבולות: מח"ט הקומנדו מדבר"

אל"מ הלר איש מדהים, אני כבר שנים עוקב אחרי הקריירה שלו ומתפעל כל פעם מחדש.
בשביל צה"ל ובשביל עם ישראל הלוואי והוא ושכמותו יגיעו למטכ"ל.

שימו לב לפיסקה הנוראית הזו
ציטוט:
בסוף השירות הסדיר חותם כל לוחם בקומנדו לארבעה חודשים בקבע. זה נועד לפצות על קיצור השירות, שהיה חלק מהסכם כחלון־יעלון, שבמסגרתו הסכים צה"ל לקצץ משמעותית במספר אנשי הקבע. תוקפו של ההסכם יפוג בסוף השנה, והאוצר לא מגלה סימנים שבכוונתו להאריך אותו, בניגוד להבנות ולמרות הפגיעה שתיגרם.

זוכרים את הצוות הראשון מאגוז שעשה אימונים בקפריסין? כתבו עליהם שקרים שלא רצו לחתום קבע כקבוצה אז שיחררו את כולם.
זה לא נכון, הם כן רצו אבל המערכת לא היתה מאורגנת לזה אז שיחררו אותם.
הצוות היה סופר מאומן, מנוסה ומגובש, אחרי השחרור כולם יצאו יחד לטיול למזרח וחשבו שיחזרו חזרה ליחידה עד שהדברים יסתדרו.
אבל צה"ל כמו צה"ל דיפדף אותם והמשיך הלאה וכך הצוות הזה התמוסס לו, אחיין שלי היה אחד מהם.
והנה זה עומד לחזור מאותן סיבות..

לגבי חשיפת שמות, שוב פעם אותה התנהלות שחצנית ולא אחראית של דו"צ, כך היה עם אל"מ עומר טישלר מב"ס נבטים, כך היה עם אל"מ י. מפקד סיירת מטכ"ל ועוד כמה.
רגע אחד גלוי ומשוויצים איתו וברגע שאחרי הוא פתאום מסווג, אבל שוכחים שלגוגל וגם לנו יש זיכרון ארוך..

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #121  
ישן 16-04-2021, 21:48
  גקשדב גקשדב אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 24.02.17
הודעות: 428
בתגובה להודעה מספר 120 שנכתבה על ידי Fang שמתחילה ב "אל"מ הלר איש מדהים, אני כבר..."

שוב, חשיפת שמות (לפחות במקרה של כוחות זרוע היבשה, לא יודע להגיד לגבי חיל האוויר) מתרחשת פחות או יותר בכל המקרים* שאני מכיר עם קצינים שעשו תפקידים מחוץ ליחידה הסופר-דופר סודית שלהם. בינדר ואל"מ י' שציינת, שרייבמן, המפקד הנכנס של שלדג ודומיהם. כאלה שלא יוצאים ממש מכור מחצבתם, עושה רושם, יוצאים די בסדר בקטע הזה (כך למשל מפקד סיירת מטכ"ל הקודם, שאין לי מושג צהוב לשמו וטוב שכך; או רוב מפקדי שלדג בעשור וקצת האחרונים).

* יוצא הדופן ועל כן המצחיק ביותר הוא המקרה של טל פוליטיס (שעכשיו כבר מותר לחשוף את היותו מפקד השייטת עד לפני שנתיים) שנחשף לא בגלל תיאור עברו המבצעי אלא בגלל טמטום מוחלט של ערוץ 7 שציינו את זכייתו בחידון התנ"ך בשנה מסויימת.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #124  
ישן 17-04-2021, 10:06
  דה-דה דה-דה אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 31.03.07
הודעות: 1,252
בתגובה להודעה מספר 123 שנכתבה על ידי גקשדב שמתחילה ב "דווקא נראה שהמקרה הזה הוא..."

אכן, מרגע שקצין ביחידה מסווגת מקבל תפקיד ביחידה גלויה (למשל, מג"ד) אז זה כבר נהיה בדיחה.
איך אמר אחד המשתמשים בפורום? מפקדי היחידות המיוחדות הם לא באמת אנשים מסווגים משום שהם בדרג ניהולי אבל ממשיכים לקרוא להם באות ראשונה רק כי הם "ביחידה מסווגת".
אין מדיניות ברורה של צנזורה\ב"מ. הדרך להימנע מלחשוף את שמם היא להפסיק עם כתבות היח"צ על קצינים בכירים בדרגי הביניים ומטה ולהפסיק לפרסם את סבבי המינויים בצבא החל מנניח דרגת אל"מ (כלומר, שישאירו גם את שמות המג"דים בערפל).
אם במוסד\שבכ לא מפרסמים שמות של ראשי אגפים, אין שום סיבה שצה"ל יתחיל לפרסם כתבות על מפקדי חטיבת הקומנדו וכו'.

דו"צ פשוט מנהל את כל הצבא ומחב"ם זו יחידה זניחה בלי כוח - משוכנע שכולם שם מתוסכלים ושבו"זים.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #126  
ישן 17-04-2021, 13:34
צלמית המשתמש של Fang
  משתמש זכר Fang מנהל Fang אינו מחובר  
מנהל בפורום צבא וביטחון
 
חבר מתאריך: 26.11.05
הודעות: 10,229
Facebook profile
בתגובה להודעה מספר 125 שנכתבה על ידי Kobmyster שמתחילה ב "קובי הלר איש יוצא דופן. נבון..."

ציטוט:
מצד שני, אני די בטוח שהוא לא שייך לחונטה הנכונה ושהוא לא מתחנף ומתיישר כדי לשחק את המשחק הפוליטי הצה"לי

אחת הבעיות הכי גדולות עם המשחק הפוליטי הצה"לי הוא שאצל קצינים זוטרים ובדרגי הביניים זה פחות בולט.
אבל כשהם הופכים להיות בכירים? מתחיל הרפש.

אני יכול למנות לך שורה ארוכה של בכירים שבזמן שהיו בתחילה ובאמצע הדרך היו מקצוענים, ענייניים, חדים וציוניים.
כשהתבגרו, התברגנו והגיעו למטכ"ל? הפכו להיות כל מה שאנחנו סולדים ממנו.

הדברים לאט לאט משתנים וצריך סבלנות, אנשים כמו הלר ווינטר סופר מוכשרים שנמצאים כיום בכל פינה בצבא.
יום אחד הם יהיו מסה קריטית שתשנה את הדברים, גם במטכ"ל.
אגב, גם מפקד טייסת 140 כזה, הפרוגרסיביות והחונטה לא עמדו מול הכישרון והכריזמה שלו, הוא עוד ימשיך הלאה..

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #127  
ישן 12-03-2022, 19:26
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
אלוף פיקוד הדרום בראיון ראשון: "כדי שחמאס יפסיד בעימות הבא, אנחנו צריכים להיבהל פחות"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

https://www.israelhayom.co.il/magaz...article/5901022

הוא נחשב קצין דעתן, סירב להצעה להתמנות לראש אגף המבצעים, העדיף את אמ"ן וקיבל את פיקוד דרום • עכשיו מדבר האלוף אליעזר טולדנו בראיון ראשון מאז נכנס לתפקידו - על ההכנות למערכה הבאה עם חמאס, ההתנגדות שלו לפעולה קרקעית בעזה, הצורך בהעברת הכספים לרצועה, המו"מ על השבויים והנעדרים, האירוע שבו נהרג בר־אל חדריה שמואלי והיחס של החברה הישראלית לצה"ל ולנפגעים • "אני מזכיר לעצמי שעל הכיסא שלי ישבו בעבר שייקה גביש, וגורודיש, ורבין, וניהלו מערכות מול טנקים ומטוסים, כשהיה עלינו איום קיומי. זה לא מה שיש מולנו עכשיו, ואולי לכן מדינת ישראל מצפה מאיתנו לניצחון מוחלט"
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #132  
ישן 16-10-2022, 23:23
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
ראיון פרישה עם אל"ם שחר שפירא, קצין הרפואה של חיל האוויר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 9"

"היו משימות שהייתה התלבטות אם לקפל בגלל פצוע, ואתה אומר, 'מול הערך של המבצע, לא צריך לעצור'"

הוא טיפל בפצועים על סיפון המרמרה רגע אחרי ההשתלטות, הסתער על מחבלים בשומרון ומיד התפנה לעשות החייאה באחד החיילים, שכב במארבים של 96 שעות בעומק לבנון, והשתתף בעשרות מבצעים חשאיים. אחרי שהיה רופא קרבי בשייטת 13, ב-669 ובאגוז, ופיקד על מערך הרפואה של חיל האוויר, אל"מ ד"ר שחר שפירא פושט את המדים. בריאיון פרישה הוא מספר איך נלחם על חיי פצועים באוויר, בים וביבשה, מדבר על שילוב לוחמות ביחידות המובחרות ומסמן את היעד הבא

https://www.ynet.co.il/news/article/bjnpgv3zi


נראה שאל"ם שפירא סגר קדנציה ארוכה של 4 שנים. מצ"ב ראיון קודם איתו מלפני 2.5 שנים, אז עוד היה אל"ם ש', דבר מגוכח מאחר וזהותו נחשפה שנתיים קודם לכן עם ההודעה על מינויו לתפקיד.

https://www.iaf.org.il/9267-51917-he/IAF.aspx
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 10:10

הדף נוצר ב 0.57 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר